הרהורים על משפחה וילדים

על הפרת זכויות הילד והמשפחה בישראל

פרשת ילדי תימן

שושי זייד – הילד איננו

לאתר זעקת אמת של הרב עוזי משולם.

מבוא

בשנים 1948-1954 הוצאו אלפי ילדים בכפיה ממשפחותיהם הביולוגיות, בעת ששהו בבתי חולים ובמעונות. ילדים אלו נמכרו מאוחר יותר לגורמים בארץ ובחול עבור סכומי כסף גבוהים ונלקחו כפי הנראה לאימוץ ו/או למטרות אחרות. להורים הביולוגים נאמר כי הילדים נפטרו.

במרבית המקרים, כאשר ההורים שאלו לסיבת המוות, ביקשו תעודת פטירה או כל מסמך אחר היכול לשפוך אור על פטירתם של הילדים, הם לא קיבלו מענה ולמעשה התעלמו מהם.

ההורים מעולם לא ראו את גופות הילדים או את הקברים שלהם. במקרים אחדים הראו קברים למשפחות. חלק מן ההורים שלא האמינו כי ילדיהם האהובים והבריאים מתו בן לילה, חפרו מאוחר יותר בקברים וגילו קברים ריקים.

בפרשה הזו היו מעורבים רופאים, אחיות, עובדים סוציאלים ונציגים אחרים של הממסד הישראלי, אשר מאוחר יותר השמיעו טיעונים "מוסריים" למעורבותם בפרשה.

אחת הסיבות לחטיפת הילדים הללו היתה בצע כסף גרידא. יתכן וקיימות סיבות אחרות, עליהן נעמוד בסוף המאמר.

החטיפות נמשכו גם אל תחילת שנות ה 60. התפיסה הרווחת היא כי מדובר רק בילדים יוצאי תימן, אך מן התחקיר של יחיאל מן עולה כי מדובר גם בקורבנות יוצאי מדינות נוספות, רובן מדינות המזרח התיכון: טוניס, ספרד, מרוקו, לוב, עיראק, פרס ואף בלגיה.

ועדת חקירה קבעה באופן רשמי כי מדובר בכ-2400 ילדים, אך הרבי עוזי משולם הצליח לאתר שמות של 4500 ילדים. יתכן כי המספר האמיתי גבוה אף הרבה יותר ממספר זה. יחיאל מן גילה כי מספר רב של משפחות לא דיווחו על ההיעלמות של הילד, ולהערכתו מדובר בכ 10,000 ילדים שנחטפו ונמכרו.

להלן קטעים מתוך התחקיר של העיתונאי יחיאל מן, בו מוצגות עדויות של אנשים שונים אשר היו מעורבים בפרשה.

vizoעדותה של שרה לייכט

3 באוקטובר 1997, בית אגרון בירושלים, לשכת העיתונות הממשלתית. במקום זה התכנסה הועדה הממשלתית שהוקמה כדי לחקור את פרשת חטופי תימן וילדים אחרים שנלקחו ממשפחתם בשנים 1948-1954. השימועים נערכו מדי שבוע.

גברת שרה לייכט היתה העדה הראשונה באותו יום. היא עבדה כאחות במרכז ויצו בתל אביב בשנת 1950. גברת לייכט עבדה כמטפלת בילדים משעות הבוקר ועד לשעות 2-3 אחר הצהריים, ובמהלך עבודתה הוכשרה שם כאחות.

מרכז ויצו דאז נקרא בשם "המוסד לטיפול באם ובילד", אך גב' לייכט העידה כי מדובר היה בשם ששימש כהסוואה למרכז אימוץ שפעל במקום. את המקום ניהלה אישה בשם רבינה קיש, סגניתה היתה גב' ברבש ורופאת הצוות היתה גב' שפירא.( שימו לב, כמו במקרים רבים שוב מדובר בעדת נשים "טובות וחסודות)

הילדים אשר טופלו במוסד ויצו היו בטווח גילאים של בין יום אחד לשנתיים. לאחר שהגיעו לגיל שנתיים, הם הועברו למוסד יתומים שנוהל ע"י גב' רלח. (יתכן כי ילדים שלא הצליחו למכור, לא יכלו להחזירם למשפחותיהם האמיתיות משום שכבר דיווחו להם שהתינוק שלהם מת,משום כך זרקו אותם במוסד יתומים)

גב' לייכט הציגה בפני הועדה תמונה שלה עם אחד הפעוטות בהם היא טיפלה, שמו היה דרוויש, ואותו זכרה במיוחד משום חיבתה המיוחדת אליו. העתק של התמונה נמסר לועדה. בתום השימוע שוחחתי יחיאל מן עם גב' לייכט שאף הראתה לו את התמונה.

מוסד זה של ויצו היה אחד מיני מוסדות רבים שחטפו ילדים, פשוטו כמשמעו, מכרו אותם בחשאי והגדירו את המהלך כ"אימוץ".

גב' לייכט זוכרת את היום בו הוצא דרוויש מן המוסד. לעובדי המוסד נאמר כי דרוויש נמסר למשפחה ממוצא פולני שהתגוררה ביפו. כמו כן, ניתנה לאחיות ולמטפלים הוראה האוסרת עליהם ליצור קשר עם דרוויש או עם הוריו, גם אם ייתקלו בו ברחוב, משום שההנהלה טענה שההורים החדשים של דרוויש מתגוררים בסמוך למוסד. גב' לייכט חיפשה את דרוויש בין הילדים שפגשה בשכונה אך מעולם לא ראתה אותו יותר.

(יתכן כי הנהלת המוסד העבירה לעובדים דיסאינפורמציה. כדי שלא יתחילו לחקור ולנבור מה עלה בגורלו של הילד. הם הזינו את העובדים במידע שגוי ובלבד שלא יתחילו לשאול שאלות. שנות ה 50 במדינת ישראל היו שנים של מיתון קשה, מדינה בהתהוותה ולא סביר שמשפחות ישראליות רבות אימצו את הילדים הללו, כי רוב המשפחות הישראליות, גם מיוצאי מזרח אירופה (פליטי השואה) היו במצב כלכלי קשה. סביר להניח שהילדים הוצאו אל מחוץ לגבולות מדינת ישראל למשפחות מבוססות במדינות מערביות)

גב' לייכט נשאלה אם זכורים לה מקרים בהם מתו תינוקות. היא השיבה בשלילה, למעט מקרה אחד בו התגלה תינוק בן יומו בפח האשפה (אפילו קברים לא הכינו להם, מזעזע). היא ציינה כי מקרה זה היה יוצא דופן. לדבריה הטיפול בילדים היה מלא ב"חום ואהבה"….

עדותה של משפחת סלאח

מר דחבש סלאח ומשפחתו, מבני העדה התימנית היו העדים הבאים.

בתם זארה נלקחה מהם עת ששהו במחנה עולים בראש העין. מר דחבש העיד שכל המשפחה נלקחה הישר מן המטוס למחנה העולים. שבועיים לאחר שהגיעו למחנה, זארה הופרדה מן המשפחה ונלקחה לבית תינוקות בתוך המחנה. זארה היתה בת שנתיים כאשר נלקחה מהם ועדיין ינקה מחלב אימה.

משפחת סלאח אהבה מאד את זארה וביקרה אותה מדי יום בבית התינוקות במהלך השבועיים הראשונים לשהותה שם.

באחד הימים נסעו בני משפחת סלאח לביקור סוף שבוע אצל דודתו של מר דחבש שהתגוררה ברמת גן. הדודה ומשפחתה התגוררו בישראל מזה זמן מה, לפי עלייתה של משפחת סלאח לישראל.

כאשר מר דחבש ומשפחתו חזרו מביקורם ברמת גן אל מחנה העולים, הם נסעו לבקר את זארה בבית התינוקות ושם הודיעו להם כי בתם נפטרה.

דחבש העיד כי שאל את צוות המקום לגבי מועד פטירתה של זארה, והם ענו לו כי נפטרה ביום ששי. מר דחבש ראה לאחרונה את בתו ביום ששי בבוקר והיא היתה במצב בריאותי טוב. כששאל אותם לפשר סיבת המוות לא קיבל תשובה.

מר דחבש ניסה לאתר את קברה של זארה במשך 50 שנה אך ללא תוצאות.

מספר ת.ז. של זארה היה 1054761. זארה היתה הילדה השלישית במשפחת סלאח.

בתו הגדולה של דחבש, לאה, העידה אף היא. לאה היתה כבת 9-10 כאשר אחותה נלקחה ממנה. לאה מסרה כי המשפחה התגוררה באוהל, בעוד שזארה נלקחה למבנה ששימש כבית יתומים. הבת העידה כי בני משפחתה ביקרו את זארה מדי יום, וגם באותו יום ששי בו נעלמה. לאה זכרה את זארה באותו יום כילדה בריאה ושמחה.

עדותה של משפחת ויינטרופ

גב' ויינטרופ היתה העדה השלישית (תיק מס' 68/97).

גב' ויינטרופ עלתה לישראל מפולין ובעלה מבולגריה.  ב-1 בדצמבר 1951 נולד בנם אליעזר. כאשר היה בן 8 ימים נערכה לו ברית מילה ומספר ימים לאחר מכן פיתח שיעול קל. הזוג ויינטרופ הזמין רופא, שבדק את אליעזר ואמר שהתינוק בריא לחלוטין.

לאחר מכן הגיע רופא אחר לבדוק את אליעזר והודיע להורים כי צריך לאשפז את התינוק בבית החולים. אליעזר נלקח לבית החולים הדסה בתל אביב. ביום המחרת, כשהגיע מר ויינטרופ לבקר את אליעזר נמסר לו שבנו נפטר.

בעלה של גב' ויינטרופ היה העד הרביעי. הוא העיד כי אליעזר אושפז במחלקת הילדים בבית החולים הדסה ברח' בלפור בתל אביב. כאשר הגיע לבית החולים למחרת היום, הודיעה לו האחות כי התינוק נפטר והוא ייקבר ביום שלאחר מכן בבית הקברות בגבעת שאול. מר ויינטרופ דרש לראות את גופתו של בנו במקום, אך האחות סירבה וענתה לו שאין מה לראות…

ביום המחרת הגיע מר ויינטרופ לבית הקברות בגבעת שאול ושאל למקום קבורתו של בנו. נאמר לו שעפ"י ההלכה היהודית, תינוק שגילו פחות מ-30 יום אינו נקבר בקבר נפרד. אליעזר היה בן 21 יום ביום "פטירתו".

מר ויינטרופ אף העיד כי הגיע לבקר את בנו בבית החולים לפני השעה 10 בבוקר, וכבר אז נמסר לו כי בנו "נפטר". מר ויינטרופ טען שוב כי בנו סבל מצינון קל.

משפחת ויינטרופ מעולם לא קיבלה מהרשויות תעודת פטירה או כל מסמך אחר המעיד על פטירתו של בנם.

עדותו של הרב מנחם פורוש

הרב מנחם פורוש, תיק מס' 102/97, היה העד החמישי. במהלך תקופה זו בה נעלמו הילדים, הרב פורוש כיהן כמזכיר מפלגת אגודת ישראל. אגודת ישראל דאז היתה אחראית על תיק הרווחה בממשלת בן גוריון. הרב פורוש העיד כי נועד עם בן גוריון בנוגע לילדים שנעלמו אך בן גוריון טען שאינו יודע על כך דבר וביקש הוכחות.

במהלך עדותו התפרץ אליו אחד הנוכחים באולם ודרש ממנו שיחשוף את כל מה שהוא יודע. אחד המאבטחים ביקש מן האיש לעזוב את האולם. בעקבות זאת, התרגז האיש עוד יותר וצעק על המאבטח באומרו כי בעברו עבד כקצין במשטרה ושלא יאמרו לו איך עליו להתנהג. העימות בין האיש למאבטח עבר לפסים אלימים, עת שהמאבטח ניסה בכח להוציא את האיש מן האולם. מאבטחים נוספים נחלצו לעזרתו של עמיתם המאבטח כדי להוציא את האיש מן האולם, בזמן שאמצעי התקשורת מסקרים את האירוע באולם.

מאוחר יותר נודע ליחיאל מן כי שמו של האיש הוא יצחק כרם, אשר החל לעבוד כשוטר במשטרה, קודם לדרגת רב-פקד ופרש מן המשטרה לאחר ש"למד כי כל המערכת מושחתת". מאז פרישתו הקדיש זמנו לחקר הנושא של חטיפת ילדי תימן.

הרב פורוש המשיך בעדותו בפני הועדה. ראש הועדה, שופט בית המשפט העליון בדימוס, יהודה כהן, מתח בקורת על הרב פורוש באומרו כי התאכזב ממנו משום שסיפק מידע בקווים כללים ולא ירד לפרטי העובדות, כפי שציפה ממנו.

צופה אחר, מר יינון גיספן, החל אף הוא לצעוק לעבר הועדה באומרו כי היא מכסה על הסיפור האמיתי. מר גיספן עזב את האולם בזעם וקרא לכל הנוכחים אשר מסכימים עימו לעזוב את האולם כאות מחאה. מחצית מן הנוכחים קמו ועזבו את האולם בשעה שהעיתונות מלווה אותם החוצה.

בעת שהרב פורוש המשיך בעבודתו, פשטה שמועה כי כתב ערוץ 2, מתי כהן אמר שהרב פורוש מסר לו, שלא לציטוט, שמות של אנשים שהיו מעורבים בפרשה, אך הוא פחד להצהיר באופן פומבי על זהותם.

במהלך עדות פורוש קמה אישה מן הקהל ואמרה "מתי כהן נמצא כאן איתנו. מדוע יש לתהות לגבי שמותיהם של המעורבים בפרשה כשאפשר לשאול את מתי כהן…". בעקבות זאת הוצאה האישה מן האולם ע"י אחד המאבטחים.

לא עברה דקה והועדה החוקרת קראה למתי כהן להעיד. מתי כהן אמר כי דבריו של פורוש "הוצאו מהקשרם"…

הוא טען שהרב פורוש רק אמר בפניו כי ישנם אנשים שהיו אז בעמדות בכירות ועדיין בחיים, ועל הועדה לקרוא להם להעיד כדי לבדוק אם בידיהם מידע שעדיין לא נחשף. מתי כהן אמר לועדה כי בתום השימוע ימסור לידיה קלטת שלו עם הרב פורוש בת 19 דקות….

מסיבת העיתונאים של משכן אהלים

בעקבות הראיון בין מתי כהן לרב פורוש, התקיימה מסיבת עיתונאים מטעם משכן אהלים שערך ארגונו של הרב עוזי משולם בבית מלון מרכזי בירושלים, בבעלותו של חבר אגודת ישראל לשעבר הרב אברהם שפירא. מסיבת העיתונאים סוקרה באופן נרחב ע"י אמצעי התקשורת והיו נוכחים בה גם הרב בני אילון ממולדת, אליעזר זנדברג מצומת, והרב יעקב סילבני ממשכן אהלים.

הרב סילבני הצביע על 12 מקרים בהם ילדים חטופים הצליחו לאתר את בני משפחותיהם. בכל אחד מהמקרים שלחה הועדה הממשלתית מכתב לילדים ולמשפחות המציין כי "התיק נסגר" אך לא פרסמה את המקרים ברבים.

במקרה אחד עלה שמו של אדם בשם אורי וכטל אשר התקשר למסיבת העיתונאים מחו"ל והיה אמור להגיע לישראל לאחר סוכות.

מר וכטל נולד כפלטיאל בן טוב ושהה במעון ויצו בקיבוץ עין שמר. פלטיאל נחטף מהוריו, ניתן לו שם חדש "אורי", ומאוחר יותר הועבר ממעון ויצו לאימוץ ע"י משפחת וכטל. אורי הגיע למעון של ויצו ממחנה העולים בעתלית, שם התגוררו הוריו. ילד נוסף בשם חיים עבר יחד עימו ממחנה עתלית למעון ויצו. אורי אמר בטלפון כי יעבור בדיקות DNA טרם בואו לישראל. עו"ד הראשון שעסק בתיק וכטל היה יעקב הררי.

במסיבת העיתונאים הועלה אף נושא תעודות הלידה והפטירה הריקות אשר היו חתומות בחותמת משרד הפנים. תעודות אלו אותרו בסיועה של יהודית היבנר, פקידה בכירה בגמלאות שעבדה במשרד הפנים.

כתבה בנושא תעודות הלידה והפטירה הריקות פורסמה ב-13 ביוני 1996 בידיעות אחרונות. בכתבה זו נשאלה היבנר לגבי העובדה שלאחר מפקד האוכלוסין שנערך ב-1962, משרד הפנים שלח מאות מכתבים למשפחות אשר ילדיהן נעלמו ובמכתבים מצויין כי יקיריהם "עזבו את המדינה".

האלוף דוד מימון, חבר הועדה, אף הציג בפני שתי תעודות סותרות. אחת מהן מציינת כי ילד בשם יוסף כהן נפטר ב-26 בנומבר 1951, והשניה עם ילד בשם זהה המציינת כי עזב את מדינת ישראל ב-1962.

היו עוד מקרים רבים בהם נתגלו סתירות בתעודות שהונפקו במשרד הפנים. יחיאל מן, אישית, עבר על מאות תעודות כאלו. היבנר היתה רק אחת מקבוצת אנשים שנשאלו לגבי אי ההתאמות. תגובתם של כולם היתה זהה:

"במקרים רבים, שמות ההורים הביולוגים של הילדים המאומצים בשנות ה-50 לא היו ידועים. זה נבע מן הבלבול שהיה ברישומים של הילדים שאושפזו בבתי החולים. כאשר הילדים הבריאו, לא ידעו את זהותם, ולכן לא היתה אפשרות לאתר את ההורים שלהם…"

יחיאל מן הדגיש כי הטענה בדבר "בלבול מסמכים" היא הנושא השנוי במחלוקת ואשר מהווה בסיס יסודי לסיפור הכיסוי הרשמי. זכרו את טיעון המפתח הזה, משום שנחזור אליו מאוחר יותר.

גב' היבנר, בראיון לידיעות אחרונות חשפה את העובדה הבאה:

"הילדים הללו נלקחו למוסדות וקיבוצים, ורבים מהם נלקחו לאימוץ. ההורים המאמצים, לא רק ששינו לילדים את שמותיהם, אלא אף את מספרי תעודות הזהות שלהם, כך שלא ניתן יהיה לאתרם".

חשיפת הקברים הריקים ע"י משכן אהלים

כאמור, למרבית ההורים נאמר שילדיהם נפטרו, בעוד שכפי הנראה ילדים אלו נחטפו. מעולם לא ניתנה להורים תעודת פטירה או כל הוכחה אחרת למותם של הילדים.

הורים לילדים שנחטפו ניסו במקרים רבים לבדוק את ה"קברים" של ילדיהם ה"מתים". ארגון משכן אהלים הסריט מבצע חשאי שנערך בתאריך 13 באוגוסט 1997. במסגרת מבצע זה חפרו חבריו בארבעה "קברים" בבית הקברות בקרית שאול. הסרט שודר בערוץ 1 שבוע לאחר מכן.

הסרט מציג את ה"קברים" לאחר שנחפרו. כל אחד מהקברים נמצא ריק. "קברים" אלו היו אמורים להכיל לכאורה את שרידיהם של הילדים: רותי בבו, רותי כהן, משה מישרקי, ראובן רפאלוב.

הורי הילדים הללו הגיעו לקרית שאול עם נציגי משכן אהלים, מנהל בית הקברות אברהם פינקלשטיין והרב יעקב רוג'ה שהיה יועץ מחוזי לעניני קבורה דתית.

אחד מנציגי משכן אהלים אשר היה נוכח במהלך פתיחת הקברים, מסר כי הם חפרו בכמויות גדולות וסיננו כל פיסת חול במסננת על מנת למצוא עצמות, אך לא נמצאו כל שרידי עצמות. מהלך החפירה והסינון תועד בסרט.

גב' רותי רפאלוב, שבנה ראובן רפאלוב לכאורה נקבר במקום אמרה בסרט "הילד לא כאן, אין כאן שום דבר חוץ מחול". בשאר שלושת המקרים התוצאה היתה זהה, קברים ריקים. להורים נאמר בבתי החולים כי ילדיהם, שהיו אז בני חדשים ספורים, חלו ומתו.

המקרה דווח לרדיו ישראל בהצהרה הבאה: "4 משפחות ממוצא תימני גילו כי הקברים בהם היו אמורים להיות טמונים ילדיהם שנפטרו 40 שנה קודם לכן, הינם ריקים".

ערוץ 1 שידר את אירוע פתיחת הקברים בטלויזיה. פעילים ממוצא תימני טוענים מזה שנים שמאות תינוקות שהוכרזו כמתים, נשלחו למעשה לאימוץ. הקברים נפתחו כחלק מחקירה רשמית שנפתחה בנושא. שלט מעץ מעל הקברים הנציח את השמות: רותי בבו, רותי כהן, ראובן רפאלוב ומשה מישרקי. נציג המשפחות ציין כי זו הוכחה לכך שמדובר בהונאה מתוכננת, אשר בה בוימו הלוויות וזויפו ראיות.

השר לבטחון פנים אביגדור קהלני, אף הוא ממוצא תימני, הביע תדהמתו מגילוי הקברים הריקים. קהלני השתתף באבלן של המשפחות. בראיון לקול ישראל, ב 17 אוגוסט 1997, הביע קהלני את בטחונו בועדה החוקרת את היעלמות הילדים, אשר תוביל לחשיפת האמת לאור.

תחנת קול ישראל דיווחה בטעות כי "הילדים היו ממוצא תימני", אך משפחת כהן עלתה מעיראק. כמו כן, דיווחה התחנה כי ערוץ 1 הסריט את אירוע פתיחת הקברים, אך ההסרטה בוצעה ע"י ארגון משכן אהלים ומאוחר יותר שודרה בחדשות ערוץ 1.

מאז אותה פרשה, אביגדור קהלני לא עשה דבר כדי לקדם את הנושא, למרות שהביע אמונו באותה ועדה אשר חקירתה תוביל לתוצאות. היתה זו ועדת החקירה השלישית שהוקמה לצורך הענין והיא סיימה עבודתה בדצמבר 1997. ראש הועדה היה שופט בית המשפט העליון בדימוס, יהודה כהן. שני חברי הועדה האחרים היו השופטת בדימוס דליה קובל והאלוף דוד מימון.

בדומה לשתי ועדות החקירה הקודמות שהוקמו ע"י הממשלה, ועדת בהלול-מינקובסקי (הראשונה) וועדת שלגי (השניה), גם הועדה השלישית, ועדת כהן, אספה מידע אך לא מעבר לזה.

הפאן החיובי היחידי שנבע מהוועדות הללו, הוא מתן הזדמנות למשפחות לספר את סיפורן העצוב, וההכרה כי הן אינן היחידות במערכת, אלא חלק ממערך גדול יותר של משפחות פגועות.

במקרים מסויימים, בעקבות החקירה הצליחו הורים לאתר את ילדיהם שנחטפו. התגובה היחידה שקיבלו ההורים ברי המזל הללו היתה באמצעות מכתב שנשלח אליהם מטעם הועדה ובו מצויין באופן יבש כי הועדה מברכת אותם על מציאת ילדם וכי התיק נסגר והועדה לא תזמן אותם יותר למתן עדות. מקרים אלו לא קיבלו כיסוי תקשורתי והועדה אף לא טרחה לפרסם הודעה לציבור.

לדעת רבים, ועדות החקירה, מסיבה לא ידועה, ניסו בכל מאודן לכסות על האמת בפרשת הילדים החטופים.

משפחתו של ח"כ רן כהן

חבר הכנסת רן כהן

בניגוד לשר לבטחון פנים אביגדור קהלני שזנח את הענין, היה פוליטיקאי שהמשיך לעסוק באופן ציבורי בנושא – רן כהן ממרץ.

לאחר חשיפת הקברים הריקים ב-17 באוגוסט 1997, ח"כ כהן ביקש מראש הועדה יהודה כהן לסייע למשפחות המעוניינות לפתוח את קבריהן של ילדיהן ה"מתים". הוא אף דרש מן המדינה לממן את עלות פתיחת הקברים ועלות הבדיקות הגנטיות של העצמות, במידה ותימצאנה.

ח"כ כהן אף ביקש מן היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נוכח מעשים שנעשו בנוגע לאותם ילדים חטופים. גם ועדת החקירה השלישית וגם היועץ המשפטי לממשלה התעלמו מבקשותיו של רן כהן.

מרבית האנשים אינם יודעים כי במשפחתו של רן כהן שעלתה מעיראק נעלמו שני ילדים. רן כהן סיפר ליחיאל מן על כך, אך לא נקב בשמם של הילדים.

יתכן כי אחת מהן היא רותי כהן, התינוקת שנעלמה ואשר קברה הריק נחשף באותו יום בחודש אוגוסט.

יחיאל מן העלה את הסוגיה הזו משום שרן כהן החל להתעניין בנושא הילדים החטופים רק לאחר אותו יום בו נחשפו הקברים ע"י משכן אהלים. שמות המשפחה אף זהים ושניהם מעיראק. יש גם דמיון בין ח"כ כהן לאביה של רותי, אהרן.

אהרן כהן ומשפחתו רואיינו יום לאחר פתיחת הקברים ע"י ידיעות אחרונות. כותרת הכתבה היתה "הם אמרו לנו שהיא מתה אבל הקבר ריק". בכתבה צוטטו דבריו של אהרן כהן: "אמרו לנו שהיא מתה, אבל זה שקר. הקבר ריק, היא לא שם, היא חיה, חיה, חיה !!"

מר כהן חפר במו ידיו בקבר לעומק של מטר אך לא מצא דבר. משפחת כהן אינה יכולה לשכוח את בתם, והמחשבה כי בתם כנראה חיה אינה משה מקרבם.

משפחת כהן עלתה לישראל מעיראק בשנת 1951. המשפחה מסרה כי בתם היתה בת חדשיים כאשר אירע המקרה, ב-26 בינואר, 1954. האמא מסרה כי הילדה החלה להשתעל בלילה ופיתחה חום קל. למחרת היום לקחה האמא את בתה לרופא, וזה אמר לה לקחת אותה לבית החולים הדסה בתל אביב. ב-1 בצהרים היא מסרה את בתה לאחות ונתבקשה לעזוב את בית החולים. בשעה 3 בצהריים קראו למשפחה ומסרו להם כי בתם נפטרה, ואין טעם שיבואו ללוויה משום שצוות בית החולים כבר קבר אותה.

האמא היתה בת 17 כשקרה המקרה. המשפחה פנתה למשרד הפנים וביקשה לקבל תעודת פטירה אך במשרד הפנים נמסר להם כי התינוקת אינה רשומה במאגר המידע של מרשם האוכלוסין.

שתי אחיות נוספות במשפחה, שולי ורחל השקיעו לא מעט זמן במאמץ להשיג איזשהו מסמך רשמי שיוכל לשפוך אור על מה שאירע 43 שנה קודם לכן. ביולי 1997 הצליחה שולי להשיג תעודת פטירה אשר נשלחה אליה ללא תאריך ומספר פרטים ממנה הושמטו. היא פנתה שוב למשרד הפנים, ושם ניתנה לה תעודת פטירה שלמה עם כל שאר הפרטים החסרים.

חטיפתה של ברכה זוגייר

מבצע משכן אהלים באוגוסט 1997 לא היה הנסיון הראשון של גילוי קברים. קודם לכן הופיעה סדרת מאמרים בעיתון "יום ליום" שנכתבו ע"י העיתונאים יהודה ישראלוב ושמואל עמרני. שני העיתונאים הללו עשו עבודה יוצאת מן הכלל ואספו עדויות וראיות בנושא.

אחד המקרים שפורסמו על ידם היה זה של ברכה זוגייר, בתם של שלום ושרה זוגייר.

אחותה הגדולה של ברכה העידה בנושא. כמו במקרים רבים, גם סיפור זה אירע במחנה העולים בראש העין. כאשר ברכה היתה בת 7 חדשים היא נשלחה לבית החולים תל השומר בשל בעיות חניכיים שוליות. זמן קצר לאחר מכן, הודיע בית החולים למשפחה כי בתם ברכה נפטרה. במקרה זה נקראה משפחת זוגייר לבית החולים לקחת את הגופה. כשהגיעו בני המשפחה לבית החולים נמסרה להם מזוודה אשר בה נאמר להם נמצאת הגופה. הם הוזהרו שלא לפתוח את המזוודה בשום פנים ואופן ולקבור אותה מייד משום שהתינוקת היתה נגועה במחלה מדבקת קשה מאד…

נאמר להם אף שאין צורך בתעודת פטירה או כל תעודה אחרת כדי לקבור את המזוודה, פשוט שיקברו מייד את המזוודה וזהו…

אחותה של ברכה, יהודית, אשר העידה בהקשר זה, היתה בזמנו בת 8, ילדה מאד סקרנית. היא ראתה את המזוודה על שולחן בחדר בבית החולים, פתחה אותה ומצאה בובה בתוך ערימת קש. יהודית קראה לאימה ואמרה לה כי מצאה בובה במזוודה. אימה של יהודית רצה לכיוון החדר, צעקה על יהודית משום שפתחה את המזוודה וסגרה מייד את המזוודה מבלי לשים לב שבתוכה היתה בובה. אימה של יהודית לא יכלה לדמיין כי מדובר במעשה תרמית וכי צוות בית החולים שיקר לה בנוגע למות בתה ברכה.

יהודית בת ה-8 לא יכלה להבין אז את השלכות הגילוי שלה. המזוודה ובתוכה הבובה נקברו בבית הקברות בראש העין. גם היום יהודית בטוחה כי ראתה בובה ולא את אחותה ברכה.

במהלך השנים יהודית המשיכה לטעון בפני בני משפחתה לגבי מה שראתה בבית החולים. משפחתה החלה להאמין כי יהודית דוברת אמת אבל לא ידעה מה לעשות בנוגע לכך. הם החלו לקבל דואר שהגיע לברכה, בכלל זה צווים מן הצבא וטפסים לבחירות. רישומי משרד הפנים ומרשם האוכלוסין הראו כי ברכה עודנה בחיים.

כאשר צה"ל לא קיבל מברכה תשובה לצווי הקריאה, הוא שלח נציגים לבית המשפחה לנסות לאתר אותה כמשתמטת. אביה של ברכה, שלום אמר לחיילים "חפשו את ברכה ככל שניתן, אולי יהיה לכם מזל ותמצאו אותה". יהודית הפצירה באביה מספר פעמים להעיד בפני נציגי הועדה החוקרת אך הוא סירב והשיב לה: "לכל אלו שהעידו בפני הועדה זה לא עזר במאום".

בהתבסס על התחקירים של יחיאל מן ועל ראיונות שקיים עם משפחות שיקיריהן נחטפו, הוא גורס שאלפי משפחות לא העידו בפני הועדה החוקרת כי הם האמינו שעדותם לא תשנה את המציאות כהוא זה.

אם יהיה צורך אני אהרוג אתכם, אבל את הבן שלי אף אחד לא יקח

שנתיים לפני שברכה נעלמה משפחת זוגייר כמעט ואיבדה את בנם שמעון, כיום חי וקיים. באותה עת המשפחה עלתה לארץ וחיה בסמוך לראש העין. יהודית העידה כי "מדי יום היו מגיעות אחיות ומסתובבות במחנה כדי לאתר תינוקות אותם יכלו לקחת לבית התינוקות מסיבה זו או אחרת. אחת האחיות הגיעה לכיוונה של אימה ואמרה לה כי בנה נראה חולה, והוא צריך ויטמינים…שמעון היה אז בן 3 שנים ונלקח למרכז יתומים, כחצי קילומטר ממקום מושבה של המשפחה.

יהודית ואביה, אז היתה כבת 6, היו מגיעים לבית היתומים מדי יום לבקר את שמעון ואימם באה לבקר לעיתים. אביה היה נכנס פנימה ומראה לה את שמעון דרך החלון. אחר הצהריים אחד הם הגיעו לשם ונאמר לאביה לא להיכנס. אביה הרים אותה לעבר החלון כדי שתראה את שמעון אך יהודית אמרה לאביה שהמיטה של שמעון ריקה. אביה ניסה שוב להיכנס למקום אך אז הם מסרו לו ששמעון נפטר.

האב הופתע משום שבבוקר הילד היה בריא. האב ביקש להיכנס אך הם סרבו להכניסו בתואנה כי המקום מסוכן ממחלות… האב היה אדם חזק ולא ויתר. הוא הדף את הדלת בחוזקה ונכנס. הרופא משך אותו אך האבא דחף את הרופא ונכנס פנימה לחפש את בנו שמעון. צוות בית החולים ניסה לעצור אותו אך הוא המשיך מחדר לחדר וחיפש את שמעון.

יהודית מספרת: "שמעתי צרחות בתוך הבנין. אבא מצא את שמעון חי וקיים. צוות בית החולים ניסה לחסום אותו בדרכו החוצה, ואז אבא שבר חלון וקפץ החוצה ושמעון בידיו".

באותו יום הגיעו שוטרים לבית המשפחה להחזיר את שמעון "החולה" אל מרכז היתומים. האבא השתולל וצעק לעברם: "אם יהיה צורך אני אהרוג אתכם, אבל את הבן שלי אף אחד לא יקח". השוטרים השיבו לו כי "בנך חולה, אתה יכול למות…" והאב השיב להם שלא ידאגו לו.

חטיפתם של ילדים לעולים יוצאי טריפולי, לוב

מקרה משפחת זוגייר זהה כמעט למקרה אחר עליו שמע יחיאל מן. המקור שלו ביקש להשאר חסוי. סיפרה אותו אישה שכיום היא סבתא, אחותו של אדם שכתינוק כמעט נחטף באותה השיטה.

המשפחה עלתה מטריפולי שבלוב בתחילת שנות ה-50. הם התגוררו במחנה עולים בארץ. יום אחד, הילד הצעיר במשפחה, תינוק בן מספר חדשים, נלקח למרכז היתומים.

המשפחה ביקרה אותו כמעט מדי יום. באחד הימים, האמא הגיעה לכניסה של בית היתומים ושם נאמר לה כי בנה נפטר ועליה לעזוב את המקום. האמא התעקשה לראות את הגופה אך נאמר לה כי הגופה נלקחה כבר מן המקום. האמא נכנסה בכח למקום למרות נסיונות הצוות לעצור אותה, ורצה לכיוון החדר בו שהה בנה. היא מצאה אותו חי ושוכב במיטתו. האמא לקחה את התינוק וסירבה למסור אותו לצוות, כל זאת תוך כדי צרחות. הצוות שחשש מפני התפתחות של עימות הניח לה ללכת עם בנה.

משפחות אשר מצאו את ילדיהן ה"מתים" בבתי הילדים היו ברות מזל. כאשר הילדים "מתו" בבתי חולים רגילים, לא היתה להורים אפשרות לקבל את ילדיהן בחזרה.

מכר של יחיאל מן סיפר לו את אשר אירע לאחיו בבית החולים רמב"ם בחיפה. סיפורה של משפחת ג'רבי, אף היא עלתה מטריפולי שבלוב סופר ע"י שני אחים אותם הכיר מזה שנים רבות.

האחים יעקב וציון ג'רבי זוכרים איך איבדו את אחיהם התינוק מרדכי. מרדכי חלה ונלקח ממחנה העולים לבית החולים רמב"ם. אביהם ביקר את מרדכי בבית החולים לעיתים קרובות. באחד הימים הודיעו הרופאים לאב כי בנו החלים וישוחרר מבית החולים יומיים לאחר מכן. כאשר האב חזר לבית החולים לאחר יומיים לקחת את בנו, נאמר לו כי בנו נפטר. האב שאל מתי נפטר מרדכי ומה היתה הסיבה אך לא קיבל כל מענה מן הרופאים. האב לא קיבל כל תעודת פטירה ואף לא נאמר לו היכן נקבר מרדכי. המשפחה היתה אמורה להעיד בפני ועדת כהן.

בבית החולים רמב"ם היו כל כך הרבה אירועים של היעלמות ילדים והוא כונה "בית מנגלה" ו"טרבלינקה היהודי".

עיתון "יום ליום" תיאר במאמרו כתבה ששודרה בתכנית "מבט שני" על העיתונאית ליאורה לבקוביץ אשר השתמשה ברדאר תת קרקעי מארה"ב כדי לאתר קברים. גב' לבקוביץ ביצעה את הבדיקות במספר קברים ורובם נמצאו ריקים עפ"י בדיקות הרדאר. מצבות רבות עמדו על קברים ריקים, פשוטו כמשמעו. בבית הקברות בפרדס חנה, 15 קברים נמצאו ריקים עפ"י הבדיקות.

גם בעקבות חשיפת הקברים ב-1997 לא ננקטו צעדים דרסטיים בנושא. יתרה מכך, ועדת כהן אשר פעלה פעם בשבוע במשך 2-3 שעות בכל פעם, נסגרה ונחתמה ללא הפקת מסקנות או החלטה על המשך טיפול.

עדותו של יהודה היס

חלק מן התשובה להתעלמות הועדה מפרשת הקברים טמון בהצהרתו של ד"ר יהודה היס, מנהל המכון הפתולוגי באבו כביר:

"כאשר פותחים קבר, יש לחפור לעומק ניכר, ובמקרה זה הקברים נחפרו באופן שטוח למדי… כל פתולוג יודע שעצמות הקבורות מזה עשרות שנים יכולות לנוע לצדדים ואף לעומק רב יותר. ממרחק של 10 ס"מ ועד למרחק של מספר מטרים מנקודת הקבורה המקורית, וזה בשל תזוזת הקרקע וחדירה של מים."

ד"ר היס פסח על העובדה שהחופרים נתקלו בשכבת בטון ושם נעצרו בחפירה, מה שתומך בעובדה כי החופרים מיפו את כל אזור החפירה.

"חשוב לזכור כי מדובר בתינוקות עם עצמות מאד קטנות, ועל מנת לאתר אותם יש צורך בבדיקה מעמיקה של האדמה" טען היס.

לאחר ששמע את דבריו של היס, אמר אחד העדים לחפירה כי הוא אינו מצפה שמישהו באמת יאמין לדבריו של הפתולוג. גם מנהל אתר הקבורה היה נוכח בחפירה.

חברת הקיבוץ סוניה מילשטיין קובעת על דעת עצמה כי האמהות התימניות היו בלתי אחראיות

אחת העדות בועדת אוקטובר 1995 היתה סוניה מילשטיין, אחות במחנה העולים עין שמר. גב' מילשטיין צוטטה במהדורת סוף שבוע של ידיעות אחרונות ב-20 באוקטובר ע"י העיתונאית עדנה אדטו: "ראיתי את התינוקות מוסעים באמבולנסים בחבילות וללא תעודות מזהות".

מילשטיין, חברת קיבוץ, היתה בת 86 בעת מתן העדות. עפ"י כתבה שפורסמה דאז בידיעות אחרונות, מילשטיין נחקרה בועדה במשך שעות ארוכות ע"י פרקליטת המדינה דרורה נחמני. היא ניסתה לנקות עצמה מאשמה ע"י אמירות התחמקות כמו "לא ידעתי" "לא זוכרת". מילשטיין אף העידה כי היתה אחראית על ציוד המרפאה ולא היה לה קשר עם אנשי המחנה… במאמר ידיעות אחרונות אף דווח כי מילשטיין לא שמעה על הורים שילדיהם נעלמו.

מילשטיין ציינה כי: "האמהות התימניות היו מבולבלות. הן לא יכלו להשגיח על ילדיהן. אני, כאמא ממוצא אירופאי הייתי שואלת שאלות לגבי הילד שלי, רושמת רשימות ומבררת כל הזמן היכן נמצא הילד שלי. האמהות הללו לא יכלו לבצע משימות כאלו…"

כשנשאלה מדוע לא הדריכה אותן לעשות כן, השיבה: "היו לי הבעיות שלי. אם הייתי מגלה לאחר 40 שנה שהילד שלי חי, הייתי שמחה על כך שהילד שלי קיבל חינוך טוב במשפחה טובה. אני לא גזענית, להיפך…"

העדות שלה קיבלה תפנית מעניינת, כאשר חיים גיאת, בן 53, שהיה אז כבן 6 ושהה במחנה העולים עין שמר, העיד בקול חנוק מדמעות. דוד זכר את סוניה מילשטיין ממחנה עין שמר. בן דודו, שהיה תינוק בן מספר חדשים נלקח למרפאה. כאשר מילשטיין הודיעה להורים כי בנם נפטר הם החלו להתפרע במקום, הקימו מהומה רבה תוך זעקות רמות. בעקבות כך מילשטיין הלכה לחדר הסמוך והביאה להם את תינוקם בחזרה, חי ובריא. מילשטיין בתגובה לכך אמרה: "אני נשבעת, זהו שקר".

מי משקר, רוזה קוצינסקי או סוניה מילשטיין?

עדות מעניינת אחרת שהוצגה בפני הועדת 25 באוקטובר 1995 היתה זו של רוזה קוצינסקי שעבדה באותה תקופה כאחות במחנה א' בעין שמר: "היינו מסיעים באמבולנס שניים שלושה תינוקות בריאים לבית החולים בעפולה. השארנו שם תינוקות בריאים. למחרת היום, כששאלתי היכן התינוקות, נאמר לי שהם כולם מתו. איך הם טענו שהתינוקות נפטרו, כאשר הם היו בריאים לחלוטין. היום אני יודעת שמדובר בשקר. הם נמכרו לאימוץ, כפי הנראה לארה"ב.".

בנקודה זו מילשטיין העירה בכעס "רוזה קוצינסקי שקרנית, כנראה שטפו לה את המח…". אחד האבות התימנים העיר "יתכן שעשו שטיפת מח לסוניה".

בתום עדות זו הציגה פרקליטת המדינה נחמני למילשטיין רשימת שמית של תינוקות בריאים שהובאו למספר בתי חולים בישראל וזמן קצר לאחר מכן הוכרזו כמתים. תגובתה הסופית של מילשטיין היתה: "אני עייפה מהשאלות שלך. הן לא רלוונטיות עבורי. אני בת 86 ומותר לי כבר לשכוח…"

סוניה מילשטיין טוענת שמותר לה לשכוח, אך אלפי משפחות כואבות את הכאב שסוניה מילשטיין ועמיתיה גרמו להן. כאב שלעולם לא נמוג.

עדותו של הרב אבידור הכהן, ילדים שנחטפו הגיעו לארה"ב

avidor

הרב שמואל אבידור הכהן

ב-25 באפריל, 1996, העיד הרב אבידור הכהן בפני ועדת כהן שחקרה את היעלמותם של הילדים היהודים.

סיפורו מתחיל בפגישה שהיתה לו ב-1963 עם זוג מהעיר ניו יורק, האב אמריקני ואם ישראלית. הם גידלו ילדה שהיתה אז כבת 10, ונראה לרב אבידור שהילדה אינה שלהם. היו לה עיניים כהות וגדולות, עור כהה, והיא לא דמתה להוריה. הזוג הזה מאוחר יותר אמר לרבי שהם אימצו אותה והיא כנראה ממוצא תימני. משפחות נוספות ביו יורק אימצו באותה תקופה ילדים מישראל.

הרב אבידור הכהן שהוטרד מאד מהעובדה שילדים אלו היגרו לישראל ומאוחר יותר הוצאו מישראל לאימוץ בארה"ב, הצליח לאתר את זהותו של אדם שארגן את האימוצים הללו.

בשלב זה של עדותו נשאל ע"י השופט יהודה כהן לגבי מספר הילדים שאומצו בהקשר זה. אבידור הכהן השיב כי לא ידע אז בכמה ילדים מדובר, ורק כאשר חזר לישראל החל לחקור את הנושא.

אבידור העיד כי שוחח עם דבורה אלינר ועם אנשים אחרים במחלקת ההגירה בסוכנות היהודית, וגילה כי אף אחד מן האנשים העוסקים באימוץ ילדים לא ידע על הנושא. עובדה זו סקרנה אותו עוד יותר, מאחר והיו בידיו שמות של ילדים שאומצו.

אבידור שלח מזכר לרב חיים שפירא, חבר תנועת"מזרחי" לציונות דתית ולרב דר' יששכר דב ברנרד ברגמן, האדם שעמד מאוחרי אימוץ הילדים בארה"ב והיה אחד הפעילים בתנועת "מזרחי".

אבידור ראה במעשים אלו בהם ארגון ציוני דתי מוציא ילדים מביתם ומולדתם למטרות רווח כמעשים חסרי מצפון וערכים. אבידור לא קיבל כל מענה מהרב שפירא והחליט להרים אליו טלפון. שפירא ענה כי ישנן שמועות בנוגע לברגמן, אבל הוא בסופו של דבר "יהודי טוב". אבידור חש עדיין כי משהו אינו כשורה, מאחר והמוסדות הרשמיים בישראל לאימוץ ילדים לא ידעו לדבר לגבי הילדים שהוצאו לארה"ב.

אבידור יצר קשר עם מספר עיתונאים שעסקו בנושא, קיבל מהם לידיו חומר רב וכן תשובה כי יש חוסר ענין בציבור בנוגע לפרשה. אבידור לא וויתר, ניסה לפרסם מחדש את הענין, אך לא זכה לשיתוף פעולה מצידם, למעט עיתונאי אחד בשם שלום כהן, איתו הוסכם כי החומר הרגיש יפורסם עם ראשי התיבות של שמות המעורבים בדבר.

אבידור העיד כי איתר מקרים שאינם קשורים בהכרח לקהילה התימנית, וכי אף ילדים בני עדות אחרות נחטפו ונמכרו לאימוץ. הפרשה פורסמה שוב אך לא זכתה לתגובות מן התקשורת הישראלית, מה שעוד יותר הטריד את הרב אבידור.

או אז הוא גילה שבקרב חוגים סוציאלים רבים, מרביתם משוייכים לזרמים אשכנזים ציונים דתיים, רווחה הדיעה כי עדיף לילד לגדול במשפחה בעלת אמצעים כספיים מאשר במשפחה דלת אמצעים ומרובת ילדים. אבידור טען כי עדיין קיימים חוגים דתיים כאלו הגורסים כי בשם טובת הילד מותר לבצע פשעים כאלו ממניעים "מוסריים" כנגד ילדים ומשפחות. אבידור היה בהלם למשמע אזניו, שדברים אלו נשמעים ע"י יהודים דתיים.

הגורמים בישראל שעסקו באימוץ ילדים כלל לא ידעו על האימוצים הללו ולכן אף אין ברשותם רישומים של הילדים הללו. אבידור טען שאימוצים לא חוקיים כאלו מעלים סוגיה הלכתית קשה, משום שנושא של גילוי עריות עלול לצוץ כאן (ילד שנחטף עלול להתחתן עם אחותו שלא נחטפה(

הרב אבידור גילה כי עלות האימוצים בארה"ב בפרשה זו נעה בסביבות ה-5000$ לילד. (המשכורת הממוצעת בשנות ה-50 בארה"ב היתה 3000$, כלומר היה צורך במשכורת וחצי לערך כדי לאמץ ילד כזה, מה שאומר שהמשפחות המאמצות לא היו בהכרח עשירות, ואולי אף ברמה סוציו אקונומית נמוכה)

חשוב לציין כי הרב ד"ר ברגמן מת מספר שנים קודם לכן בעת שריצה עונש בכלא אמריקני בגין עבירה שונה – הונאה ואחריות להתעללויות שארעו במוסדות סיעודיים שהיו בניהולו. נושא זה סוקר אז בהרחבה הן בארה"ב והן בישראל.

סוף דבר

פרשת חטיפת ילדי תימן נותרה עלומה לציבור הישראלי.

ישנן הרבה שאלות מטרידות בנושא, אך שאלה אחת מטרידה במיוחד. כ-5,000 ילדים נחטפו, ורק עשרות ספורות אותרו. מרבית הילדים, גורלם לא נודע. איך יתכן שכל כך הרבה ילדים לא אותרו או שלא ניסו לאתר את הוריהם מיוזמתם לכשבגרו? האם יתכן כי רובם מתו ורק מיעוטם אומצו? האם יתכן כי נלקחו לניסויים רפואיים ולאחר מכן מתו? וזה מסביר את ההתנגדות הגדולה של הממסד להשתקת הפרשה. פרשת חטיפת ילדי תימן – כתם שחור גדול בהסטוריה של העם היהודי.

קישורים נוספים

37 תגובות to “פרשת ילדי תימן”

  1. ora tvili said

    גם להורים שלי שעלו מתימן חטפו ילדה, המקרה אירע שהיו על סיפון האונייה לדברי אימי הילדה היתה
    יפיפייה בהירה עם עיניים כחולות או ירוקות,ומאוד בלטה בשטח היתה בת כמה חודשים אמרו לאימי שיש לה
    דלקת בעניים לקחו אותה ולא החזירו,כיום היא צריכה להיות בת 67-69
    יש עוד אחות שנולדה בארץ בשנת 45 בהירה עם עניים ירוקות אני נולדתי ב48 כהה ועוד אחות קטנה ממני
    עם עניים כחולות ומאוד בהירה
    לצערי הורי האמינו לסיפור של האנשים באונייה ולא התלוננו או עשו משהו בנידון, נודע לי הסיפור הזה במקרה כשהייתי בת 30 בערך סיפרתי לאימי על חטיפת ילדי תימן, ואז היא סיפרה לי על חטיפת הילדה שלה באונייה, כיום הורי לא בחיים,תודה אורה

    • פילון האלכסנדרוני said

      זה משהו שחייב להעלות על הכתב. זה פשע נגד האנושות, יהודים שחטפו יהודים והחוטפים ממשיכים לחיות ולהתעשר על חשבוננו. המידע כל כך חשוב, אל תתני לו להתמסמס!

    • אושר said

      שלום אורה, אשמח אם תצרי איתי קשר או שתשאירי פרטים ואני אחזור אליך.

  2. neliron said

    האם סוניה מילישטיין היא קרובה של מיכל בוקובסקי מילישטיין

    • ella said

      אולי ואולי לא
      אבל חיים בוקובסקי השופט מבית משפט לענייני משפחה היה החבר שלה הרבה שנים לפני שנישאו.. כלומר הוא ישב בבית המשפט ושמע עדויות של חברתו, נראה לכם שהוא הקשה או התנגד לחוות דעת שלה …

  3. yahud said

    שמעתי על סיפורים כאלה מהמקום בו אני גרה…
    לפני מס' שנים בערך שלחו צו גיוס לצה"ל לבית
    של זקנה תימניה…צו גיוס לבת שלה..
    אותה בת שחטפו לה כשהיא הייתה במעברה..
    והרשויות- מתעלמים..

  4. MENI said

    אחותי נחטפה (אנחנו מרוקאים) ונאמר להוריי שהיא נפטרה ו35 שנה לא נראתה

  5. neliron said

    השכן התמני סיפר לי שאחותו נחטפה

  6. הצדיק מב"ב הגזענית said

    שלום

    5000 ילדים חטופים בשנות ה-50 , כלומר שהיום הם בגיל 50-60 בוגרים , למה אף אחד לא מדבר ? והיחידה שדיברה הייתה מאומצת חוקית , כלומר הבעיה שונה, ומאחר ואין לי חשק לפגוע בעדה שלמה, נשאיר את התשובה להיסטוריונים

  7. yael said

    אף אחד לא מדבר, כנראה מהסיבה שמלכתחילה היה כל-כך קשה לפרסם את זה או מהסיבה שהרב משולם חולה אנוש מאז ששוחרר וגם לאור העובדה שלבנו הבכור אסור לחזור לארץ לאחר שהוגלה.
    את החור השחור הזה בהיסטוריה שלנו רוצים להשתיק, אפילו בכוח, ע"י השב"כ
    אני לא מדברת מהירהורי ליבי.

    • מרגלית said

      במידה ויש למשהו אינפו' בנוגע לדרך חיפוש ילד בן שנה וחצי שנחטף בשנת 1952 מרמב"ם. שמו היה יעקוב גבאי בן מרגלית גבאי בן למשפחת עולים מעיראק ששהו במעברות פרדס חנה.הוא נולד ברמב"ם בשנת 1951.עיניו ירוקות,כיום מתגורר בארה"ב כבן 57.

  8. טאוב שמואל said

    אמא שלי ילדה בן בשנת 1954 ביום השחרור מבית החולים אמרו לה שנפתר אבא שלי ביקש לטפל בקבורה אבל אמרו לו שבית החולים מטפל בזה.פניתי לבית החולים בלינזון בפתח תקוה עם אמא שלי לקבל תעוד על הלידה אמרו לי שכל הארכיון מ54 ו55 איננו.אשמח אם יש למישהו מידע

    • פילון האלכסנדרוני said

      תנסה לברר איזה ארכיון כן קיים יתירה מזאת, הייתי מתייעץ עם עורך דין ומנסה להוציא צו לחיפוש בארכיון

  9. עמוס כהן said

    האם יש ארגון או אדם שאליו אפשר לפנות על מנת לקבל עזרה בהכוונה ובאינופורמציה בקשר לאפשרויות החיפוש הקיימים?
    (מדובר בילדה שהייתה אז בת 6 חודשים ונעלמה בנסיבות דומות).

  10. דניאל said

    מה יהיה עם הפרשה הזאת אולי סוף סוף משהו יבוא ויגיד לנו
    איפה צוות בית החולים הרופאים האחיות היו,רק הם יכולים לבוא ולספר את האמת
    הרבה הורים לא קיימים אתנו עכשיו אבל יהיה נחמד שמי שנמצא עדיין בחיים יוכל סוף סוף לבגוש את בנו או בתו שנחטפו
    למה לא חוקרים את העובדים שהיו אז בבית החולים, היו מקרים בכל הארץ והרבה מהן בבית החולים רמב'ם בחיפה.
    אני מדבר עם אמא שלי שהיא היום בת 83 והיא מספרת לי בדיוק את אותו הסיפור שאני שומע מאחרים.
    הודיע לה שהבת שלה מתה כאשר היתה בת שבועיים והיתה בבית חולים רמב"ם, לא הראו לה גופה ולא נתנו לה תעודת פטירה.
    למה המדינה לא עושה כלום בנושא ומעלימה עיין, צריך להמשיך לדרוש חקירה מהממשלה ולהמשיך לעשות מאמצים לגלות ולהוציא את האמת לאור.
    אני מברך את כל מי שעדיין נאבק ונלחם לצורך המאבק.
    צריך להקים ועדה שתחקור את הנושא

  11. קרן said

    לסבא ולסבתה שלי חתפו שני ילדים בת ובן ואני מאוד רוצה לדעת מה עלה על גורלם ועם יש לי מצב למצאו אותם העם יש שמות של הילדים ? ואייך אפשר לעזור לי?

  12. haim said

    גם לי חטפו אך היום הוא צריך להיות בן 59 אמי ילדה את התינוק בבית חולים בבאר שבע לאחר שלושה ימים שאמי טיפלה בתינוק נאמר לה שהתינוק חולה ושהיא תלך לביתה .במשך כ 10ימים נשלחה לבתנו אחות כדי שאמי תשאב חלב לתינוק ואחר 10ימים נאמר (שיקרו)לאמי ובנה מת ושהם קברו אותו הורי שאלו אכן הם קברו אתו כדי שיוכלו לעלות לקבר לנציג לא היתה תשובה ואני שואל למה??????????? (שמו היה הרצל ע"ש חוזה המדינה שלא חזה את חוטפי הילדים עבור בצע כסף) אני ממוצא פרסי בגלל שחטפו לי אח בבית החולים בבאר שבע לפני הלידה שלי אמי לא רצתה ללכת לבית החולים ולכן אני נולדתי בבית למזלי לפי המידה שברשותי הילדים נמכרו למשפחות באר"ה .לאחר 18 שנים אחי החטוף קיבל צו גיוס אבי ז"ל ניגש ללשכת הגיוס ושאל מה זה צו הגיוס הזה נאמר לאבי ז"ל שיש לו בן ושלא יסתיר את הבן כי הבן חייב ללכת לצבא .אבי ז"ל ענה להם כי הבן נפטר לפני 18 שנים החייל בלשכת הגיוס אמר לאבי ז"ל שלפי כל הרישומים יש בן בשם הרצל .לאחר המתנה של כמה ימים לא נתקבלה שום מענה מצה"ל הדבר נשכח מאיתנו אבל לא מאמי שעד היום היא בטוחה שהוא חי

  13. judith said

    אני עוסקת כעת בכתיבת ספר ומחקר בענייני ילדים מאמצים וילדים שנחטפו ממוסדות… וכן סרט דוקומנטרי אם עדיין ממשיכים אתם בחיפוש ובסיפורים אשמח לקשר carma300@walla.com -ונא לכתוב בנושא אימוץ או ילדי נחטף ממוסד או בית חולים.. תודה judith

  14. אני said

    אחותה של אימי נחטפה, אנחנו משפחה ממוצע תוניסאי , סבי וסבתי ז"ל היו אנשים מאוד תמימים וטובים , היא הייתה חולה לקחו אותה לבית חולים ושסבי נסע הבייתה וחזר אמרו לו שהיא מתה וקברו אותה בקבר אחים , הוא בתמימותו האמין למימסד !! ישבו עליה שבעה , ולא שכחו אותה מעולם !!! הסיפור ממשיך להתגלגל בכך שמצאנו אותה !!! היא לא מוכנה להיות בקשר בשום פנים ואופן כי היא מאמינה שמסרו אותה ולא שחטפו אותה ואין שום דרך לשכנע אותה כי אלוהים יודע אילו סיפורים סיפרו לה ואילו דברים עברה בחייה …..עצוב כי היא מפסידה משפחה נהדרת ואוהבת , שבחיים בחיים לא הייתה מוותרת עליה , עובדה שאנחנו הנכדים אפילו מכירים את הסיפור , סבי ז"ל היה כל החיים עצוב בגלל הסיפור הזה . נראה לי שהוא כעס על עצמו . אבל אז היו שנים מאוד חשוכות , לא היה מידע ולא היה כוח לאזרחים , במיוחד ליוצאי עדות ערב , ניצלו אותנו את יוצאי עדות ערב והמדינה משתיקה את זה במשך שנים , זה נורא !! נורא !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  15. שני בת שבע said

    שמי בת שבע שני ואני תושבת נהריה.
    הוריי עלו ממוסול שבעיראק באפריל 1951. אמי הייתה בהריון וילדה בן ביולי.
    שנתיים לאחר מכן בקיץ 1953 ילדה בן בבית יולדות בנהריה. הבן נולד חי. האחות לקחה אותו ולאחר מכן באה ואמרה שהתינוק מת. שם אמי ששון שפיקה. איננו יודעים מה עלה בגורלו של תינוק זה. היכן הוא ?
    אחיות של אמי גם הן יודעות את הסיפור.
    אין תעודת לידה ואין תעודת פטירה..
    איך אפשר להשלים עם חטיפה של תינוק מהוריו, מאחיו ממשפחתו ? זה פשוט לא מרפה.
    איזה ניצול פושע של תמימותם של עולים חדשים.
    למה לא פותחים סוף סוף את כל המסמכים מאותה תקופה? ממה פוחדים ?

  16. האח של בעלי, תינוק בן כ 10 חודשים תינוק בשם סמוחה אליהו, נשלח מהמעברה לבית חולים בשנת 1951, תקופה קצרה לאחר עליית המשפחה מעירק, זאת למרות שסבל מקילקול קיבה קל. האב והדודה הגיעו לחפשו בבית החולים האחות סימנה להם שהוא נפטר. לא הראו להם את התינוק ולא היתה קבורה.
    האמא נפטרה לאחרונה ובמהלך השבעה נחשפנו לסיפור ולתחושה של כל בני המשפחה שהתינוק שהיה בן כ10 חודשים נחטף לאימוץ.
    אשמח לקבל מידע:
    כיצד אוכל להמשיך בחקירת המקרה,
    למי עליי לפנות כדי לנסות לאתר מה עלה בגורל התינוק,
    איך אוכל לבדוק האם אומץ.

    אודה על כל מידע ואפילו הפעוט ביותר.

  17. טל said

    כל הסימנים מראים שגם דודה שלי נחטפה מביה"ח בירושלים. התינוקת הייתה חולה, שלחו את ההורים הביתה ולמחרת בבוקר בישרו על פטירתה ללא אסמכתא. מה שמוזר שיש מס ת.ז. – זה בן אדם שהיה קיים. ניסינו בעבר לחפש מידע אך ללא הצלחה. למי כדאי לפנות בנושא?? אודה מאוד לתגובתכם.

  18. אלה said

    להוריי ניצוליי השואה, שעלו מגרמניה ומבריה"מ, נולדה תינוקת ב-1954.
    התינוקת היתה יפהפיה עם עיני תכלת ענקיות ומשכה מבטים והערות.
    בגיל חצי שנה אושפזה התינוקת בבי"ח רמב"ם, ניפטרה במפתיע.
    הוריי נראו "נבערים"- לא ידעו עברית, מבוהלים ומוצפיי חרדות השואה.
    הם לא התאוששו מעולם ממותה.
    רק לאחרונה נודע לי שהוריי קבלו צו גיוס בהגיע התינוקת המתה לגיל 18!!!
    זאת בתוספת הערות של אנשים זרים השואלים אותי אם יש לי אחות תאומה כי ניתקלו באישה דומה עד זהה לי במראה, בשפת הגוף, במימיקה ובאינטונאציית הדיבור. פטרתי זאת בצחוק כי זה קורה, עד שנודע לי על צו הגיוס לתינוקת המתה בת ה-18.
    פניתי למשרד הפנים להמציא לי תעודת פטירה- נענתה בהמצאת "תמצית" בלבד.
    התגבר חשדי כי אחותי חיה ולא ניפטרה בגיל חצי שנה.
    מי יודע לתת לי עצה מה לעשות???
    תודה,
    אלה

  19. יפה קומימי said

    אני יפה קומימי לשעבר רצון (רדה). להורי עובדיה ומרים רצון שעלו ארצה עליית מרבד הקסמים ב-1950 נולדה להם אחותי בשם יונה שנולדה ב-18/9/1950
    בעמקה. אחותי הבכורה מרים מספרת שהיא הייתה בהירה ויפה. כשהייתה בת 4 חודשים בערך אחותי התינוקת הירגישה לא טוב מכאבי בטן רוצה אני לציין שאחותי נולדה עם כף יד כפופה. לאחר כמה ימים אחותי הרגישה טוב ולאבי נאמר שהוא יכול לבוא מחר ולקחת אותה הבייתה כשאבי בא לקחת למחרת את הילדה אמרו שהיא מתה. אבי ביקש לקחת את הגופה בכדי שיוכל לקבור אותה ןלהתאבל עליה נאמר בתשובה שאין גופה ושיצא מפה.מאחר והורי היו מאושרים ונישקו אדמת ארץ ישראל לא תיארו להם והיו תמימים לא תארו להם שחלאות אדם רימו אותם אותפ ושחטפו להם את הילדה וגם רשמו בתעודת זהות של אבי רשמו את את השפ של אחותי ולידה נפטרה. לימים עם הזמן החלטתי שאני רוצה לקבל פרטים מדויקים עליה . במשרד הפנים קיבלתי פרטים שאחותי לא רשומה כמתה אלא כחיה והיגרה את הארץ ב-1963 כשהייתה בערך בת 12. כשעזבה את הארץ. . אם מישהו יודע או זוכר את אבי שבזמנו קראו עוואד רדה ואמי מרים עם אחותי הגדולה מרים ואחריה אחיבשם שלןם ואח יפת ולאחר מכן נולדה אחותי יונה החטופה. שכחתי לציין שאחותי הייתה מאושפזת בבית חולים רמב"ם שבחיפה

  20. כהן שמשון said

    גם אני שמעתי מאמי סיפור דומה על בן שאושפז עם אחיו התאום ויום למחרת נאמר לה שאחד הילדים נפטר וכאשר היא ואבי ביקשו לראות את הגופה נענו בשלילה.גילתי פרטים מתוך רשימת ילדי תימן שמתאמים בחלקם לסיפור של אמי.הייתי מעוניין לשמוע כיצד להתחיל בחיפושים

  21. תיקי עסיס said

    אני תיקי עסיס, גם לנו נגנבה אחות בשנת 58, תאומה לאורה אחותי. לאמא נולדו תאומות, האחת בריאה, והשניה קטנה באינקובטור, בקשו מאמא למכור אחת התאומות מכיוון שיש לה עוד 4 ילדים בבית, אמא ואבא סרבו כמובן, לאחר מכן כאשר השתחררה מבית החולים אמרו לאימא כי אחת התאומות נפטרה(דוקא הבריאה). כאשר בקשה את הגופה כדי להביאה לקבורה, נאמר לה שכבר נקברה.
    כיום לצערי אבא נפטר, ולאמא יש עדיין את התחושה והרגש ביתה עדיין חיה .
    אנו כל המשפחה מאוד רוצים להכיר את אחותנו ולזכות להכיר אותה לאמא כל עוד היא חיה.
    אשמח אם מישהו יצור קשר ויעזור לנו לנסות לאתר אותה.

  22. metroarik said

    אני מחפש עזרה בשם סבתי שטוענת שקרה לה מקרה דומה עם דוד שלי שנעלם, אמרו לה שהוא מת, אין גופה אין תעודה אין קבר.
    אשמח לדעת איך מתחילים, אודה לכל קצה חוט של עזרה, סבתי מבוגרת למדי והייתי מאוד רוצה לעזור לה ולגלות אם זה נכון, אין לי ספק שזה פצע פתוח עבורה, ומאוד הייתי רוצה לעזור לה לסגור אותו.

    תודה, לכל מי שיכול לעזור איך שהוא:
    אריק
    metroarik@gmail.com

  23. גילה said

    הוריי עלו ממרוקו וגרו במעברה בצפת אחותי הייתה בת שנתיים כשאושפזה בביח העמק עפולה.ביום שישי ביקרו אותה ונאמר להם להגיע בראשון לקחת אותה כשאבי הגיע לאמר שהיא נקברה בלילה.בגיל 17הגיע צוו גיוס ומשטרה הגיעה .היא נולדה בשנת 1951 עלתה ב1952.ומס תז שלה078291333.במשרד הפנים לא רשום ניפטר!!!!!קראו לה אודט.אני עושה את החיפוש בשביל אמא שלי ז״ל שזו הייתה בקשתה.אשמח לישמוע לעצה איך מתחילים…

  24. עדי said

    אכן כן. תכתבי אלי.

    • הילית שנקל said

      עדי שלום,
      עדיין בסביבה? עונה בשם דודתי גילה,ששאלה לגבי אחותה אודט ב 29 לנובמבר, איך ניתן ליצור קשר? בברכה ,הילית בשם גילה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: