הרהורים על משפחה וילדים

על הפרת זכויות הילד והמשפחה בישראל

Archive for דצמבר, 2009

האם מנגנון העבודה הסוציאלית מסייע לעניים או מנציח את העוני?

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- דצמבר 29, 2009


******************פרופסור אסתר הרצוג******************

האם מנגנון העבודה הסוציאלית מסייע לעניים או מנציח את העוני ופוגע בשכבות החלשות?

 

מאמר מאת פרופ' אסתר הרצוג

מתוך "המרחב הציבורי" (סתיו 2009, גיליון מס' 3), היוצא לאור ע"י החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב.

 

מערכת העבודה הסוציאלית אינה יכולה לסייע לעניים ולקבוצות חלשות (או נכון יותר: מוחלשות) בחברה. אין מדובר בהעדר מקצועיות של העוסקים בתחום זה. גם זדון – שקיים בכלל הארגונים באופן נקודתי – אינו הסיבה לכך. מדובר במבנה המשרת מערכת אינטרסים הגמוניים, המבצר חלוקות כוח הקיימות בחברה, במיוחד במונחים של חלוקה מעמדית, עדתית ומגדרית (גם חלוקות נוספות כגון חלוקה גילאית יכולות להתאים לתמונת חלוקת הכוח, אך אסתפק באלו שצוינו). דברים אלה נכונים לגבי מבנים פרופסיונליים ביורוקרטיים נוספים, כגון מערכת החינוך ומערכת הבריאות. הנקודה שמייחדת את מערכת העבודה הסוציאלית או "ביורוקרטיית הרווחה", היא מקומה המרכזי של האידיאולוגיה, המעוגנת במושג ה"עזרה" (או "סיוע"), אשר מכוונת באופן מיוחד לקבוצות ולפרטים "חלשים".

טענתי היא (בהמשך למאמרי "מי מרוויח ממדינת הרווחה", 1996) שיש להבחין בין ביורוקרטיית הרווחה לבין מדינת הרווחה. מקובל לראות בביורוקרטיית הרווחה של המדינה אמצעי ליישום מדיניות הרווחה שלה. בפועל, מנגנוני הרווחה מונעים את מימוש המטרות המוצהרות של מדינת הרווחה, שעיקרן – פיזור המשאבים הציבוריים על בסיס אוניברסלי ושוויוני. הללו סופגים את מירב המשאבים המוקצים לטיפול בקבוצות ה"נזקקות", ואלו משמשים בעיקר להעסקת שכבה רחבה של מטפלים, כגון פסיכולוגים, מדריכים, יועצים וכדומה. העובדים הסוציאליים, שמהות עבודתם היא "לעזור לחלשים", הם הקבוצה הבולטת ביותר ביניהם. הסטת המשאבים, שנועדו לסייע לנזקקים, לתוך מערכות התיווך הפרופסיונליות מצמיחה תלות וחולשה נוספות של ה"נזקקים" ומעניקה כוח מצטבר לידי ה"מטפלים". השימוש בכוח הזה מתחיל בהתערבות בחיי אנשים, "מטופלים" ומגיע עד לכפייה, תוך כדי שלילת השליטה בחייהם והרס קשריהם המשפחתיים והחברתיים.

הביקורת הפמיניסטית מצביעה על כך שמדינת הרווחה, באמצעות מנגנוני הרווחה, משרתת את האינטרסים השלטוניים, הקפיטליסטיים והפטריארכליים (פולברה 1996; ברקוביץ' 1996; פרייזר 1993; פירסון 1991; ריין 1985, מקינטוש 1978). עבודות אלו ואחרות הצביעו על כך שנשים, כעובדות שירותי הרווחה, מבטיחות את השקט התעשייתי המאפשר את התעשרות בעלי ההון ואת התעצמות אנשי השלטון. תהליכים אלו מתרחשים על חשבון הנשים וגורמים, כמו כן, לניכור בין קבוצות נשים (סבירסקי 1984).[1] גם עבודתי (הרצוג 1996) עומדת על כך שנשים משתלבות במערך הסוציאלי כנגד טובתן שלהן כמעמד חברתי וכנגד טובתן של קבוצות נשים מוחלשות, המשמשות אותן כמשאב למימוש פרופסיונלי.

את הדיון אבסס על ניתוח שערכתי על הוסטל לנערים (1991), עבודת הדוקטורט שלי (1991), שעסקה בקליטת עולי אתיופיה ועל פעילותי החברתית מאז תחילת שנות ה-90, בליווי הורים שילדיהם נלקחו מהם לאימוץ או למוסדות (1996, 2004א).

למושג ה"עזרה" מקום מרכזי בהבנת החסות והתלות שמייצרות מערכות השלטון, בינן לבין קטגוריות המתוארות כנזקקות לסיוע:[2] עולים חדשים, קטינים, מפגרים, חד-הוריות, נכים, טעוני טיפוח ואחרות. האידיאולוגיה המשכנעת, הכרוכה בדימויים של "עזרה", מאפשרת לממש אינטרסים מגוונים. הבולטים שביניהם כרוכים במשרות בתוך מערכות השלטון הביורוקרטיות, כלומר בפרנסה ובקידום בסולם החברתי-כלכלי.

על העובדה שאין המדינה יכולה "לעזור" עמדה מריאן גרונמאייר (1992), שהסבירה כי באמצעות "עזרה" מבקשת המדינה להכתיב לאנשים כיצד להתנהג, להפעיל עליהם שליטה ובעיקר לממש אינטרסים שונים של עצמה, כאשר הם סמויים מהעין ומוסווים היטב בשיח של דאגה, אחריות ועזרה לנזקקים. "עזרה", היא אומרת –

היא אמצעי לשמור על המעט בפיותיהם של הכפופים בלא שניתן להם לחוש בכוח המנחה אותם. בקיצור, כוח אלגנטי אינו כופה, הוא אינו משתמש באלה או בשלשלאות; הוא עוזר. בלא שיורגש, המונופול של המדינה על אלימות הופך את עצמו, לאורך מסלול של אי-בולטות גוברת, למונופול של המדינה על דאגה, תוך כדי שהוא נהיה, לא פחות חזק, אלא חזק באופן יותר מקיף (שם: 53).

הטענה היא, אם כך, שבאמצעות עזרה המדינה מוסיפה כפייה, על האלימות שהיא מפעילה באופן לגיטימי. כפייה, כך משתמע, אינה מתיישבת עם "עזרה".

מדוע לפיכך אין מנגנוני הרווחה מסוגלים לעזור?

מנגנוני הרווחה אינם יכולים "לעזור" לאנשים/קבוצות במצוקה מפני שבעיקרו של דבר הם פועלים כמערכות ביורוקרטיות לתיווך בין האזרח למדינה, המטפחות את האינטרסים של עצמן תוך כדי צבירת כוח. ארגון רווחה, שהוא ארגון ביורוקרטי במהותו, מייצר בהכרח יחסי כוח-תלות בין פקידים/פרופסיונלים נותני שירותים לבין קליינטים מקבלי שירותים. עבודתם של עמנואל מרקס (1976) – על יחסי התלות המתפתחים בין פקידים, המרכזים בידיהם משאבים חיוניים לתושבים בעיירת עולים, ושל דון הנדלמן (1998) – על התלות ההדדית בין עובדים סוציאליים לקליינטים שלהם בלשכת רווחה לאורך 15 שנים, ממחישות היטב טיעון זה.

ביורוקרטיית הרווחה מספקת דוגמה מאלפת לתופעה זו, במידה רבה מכיוון שהאידיאולוגיה שלה מדגישה מאוד "סיוע", "קידום", "שיקום" וכדומה, של נזקקים – כלומר, מחויבות למטרות הומניות הנתפסות כהיפוכן הגמור של מטרות פורמליות-ארגוניות. מקומה של אידיאולוגיית ה"עזרה" לנזקקים בולט באופן מיוחד בתחום הטיפול בילדים[3] ונוער "בסיכון", שהוא אחד התחומים המרכזיים במערך שירותי הרווחה.

דומה כי אוכלוסייה זו היא ציפור נפשה של החברה המערבית המודרנית וכי אין אוכלוסייה במצוקה הזוכה ליחס קולקטיבי כה דואג וחרד כמותה. המושג "טובת הקטין" הוא תמציתה של האידיאולוגיה ספוגת הדאגה לקבוצה זו. היא מקבלת עדיפות על פני כל עניין אחר, כולל טובת הוריו ומשפחתו,[4] ומייצגת את אחת הסוגיות הבולטות של ה"עזרה" הסוציאלית. האמצעי העיקרי לטיפול בקבוצה זו הוא העברת ילדים ובני נוער בסיכון למוסדות[5] באחריות משרד הרווחה. למעשה, ישראל נמצאת בין המדינות המובילות בעולם בשיעור הקטינים המושמים במוסדות מחוץ לביתם וליישוב מגורי משפחתם. המוסדות הללו מספקים מקורות פרנסה לעובדים סוציאליים, מדריכים, פסיכולוגים, מנהלים ומטפלים רבים אחרים. אל שורת הפרופסיונלים הנשכרים מהטיפול מצטרפים עובדי שירותים ציבוריים נוספים כגון שוטרים, העוסקים בחקירת הפגיעות בילדים ובהשבת הבורחים אל המוסדות, עורכי דין שמייצגים את מערכת הרווחה ואת המשפחות, שופטים ועוד.

על הפער בין השיח האידיאולוגי העשיר, שמדגישה העבודה הסוציאלית, לבין השלכות ההתערבות הפרופסיונלית מצביעה, למשל, מילי מאסס, חוקרת ומרצה בתחום העבודה הסוציאלית. מאסס טוענת כי העובדים הסוציאליים מייצגים בפועל את הסקטורים החזקים בחברה. במסווה של בעלות על ידע מיוחד של מומחים הם לעתים משתמשים באופן מסוכן בסמכות הנתונה להם מהמדינה. בעקבות פרוסט ושטיין (1989), מאסס טוענת בנוסף כי –

מרבית ההורים, שאנו באים אליהם בתביעות בשם עקרון טובת הילד, נמנים עם שכבות מצוקה, והכרתם בערך עצמם מוגבלת ביותר. מצוקה איננה רק מחסור חומרי, היא גם השפלה ופגיעה בכבודו של האדם. הדרישה המופנית להורים אלה, לציית לדרישות שלנו ללא ניסיון ממשי לשנות את תנאי חייהם מעמיד את ההורים, החיים בשולי החברה כקבצנים גם ביחס לילדיהם. כך אנו גורמים לפגיעה נוספת בכבוד הילדים. הרגשת פגיעה כזו מלווה, בוודאי, ילדים רבים המוצאים מן הבית, ומכשילה את הטיפול הניתן להם במשפחות אומנה ובמוסדות. כאנשי מקצוע העוסקים באוכלוסיות השוליות חובתנו להישמר מכל משמר, שלא לשמש בידי החברה שוט המופנה כלפי אוכלוסיות אלה בשם עקרון טובת הילד (שם: 422).

השימוש ב"גלימת המומחה"

מאסס טוענת עוד כי "השימוש בגלימת המומחה, כדי להעלות מיתוס ארכאי שנועד להשפיע על רגשות השופטים ובדרך זו להטות את החלטתם, איננה אלא ניצול הכוח, שניתן לנו בתוקף מומחיותנו, כדי לקדם את אמונותינו האישיות… שימוש כזה במעמדנו הוא מעילה בתפקיד" (שם: 426-425). ולבסוף, היא מצביעה בבירור על ייעודו האמיתי של העובד הסוציאלי, ככלי שרת[6] (או שוט) לפיקוח על החלשים: "לשמור על טובת הילד, על פי נורמות שנקבעות על ידי קבוצות המרכז בחברה… מומחיותו של העובד הסוציאלי, הבנתו בהוויה האנושית והקשר שלו עם קבוצות השוליים, משמשים כיום כלי שרת בידי החברה, כדי לפקח על שכבות נחשלות" (שם: 426).

יוחנן ווזנר, חוקר ומרצה נוסף בתחום העבודה הסוציאלית, תוהה על המניעים האמיתיים מאחורי האידיאולוגיה של עזרה לרווחת ילדים ונוער במצוקה, המושמים במוסדות. הוא אומר –

השדולה של ממסד המוסדות היא מיסודה מעוניינת בפרנסה של עשרות או אלפי אנשים אשר קשורה ולעתים אפילו תלויה בקיומם והתרחבותם של הסדרים מוסדיים. אוכלוסייה זו כוללת עובדים שונים של מוסדות ואת מערכות המינהל המקצועיות, אשר מועסקות בהספקת המקורות למוסדות: מבנים, כוח אדם, מצרכים, חוסים וכיוב'. צמצום מספר המוסדות יגרום לסגירה של שירותים ומחלקות שונות ולמחסור של תקנים לפסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מחנכים, מבשלים, מנהלים, מדריכים, שומרים ואנשי תחזוקה (ווזנר 1996).

בעבודתי על הוסטל לנערים (1991), אחד ממוסדות רשות חסות הנוער, שבו שכנו בני נוער מכוח צו בית משפט, הצבעתי על הפער בין האידיאולוגיה לבין המציאות, בין המטרות הנעלות שקבעה רשות חסות הנוער, לספק "בית חם" לנערים, לשלבם בקהילה, להקנות להם דפוסי התנהגות "נורמטיביים" ועצמאות, לבין מציאות של תלות ופיקוח יומיומיים, כפייה ואלימות, העדר עצמאות ויצירת שוליות חברתית. אי-הצלחת ההוסטל לממש את מטרותיו המוצהרות לא קשור לכוח אדם לא מתאים או לא מקצועי, למיעוט משאבים ואף לא לזדון. הוא קשור למבנה הביורוקרטי של ההוסטל ולגישתו הקטגוריאלית.[7] ההוסטל אינו משיג את יעדיו, הוא אינו מצליח לשלב את הנערים בקהילה לא בשל מחסור באמצעים ארגוניים ובכוח אדם מקצועי, אלא בשל מבנה, הגורם לתלותם של החניכים בצוות ושאינו מאפשר להם התנהגות עצמאית.[8] הקשר הישיר בין החניכים לסביבה נמנע בשל שליטת הממונים על המסגרת ועל חיי החניכים, ובשל ריכוז החניכים כקטגוריה הומוגנית, דבר שגורר את הפרדתם מהסביבה ואת יצירת הסטיגמה של סטייה. מבנה ההוסטל מחייב פעולות שליטה ומעקב של המדריכים והצוות, הפועלים כבעלי חסות על הנערים, מנהלים את חייהם, מחליטים עבורם ומתווכים בינם לבין הסביבה.

במהלך פעילות מתחילת שנות ה-90 ועד היום, שהייתה כרוכה בליווי הורים במאבקיהם נגד הוצאת ילדים מחזקתם ובניתוח תיאורטי של מקרים רבים (הרצוג 1996; 2004א), נוכחתי לא רק בכישלון ה"עזרה" אלא גם בביטויים קשים של התנהלות אלימה מצד מערכת הרווחה (ומערכות תומכות) כלפי הילדים וההורים. הוצאת קטינים מביתם כרוכה בהפקעת האפוטרופסות עליהם מידי הוריהם והעברתה, בעזרת הליכים משפטיים וחוקיים, לידי רשויות הרווחה של המדינה. הליכים אלו של הוצאת קטינים בכפייה מחזקת הוריהם, מלווים בשימוש באלימות כלפי הקטינים והוריהם ואף בעבירות על החוק.[9]

החלטות והליכים להוצאת קטינים מחזקת הוריהם מוצגים על ידי רשויות הרווחה כנגזרים מ"טובת הילד". מהמקרים הרבים שבהם עסקתי במהלך השנים מתברר שלעתים קרובות אין הדבר כך בפועל. השתלבות של מערכות ממשל נוספות כגון משטרה, בתי משפט, בתי חולים פסיכיאטריים, בתי ספר, שירותים פסיכולוגיים, בהליכי הוצאת קטינים מחזקת הוריהם ובסיוע שהם מספקים למנגנוני הרווחה ביישומם, מחזקת עוד יותר את המשמעות של הפעלת כוח ואלימות מאורגנים וחוקיים נגד ילדים והורים. אנשים בארגונים אלה, המשתלבים בתפקיד "טיפול בקטינים", מאמצים אידיאולוגיה של שימוש באלימות (למשל, בעזרת המושג "הולדינג" – אחיזה המתירה הפעלת כוח פיזי נגד חוסים[10] או חדרי "הרגעה" שבהם החוסים מבודדים), מפתחים הזדהות עמה, מיישמים הנחיות וכללים ונוקטים בכלים המתירים שימוש באלימות. האידיאולוגיה ההומנית-פרופסיונלית משמשת באופן אינסטרומנטלי ומשתנה להצדקת החלטות ומעשים, שלעתים קרובות אף עומדים בסתירה לאידיאולוגיה של הארגון ופקידיו.

סומכות כ"מפקחות חברתיות"

דברים דומים עלו ממחקרי על מרכז הקליטה, שבו שהו עולים מאתיופיה, באמצע שנות ה-80. הריכוז של העולים במרכזי קליטה על בסיס תיאורם כזקוקים באופן מיוחד לסיוע של ארגוני המדינה, הביא למעשה לתוצאות הפוכות. שוב, לא בשל העדר משאבים ואף לא בשל העדר כוונות טובות או כוח אדם מקצועי ומיומן. אדרבה, מרכזי הקליטה נהנו ממשאבים נדיבים, וכוח האדם היה מיומן ומסור. על אף שמטרתם העיקרית של מרכזי הקליטה הוגדרה כשילובם של העולים בחברה הישראלית, יצרו המסגרות הללו תלות של העולים בפקידים ועיכבו את השתלבותם בדיור קבע, בתעסוקה, בחינוך וביצירת רשתות חברתיות עם ותיקים בחברה הרחבה. ריכוז העולים במרכזי הקליטה, ריכוז ילדיהם בכיתות "קלט" נפרדות והפניית מרבית בני הנוער לפנימיות, הצמיחו את חולשת העולים וילדיהם,[11] וניתבו אותם לשולי שוק העבודה ולתחתית סולמות הדירוג הסוציו-אקונומיים. ה"עזרה" לא עזרה ואפילו הזיקה. לפי חישוב שערכתי נמצא כי אלמלא "עזרו" לעולים ושיכנו אותם במרכזי הקליטה בחסות הפקידים, ולו הועברו התקציבים ישירות אל העולים, הם יכלו לקבל סכום כסף שהיה מאפשר להם לרכוש דירה מיד עם הגעתם ארצה. בעקבות זאת, עשויים היו העולים להשתלב בחינוך ובעבודה ולא להפוך לקטגוריה של נזקקים, שסומנה מאז כקבוצה נחשלת שיש "לטפל" בה באופן מיוחד (דוגמה אחת להשלכות ה"טיפול" המיוחד כיום היא כיתות ובתי ספר שבהם רק או רוב מוחלט של ילדי עולים).

מקומם של מנגנוני הרווחה בהדרכת נשים עולות התברר אף הוא באותו מחקר על מרכז הקליטה. עובדי אגף הרווחה בסוכנות היהודית טיפחו "זהות נשית", בעיקר זו של "אם" ושל "עקרת בית". במפגשים היומיומיים בין עובדי ועובדות המרכז לבין הנשים העולות, נתפסה העולה מאתיופיה כמי שזקוקה להכוונה, חסות ופיקוח שלהם. כחלק מהטיפול ה"מיוחד" בנשים העולות הוכנסו למרכז הקליטה עובדות רווחה בתפקיד "סומכות",[12] כולן נשים, להדרכת הנשים העולות. אולם, עובדות רווחה אלה תפקדו בעיקר כסוכנות חברתיות וכמפעילות של פיקוח חברתי על הנשים, שדרכן הועברו כללי הסדר החברתי הקיים לכלל העולים במרכז הקליטה. וכך, השליטה הביורוקרטית בנשים העולות במרכז הקליטה הושגה באמצעות נשים, ה"סומכות".

לטיפול הנבדל בנשים העולות מאתיופיה היו השלכות מרחיקות לכת. הטיפול בהן כקבוצה ייחודית היה כרוך ביצירת תלותן הכלכלית בגברים, באמצעות העברת משאבים כמו דיור וקצבאות דרכם או מניעת משאבים, כגון הכשרה מקצועית ובעידוד הזהות וההשתייכות ה"נשית" שלהן. בכך תרמו ארגוני הקליטה ופקידיהם לקיבוע מעמד האישה העולה כ"אישה ישראלית" חלשה כלכלית וחברתית.

לסיכום, מערכת העבודה הסוציאלית אינה יכולה ל"עזור" לקבוצות חלשות להיחלץ מחולשתן. על אף שהיא רוויה באידיאולוגיה (וכוונות) לסייע להן, היא לעתים קרובות מגבירה את תלותן ברשויות ה"מסייעות". חולשת ה"מטופלים" גוברת כאשר עובדי הרווחה נוקטים בכפייה במטרה להשיג את מה שהם תופסים כנכון ונחוץ לפרטים ולמשפחות, למשל כאשר הם משרתים את מערך המוסדות בהספקת ילדים. שליטת המדינה באוכלוסייה המוחלשת, בעזרת מנגנוני הרווחה, מחזקת את הסדר החברתי הקיים, בכך שהיא מאפשרת להיטיב עם קבוצות תמיכה של השלטון, באמצעות יתרונות כלכליים-חברתיים, שמוסדות הרווחה מספקים להן. כך מועברים מרבית המשאבים הציבוריים המיועדים לקבוצות החלשות בחברה לידי פקידי הרווחה והמומחים המקצועיים שלה, ובכך מובטחות תלותה של שכבת הפקידים בשלטון ה"מיטיב" ונאמנותה לו. תיווך מנגנוני הרווחה בהעברת משאבים, כ"מטפלים" וכ"עוזרים" לקבוצות "במצוקה" מונע, בסופו של דבר, את העברת המשאבים ישירות ל"נזקקים" וגורם לספיגתם בתוך המערכת הביורוקרטית שמתעצמת על גב ה"נזקקים".

ביבליוגרפיה

אתגר, ט'. 1977. חונכים וסומכות, שירות עזר לטיפול ולקידום משפחות. ירושלים: משרד הסעד.

ברקוביץ', נ'. 1996. "על 'עקרת הבית והחשבונאות הלאומית'". תיאוריה וביקורת 9: 189-198.

הנדלמן, ד'. 1998. "עסקאות ביורוקרטיות: התפתחות יחסי פקיד-לקוח בישראל". בתוך: א' אבוהב, א' הרצוג, ה' גולדברג, ע' מרקס (עורכים). ישראל: אנתרופולוגיה מקומית. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 193-246.

הרצוג, א'. 1990. סגירות ויחסי כוח-תלות במרכז קליטה שבו עולים מאתיופיה. עבודת דוקטורט. ירושלים: האוניברסיטה העברית.

1991. "אידיאולוגיה ומציאות בהוסטל לנערים". חברה ורווחה י'א (2): 196-213.

1996. "מי מרוויח ממדינת הרווחה?". תיאוריה וביקורת 9: 81-102.

1998. הביורוקרטיה ועולי אתיופיה, יחסי תלות במרכז קליטה. תל אביב: צ'ריקובר.

2004א. "אלימות ביורוקרטית וטובת הקטין". בתוך: ל' עדן, א' שדמי, י' קים (עורכים). רודפי צדק, מחקרים בפשיעה ואכיפת חוק בישראל. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 257-294.

2004ב.  "מדיניות של הפרדה ורטוריקה של שילוב: הקליטה של ילדי עולי אתיופיה במערכת החינוך". בתוך: י' דחוח-הלוי (עורך). מכתם ליונה. תל אביב: אפיקים. עמ': 351-377.

ווזנר, י', ערד-דודסון, ב. 1991. "הפנימיון הקהילתי – חלופה לשיקום עוברי-חוק צעירים". חברה ורווחה י"א (2): 184-195.

ווזנר, י'. 1996. "שירותים קהילתיים ושירותים מוסדיים" בתוך: י' קטן (עורך). מעורבות ארגונים לא ממשלתיים בשירותי הרווחה האישיים, מגמות ותמורות. תל-אביב: רמות, אוניברסיטת תל-אביב. עמ' 137-160.

לואיס, א'. "אידאולוגיה ואינטרסים בבית-ספר יסודי בישראל". בתוך: א' אבוהב, א' הרצוג, ה' גולדברג, ע' מרקס (עורכים). ישראל: אנתרופולוגיה מקומית. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 395-422.

ליכטנשטיין, ט'. "תהליך קבלת החלטות להוצאת ילד מן הבית: השפעות סמויות וגלויות". חברה ורווחה י'א (2): 196-213.

מאסס, מ'. 1996. '"טובת הילד' – על הבחירה הערכית ותפקיד המומחים". חברה ורווחה טו (4): 429-415.

סבירסקי, ב'. 1984. בנות חוה בנות לילית – על חיי נשים בישראל. גבעתיים: המין השני.

סבירסקי, ש'. 1981. לא נחשלים אלא מנוחשלים, מזרחים ואשכנזים בישראל: ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות. חיפה: מחברות למחקר ולביקורת.

עמיר, א', זהבי, א', פרגאי, ר'. (עורכים). 1997. שורש אחד וענפים רבים, סיפור קליטתם של בני נוער מאתיופיה בעליית הנוער. ירושלים: מאגנס.

פולברה, נ'. 1996. "עקרת הבית והחשבונאות הלאומית". תיאוריה וביקורת (9): 175-188.

שחק, א'. 1985. העדר כוח ותיוג שלילי כמרכיבים מרכזיים בתהליך השיקום בירוחם, דו"ח מחקר. באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון.

Bernstein, D. 1981. "Immigrant Transit Camps – The Formation of Dependence Relations in Israeli Society". ERS Ethnic and Social Studies 4(1): 26-40.

Bolger, S. 1981. Towards Socialist Welfare Work. London: McMillan Press.

Escobar, A. 1995. Encountering Development. The Making and Unmaking of the Third World. Princeton, New Jersey: Princeton University Press.

Fraser, N. 1993. "Clintonism, Welfare, and the Antisocial Wage: The Emerging of a Neoliberal Political Imaginary". Rethinking Marxism 6 (1): 9-23.

Frost, N., Stein, M. 1989. Perspectives on Children’s Testimony. New York: Springer-Verlag.

Gronemeyer, Marianne. 1992. "Helping". In: W. Sachs (ed.). Development Dictionary: A Guide to Knowledge as Power. London: Zed Books. pp. 53-69.

Hancock, G. 1989. Lords of Poverty: The Power, Prestige, and Corruption of the International Aid Business. New York: The Atlantic Monthly Press.

Hertzog, E. 2001. "Gender and Power Relations in a Bureaucratic Context: Female Immigrants from Ethiopia in an Absorption Centre in Israel". In: Gender and Development (9): 60-69.

1999. "Constructing Israeli Female Identity among Ethiopian Women Immigrants". In: G. Brauer, P. Fenn, A. Hofman, I. Schnell and G. Stephan (eds.). Nationality – Identity – Education, The Question of National Identity in Complex Societies. Hamburg: Kovač. pp. 193-210.

Marx, E. 1976. The Social Context of Violent Behaviour. London: Routledge & Kegan Paul.

Mcintosh, M. 1978. "The State and the Oppression of Women". In: A. Kuhn and A. Wolpe (eds.). Feminism and Materialsm: Women and Modes of Production. London: Routledge and Kegan Paul.

Pierson, C. 1991. Beyond the Welfare State? The New Political Economy of Welfare. Cambridge: Polity Press.

Rein, M. 1985. "Women, Employment and Social Welfare". In: R. Klein and M. O'Higgins (eds.). The Future of Welfare. Oxford: Blackwell.

Sachs, W. 1992. "Introduction". In: W. Sachs (ed.). Development Dictionary: A Guide to Knowledge as Power, London: Zed Books. pp. 1-5.

Shiva, V. 1989. Staying Alive: Women, Ecology and Development. London: Zed Books.


[1] וכך כותבת סבירסקי: "העובדת הסוציאלית משיגה את תחושת החשיבות שלה על חשבון נשים אחרות: ככל שהיא שווה יותר, המטופלות שוות פחות. עמדת הכוח של העובדת הסוציאלית משחיתה אותה כאדם וכאישה" (שם: 207-208).

[2] על אופייה והשלכותיה של "עזרה" מאורגנת על ידי השלטון וארגונים הסמוכים לשולחנו בקונטקסט הבינלאומי מלמדות עבודות שונות, מזה כ-20 שנים. עבודות כמו אלו של גרהאם הנקוק (1989), ונדנה שיוה (1989), וולפגנג זקס (1992), ארתורו אסקובר (1995) ואחרים, מצביעות על התלות, הפגיעה ואף ההרס, שגרמו מדינות המערב באמצעות ה"סיוע" שלהן למדינות הקרויות "מתפתחות", לטובת אינטרסים מגוונים של ממשלותיהן ותאגידים בינלאומיים. בארץ, עמדו סוציולוגים ואנתרופולוגים על ההשלכות ההרסניות של החסות שלוקחת המדינה על קבוצות "חלשות" (קרי, מזרחיות), של עולים חדשים (מרקס 1976; ברנשטיין 1981; סבירסקי 1981; הרצוג 1998), של אוכלוסיות בעיירות פיתוח (שחק 1985; לואיס 1998; הנדלמן 1998) ושל נשים (שמגר-הנדלמן 1985; הרצוג 1990; 1999; 2001).

[3] "עובדים סוציאליים", כותבת טובה ליכטנשטיין (1991), מורה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, "רואים עצמם כמגיני הילדים, והספרות המקצועית מגדירה את תפקידי שירותי-הסעד בתחום זה כשירותי הגנה. הגנת הילד מושרשת עמוק בהיסטוריה של העבודה הסוציאלית בארץ ובחו"ל כאחד…" (שם: 117).

[4] "עיקרון טובת הילד", כותבת ליכטנשטיין, "הוא מונח משפטי שטבע השופט קרדוזה בשנת 1925. עיקרון טובת הילד בא להדגיש שלילדים יש זכויות להגשמת צרכיהם, ולפעמים זכויות אלו עדיפות על זכות ההורים לגדלם". "עובדים סוציאליים מצהירים, שהעיקרון המנחה אותם בהחלטתם, אם להוציא ילד מן הבית, הוא עיקרון טובת הילד… (ש)מדגיש את הצורך, להתייחס לטובת הילד כאל גורם מכריע בקבלת ההחלטות" (שם: 119).

[5] דיון בספרות על מוסדות לילדים ונוער נמצא במאמרי (הרצוג, 1991, 1996). וכן, ראו חוברת מיוחדת של כתב העת "חברה ורווחה", כרך י"א 1991, שהוקדשה ל"ילדים מחוץ לביתם".

[6] מעניין לציין, בהקשר זה, את אזכור עבודתו של בולגר (1981) על ידי מנכ"ל המועצה לשלום הילד, יצחק קדמן, בדברים שכתב בחוברת ערכים ואתיקה מקצועית. וכך הוא מביא את דברי החוקרים "העבודה הקהילתית מתאימה יותר כמתודה מועדפת לאידיאולוגיה סוציאליסטית, בשעה שהעבודה הפרטנית תואמת גישות אידיאולוגיות שמרניות" (שם: 11). נראה, אם כך, שגם קדמן, אחד מעמודי התווך של העבודה הסוציאלית בישראל בעשורים האחרונים, מודע למקומה של העבודה הסוציאלית ("הפרטנית", שהיא עיקרה של העבודה הסוציאלית בארץ) כמשמרת הסדר החברתי ומבנה הכוח בחברה.

[7] ב"גישה קטגוריאלית" אני מתכוונת  למנגנון חברתי המייצר קבוצה סגורה ונפרדת מהסביבה. התפיסה המכלילה ומבחינה שהוא מבנה מאפשרת לראות את חבריה ולהתייחס אליהם כאל מהות אחת הומוגנית, כמקשה אחת, וכשונה מהותית מקבוצות אחרות.

[8] יוחנן ווזנר ובלהה ערד-דודסון (1991) עומדים על הביקורת הרבה וההתנגדות החברתית ההולכת וגוברת להוצאת ילדים וצעירים ממשפחתם ועל השלכות השמתם במוסדות. ווזנר וערד-דודסון טוענים כי עיקר הביקורת מכוונת כלפי המוסדות הגדולים לתיקון עבריינים "שעל-פי מרבית העדויות אינם משקמים ועל-פי דעות מסוימות אף מזיקים". הם מציעים לראות ב"פנימיון הקהילתי" אמצעי אלטרנטיבי ל"פנימיה רגילה". מאמרי על ההוסטל, שהוא מעין "פנימיון", מלמד שגם מסגרת זו אינה יכולה לענות על המטרות המוצהרות שלה ולא למנוע "תופעות לוואי בלתי רצויות, כגון: תלות יתר, חוסר נסיון בחיי חברה, קשיי הסתגלות לחיים נורמליים, התחברות לקבוצות עברייניות ועוד" (מתוך הצעת רשות חסות הנוער מה-21 באוגוסט, אצל ווזנר וערד-דודסון, שם: 186)

[9] ראו, למשל, מבקר המדינה. 1998. הדו"ח השנתי (48): 488-503.

[10] במאמרי "אלימות ביורוקרטית וטובת הקטין" (2004) הצבעתי על המשמעות של שימוש בכוח פיזי על ידי מדריכים במוסדות לנוער. הדבר עולה גם, במשתמע, ממאמרו של אמתי מגד (2001: 69-91). העוסק ב"ערך הטיפולי של טכניקת האחיזה HOLDING)) אצל ילדים, המציגים התנהגות קיצונית בלתי נשלטת, בפנימיות טיפוליות ובמוסדות של חינוך מיוחד". הכותב מודע לסכנות הכרוכות בריסון הפיזי של החניכים אך טוען שניתן להתגבר עליהן "בהדרכה מתמשכת לצוותי עובדים". מתברר, אם כך, שעובדי השטח והחוקרים מודעים למשמעות הקשה של השימוש באלימות כלפי הקטינים במוסדות.

[11] במאמר שפרסמתי על קליטת ילדי עולי אתיופיה במערכת החינוך (הרצוג, 2004ב), הצבעתי על כך שמדיניות ההפרדה של ילדי העולים מאתיופיה, משאר הילדים, באמצעות "כיתות קלט" והפנייתם ההמונית לפנימיות, היא שיטה, ולא "טעות", לטיפוח חזקות ולהשגת משאבים בשליטת פקידי מערכות הקליטה והחינוך ולא מדיניות המיטיבה עם הילדים. לפני נתוני הלמ'ס (מתוך מחקר על "קליטתם של בני נוער יוצאי אתיופיה: מבט רב-ממדי" 1998) שיעור הנשירה ממסגרות חינוכיות של גילאי 14-17 בקרב יוצאי אתיופיה הוא כפול מזה של האוכלוסייה הכללית (6.2% לעומת 3.5%).

על השלכות מדיניות ההפנייה של ילדי עולי אתיופיה לפנימיות עומד אלי עמיר, שהיה מנהל עליית הנוער בסוכנות היהודית בשנות ה-90. בהקדמה לספר שורש אחד וענפים רבים, סיפור קליטתם של בני נוער מאתיופיה בעליית הנוער (1997) הוא מצטט מתוך מסמך ביקורת נוקב, ששלח לראשי הסוכנות ולחבר הנאמנים, לשרי הממשלה ולחברי קבינט הקליטה ולמנכ"ל משרד החינוך והתרבות, עם קבלת ההחלטה לקבל את ילדי העולים לפנימיות של עליית הנוער. וכך כתב: "הוצאת הילדים בצורה גורפת ממשפחותיהם משדרת להורים, כי אינם מסוגלים לטפל בילדיהם, והופכת אותם בעל כורחם לתלויים במוסדות החברה….הוצאת הילדים הבוגרים מהבית מכבידה על קליטת המשפחה… אוכלוסיית המוסדות הפנימייתיים היא, ברובה, ממשפחות מצוקה, צירופם של כל צעירי העדה האתיופית למוסדות אלה מתייגת אותם עם אוכלוסייה זו… כפרי נוער ומוסדות דתיים שעולי אתיופיה הפכו בהם רוב… הופכים בהדרגה למוסדות אתניים, מצב שאינו נסבל ומעכב הסתגלות…" (שם: 19-20).

[12] "סומכות" הוכנסו לשירותי הרווחה בישראל באמצע שנות ה-70. מאז התפתח תפקידן כתפקיד נשי, הנוגע לתחומי העיסוק המשויכים לאישה: במשק הבית ובטיפול בילדים (אתגר 1977). "סומכות" הן תמיד נשים, ברובן בעלות השכלה מועטה יחסית וחסרות הכשרה מקצועית. הן מודרכות על ידי עובדות סוציאליות, בדרך כלל אף הן נשים, המלוות את עבודתן ב"משפחות עם קשיים בתפקוד חברתי".

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

העובד הסוציאלי איציק פרי פועל לחיסול הדמוקרטיה בישראל

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- דצמבר 28, 2009


המכתב הבוטה של איציק פרי (הקליקו להגדלה)

יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים איציק פרי שלח לאחרונה מכתב בוטה ליו"ר הכנסת, ח"כ ראובן ריבלין במטרה לחסל את השדולה בכנסת שהקימה ח"כ מרינה סולודקין בנושא מניעת הוצאת ילדים מהבית בכפיה ע"י משרד הרווחה, שדולה אשר עושה עבודת קודש ופועלת בנחישות ובהתמדה למניעת הפרת זכויות הילד והמשפחה ע"י עובדים סוציאליים ממשרד הרווחה.

מר איציק פרי מנסה לסתום פיות ולהפעיל דוקטרינות של משטר עריץ של פקידי סעד העוסקים במלאכת טומאה ומפרקים משפחות, וזאת בניגוד לעקרונות הבסיסיים עליהם מושתתת הדמוקרטיה.

שלושה עקרונות דמוקרטיים אותם הפר העובד הסוציאלי איציק פרי:

עקרון זכויות האדם והאזרח
המדינה הדמוקרטית קיימת למען אזרחיה. תפקידה של המדינה הדמוקרטית להבטיח את רווחת אזרחיה, את שלומם ובטחונם. רק מדינה שמעניקה ומבטיחה בחוק לאזרחיה את מירב הזכויות והחירויות היא מדינה דמוקרטית.
בין זכויות האדם והאזרח: הזכות לחיים והזכות לבטחון, חופש התנועה, חופש המחשבה והדעה, חופש ההפגנה, הזכות לשוויון ועוד.

עקרון הגבלת השלטון
את השלטון יש להגביל כדי למנוע עריצות של השלטון. הריסון, משמעותו הגבלת העוצמה הפוליטית המצוייה בידי המנהיגים ומטרתו להבטיח את קיום המשטר הדמוקרטי שעיקרו הבטחת חירויות האדם והאזרח במדינה.
דרכים שניתן להגביל את השלטון:
חקיקה של הכנסת, אופוזיציה, הצבעת אי אמון, בחירות, מבקר המדינה, נציבות תלונות הציבור, הפרדת רשויות, אמצעי התקשורת ומערכת המשפט

עקרון שלטון החוק
מערכת החוקים במדינה דמוקרטית מחייבת את כל התושבים במדינה. כלומר, כולם שווים בפני החוק. גם השלטון כפוף לחוק. לא די שהחוק יהיה שוויוני, צריך שהמדינה תדאג לכך שהחוק יופעל בצורה שווה ושכל אזרח יוכל להנות מהזכות לשיוויון בפני החוק.

הורים, אנו חוזרים ואומרים: אל תפנו לרשויות הרווחה לעזרה. במקום לעזור הם יקחו לכם את הילדים.

צפו בשקרים של העובד הסוציאלי איציק פרי בתכנית המושבעים. "השופטים מסתמכים על האתיקה שלנו…", הוא אומר, ובכך מודה בעקיפין כי אין אף גורם שמפקח על העובדים הסוציאליים. המושבעים בתכנית זו קבעו כי יש לצמצם את סמכויותיהם הנרחבות מדי של העובדים הסוציאליים.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , | 1 Comment »

דפי עבודה על כלי תחבורה לילדי הגן

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- דצמבר 26, 2009


אות ומספר לצבע

לקט מבוכים לילדי הגן

לקט מבוכים עם סימני דרך

מסלולים לטף

נתיב האותיות

נתיב התמרורים

תפזורת בת מילה אחת

תפזורת תמונות

אות לצבע

עוד תפזורת מילה

מבוך האותיות

Posted in דפי עבודה לילדים | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 1 Comment »

דפי עבודה על כלי שייט – לילדי בית הספר

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- דצמבר 25, 2009


ביטוי בנושא כלי שייט

דרך הים – שיבוץ מספרים

הספרות החסרות

כלי שייט – אותיות חסרות

כלי שייט – ערבול אותיות

כלי שייט – פיצול מילים

כלי שייט – קריפטוגרם

כלי שייט – תבניות מילים

לקט מבוכים לילדים גדולים

לקט מבוכים לילדים קטנים

לקט מבוכים עם סימני דרך

סודוקו מילים

סודוקו עגול לילדים גדולים

סודוקו רדאר לילדים קטנים

סירת מספרים זוגיים ואי זוגיים

סירת מספרים לכיתה א

תפזורת כלי שייט

כלי שייט – קידוד מילים

כלי שייט – תפזורת רב כיוונית

צוללת מספרים זוגיים ואי זוגיים

צוללת מספרים לכיתה א

Posted in דפי עבודה לילדים | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

מוסד בית שבתאי לוי בחיפה – בית יתומים הרסני לתינוקות וילדים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- דצמבר 24, 2009


עם הגידול שחל לאורך השנים בחטיפת ילדים ע"י עובדי הרווחה לבתי יתומים דוגמת בית שבתאי לוי בחיפה, נחשפת מערכת הבריאות בישראל לבעיות נפשיות של ילדים שנפגעו מהשהות במוסדות הללו, במימדים שטרם התמודדה עימם בעבר.

בתי היתומים בישראל שונים זה מזה במראה האסתטי, בתנאי המגורים (כגון צפיפות), ובהתייחסות הגופנית, הנפשית והחינוכית לילדים החוסים. צוות העובדים שונה אף הוא מבית יתומים אחד למשנהו, הן בהכשרתו המקצועית והן במספר העובדים ביחס למספר הילדים החוסים.

מוסד בית שבתאי לוי בחיפה – ילדה בת 6 ישנה במיטת תינוקות כמו בלול

תיאורית ההתקשרות

ההתקשרות בין ההורה לתינוק (parent-infant attachment) מהווה אבן יסוד משמעותית ביצירת מערכת יחסים חברתית ומשפחתית תקינה, והשפעתה מכרעת על עיצוב אופיו של התינוק ועל התפתחותו בעתיד כאדם בוגר. בהתקשרות תקינה לומד התינוק לתקשר עם הסביבה, ומפתח אמון עם דמות משמעותית וקבועה בחייו.

בולבי פיתח את תיאורית ההתקשרות בנסיון להסביר תופעות של יחסי אהבה, חרדת נטישה, אבל, טראומה ודכאון המתרחשים בילדות המוקדמת. לדעתו, לכל תינוק יש נטיה מלידה לחפש קרבה וקשר עקבי עם דמות מסוימת, בדרך כלל עם אימו. ההתקשרות ברורה מאד בילדות המוקדמת, נמשכת משך כל החיים ובולטת במיוחד בעיתות חירום.

תחילת ההתקשרות מוגדרת ומוגבלת, והתקופה המשמעותית והגורלית היא עד גיל שנתיים. אולם תינוקות מסוגלים להבחין בין הורים לזרים כבר במחצית השנה הראשונה לחייהם. תינוקות החוסים בבתי יתומים חווים פרידות ונטישות, התקשרויות משתנות עם דמויות ארעיות ובלתי נגישות כבר מתחילת חייהם.

במהלך שהותם במוסדות הם זוכים במקרה הטוב להזנה ולטיפול בסיסי, אולם אין מי שיגיב לאותות מצוקה או לצורך שלהם בקרבה ובטחון. במשך הזמן פוחת והולך הבכי שלהם, עד שהוא נפסק לחלוטין. הם הופכים אדישים, חסרי הבעה ותנועה, ואינם מתעניינים בסביבתם. הבעיות השכיחות ביותר הנגרמות בהפרעת התקשרות הן בהתפתחות השפה, ביצירת קשרים חברתיים וביציבות הרגשית. ילדים אלו, לאחר שהוצאו מן המוסד לוקים בתסמונת פוסט-טראומטית (post-traumatic stress disorder)

המגע הגופני בין התינוק למטפל בבית היתומים הוא נדיר, ומצטמצם לעיתים לזמן הארוחות והרחצה. ככל שקיימת תחלופה גבוהה יותר של מטפלים זה משפיע לרעה יותר על מצבו הנפשי של התינוק.

תינוקות רבים השוהים בבתי יתומים לוקים בפיגור התפתחותי. הסיבות לכך רבות, ביניהן שעות רבות של שכיבה במיטה ללא קשר עין או מגע גופני עם מטפל, שינה ממושכת עקב חוסר גריה ועוד. רבים מהם לוקים באיחור התפתחותי בתחום אחד לפחות: מוטוריקה גסה, מוטוריקה עדינה, הבנה, שפה, תחומים חברתיים רגשיים, עצמאות בחיי היום יום ואיחור כללי. הפגיעה בהתפתחות השפה היא משמעותית ביותר, מכיוון שהמטפלים בבית היתומים אינם מדברים אל התינוקות, אלא משוחחים בינם לבין עצמם. חוסר שיחה עם התינוק בתקופה כה קריטית להתפתחות השפה, עלולה להיות הרסנית ובעלת השפעה מכרעת על התפתחותו השכלית ומיומנותו החברתית.

חוסר גריה הוא מצב בו התינוק אינו מקבל גירויים מן הסביבה משום שהוא חי במקום סגור. כל חודש בו התינוק שוהה במוסד ואינו מקבל גריה גורם נזק עצום להתפתחותו הנפשית והשכלית. בגלל חוסר הגריה וההזנחה מפתחים הילדים התנהגויות האופייניות לילדי מוסדות, כגון תנועות סטריאוטיפיות של נדנוד ראש, הטחת ראש, ביטוי פחדים שונים ועוד. נוסף על כך מפתחים ילדים אלה אי יציבות תחושתית, המתבטאת בחוסר סבילות למגע ובקשיי סבילות למרקמים שונים של מזון שהפה אינו מורגל להם, לגירויים בלתי מוכרים כמו הדלקת אור ולקולות שונים.

תחושת אי הנוחות שלהם עקב חוסר סבילות זו גורמת לבעיות הסתגלות מחוץ לבית היתומים ובעקבות זאת לבעיות התנהגות המתבטאות בדרך כלל בצרחות והתפרצויות זעם.Frank וחב' מצאו בסקירתם שכיחות גבוהה יותר של בעיות נפשיות בקרב בוגרים ששהו בבתי יתומים לפני גיל 6.

עכשיו זה מדעי – פעוטות החיים בבתי יתומים חשופים לנזקים קוגנטיביים קשים

תינוקות בבית יתומים ברומניה

משך שנים פסיכולוגים וחוקרים ממדעי ההתנהגות גרסו כי השהייה של ילדים בבתי יתומים גורמת להם נזקים עצומים, הן קוגנטיביים והן רגשיים, אך מעולם לא הצליחו לאשש השערה זו מדעית במסגרת מחקר מסודר, משום הקושי באיתור הילדים והמעקב אחר התפתחותם לאורך זמן.

לפני כשנתיים פורסמו ממצאי מחקר ראשון מסוגו בעולם, שהקיף מדגם ילדים ולאורך זמן, מדגם אשר היה גדול דיו לאשש מובהקות  סטטיסטית של השערת החסך הקוגניטיבי. לגבי החסכים הרגשיים נדון במאמר אחר.

המחקר מטעם בית הספר לרפואה באוניברסיטת הארוורד בארה”ב, בשיתוף עם הממשלה הרומנית, בוצע במקביל על 3 קבוצות ילדים – פעוטות שהוצאו מבתי יתומים ברומניה והושמו במשפחות אומנה טובות (נדגיש כי חלק ניכר ממשפחות האומנה אינן טובות, ועל כך במאמר אחר) או חזרו למשפחתם, פעוטות שנשארו בבית היתומים ופעוטות שחיו במסגרת משפחתית רגילה כקבוצת בקורת.

המחקר החל בשנת 2000. בזמן זה לא היתה מדיניות אומנה ברומניה. המחקר בוצע על 136 ילדים שהוגדרו כבריאים יחסית, ב 6 בתי יתומים בעיר בוקרשט, בהנחייתו של דר צ’ארלס נלסון.

צוות המחקר בדק את הילדים מדי תקופה, בכלל זה בדיקות התפתחות של המוח.

ממצאי המחקר מראים כי פעוטות שהוצאו למשפחות אומנה השיגו במבחני IQ תוצאות גבוהות באופן דרמטי מפעוטות שנשארו בבית היתומים. הפער היה גדול ביותר עבור קבוצת הפעוטות שהוצאה מבית היתומים לפני גיל שנתיים, מה שתומך עוד יותר בעובדה כי ככל שהפעוט נשאר זמן רב יותר בבית הילדים, הנזק גדול יותר. המחקר הראה כי הפער בין הקבוצות גדל והולך ברזולוציה של חודש. כל חודש בו הילד נותר בבית היתומים מקטין את ציון ה IQ שלו.

בעקבות המחקר, החלה UNICEF להפעיל לחץ מאסיבי על ארצות שונות לעבור למשפחות אומנה. תוצאות המחקר אינן מפתיעות. גם בשנות ה 90 בוצעו מחקרים על כך, אך הם לא היו מספיק מקיפים ורובסטיים כדי לאשש את ההשערות.

למרות האמור לעיל, פעוטות במשפחות אומנה לא הצליחו לסגור את הפער עם פעוטות שגדלו במשפחות רגילות והשיגו את התוצאות הגבוהות ביותר.

המחקר אינו יכול לתת אומדן למידת הנזק שנגרמה לילדים עקב ההזנחה וחוסר הגרייה במוסדות, משום שלשם כך יש צורך במעקב אינטנסיבי ורצוף עד לבגרותם, תהליך שהינו מורכב מבחינה לוגיסטית. המעקב אחר הפעוטות בוצע מגיל 0 ועד גיל 4 וחצי.

כאמור, לא ניתן לדעת בשלב זה אם הנזק הוא תמידי, ולכן עתה החלו במחקר חדש על אותם ילדים, כאשר בעת ביצוע המחקר היו בני 7-8, לראות אם בכל זאת הדביקו את הפער השכלי.

הממשלה הרומנית אשר הזמינה את המחקר, אימצה את מסקנות המחקר והחלה ביישום מדיניות סגירת המוסדות והעברה למשפחות אומנה או לחילופין, החזרה של הילד למשפחתו האמיתית.

למרות שהמחקר בוצע בבתי ילדים בארץ נחשלת, הוא משמש כקו מנחה לארצות המערב, בשאיפה להוריד את מספר החוסים לאפס.

ומה קורה בארץ

עפ”י נתונים של מכון ברוקדייל משנת 2003, כ-75,000 ילדים בישראל מתגוררים מחוץ לביתם, וזה אכן תואם את ממצאיו של יעקב אליה. (מסמך של טלל דולב)

מתוכם, בשנת 2003 חיו בישראל 82 פעוטות כביכול “בסיכון” מתחת לגיל 5 בבתי יתומים.

במחקר ארצי אחר על ועדות החלטה נתגלו ממצאים מדאיגים גם לגבי בדיקת מצבם של הילדים שכבר שוהים במוסד.

המחקר העלה כי ועדות ההחלטה בודקות את מצבם של הילדים לעתים רחוקות בלבד, וכאשר הן עושות זאת, רק שיעור מזערי מהילדים מוחזרים לביתם (Dolev, T., Benbenisti, R. & Timer 2000). ממצאים חדשים מתוך ההערכה של פנימיות קהילתיות ופנימיות יום מעידים גם הם שבדיקה מחודשת של מקרים, כבסיס לאפשרות להחזרת הילד הביתה, איננה הליך סטנדרטי ברוב המסגרות הפנימייתיות. חווית היציאה למסגרת חוץ ביתית הנה אחת החוויות העדינות, המורכבות והקשות ביותר עבור התא המשפחתי אשר מהווה ערך יסוד בחברה.

אנשי המחקר בישראל ואף עובדי הרווחה מכנים בתי יתומים אלו כפנימיות כדי לעדן את ההגדרה, אך למעשה מדובר בבתי יתומים לכל דבר (orphanage ) ולא בפנימיות (dormitory, boarding school ).

פנימיה היא מוסד שונה לחלוטין בהגדרתו מבית יתומים.

ככלל, השם פנימיה מתייחס יותר לילדי אצולה שנשלחו לחינוך ולימודים גבוהים, כמו באנגליה, כאשר המשפחה הביולוגית שלהם עמדה מאחוריהם כגב כלכלי ונפשי חזק. בבית יתומים חיים ילדים תלושים שאין להם אבא ואמא כלל וכלל, אם בשל מוות, ואם בשל הוצאה כפויה של הילד ממשפחתו הביולוגית וניתוק טוטאלי ממשפחתו, מורשתו ושורשיו.

את תוצאות הנזקים ניתן לראות בתפקודם של החוסים כאנשים בוגרים. עובדי הרווחה מתנערים לאורך כל הדרך מאחריות לגורלם המר של אותם תינוקות אומללים שנזרקו על ידם לבתי יתומים, ומגלגלים את הנזק שהם עצמם יצרו למשפחות המקור, אותן משפחות ביולוגיות “מתעללות”, מהן הוצאו הילדים בכפיה. עוד נציין, כי עוצמת יחסי הציבור שפקידי הסעד עושים לעצמם באמצעי התקשורת היא בלתי תיאמן. למשפחות האומללות והשכולות אין את האמצעים התקשורתיים להביע דעתן על העוול שנעשה להן ולילדיהן בידי אותם פקידי סעד.

בבליוגרפיה:

Bowlby J, The nature of child's tie to his mother. Int J Psychoanal,1958; 39: 350-373.

Singer LM, Brodzinsky DM, Ramsay D & al, Mother-infant attachment in adoptive families. Child dev, 1985; 56: 1543-1551.

Frank A, Klass PE & Eisenberg L, Infants and young children in orphanages: one view from pediatrics and child psychiatry.Pediatrics, 1996; 97: 569-578.

Aronson J, Medical evaluation and infectious considerations on arrival. Pediatric Annals, 2000; 29: 222-223

Cermak SA & Daunhauer LA, Sensory processing in the postinstitutionalized child. Am J Occup Ther, 1997; 51: 500-507

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , | 6 Comments »

על אנשי חינוך שמשפילים תלמידים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- דצמבר 21, 2009


יעל צדוק משוחחת בתכנית השעה האזרחית ברשת א' עם רחל מירון, מנהלת לשעבר בבית ספר אשר טוענת כי בבתי הספר כיום קיימת אלימות מילולית קשה מאד של מורים כלפי תלמידים.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , | Leave a Comment »

טובת הילד, האמנם?

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- דצמבר 19, 2009


האם משרד הרווחה אכן מעוניין בטובתם של הילדים או שמא הוא מעוניין בטובתו של המשרד על מנת לצבור הון ושלטון.
אמא ס' שובתת בימים אלו, בגשם ובקור מול לשכת הרווחה בירושלים. אנו מבקשים שמי שמתגורר בירושלים בסמוך לככר ספרא, ורואה את ס', שיאמר לה: שהיא אמא טובה מאוד וראויה ביותר לגדל את ילדיה.
יצחק הרצוג – השב לס' את ילדיה. אמא ס', צרי עימנו קשר.

צפו בקטע מן הסרט היידי בת ההרים כמשל והאזינו לעדותה של אמא ששלושת ילדיה הוצאו מחזקתה ע"י משרד הרווחה ללא שום סיבה מוצדקת, בתכנית "שנינו ביחד וכל אחד לחוד" עם יובב כץ, רשת ב'.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

יש לכם ADHD? יתכן כי לא תקבלו רשיון נהיגה בעתיד

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- דצמבר 13, 2009


למרות שידוע כיום כי לא קיימים כלים מדעיים לאבחון הפרעות קשב וריכוז וכי אלו שאובחנו בטעות כלוקים בתסמונת, הינם אנשים נורמאליים לחלוטין הרי שעתה יצא מחקר מתייג חדש של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, נהגים שאובחנו כלוקים בתסמונת יתקשו בקבלת רשיון נהיגה בעתיד, מאחר ויוגדרו כנהגים מסוכנים בשוגג.

אגב, המחקר בקטע העיתון המצ"ב לוקה בחסר ומוטה מראש מכמה טעמים:

1. מחקר סטטיסטי בלתי תלוי צריך להתבצע על מדגם אקראי של נהגים כאשר ההנחה היא שקיימים מתוכם כאלו בעלי ADHD, ולא על מדגם לא אקראי כפי שבוצע במחקר הנוכחי, בו מראש נבחר קהל היעד של 67 נהגים (אגב, המדגם קטן מדי למחקר מורכב מן הסוג הזה)

2. מחקר נקי יש לבצע כאשר החוקר אינו יודע מראש אם הנהג אותו הוא בודק אובחן כלוקה בתסמונת ורק לאחר ניתוח הממצאים יש לברר אם יש קשר בין תוצאות המבחן לאישיותו של הנהג. במחקר הנוכחי, החוקרים ידעו מראש מיהו הנהג אותו הם בודקים ולכן יתכן כי הייתה כאן הטיית מחקר על מנת שיתאים להשערות שהוגדרו מראש.

3. המדגם קטן מדי ביחס למורכבות המחקר, ויתכן כי לא נבדקו משתנים נוספים המשפיעים על תוצאת המחקר כמו זמן נהיגה על הכביש (נהגי משאיות עושים יותר קילומטראז' ולכן מן הסתם עושים יותר תאונות)

המסקנה: הורים, תחשבו טוב לפני שאתם שולחים את ילדיכם לאבחונים מן הסוג הזה, משום שקיים סיכוי שאבחונים כאלו יחבלו בסיכוייהם של ילדיכם להתקדם בעתיד.

עוד על הסכנות הטמונות באבחון שגוי של הפרעת קשב ריכוז ובמתן ריטלין:

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , | 13 Comments »

אלימות מילולית של מורים כלפי תלמידים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- דצמבר 11, 2009


יעל צדוק משוחחת בתכנית השעה האזרחית עם ד"ר ברנדה גייגר, פסיכולוגית חינוכית וקרימינולוגית, על מחקר שביצעה לאחרונה בנושא אלימות מילולית של מורים כלפי תלמידים ועל ההשלכות השליליות של התנהגותו האלימה של המורה על אישיותו של הילד.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

העתיד של ילדינו יהיה בידיים שלהם

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- דצמבר 10, 2009


המאגר הביומטרי – סכנה לילדי ישראל. בעוד שכולנו ערים לסכנות הטמונות ביישום המאגר הביומטרי, סכנות הכוללות שימוש פלילי ולא אתי בטביעות אצבע של אזרחים למטרות שונות ומשונות, ולא בהכרח למטרות המקוריות שלשמן הוקם המאגר, והנה צצות להן כפטריות אחר הגשם קבוצות שהבינו את הפוטנציאל ההרסני הגלום במאגר זה והחליטו לעשות קופה על חשבון הפרסום התופס תאוצה בנושא.

אחת מהן פרסמה לאחרונה קריאה לציבור לנטוש את השיטות המסורתיות והקונבנציונאליות של אבחון ילדים באמצעים פסיכולוגיים ולבוא לאבחן את ילדיו עפ"י טביעות אצבע, זאת במסווה של מחקרים "מדעיים" מדומים ושקריים. כן, כן, קראתם נכון. תיוג ילדים עפ"י טביעות אצבע. היום זה מרצון חופשי של ההורים, מחר זה ייעשה בכפייה בחסות החוק הפרוץ.

ראו הוזהרתם, היאבקו נגד יישום חוק המאגר הביומטרי.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »