על כשלונות אימוץ

ילד אמריקני ממתין לאימוץ חוזר

כ-300 אימוצים מתבצעים מדי שנה, 100 מהם בארץ ו-200 מחו"ל. על כשלונות באימוצים לא מדברים כמעט, ויש לא מעט כאלו, בעיקר באימוצים הבין לאומיים. בארה"ב נושא כשלונות האימוץ מוכר וידוע, ואפילו קיימים אתרים לאימוץ מחדש של הילדים דוגמת האתר הזה בו מוצגות תמונות ותיאורים של ילדים אמריקנים אשר נדחו מהוריהם המאמצים ומוצעים מחדש לאימוץ, כמו סחורה שעוברת מיד ליד.

בעיות המתעוררות באימוץ, לקט מתוך פורומים של אימוץ באינטרנט:

"…השבוע סיפרה לי ידידה על בת דודה שלה שהיתה חשוכת ילדים. לידידה יש בן שנולד להם ובת שאימצו כמה שנים אחר כך. כל פעם שבת הדודה היתה פוגשת אותם היתה שואלת: את באמת אוהבת אותה כמו אותו? כל פגישה. אחרי מספיק שנות עקרות בת הדודה ובעלה אימצו ילדה גם הם. אותה בת דודה המשיכה לשאול אם הבת המאומצת קרובה כמו הבן הביולוגי, וסיפרה שהיא אוהבת את הילדה, אבל לא מרגישה באמת שהיא שלה. כעבור כמה שנים גם סרבה לשקול אימוץ נוסף- כי היא לא באמת מרגישה אמא אמיתית של הילדה. הזוג התגרש ולילדה נוסף עוד משבר בחייה…"

"…אני גרושה בת 45 עם ילד בן 19.5 , עברתי בעבר הפריות עקב אי יכולתי להיכנס להריון ועומדת לפני אימוץ מאוקראינה של בת בת כ- שנה וחצי נרשמתי לפני כשנה  וזה אמור לקרות בחודשיים הבאים. לפני ההחלטה חשבתי רבות על הקשיים ואף שוחחתי עם הורים והחלטתי. בשבועיים האחרונים באופן מפתיע פגשתי מס' אנשים שאמרו לי נחרצות שאני עושה טעות נוראית בגלל גיל הילדה. מורה שמלמדת שנים אמרה בבוטות שאני לא נורמלית והולכת לעבור קשיים מטורפים שכוללית התמודדיות אינסופיות עם בעיות : רגשיות, למידתיות שיצריכו את כל זמני וכספי, תארה תאורים רבים וקשים. לפני יומיים פגשתי אשה שלה 2 ילדים מאומצים (גדולים ) שאותם אימצה כתינוקות וילד שלישי בן 14 שאימצה בן כשנה ומשהו והיא מתארת מסכת של קשיים ובעיות שהפכו את כל המשפחה ושמתחדדים כיום עם גיל ההתבגרות עוד יותר. ומקרה נוסף אתמול של אחות של מכרה שהילדה הגיעה למוסד. אם עד היום לא נתתי  לכלום לחדור אלי אוסף הסיפורים גרם לי אמש להתחיל לחשוב מחדש…"

"'…אני מקווה שאת יודעת למה את נכנסת…', זו היתה התגובה של הגננת כאשר סיפרתי לה שאני רשומה לאימוץ וכי יתכן וזה יקרה במהלך שנת הלימודים הזו וכי רציתי שתדע על התוספת למשפחה. אחר כך היא הוסיפה שיש ילדים מאומצים בגן (זה דווקא שימח אותי אך פחות שימח אותי שהיא נתנה לי את שמותיהם) ולפינלה הוסיפה: 'רק שתדעי שלכל הילדים המאומצים יש בעיות, לכולם אבל שיהיה לך בהצלחה' – אני כבר מצטערת ששיתפתי אותה וחזרתי הביתה דיי שפוכה מהשיחה הזאת…"

"אימצנו לפני שנה וחודש ילדה בת שנתיים. יש לנו עוד שני ילדים ביולוגים, ילדה בת 10 וילד בן חמש. בחצי שנה הראשונה עוד התקיימו ביקורים עם האם הביולוגית, אך כעת אנחנו לקראת קבלת אישור אימוץ. הילדה עדין מתנהגת בצורה לא נעימה, דוחה ואף מרחיקה. ההתנהגות כוללת אלימות (גם כלפי אחיה וגם השכבות על הרצפה תוך כדי צרחות והשתוללות), שקרים בכל נושא שהוא ולאחרונה גם ביטויים כמו "אני שונאת אותך", "את מגעילה" וכדומה, כלפינו. בתחילה ניסינו לקבל ולהכיל את ההתנהגות אולם ללא הועיל ואף יש התדרדרות בהתנהגות. בימים האחרונים החלטנו לעבור לגישה של הרחקת הילדה בכל פעם שההתנהגות הזו עולה, אולם זה לא קל. למי יש עצה?…"

"…נושא : ניתוק קשר מבן מאומץ. אני מבקש לקבל ייעוץ לבעיה קשה בן מאומץ . אני בגיל 70 יש לי בן מאומץ מעל גיל 30 הבן המאומץ כמעט ולא בקשר איתי הוא פשוט התנתק ומחכה רק לירושה אחרי מותי . אני שואל האם יש דרך כל שהיא למנוע ממנו את הירושה אם תהיה ו/או לנתק אתו קשר וכמו שאימצתי אותו אני יודיע למשרד הרווחה שאיני מעוניין עוד בקשר זה ושלא ייחשב כבן יורש, תודה…"

"…שלום לכולם, אני כנראה עוד אחת מהילדים שאומצו לפני שנים ושהיום מחפשים תשובות בכל מקום אפשרי, ואולי אני קצת שונה כי החיפוש שלי אולי הוא מן תחליף למה שאבדתי או סתם רצון ליצור לעצמי תמונה יותר ברורה של עצמי. החלטתי לפנות לפורום זה כי מדובר פה בהורים מאמצים שאולי יוכלו לעזור לי בידע ובניסיון שלהם. אילו הוריי המאמצים היו פה היום אולי הייתה לי הנחייה יותר טובה ותשובות שהייתי רוצה לדעת. ובכלל אילו היו פה היום אולי לא היה לי צורך ורצון לחפש או לחקור. אני מאומצת מברזיל ואומצתי בשנת 86, אני בקרוב נוסעת לברזיל למסע חקר שורשים ובתיקווה אולי למצוא את אימי הביולוגית,רצון זה הוא קצת יותר עמוק ממה שזה נישמע ורצון שבוער להתגשם,ידוע לי שכל מסמכי האימוץ מזוייפים ואין לי שום עזר איתם, אבל הדבר היחיד שיכול להנחות אותי היא בחורה ברזילאית בשם -ארלט- שהכירה את הוריי וקשורה לסיפורי,והוריי כבר לא איתי ושאלות על אותה אישה אין לי את מי לשאול. אז אם ישנו מישהו בפורום שמוקר לו השם -ארלט- או יודע פרטים נוספים ויכול לעזור לי אהיה יותר ממאושרת…"

"…בחודש נובמבר 08, אמצתי מאוקראינה ילד כאם חד הורית – שכיום בן שנתיים וחצי. מאז אני מחפשת עבורו מעון במסגרות – ויצו או נעמת בערים- גבעתיים, רמת גן ובבצרון תל אביב. לכל מי שפניתי נענתי בשלילה שאין מקום. נאמר לי גם כי רשימות ההמתנה ארוכות. מאחר ושהיתי 3 חודשים באוקראינה, פוטרתי מעבודתי, ובינתיים סיימתי את תקופת חופשת הלידה ועלי לחזור ולהתחיל לעבוד לפרנסתינו. מאחר ונותרתי חסרת אונים – פניתי ללשכת הרווחה, בעזרה למציאת מסגרת לילד – והם שלחו פקס לגב' רחל פידל ממונה מחוזית על מעונות יום שבידיה היכולת לאשר לבני מקום במעון. שוב נתקבלה תשובה שלילית.
אודה למי מכם, שיכול לעזור לי למצוא מסגרת המוכרת בתמ"ת כעת, עבור בני שיהיה בחברת ילדים בני גילו וכדי שאוכל לצאת ולעבוד ולא אגיע למצב נזקקת…"

עדות מצמררת נוספת לנזקים הבלתי הפיכים שנגרמים לילדים בגין המדיניות הכושלת של משרד הרווחה

מובאת כאן עדות מצמררת של הורים מאמצים לשני ילדים אשר נפגעו נפשית באופן קשה ביותר כתוצאה משהייה במוסד וטלטלות בין מוסדות למשפחות אומנה. משרד הרווחה הוציא את הילדים מהאמא הביולוגית שלטענתם היתה חולה…ואני לא אתפלא כי מדובר בעוד שקר, והאמא בריאה ראויה למופת, ממנה חטפו את הילדים.

עדות זו היא אחת מיני עדויות רבות לגבי ילדים מאומצים שנקרעו בעל כורחם ממשפחתם וממורשתם, טולטלו ממשפחה למשפחה ולבסוף מצאו עצמם מאושפזים בבתי חולים לחולי נפש. על הנזקים הבלתי הפיכים שנגרמים להם ע"י עובדים סוציאליים כולם מפחדים לדבר. כל המערכת פוחדת מהם, והילדים המסכנים הללו בהיותם מאושפזים במחלקות סגורות , מנותקים מהעולם ואינם מסוגלים אפילו לתבוע אותם במסגרת דיני נזיקין.

"…שלום רב, אנו משפחה עם מס' ילדים חלקם ביולוגיים וחלקם מאומצים. הילד שמדובר בו הינו בן 8 שאימצנו עם אחיו לפני 6 שנים.. מתחילה לא ידענו לקראת מה אנו הולכים או יותר נכון לא הבהירו לנו מה ההשלכות, האם הביולוגית חולה  ויותר מכך אף אמרו לנו שזה לא עובר בגנטיקה ובטח לא אופייני לאחים.

לצערנו הרב נפל בחלקינו משהו שקשה מנשוא. חשוב לי לציין מלכתחילה שאין אנו חלילה מאשימים את הילדים אבל בהחלט הדבר לא פשוט להתמודדות. במשך 5 שנים ניסינו פנינו לכל בעלי המקצוע חיפשנו מי שיקשיב לנו וישמע…ההתנהגויות של הילדים ממש חרגה מהנורמה, יש לנו ילדים גדולים ביולוגיים כך שפחות או יותר אנו מודעים לתהליך גידול ילדים, ברור לנו שיש המון קשיים שילד מאומץ מביא עימו אולם במקרה שלנו הקשיים עולים על כל דבר.

כבר משחר קטנותם הם הגיעו אלינו בגיל שנתיים לאחר מוסד ששהו בו שנה…קודם הוצאו בגיל 5 חודשים לאומנה..יש להם הפרעות אכילה דבר שלא היה פשוט אבל התמודדנו…חרדת נטישה כמצופה קשה ביותר, חוסר תפקוד חברתי נכון…בעיות רגשיות לר פשוטות…התנהגויות מיניות חריגות..ולאחד מהם התנתקויות רגשיות..לאחרונה לאחר שנוכחנו לראות ובהמלצת ועדת החלטה נאלצנו לשים ילד אחד בפנימיה טיפולית, כאשר הוא מגיע הביתה לביקורים וכל מה שמשתמע מכך.

לציין שעם כל הצער מאז בתינו נרגע ממש וחזר מעט לתפקוד תקין. יתר הילדים ממש התקשו לנהל חיים סדירים…ומצוקתם גם היתה קשה. אנו הולכים לטיפול וסיוע..אולם אני חייבת לשאול אותך דבר שלצערי אנו רואים שהולך לחזור על עצמו עם הילד השני. לאורך כל הדרך אנו ההורים הסבנו את תשומת ליבם של בעלי המקצוע להתנהגויות של הילד שנמצא כרגע בפנימיה…ואילו הם לא הבנו על מה אנו מדברים. אנו מודעים לכך שהוא כלפי חוץ לא פעם הפגין התנהגויות אחרות עד שבסוף גם בחוץ לצערינו הכל פרץ.

האח האחר מתנהל מעט שונה…בתחילה אובחן כ-PDD NOS אולם מהר מאוד נאמר לנו שהבעיות בהתקשרות שלו יכולות גם כן להתבטא באופן שהוא מביא את הדברים, אין ספק שההתפתחות שלו לא כפי גילו הכרונולוגי וזה יוצר בילבול עצום. מה שמדאיג אותנו מאוד לאחרונה…העובדה כהוא..פוגע בעצמו בכל מיני אופנים…מגרד עד זוב דם..ולפני מס' ימים ביום רגיל לחלוטין…פתאום תוך שנה…שמנו לב שאין לו גבות…בתחילה מאוד נבהלנו לא הבנו…לקחנו אותו לרופאת עור, והיא ישר שאלה האם הוא מטופל רגשית ואכן הפסיכאטרית נתנהל לו לופיטין 20 מ"ג פעם ביומיים כי היא ראתה שהוא עצוב.

המרפאה הרגשית שלו שמטפלת בו במוסיקה אמרה שהוא הראה המון תוקפנות…בבית ממש לא ראינו מאומה נהפוכו הוא היה מאוד חיוני..בחוויה שלנו לא היה "מניע" אני מתארת לעצמי שזה נובע מתוכו…בטח עקב יציאת אחיו אבל לציין שעוד קודם הוא היה עושה המון מעשים מסוכנים, שלא תואמים את גילו. רופאת העור אמרה לנו במפורשות שהוא ילד שזקוק להשגחה תמידית..ראינו באינטרנוט שיש תופעה כזו תלישת גבות ושערות המאופיינת כהפרעת אישיות,שמלבד תרופות חייבים גם עיצוב התנהגותי.נכון שהוא מטופל אבל למה מתימרים כל הזמן לומר לנו שהוא בסדר גמור למה?

בעבר פסיכולוג שראה את הילד כתב מפורשות שלדעתו יש לילד הפרעה נפשית…מאז שהוא אצלינו הוא כל הזמן מדבר על המוות …"רוצה לראות את הבשר של עצמו או אדם מת"ואילו הפסיכאטרית…אומרת שהוא מעט סקרן יותר מילד אחר צריך מעט יותר שמירה…ואני שואלת בשיא הכנות האם באמת זהו זה…? אנו מאוד דואגים לעתיד…יש בנו תחושה שפוחדים לומר לנו דברים בגלל שהוא מאומץ שאולי לא נרצה אותו. זה כל כך לא נכון הוא מקסים אבל אנו רוצים לדעת את האבחנה, יש לנו פחד שכמו עם האחר בסופו של דבר…נפספס…שאלה פרקטית…הוא החליט שהוא רוצה לגדל שיער. אמרנו שאין בעיה כל עוד נשמור על ניקיון הראש, ושהוא ישים קשת שהשיער לא יגיע לעיניים. ועכשו אחרי מה שעשה לגבות בכל הזדמנות שאין אנו רואים הוא נמנע מלשים קשת בשיער…לדוגמא מה לעשות? דבר שני מה לעשות עם הפסיכאטרית…אנו אומרים בקול רם את חששותינו ואילו היא מבטלת הכל… המון תודה וסליחה על האורך…"

אכזבה מאימוץ: האם ניתן לבטל צו אימוץ?

מן האתר דילמות משפטיות

אלמוני נולד בישראל ביום 27.6.68 כאחד משלושה ילדים שהוריהם הזניחו אותם. ההורים פגעו בילד והתעללו בו. כששהו בחו"ל שלחו את שלושת ילדיהם לבית סבתם, וזו זרקה אותם לרחוב. הילד עצמו נמצא בגיל חמש משוטט ברחוב ללא השגחה. הוא סודר במשפחה אומנת למשך שנתיים, אבל עקב קשיים שנתגלו בגידולו הוא הועבר לאימוץ.

האם המאמצת, ילידת 1942, סובלת מהפרעות גדילה. בעלה, יליד 1943, נושא על גבו מטען של חוויות רגשיות קשות מתקופת נעוריו. הם נישאו בשנת 1971, ובשנה זו נולדה בתם הטבעית. שני ההורים המאמצים הגיעו בתחום פעולתם המקצועית להישגים ניכרים. האישה היא בעלת תואר דוקטור באחד המדעים ועוסקת בהצלחה בתפקידה.

בשנת 1976, הם קיבלו את הילד (האלמוני) לאימוץ. הם היו מעונינים לטפל בילד בעל צרכים מיוחדים, והם קיבלו את הילד בגיל שמונה ואימצוהו כשהוא בן עשר שנים וחצי.

הילד הגיע לביתם במצב פגוע, כבעל תפקוד נמוך, וכמעט שלא דיבר. בני-הזוג השקיעו בו משאבים רבים, נזקקו למומחים ולא חסכו כל מאמץ כדי לשפר את תפקודו, ואכן נוצרו קשרים בינם לבין הילד והשקעתם החלה לשאת פרי.

אלא שזוג ההורים המאמצים הפעילו על הילד לחצים קשים, דרשו ממנו הישגים לימודיים שהיו מעבר ליכולתו, הגיבו על מעשים שעשה בעונשים קשים ואכזריים, לרבות מכות קשות, ואלה הלכו וגברו עד שהגיעו לשיא בתקופת בגרותו, שאליה התקשו בני-הזוג להסתגל.

בגיל חמש-עשרה נפלט הילד ממסגרת בית הספר, היה מעורב בקטטות קשות ונהג לברוח מן הבית ולהתלונן כי הוריו המאמצים מתנכלים לו. הוא הוצא מן הבית והועבר לפנימייה, משם למפת"ן ומשם למשפחה אומנת, ובשום מקום הוא לא נקלט. באוקטובר 1985 הועבר לבית חולים פסיכיאטרי, ושם הוא שוהה עד עצם היום הזה. בימים אלה הוא משתתף בפרויקט שיקום-חוץ שמטרתו להגיע לדיור מוגן בקהילה.

ההורים המאמצים ראו באימוצו של הילד "פרויקט" ואתגר ומשנכשלו ראו בכך כישלון אישי, שהתלוו לו רגשות עזים של תסכול ושל אכזבה. הם לא יכלו לשאת ילד חולה נפש או ילד הזקוק לטיפול נפשי. הם כילו את תסכוליהם בילד, ועתה הם מלאים כלפיו שנאה ללא מצרים. שניהם מודים שתגובותיהם כלפי המאומץ היו ממש אכזריות והם היו מוכנים אפילו להורגו, גם היום. הם חוששים שאם יופיע המאומץ בביתם, הם יגיבו בהריגתו, וגם אם לא יהרגוהו (כדי לשבת בכלא) הרי לפחות היו רוצים להורגו, ואם לא להורגו, למסור אותו למיסיון או למוסד חרדי. שנאתם אליו כיום לא תיאמן, והם מתקשים להסתיר את עצמת רגשותיהם השליליים.

לפיכך, לאחר שבע שנים של אימוץ ובתום עשר שנים מיום שקיבלו את הילד לרשותם, הם מבקשים לשחררם מן האימוץ. לדבריהם, ביטול האימוץ יהיה לטובת הבן מחמת הסכנות שעשויות להיגרם לו ממפגש אפשרי בינם לבינו. מה טעם בהשארת קשר האימוץ על כנו, הם שואלים, כשאין ביניהם כל קשר ולאחר שכבר הדירו את בנם המאומץ בצוואה מירושתם.

הבן עצמו אינו מעוניין להיפגש עם הוריו המאמצים ואינו רוצה בכל קשר עמם. עם זאת, חשוב לו לא להפסיד את זהותו, את שמו והשתייכותו ואת הבסיס הכלכלי.

בית המשפט העליון קבע שאין לבטל את צו האימוץ. שלושה טעמים לכך: ראשית, ביטול צו האימוץ עשוי לשמש נדבך נוסף בתחושת הדחייה ממנה סבל הבן מנעוריו; שנית, ביטול הצו יבטל את זהותו הן בפני עצמו והן ברישומים הרשמיים שבהם יירשם כמי שאין לו הורים; שלישית, אין עילה לבטל את אחריותם הכספית של ההורים המאמצים כלפי בנם הקיימת עקב צו האימוץ.

לא לילד הזה פיללתי

תחקיר ידיעות אחרונות משנת 2006 של אריאלה איילון על כשלונות האימוצים הבינלאומיים.