דו”ח האקדמיה הלאומית למדעים קובע כי החלטות שחורצות את גורלם של תלמידים מתקבלות על פי מבחנים לא מהימנים.
יולי תמיר בראיון לעיתון צפון TLV על ההונאה של תעשיית האבחונים בלקויות למידה בילדים:
יש לך הסבר לתופעה שכ-40% מתלמידי שכונות צפון תל אביב מאובחנים כלקויי למידה?
זה לא המצב באמת. זה יותר הקלות שבה הורים קונים את האבחונים בכסף. יש בעיה קשה של אבחון יתר ואנו מנסים להתמודד איתה. כאשר בא ילד ומציג אבחון חתום ע”י מאבחן, לא תמיד יש דרך לדעת מתי זה אמיתי ומתי לא, ואנו מחויבים לתת סיוע לכולם כדי שלא נפספס את אלה שכן צריכים.
זו אמירה מאד חמורה
אין ספק, התופעה של אבחון יתר מדאיגה אותנו ואנו מחפשים דרך לטפל בה מבלי לפגוע באלה שכן זקוקים לסיוע. יש לנו התדיינות גם עם המאבחנים ועם גורמים מקצועיים אחרים כדי לראות איך אפשר לגרום למאבחנים להיות יותר אחראים ולא לתת אבחונים כל כך בקלות.
לטענתך, יש זיוף אבחונים כדי להקל עם הורים ותלמידים?
בצפון תל אביב יש 40% לקויי למידה וברהט 3.5% לקויי למידה. לכאורה, זה מאד משונה. אם לאמר את האמת זה לא דבר פשוט, היות ומדובר גם בעסק כלכלי. הרי המאבחן מקבל שכר תמורת האבחון, ויש בעיה של קנית אבחונים בכסף. מצד שני, אנו רואים מגזרים –חרדי וערבי – שבהם יש תת-אבחון ושם אנו מכניסים יותר מאבחנים.
אז מה בכוונתך לעשות?
זאת בעיה, כגורם חיצוני, מבחינה משפטית, אני לא יכולה להגיד שהילד הזה הוא אבחנת שווא ולכן אני פוסלת את האבחון שלו. אנו מגיעים למצב שילדים יודעים שאם להורים יש כסף – לא צריך להשתדל.
במי את תולה את האשם?
הבעיה היא שכל כך הרבה הורים פונים לאבחון, שזו נהייתה נורמה. אנו לא עומדים בקצב. לפי החוק, לצערי, אני לא יכולה שלא לקבל חוות דעתו של מאבחן חיצוני הרשום במשרד החינוך. חלק גדול מהמאבחנים עובדים בשעות היום במערכת ואחר הצהרים באבחון פרטי.
דו”ח האקדמיה הלאומית למדעים קובע כי החלטות שחורצות את גורלם של תלמידים מתקבלות על פי מבחנים לא מהימנים.
אור קשתי | עיתון הארץ
מערך האבחון, המדידה וההערכה בגני הילדים ובכיתות הראשונות של בית הספר היסודי פגום מיסודו. לרוב המבחנים אין מדדים ונורמות כלל-ארציים, הם אינם רגישים לקבוצות כמו עולים חדשים או תלמידים במגזר הערבי, וחלק מהם אף הובאו מחו”ל אך לא הותאמו כלל לאוכלוסייה הישראלית. כך עולה מדו”ח של “האקדמיה הלאומית למדעים”, אשר התפרסם אתמול ושנמסר באחרונה למשרד החינוך.
לפי הערכות חוקרים ואנשי משרד החינוך, כ-15% מהתלמידים במערכת החינוך סובלים מלקויות למידה שונות ועוברים אבחונים. הדו”ח התמקד בבחינתם של האבחונים, המדידות וההערכות בגיל הרך (מגן הילדים עד כיתה ב’) בתחום החברתי והרגשי, וכן בתחום רכישת כישורי שפה, אוריינות לשונית ומתמטיקה.
במסגרת זו נבדקה שורה ארוכה של מבחנים פסיכולוגיים, קוגניטיוויים, מבחני אישיות, תפישה, מוטוריקה וקואורדינציה, הנחשבים כמנבאים של יכולות התלמיד בתחומי הקריאה, הכתיבה ועוד.
התמונה העולה מהדו”ח עגומה. כך למשל נמצא כי “ארגונים שונים, ממלכתיים ופרטיים, פעילים בתחומים אלה, כשכל אחד מהם נוקט שיטות שונות המשרתות את מטרותיו הייחודיות. ברוב המקרים נעשה שימוש בכלים החסרים נורמות ארציות, ולכן היכולת להפיק מהם מידע מהימן ותקף מוטלת בספק”.
למסקנות הדו”ח השלכות רחבות היקף: היעדר נורמות ארציות עלול להביא למצב בו תלמיד אחד מקבל אבחונים שונים ממאבחנים שונים (או ששני תלמידים, בעלי אותה לקות, יזכו לאבחון שונה); תלמידים אשר נשלחו למסגרות חינוך מיוחד בהסתמך על אבחונים, שייכים למעשה לחינוך הרגיל (ולהפך – מקומו של תלמיד שנשאר בחינוך הרגיל עשוי להיות דווקא בחינוך המיוחד); איתור ילדים בסיכון איננו מדויק; הערכה של תוכניות לימודים ועבודת הגננת או המורה נעשית למעשה בחלל הריק – כמו גם תוכניות התערבות ותיקון לקויות למידה.
הדו”ח, שכתבה ועדת מומחים בראשות הפרופ’ צביה ברזניץ, ראש החוג לליקויי למידה באוניברסיטת חיפה, במסגרת “היוזמה למחקר יישומי בחינוך” של “האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים”. עוד השתתפו בוועדה כעשרה חוקרים מובילים מאוניברסיטאות שונות בארץ.
"חסרים במדינת ישראל כלים לאיתור, סינון, אבחון, מדידה והערכה נורמטיוויים מתאימים, המאפשרים בחינה שיטתית ומושכלת של ההתפתחות בגיל הרך ברוב התחומים שנבדקו”, כתבו חברי הוועדה, “בשימושה של מערכת החינוך מצויים כיום כלים רבים שהרציונל העומד בבסיסם אינו ברור והם אינם עומדים בסטנדרטים של תוקף ומהימנות”. יתרה מזאת, לפי הדו”ח, היעדר נורמות וסטנדרטים מביא “פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים לחוש כי עבודתם שרלטנית וכי דיווחיהם על תוצאות המבחנים אינם משקפים את יכולות הילדים ואינם מספקים תמונה אמיתית של קשיים ובעיות”.
עוד נכתב בדו”ח כי “מבחני המשכל המשמשים כיום לקבלת החלטות חורצות גורל ב’ועדות ההשמה’ (בהן נקבע אם התלמיד יופנה למסגרת של חינוך מיוחד, א”ק) הם בעלי נורמות מיושנות ונדרש תקנון עכשווי”, וכי מבחנים הבודקים את הפן ההתנהגותי והרגשי-חברתי של הילדים “אינם תקפים”.
“כל אחד מהמבחנים צריך להיות בעל נורמות כלל-ארציות, אבל אין כלום”, מסבירה הפרופ’ ברזניץ, “חלק מהמבחנים בכלל תורגמו מאנגלית, כיוון שהחוקרים שהביאו אותם לארץ למדו פעם בארצות הברית. כיום יש מודעות לצורך לאבחן תלמידים כמה שיותר מוקדם, כדי שאפשר יהיה לטפל בקשייהם. עכשיו צריך לעשות סדר בכל התחום הזה”.
הדו”ח מקדיש תשומת לב מיוחדת לאבחון ולמדידה של תלמידים מ”אוכלוסיות מיוחדות”. כך, למשל, קבעו חברי הוועדה כי בחינוך החרדי לא מתבצעת הערכת הישגים ראשונית של יכולות קריאה וכתיבה גם בקרב קבוצת התלמידים הנורמטיווית; במגזר הערבי קיים “מחסור ניכר באנשי מקצוע (פסיכולוגים) הרשאים לאבחן ילדים ולהעריכם. כלי האבחון הקיימים לא תורגמו לערבית ואף אינם מותאמים מבחינה תרבותית לילדי המגזר הערבי”; ואילו בטיפול בעולים החדשים “חסרים כלים המתאימים מבחינה לשונית או תרבותית”.
הדו”ח ממליץ, בין השאר, להעביר את האבחונים השונים סטנדרטיזציה כלל-ארצית, תוך פיתוח כלי מדידה ייחודיים, מותאמי תרבות, למגזר החרדי, הערבי ולעולים החדשים; לקבוע מדיניות ממלכתית בנושא מוכנות ילדים לכניסה לכיתה א; להקים מערך להכשרת המשתמשים בכלים השונים כגון גננות ופסיכולוגים, ועוד.
ממשרד החינוך נמסר בתגובה כי הוא זה אשר הזמין את הדו”ח “מתוך ידיעה שחסרים במערכת החינוך כלי אבחון והערכה. יש לנו עניין רב ללמוד את ההמלצות וליישם את המתאימות”. עוד נמסר כי בשנתיים האחרונות השלים המשרד פיתוח כלי אבחון ייחודי לבדיקת רכישת השפה הערבית בגיל הרך, שהשימוש בו יתחיל בשנת הלימודים הקרובה. פיתוח כלי נוסף, הבוחן את מידת שליטתם של תלמידים עולים בשפה העברית, עומד לפני סיום.
כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו.
אך המשפחות האומללות -
אומללות הן כל אחת על פי דרכה.
הרהורים על משפחה וילדים 