הרהורים על משפחה וילדים

על הפרת זכויות הילד והמשפחה בישראל

לא לילד הזה התפללתי

בית היתומים מס' 3 באודסה, אוקראינה. המראה החיצוני מטעה. בפנים צפיפות איומה, תינוקות סובלים מתת תזונה ומתגרדים עד זוב דם ממחלת הסקביאס (כינים מתחת לעור)

8 שנים לאחר תחילת האימוצים בחו"ל מתחילות לעלות הבעיות,מרבית הילדים הגיעו מבתי יתומים, שם חוו הזנחה רגשית קשה. בעקבות זאת, קובע מחקר חדש, יותר משליש מהם סובלים מבעיות פסיכיאטריות, בהן אלימות, מופקרות מינית, דיכאון והתפתחות מאוחרת. חלק מן ההורים מתקשים להתמודד עם האכזבה מהילד שלא אליו ייחלו. איזה סיכוי יש לתינוק שעד גיל שנה אף אחד לא חיבק?

תחקיר של אריאלה איילון ורונן טל, ידיעות אחרונות, יולי 2006

"כבר מהשנייה הראשונה שראיתי אותו, ידעתי, אין, זה הילד שלי, זה הילד שנועד לי. זה הילד שיעשה אותי אמא. אחר כך הרמתי אותו על הידיים ונישקתי אותו, את כולו, את העיניים הקטנות שלו, את האף הכפתור שלו, את הלחיים, המצח והסנטר, והייתי כל כך מאושרת. ואז הגיעה המטפלת של בית היתומים, לקחה לי אותו מהידיים והשכיבה אותו במיטה. כיסיתי אותו ויצאתי לשלג של אוקראינה באמצע ינואר. אני א-מ-א, צעקתי מאושרת, ולא האמנתי שכל האושר הזה קורה לי באמת. הסתכלתי על השמיים, בכיתי וצחקתי והודיתי. תודה אלוהים, תודה שמצאתי אותו, את הילד שלי, הילד שנועד לי. המשכתי ללכת בשלג המקפיא, כשטיפות לבנות וקרות יורדות לי על הראש ודמעות חמות ומלוחות יורדות מהעיניים. ולמרות שלבשתי רק ז'קט דק, לא היה לי קר. חום נעים, מתוק ואימהי הציף אותי, יש לי ילד."

6 שנים אחרי, ר' (כל השמות והפרטים המלאים שמורים במערכת, בשל החוק המונע זיהוי ילדים מאומצים) נשמעת אחרת לחלוטין. "אם הייתי יודעת שהילד הזה חולה נפש, לא הייתי מאמצת אותו", היא אומרת ודמעות שוב זולגות מעיניה.

ישראל היא המדינה השלישית בעולם, אחרי הולנד וארה"ב, באימוץ ילדים מחו"ל והראשונה בעולם בשיעור האימוצים ע"י משפחות חד הוריות. בגלל מיעוט ההיצע של תינוקות מקומיים לאימוץ נאלצים ההורים לנסות את מזלם בחו"ל. הנושא הוסדר בחוק בשנת 1998, ומאז נרשמים מדי שנה בישראל 200 עד 300 מקרי אימוץ, כשמספר האימוצים מחו"ל כפול ממספר האימוצים בתוך ישראל. ספקיות האימוץ העיקריות הן רומניה, רוסיה ואוקראינה ומדינות נוספות בגוש המזרחי לשעבר. בנוסף, נרשמו כמה עשרות מקרים של תינוקות שנולדו בגואטמאלה, ברזיל וסין. בגלל חוקים במדינות המוצא, שאוסרים לאמץ מתחת לגיל מסוים, אחוז ניכר מהילדים מוצאים משפחה מאמצת רק אחרי שבילו חדשים רבים, לפעמים יותר משנה, בבתי יתומים. ברוב המקרים, גם אם הוזנו וטופלו כיאות, סבלו התינוקות מהזנחה רגשית חמורה, וממחסור כמעט מוחלט בגירויים. לנתונים הללו, מתברר עתה, השפעה קריטית על התפתחותם.

מחקרים עדכניים קובעים כי 35-40 אחוז מכלל הילדים שאומצו בחו"ל סובלים מבעיות פסיכיאטריות. שיעור העבריינות בקרבם גדול פי 4 בהשוואה לאוכלוסיה הכללית של בני גילם, ותופעות של התנהגות מינית מופקרת (מונח פסיכיאטרי המתייחס להתנהגות מינית חסרת רסן ושליטה) בעיקר בקרב בנות, גבוהות פי 5 מן הממוצע. בנוסף, ילדים שאומצו לאחר שמלאו להם 8 חדשים, מצויים בסיכון גבוה ללקות בהפרעות קשב ריכוז קשות, בהיפראקטיביות, בבעיות בויסות הרגשי, בדיכאון, בנסיגה רגשית והסתגרות,  בהפרעות אכילה, בחוסר הבחנה ושיפוט מציאות לקוי ומחלות נפש.

כמו חתלתול שזרקו אותו

"המפגש הראשון שלי עם בית היתומים שבו חי בננו היה מצמרר. מיטה על יד מיטה, בחדר אפרורי, סתמי, עצוב וחסר כל חן, שכבו תינוקות מאובנים, חסרי חיות וחיוך. הם שכבו שעות כשהם שותקים ובוהים בתקרה החשופה" (בתמונה – בית יתומים ברומניה)

את הנתונים הקשים הללו לא ידעו ר' ובעלה, כפי שלא יודעים רוב ההורים בבואם לאמץ. בעמותות השונות, שבאמצעותן על פי חוק נעשים כל האימוצים בישראל, מציירים להם תמונה שונה לחלוטין. "אומרים לך שייתכנו פה ושם קשיים קלים, בעיקר בהתחלה", אומרת ר'. "הנימה המרגיעה הזו התיישבה לנו בול על הפנטזיה ארוכת השנים שפיתחנו, להיות הורים, כך שברגע שהקשיים הגיעו, והם היו גדולים ומאיימים, לא היינו ערוכים להם".

בעשר שנות נישואיהם, הרתה ר' 17 פעמים, ובכל פעם הסתיים ההיריון בגלל סיבוך כלשהו. גם כמה הפריות מבחנה שעברה הסתיימו בכישלון. "היה לנו קושי עצום להודות, אפילו בפני עצמנו, שילד משלנו כבר לא יהיה לנו". היא מספרת "אבל הצורך במשפחה היה כנראה חזק מספיק והוא שדרבן אותנו להחליט לאמץ ילד מחו"ל".

אחרי שסקרו עמותות אימוץ שונות, בחרו מאלבום תמונות ילד בהיר עיניים ואף נתנו לו שם. רופא ילדים ישראלי, ששלחה העמותה לאוקראינה, בדק את הילד ע', ולא מצא אצלו שום בעיה רפואית. "המפגש הראשון שלי עם בית היתומים שבו חי בננו היה מצמרר", מתארת ר'. "הרגשתי שאני נמצאת בספר של צ'ארלס דיקנס. מיטה על יד מיטה, בחדר אפרורי, סתמי, עצוב וחסר כל חן, שכבו תינוקות מאובנים, חסרי חיות וחיוך. הם שכבו שעות כשהם שותקים ובוהים בתקרה החשופה. ע' היה שונה מהשאר, הוא היה ערני ומייד כשהושטנו אליו ידיים נענה אינסטינקטיבית לתנועה. בעלי, שפנטז על בן כל כך הרבה שנים, היה מאושר. הקשר עם הילד זרם טבעי. הוא הצטנף בנו, והתחפר לנו בידיים כמו גור, ואנחנו לא הפסקנו ללטף ולנשק אותו".

הבעיות התחילו מייד כשר' ובעלה הגיעו עם בנם המאומץ הביתה. "כדי להירדם הוא נהג לדפוק את הראש בקיר או במסעד המיטה, לפעמים אפילו במשך 20 דקות. הוא סירב למוצץ או בקבוק", מספרת אימו. מיום ליום הבחינו ההורים כי הילד שרוי בחוסר שקט ובמצוקה. "התגובה שלו לגירויים סתמיים, כמו קולות, אור או סתם כשניסינו לגשת אליו – הייתה בכי מתמשך ויללני. גם התנועות שלו לא היו סבירות. הוא כל הזמן זז והתהפך ונגע בעצמו וכשהתחיל לזחול, זה היה פשוט מסחרר להסתכל עליו, הוא היה בטורבו.

ככל שהחריפו הקשיים גבר תסכולם של ההורים. "כל יום אחר הצהריים מיהרתי אליו מן העבודה. זרקתי את התיק על השולחן ומיד לקחתי אותו לגן המשחקים", משחזר האב. "קיוויתי שאולי יתגשם סוף-סוף החלום שרקמתי לפני שנים – שאני מנדנד את הבן שלי בנדנדה וכולם מסתכלים עלינו ואני מוצף גאווה. אבל מה שקרה כל יום היה מחזה אימה שמככבים בו ילד קטן ואבא גדול ומובס. הוא צרח והציק לכל ילד שהתקרב לסביבה שלו. פתאום היה קם מן הנדנדה והיה מתחיל לרוץ בלי כיוון ומטרה כשבדרך היה מפיל כל מה שמפריע לו בדהירה, כולל תינוקות שישבו על השמיכה בדשא. באותם רגעים המבט שלו הפך מזוגג ורחוק והוא היה כבר ילד אחר.  אם הצלחתי לתפוס אותו, הוא התחיל לצרוח בקולי קולות ולבכות למשך זמן ארוך".

בגיל שנתיים התחיל מסע הנדודים של ע' בגני הילדים. "מכולם הוא נזרק", מתארת אימו. "אי אפשר היה להשתלט עליו. בכל גן אבחנה הגננת ש 'לילד יש בעיה קשה' והיא צדקה. היכולת שלו להבחין בין טוב לרע הייתה ונשארה ירודה לגמרי. אין בו שום חמלה ואמפטיה לזולת. הוא מתעלל בחתולים ובילדים כשעל פניו יש הבעה רגועה ושלווה לגמרי, כאילו הוא לחלוטין לא מודע למה שהוא עושה. בהתקפי זעם קשים במיוחד ע' נעשה אלים ומכה גם אותי".

פסיכולוגית ילדים שמלווה את המשפחה נתנה כמה טיפים טיפוליים להורים, "אבל כלום לא עוזר. הסערה הפנימית התמידית שמניעה אותו לא ניתנת לריסון", אומרת ר'. "לפעמים אני מסתכלת על הילד הזה ונדמה לי שבגוף הקטן שלו גרים שדים שמקפיצים לו בטורבו את העצבים". פסיכיאטרית ילדים, שאבחנה אצל ע' קווים פסיכוטיים והפרעת אישיות, הודיעה להורים שבנם יטופל בתרופות ושרוב הסיכויים שהוא יזדקק לתקופות אשפוז. "זה היה החלום והנה המציאות", אומרת ר'. "במקרה הטוב יהיה לי ילד פנימיות שיתפתח להיות עבריין, ובמקרה הרע – חולה נפש. כל חיי אצטרך לדאוג לו".

ואם זה היה בנך מלידה, את חושבת שזה היה שונה?

תינוקת בבית היתומים באודסה – עור צמוד לרקות בשל תת תזונה ופצעי סקביאס בפרקי הידיים. הגולגולת שטוחה מאחורה בגלל שלא היו הופכים כששכבה במיטה כל העת באותה תנוחה (להגדלה – הקליקו על התמונה)

"אני לא יודעת להגיד, אבל אני חושבת שאולי הייתי חושבת שחלק מהבעיות שלו הן ממני, שאני הגורם. באימוץ, כשרופא בודק את התינוק ומאשר שהוא בריא, מתגשמת כאילו פנטזיה שהכול ילך חלק, וכשזה לא קורה ומתעוררות בעיות, זה מבייש ומתסכל". מחשש למפח נפש דומה ויתרו היא ובעלה על הרעיון לצרף למשפחה ילד נוסף.

לפני 5 שנים, כשחגגה יום הולדת 40, החליטה ד' שהחלום למצוא את גבר חייה, שגם יהפוך אותה לאם מאושרת, הוא רחוק ולא מציאותי. בעידוד המשפחה ועם תמיכה מקיר לקיר של החברות נרשמה לעמותה לאימוץ. "הדמיונות שליוו את כל התהליך מרגע שנכנסתי למשרד העמותה  היו מתוקים להפליא", היא משחזרת. "בעיני רוחי כבר ראיתי איך אני קושרת לבת שלי סיכות מצוירות לקוקיות, איך אני הולכת איתה יד ביד ברחוב, והיא כל כך שלי, שאף אחד לא מדמיין  בכלל שאימצתי אותה". כשהגיעה לבית היתומים ברומניה שבו שהתה הפעוטה שאותה קיוותה לאמץ, התאהבה בה מיד. "היא הייתה עצובה וקטנה שלא בכתה. היה לה מבט כבוי, עור חיוור והיא נראתה כמו חתלתול שזרקו אותו".

בעשרת הימים הראשונים שלהן יחד ברומניה נקשרה נפשה של ד' בילדה הצנומה שלא הוציאה הברה מהפה. "היא הייתה כל כך מסכנה שנשבעתי לעצמי שאפצה אותה על כל התקופה הארוכה שבה נעזבה לנפשה", היא מתארת בהתלהבות. "רציתי להוריד בשבילה את הירח. לא היה דבר שלא הייתי מוכנה לעשות. הייתי בטוחה שבתנאים שאני יכולה ליצור לגידול הנאות שלה, היא תתפתח ותשכח את העזובה הרגשית אליה נולדה".

כשמלאו לש' שנה וחודשיים הושלם תהליך האימוץ. השתיים הגיעו הביתה כשש' חבוקה בזרועותיה של ד'. "עד גיל שנתיים היא רק השלימה את הפיגור ההתפתחותי שלה. אבל הייתה לי סבלנות רבה ותמיכה מכולם, כך שלא הייתי מודאגת. הילדה הזו, נשבעתי, תהיה נסיכה. אני אציף אותה רגשית וכלכלית ואעשה הכל כדי שהיא תהיה מאושרת".

כבר בגיל שנתיים הופיעו הבעיות הראשונות, שעם השנים, גילתה ד' בבעתה, רק ילכו ויחריפו. "היא הייתה שקטה בצורה חריגה, לא התקרבה לאנשים זרים והתעלמה מנוכחות ילדים. בהתחלה לא דאגתי כי ייחסתי את ההתנהגות הזו לימים הארוכים ששכבה במיטה בבית היתומים, בלי שאף אחד ניגש אליה. עם הזמן – אמרתי לעצמי, לאמא שלי ולאחותי ולכל מי שדאג יחד איתי – היא תרגיש בטחון ותשכח את חודשי חייה הראשונים ומתוכה תפרוץ הילדה השמחה שדמיינתי". אבל הציפייה הזו לא התגשמה. הסדקים רק הלכו והעמיקו. "היא לא חייכה ולא צחקה ולא מלמלה וכל מה שחמוד בתינוק – פשוט לא היה בה. מול העיניים שלי גדלה תינוקת עצובה ומסוגרת, שלפעמים ממש התנתקה מן המציאות". בעצת הגננת היא נשלחה לסדרת אבחונים שבהם נקבע שהקטנה שרויה בדיכאון. שנה אחר כך, בעקבות טיפולים וגירויים יזומים שקיבלה, מעט הוקל לה. נראה היה שהיא משתחררת ומתחילה בתהליך הטבעי של התקרבות לזולת.

"אבל במרוצת השנים שעברו מאז האבחון היא לא באמת השתנתה", אומרת ד'. "גם היום, בגיל 6, אני לא יכולה להגיד שהאימוץ הפך אותה לאחת משלנו. לא באמת קרו אצלה תהליכי הסוציאליזציה שעוברים ילדים מאומצים. היא נשארה מרוחקת, אורחת, זרה ולא שייכת".

בעצת הפסיכולוגית טפטפה לה אימה בהדרגה את הידיעה שהיא ילדה מאומצת. "ומאז, בכל ריב היא מטיחה בי: 'את לא אמא שלי. אמא שלי ברומניה, אמא שלי יפה ואת מכוערת'. לקח לי זמן להודות שביני לבינה קיימת אי התאמה בסיסית ומהותית שרק תלך ותעמיק ככל שהיא תתבגר. התנאים הסביבתיים המצוינים שהעמדתי לרשותה לא ניצחו את הגנטיקה ואת מורשת העזובה הבסיסית שלה, וככל שעובר הזמן הפער בינה לביני ובינה לסביבה – רק מתעצם ומחריף".

קשר השתיקה

ילדים בבית היתומים באודסה. סובלים ממצב חמור של תת גרייה. אינם רואים אור יום כל עוד אינם יכולים ללכת בכוחות עצמם. מחתלים אותם בסמרטוטים ומנקים אותם במגבונים. התינוקות לעולם לא מתרחצים במים. שימו לב למטפלת בתמונה. על ידיה כפפות גומי – הילדים חסרים את המגע האנושי.

המקרה של ד' חושף לא רק את המצוקה שאיתה מגיעים לארץ הילדים המאומצים, אלא גם את הבעיה של חלק מהמאמצים: ציפיות מופרזות וחוסר יכולת להתמודד עם הקשיים המצפים להם. מחקר ישראלי חדש, שנערך בימים אלה במרכז הפסיכיאטרי גהה, מנסה כעת לזהות מוקדם ככל האפשר את קבוצת הילדים המאומצים הנמצאים בסיכון לפתח בעיות רגשיות ולטפל בהם. בצד הסימנים לבעיות נפשיות בילדים, מנסה המחקר לאתר גם את אוכלוסיית ההורים שעלולים לפתח בעיות רגשיות כתוצאה מהאכזבה המתמשכת בעקבות חוסר היכולת להביא ילדים לעולם והציפייה המופרזת שהילד המאומץ יביא למשפחה את האושר החסר.

הפסיכיאטרית ד"ר מירי קרן, מנהלת היחידה לגיל הינקות בגהה ויו"ר העמותה לבריאות הנפש של התינוק, העומדת בראש המחקר: "בתי יתומים במזרח אירופה ידועים לשמצה, ובמהלך שתי שנות החיים הראשונות הם מהווים סביבה טבעית לצמיחתם של רוב גורמי הסיכון להתפתחות בלתי תקינה של המח. זאת בנוסף על יחסים ראשוניים טראומטיים, מחסור, אובדן, חוסר יציבות. לזה מתווספות ציפיותיהם המופרכות לפעמים של ההורים המאמצים לילדים אחרים, הרבה פחות קשים. לכן, במסגרת המחקר, החלטתי לבדוק את המאפיינים של יחסי הורים ילדים".

ממסקנות ביניים של המחקר עולה בוודאות הצורך בטיפול מתמשך בהורים ובילדים גם אחרי שהושלם תהליך האימוץ. "בתהליך הבדיקה שעוברים כעת הורים על ידי העמותות, אין לדעתנו כדי לספק ערבויות לאימוץ טוב, משום שהיא לא יכולה לנבא את ההשפעה שתהיה לילד המאומץ – על שלל בעיותיו המורחבות ותגובותיו – על ההורים המאמצים", אומרת ד"ר קרן.

בד בבד עם המחקר של קרן מבצע עכשיו ד"ר גרי דיאמונד, סגן מנהל המכון להתפתחות הילד, המנהל הרפואי של אשפוז יום שיקומי בבית החולים שניידר ומנהל היחידה להתפתחות הילד של שירותי בריאות כללית בגוש דן, מחקר נוסף בנושא. "בניתי מעין מדד זיהוי המורכב מסימני התקרבות ותגובות של הילד להוריו המאמצים". הוא מסביר. "למרות שמדובר בהערכה משוערת, הוא בכל זאת מהווה כלי סינון ראשוני להתאמה הפוטנציאלית בין הילד להוריו".

לא רק ציפיותיהם הלא מציאותיות של ההורים המאמצים מחבלות באפשרות לקיים אימוץ טבעי וקל לכל הצדדים. המצע הנפיץ שבו צמח הילד, הכולל גנטיקה לא ידועה של ההורים הביולוגיים, הזנחה רגשית בשנת החיים הראשונה המשמעותית להתפתחות תקינה, התעללות, מחסור רגשי, חוסר גירוי סביבתי, סיבות ביולוגיות ועוד – מעמיד לדברי החוקרים כל ילד מאומץ בסיכון גבוה לפתח הפרעות נפשיות.

"כל ילד מאומץ הופקר והוזנח" מסביר ד"ר דיאמונד. נטישתו סמוך ללידה גורמת לו תגובת אבל. גם תינוק בן יום שננטש מתאבל על אובדן אימו. הקשר אם-ילד מוטבע בנו. כל תינוק, מרגע הלידה, מחפש קשר עקבי וקרוב עם דמות אחת מסוימת, התקשרות שנמשכת לאורך כל החיים ובעיקר בולטת בעיתות מצוקה וחירום. כבר בחודשי החיים הראשונים מבחינים תינוקות בין אימם לבין אנשים זרים. כשאותה אם, הנמצאת בעמדת הטיפול הראשונית בחייו, זונחת אותו, מתפתחת בו טראומה קשה. כשהוא אבל ונטוש מגיע התינוק לבית יתומים ושם הוא נחשף לקשר בעייתי נוסף עם דמויות משתנות, ארעיות ובלתי נגישות כבר בתחילת חייו".

"במשך שהותם במוסדות ועד לסיום תהליך האימוץ", כתב ד"ר דיאמונד במאמר שפרסם בביטאון "הרפואה", "זוכים הילדים במקרה הטוב להזנה וטיפול בסיסי, אולם אין מי שיגיב לאותות מצוקה ולצורך שלהם בקרבה ובביטחון, ולכן במשך הזמן פוחת הבכי שלהם ונעלם כליל. הם הופכים אדישים, חסרי הבעה ותנועה ומכונסים בעצמם. הם חצי קפואים, מתח השרירים שלהם גבוה והיקף התנועה שלהם מצומצם. הילדים ברובם מאובנים, חלקם מחוסר גרייה, וחלקם אימצו תנועות אוטיסטיות. החלק האוראלי שלהם משותק. רק כשהם בני שנתיים הם משיגים, פחות או יותר, את ההתפתחות הטבעית המתקיימת בתינוקות. התינוק המאומץ מתחיל בהדרגה ובחשש לפתוח את הפה, אחר כך לפהק, לעשות בועות רוק, להשמיע קולות גרוניים, הברות ובהמשך עיצורים ורק אחר כך מילים".

ההזנחה הרגשית שחווים הילדים המאומצים, והדבר נכון לגבי כל ילד שנמסר לאימוץ, קריטית בהתפתחות הביולוגית של המח. ד"ר תמר מוזס, פסיכיאטרית ילדים ונוער, מסבירה: "תאי וון אקונומו (Von Economo) מתפתחים ביילוד עד גיל 4 לחייו רק בהשפעת קשר אנושי קבוע. תאים אלה משפיעים על הזכרון ועל היכולות להכיל ולהתחשב בזולת. לילדים מאומצים אין את הדמות הקבועה והאינטימית ליצירת קשר כזה ולצמיחת התאים ולכן התפתחותם נפגעת לצמיתות. הנזק הראשוני הזה חריף ומשמעותי כל כך, שאין כמעט אפשרות לתקן אותו ברמה הטיפולית. ניתן רק להקל או לצמצם את עומקו ולמזער את מימדיו, אבל אני לא מכירה טיפול נפשי שינצח את הפגיעה הקבועה במח. לכן הורים מאמצים צריכים להבין שמדובר בנזק קבוע שלא יחלוף".

לדברי ד"ר מוזס, הורים מאמצים הנתונים בשיאו של תהליך ההורות המתממשת שלהם, מפתחים "רסקיו פנטזי", מצב שבו הם אומרים לעצמם שיש בכוחם להציל את הילד מנתוני הפתיחה הקשים שלו ולכן הם מפצים ומעתירים עליו ללא מידה ולא מציבים בפניו גבולות, תהליך שהכרחי לכל ילד. במצב כזה הבסיס הרגשי הרעוע רק הולך ומתפתח ויוצר בעיות נפשיות חמורות.

ד"ר דנה לרר-עמישר, פסיכיאטרית ילדים בגיל הרך ומנהלת המרפאה לילדים ונוער במרכז הרפואי רמב"ם: "ילד מאומץ הוא ילד שפגוע רגשית שניתן למשפחה פגועה רגשית. הוא ילד, שמעבר לכל המילים המתחסדות, אמא שלו זרקה אותו ולא רצתה אותו. חווית הנטישה הבסיסית הזו תלווה אותו כל חייו. מנגד, ההורים המאמצים הם אנשים שנפגעו גם הם כשלא הצליחו ללדת בעצמם ילדים. לתחושת הכישלון הבסיסית שלהם מתווסף הקושי שבגידול ילד בעייתי. הם אומרים לעצמם, 'לא רק שנכשלנו כשלא יכולנו להוליד ילדים, גם קיבלנו ילד מקולקל'. הקושי העצום גורם להם במקרים רבים להכחיש את עצם קיומה של הבעיה ולכן הם גם לא ממהרים לפנות לעזרה ולטיפול נפשי. זה נקרא 'כשל אימוץ', מונח שטבע השירות למען הילד, ומתאר מקרים של דחייה של ההורים המאמצים, שמרגישים שהילד הוא לא חלק אינטגרלי מהם, בעיקר כשמתעוררים קשיים. במקרים דומים, עם ילד ביולוגי, הדחייה נדירה ביותר".

לדברי החוקרים, קשר השתיקה של ההורים המאמצים נובע לא רק מתחושת כשלון, אלא גם מחרדה מערעור מעמדם במשפחה המורחבת ובחוג חבריהם. רק מעטים מקרב ההורים המאמצים מודעים לקשיים האפשריים שיגיעו עם תהליך האימוץ ונערכים להם מבעוד מועד. אבל גם הם רוצים להאמין שהאהבה שירעיפו על הילדים תרפא את פצעיהם.

בלי נשיקת לילה טוב

ד"ר גרי דיאמונד: גם תינוק בן יום מתאבל על אובדן אימו

א' ו-צ' חשבו שהם מוכנים. לפני 6 שנים נסעו למדינת מזרח אירופית כדי להביא את התאומים שאימצו. בהעדרם, הכינה להם הסבתא חדר ילדים נעים ומכניס אורחים, שנתן ביטוי לאושר העילאי שחשה. "ימים ארוכים ציירתי להם על הקירות שמש וציפורים ופרפרים וליצנים וגמד יושב על פטרייה וצפרדעים על יד ביצה. כל ארבעת הקירות, מהרצפה לתקרה, היו מלאים בציורים צבעוניים, שמחים ועליזים", היא מתארת. מנורה קטנה עם אור רך האירה את שתי מיטות התינוק, שהוצבו במקביל, כל אחת בצמוד לקיר. שטיח פרוותי רך, וילונות ומדפים שהתמלאו בצעצועים ובדובים חייכניים, הוסיפו לאווירה העליזה בביתם החדש של הילדים.

"נחתנו בלילה הרוגים עם שני ילדים בני שנה,  שצריכים לעבור משבר הגירה והתאקלמות ופתאום, איך שאנחנו יוצאים מן הביקורת, כל, אבל כל המשפחה עטה על העגלות שלהם, ומעבירה אותם, בנשיקות, חיבוקים ובכי של התרגשות מיד ליד, דבר שבבת אחת טלטל אותם ממצב של מחסור והזנחה לזרם אדיר של צונאמי דביק, עז ואוהב. הקטנים היו בהלם, משחזרת האם צ', שבעצמה עוסקת בתחום בריאות הנפש. "הבנתי שמרגע זה, אם לא אשים גבולות ואשליט איזשהו סוג של סדר, הילדים יתבלבלו".

"הגענו הביתה וכאן ציפתה לי ההפתעה הרעה הראשונה. הנחתי כל ילד במיטה החדשה שלו, והם התחילו לצרוח. השכבתי אותם אתנו במיטה שלנו, על ידנו, וגם אז הבכי לא פסק. שוב החזרתי אותם לחדר שלהם והנחתי את שניהם באותה מיטה. הם נרגעו, אבל לא לחלוטין. הדלקתי את המנורה הקטנה שבין שתי המיטות ויצאתי מהחדר. הם המשיכו לבכות. רק באמצע הלילה, ארבע שעות אחרי שהגענו הביתה, קלטתי בזוועה ובדמעות שהתינוקות שלי רגילים לישון בחושך מוחלט ועם דלת סגורה. בתוך הסביבה הפסטורלית הקסומה שהכינה להם סבתא ישנים הקטנים שלי כמו אסירים בתא נידונים למוות, בלי אמא ובלי ליטוף ונשיקת לילה טוב ומוצצי. בהמשך הבנתי שגם אין להם צורך בשמיכי ודובי וגם אין להם צעצוע מועדף. אין מראה קורע לב ממיטת תינוק עירומה וריקה".

בחודשים שעברו מיום האימוץ התוודעה צ' לקשיים רבים נוספים. "הם נולדו פגים והגיעו אלינו עם חסכים בגרייה ועם פיגור מוטורי. מתח השרירים שלהם היה רפוי כתוצאה משכיבה ממושכת בבית היתומים כשהם מחותלים כמו מומיות. בהתחלה הם נרתעו ממגע והתקשו לשלוט בדחפים. לאחד היה צורך במילוי סיפוקים מיידי ולשני התקפי זעם. האחד רק זחל והשני בקושי התיישב. לשניהם יש בעיות קשב וריכוז. לאחד מהם קושי בספיגת חומר והשני אימפולסיבי. לכן החלטתי כבר מהגיל הזה להעניק להם טיפול נפשי מסודר, כי אין אהבה והשגחה ופיצוי ומשפחתיות שיכולים לרפא נפש של ילדים שנולדו בלי קרקעית. מה שאני עושה היום", היא מסבירה, "זה למעשה רפואה מונעת כי אני יודעת, מקצועית ואינטואיטיבית, שמהחור השחור הזה של שנת חייהם הראשונה עתידות להתפרץ בעיות נפשיות מורכבות ולכן כבר עכשיו הם מקבלים טיפול באמנות והמון מגע, אבל כשיתפרץ משבר אני לא אהיה מופתעת".

אין באמת אימוץ מאושר

גם ילדים מאומצים שצלחו את ילדותם ללא משברים יוצאי דופן עלולים להגיב במשבר קשה בגיל ההתבגרות. לפני 15 שנה, כשהייתה בת חודש, אומצה ל', שנולדה במדינה מזרח אירופית. חוסר השקט וליקויי הלמידה הקשים שהתפתחו בהמשך גרמו למתח רב בינה לבין הוריה. "בכל פעם שקראו לנו לבית הספר רעדנו. פחדנו ממה שנשמע. איך היא השחיתה רכוש או הפריעה או הכתה ילדים", מתארת האם. כשהייתה בת 7 חשו הוריה חסרי אונים מול העצמאות הבוטה שפיתחה.

בכיתה ח' נודע להוריה לראשונה שהיא שותה אלכוהול ומעשנת סמים, ובאחד המקרים אף הגיעו בלשים מהמשטרה לחיפוש בביתם. "אבל הכי מפחידה הייתה המופקרות המינית שלה. היא יצאה למועדונים של אנשים מבוגרים לבושה כמו זונה. לא פעם נסעתי אחריה וכשראיתי איך גברים מבוגרים נוגעים בילדה המתגרה שלי רציתי למות. אין לה גבולות והיא שוכבת עם מי שהיא רוצה. הילדה שלי הפכה לשטן ועשתה את חיינו לגיהינום. עד שיום אחד, כשכבר לא יכולתי יותר, ויצאתי מכליי, צעקתי לה את מה שאני מרגישה כבר מזמן: 'בשביל מה הייתי צריכה את כל האימוץ הדפוק הזה' ", היא בוכה. שמונה השנים שבהן השתתפה האם בקבוצת תמיכה להורים מאמצים עזרו לה לגבש עמדה חד משמעית: "אני מכירה המון סיפורי אימוץ, ואף אחד מהם הוא לא סיפור שמח, אין באמת אימוץ מאושר".

גיל ההתבגרות הרבה יותר קשה בקרב ילדים מאומצים. "בעיית הזהות הבסיסית מתעצמת בכולנו בגיל הזה", מסבירה ד"ר לרר-עמישר. "במאומצים היא חריפה במיוחד, כי אין להם היסטוריה ורקע ומידע על הוריהם ולכן לא פעם הם ימציאו לעצמם את הפרטים החסרים. טיפלתי בבת 15 שהפגינה התנהגות נימפומנית וזנותית. היא דמיינה שאימה זונה, מה שבהחלט יכול להיות במציאות, ושחזרה את הביוגרפיה שלה רק מניסיון להידמות לה, לקבל זהות ושייכות. כולנו, בכל גיל, מחפשים איזו אמת על עצמנו שנוכל להזדהות איתה. האמת הראשונית הזו חסרה להם, ולכן ילד מאומץ הוא ילד שגדל כמו מגדל שנבנה בלי בסיס".

למחלקת יום ונוער בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל הובאה לאחרונה ג', נערה מאומצת בת 16. "היא הגיעה מפורקת ולגמרי פסיכוטית", מתאר ד"ר גידי אבידן, מנהל המחלקה. "אחרי חודשים ארוכים של טיפול תרופתי ושיחות, כשהצלחנו לרסן את ההתקף הקשה, התברר שהנערה משתמשת בסמים וקרובה להגדרה של זונה. יחסיה עם הוריה המאמצים בעייתיים. בגיל ההתבגרות הצורך להתנתק מן ההורים מאפשר לנו יצירת זהות עצמית. ילדים מאומצים לא מעזים להתנתק כי הם חוששים לפגוע במי שרצו אותם, אבל לתהליך הלא טבעי הזה יש מחיר כבד. הם מפתחים יחסים של תלות עוינת בהורים. האי יכולת להתנתק מהם מטריפה אותם ועל הרקע הזה צצות הפתולוגיות שקשורות לגנטיקה שלהם או לשנת חייהם הראשונה, מלאת החסכים הרגשיים. בני הנוער המאומצים מבינים מעט אחרת את המילים היפות שאמרו להם הוריהם המאמצים, שילדים אחרים נולדים ככה סתם ואילו אותם בחרו מבין הרבה. הם גם מבינים את המסר הלא מפורש שמקופל במשפט המיטיב הזה, שאותם, בניגוד לאחרים, זרקו. ולכן הם נמצאים בפחד מתמיד לאבד גם את ההורה היחיד שרוצה אותם, אבל בדיוק בגלל זה הם גם שונאים אותו. וכך הם נשארים לפותים ולכודים במערכת יחסים קשה ומסוכנת".

אל התחקיר המקורי של אריאלה איילון:

חלק א

חלק ב

חלק ג

מאמרים נוספים:

תגיות: אימוץ חו"ל, אימוץ בינלאומי, תיאורית ההתקשרות, לא לילד הזה פיללתי, אימוץ בין ארצי,אימוץ ילדים מאוקראינה, הפרעת התקשרות תגובתית

4 תגובות to “לא לילד הזה התפללתי”

  1. אכן ילדי שהיו במוסד ואף אני גדלתי במוסד בדרום הארץ סבל רב עוברים ילדי מוסדות כי הוצאה מחוץ למשפחה זהו פשע נוראי וכנראה שמדינת ישראל
    צריכה 5% מילדי ישראל בגלל התרומות

  2. אלון said

    כשמביאים ילד מחו"ל הוא נדרש לקבל את כל החיסונים בבת אחת, כשגם כך חיסונים מעמיסים על המערכת של הילד מתכות רעילות וחומרים מסרטנים המביאים לאלימות פנימית וחיצונית, לאלרגיות ושאר מרעין. אנא השכילו ותחסכו סבל – הכנסו לאתר של "חסון" והקשיבו למדענים ולרופאים יודעי הדבר על תעשייה זו.

  3. גילה said

    נסחפתם ובגדול! תמונה מרושעת על בית הילדים ועל הילדים בפרט!
    חבל מאוד!!!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: