כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו.
אך המשפחות האומללות -
אומללות הן כל אחת על פי דרכה.
הורים, אם משרד הרווחה חקר את ילדיכם עליכם ומאחורי גבכם דעו כי זכותכם לקבל את קלטת החקירה בתום החקירה, על מנת שתוכלו לצפות בה ולבדוק האם בוצעה חקירה רשלנית או לא.
הורים, שימו לב: אם הילד שלכם נחקר ע"י חוקרת ילדים, זה אומר שהוגשה נגדכם תלונה במשטרה ע"י פקידת סעד, משום שכדי להביא חוקרת ילדים, עליה להגיש קודם תלונה במשטרה, ומאחר והמשטרה אינה מוסמכת לחקור ילדים, היא מביאה חוקרת ילדים ממשרד הרווחה שאף היא עובדת סוציאלית.
בשנת 2006 קבע בג”צ בפסיקה 10271/02, אברהם פריד והאגודה לזכויות האזרח נגד משטרת ישראל ופרקליטות המדינה, כי זכותו של כל אזרח לקבל את כל חומר החקירה בעניינו אם וכאשר נסתיימה כל החקירה כולה, גם אם תיק החקירה נסגר ללא כתב אישום. הפסיקה התייחסה אמנם לאדם בגיר שתבע לראות את תיק החקירה בענינו אך היא תקפה גם לגבי תיקי חקירה בהם נחקרו ילדים ולהורים זכות לקבל את כל חומר החקירה בענינים או עניני הילדים.
על הפסיקה הזו יש להסתמך בבואכם לדרוש קבלת חומר חקירה בענינכם או בעניני ילדיכם, גם אם לא הוגש כתב אישום נגדכם. אם ברצונכם לתבוע את חוקרי הילדים מטעם משרד הרווחה על רשלנות מקצועית וגרימת נזק נפשי לילדים הנחקרים, עליכם לדרוש את קלטת החקירה.
חוקרות הילדים לעיתים מתחזות לפונקציה אחרת. יתכן כי החוקרת תאמר לילד הנחקר כי היא "מורה" או "מטפלת", יתכן כי תאמר לחבריו של הילד הנחקר שהיא "דודה של הילד". שימו לב שכל חקירה מצולמת ומתועדת בוידיאו, לכן "מורה" או "מטפלת" או "דודה" שמסריטה את הילד היא חוקרת ילדים.
העובדת הסוציאלית רונית צור היא המפקחת הראשית על חקירות ילדים מטעם משרד הרווחה. רונית צור מפרסמת הנחיות מוטעות לחוקרי הילדים שעובדים תחתה, אף הם עובדים סוציאלים מטעם משרד הרווחה, ועל פי הנחיות שגויות אלו הם מבצעים חקירות ילדים לא מקצועיות.
1. טקטיקות פסולות בחקירת ילדים
הנבואה שמגשימה את עצמה
אחת הסיבות המרכזיות לביצוע חקירת ילדים כושלת היא העובדה כי קיימים חוקרי ילדים המניחים מראש כי בוצע פשע. חוקרים אלו אינם מנסים להבין האם אכן בוצע פשע, אלא מנסים לדלות מן הילד הנחקר את פרטי הפשע.
הנחה פסולה זו גורמת לחוקר הילדים לנקוט בהליכי חקירה מוטים ולא מקצועיים אשר מראש קובעים מה תהא תוצאת החקירה.
חוקרי אל”י, למשל, הצהירו כי הם מניחים עוד טרם החקירה כי אם ילד טוען שהתעללו בו אז הוא תמיד דובר אמת ואכן התעללו בו וכל שנותר להם לעשות הוא להוביל את הילד צעד אחר צעד לתיאור “מושלם” של פרטי המקרה שלעיתים מתגלה מאוחר יותר כעורבא פרח.
במקרה אחר, ניסתה חוקרת ילדים בשם מאיה לחקור ילדה בבית הספר רמות חפר. חוקרת הילדים נשלחה לחקור את הילדה מטעם פקידת הסעד הידועה לשמצה זיוה דיאמנט מעמק חפר. הילדה סרבה להיחקר, והחוקרת שרדפה אחריה בבית הספר, תפסה את הילדה, ועוד טרם החקירה אמרה לילדה "כי כדאי לה לחיות במוסד". חוקרת אמורה להגיע לחקר האמת, אך חוקרת זו החליטה מה תהא תוצאת החקירה עוד בטרם החלה החקירה, והרי ברור כי חקירה כזו שתוצאותיה ידועות מראש היא חקירה מיותרת בה נתפר התיק מראש.
טקטיקת השאלות המנחות לזיהום חקירה
חוקרי ילדים עלולים לזהם ולהכשיל חקירה ע”י נקיטה בשאלות מנחות, אלו הן שאלות המכילות בתוכן תסריט, כמו במקרה של ילדה בשם דלית שנשאלה על התעללות מינית מצד אביה בשאלות המנחות הבאות:
“דלית, האם מישהו נגע בך”?
“האם אבא נגע בך”?
“איפה היה אבא כשהוא נגע בך”?
“עוד מישהו ראה כשאבא נגע בך”?
“האם אבא נגע בך בעוד מקומות”?
ישנן שאלות מנחות חמורות אף יותר, אשר יוצקות תכנים מיניים קשים למוחו של הילד, ולא זו בלבד שהן מזהמות את החקירה, הן אף גורמות לטראומה נפשית קשה לילד ובעקבותן הילד יפתח מצוקות קשות.
לאחרונה קיבלנו לידינו תמליל של חקירת ילד בן 4 בגין התעללות מינית לכאורה. החוקרת שאלה את הילד את השאלות המנחות הבאות, אשר הינן פסולות בחקירת ילדים:
"האם מישהו בבית נגע לך בבולבול"?
"האם מישהו בבית ביקש ממך ללקק לו את הבולבול?"
בית ספר דתי מורשת מנחם בגבעת שמואל – יצק תכנים מיניים למוחה של ילדה
תלונת שווא של מורה בשם שרונה קאפח מבית הספר הדתי תורני מורשת מנחם בגין בגבעת שמואל הובילה לחקירה מיותרת של ילדה. הילדה שמוחה הולעט מראש בתכנים מיניים כבר בבית הספר ע"י שאלות של סייעת בבית הספר בעלת דמיון מיני חולני, ושאינה מבינה בעולמם של ילדים, נשאלה ע"י חוקרת ילדים את השאלה המכוונת הבאה:
"הבנתי שאיש ללא בגדים דגדג אותך…"
שאלות מנחות כמו הנ”ל הן שאלות המזריקות תסריט ידוע מראש למוחו של הילד עוד לפני שהילד מבין את משמעות השאלה. אלו הן אף שאלות הגובלות בהטרדה מינית של הילד ע"י החוקרת עצמה. אותה ילדה, שמוחה נשטף קודם לכן בתכנים מיניים באמצעות שאלות מנחות ע"י צוות בית הספר, החלה לספר לכל ילדי הגן שעושים לה משהו רע בלילה. הילדים סיפרו זאת להורים וכך כל בית הספר כולל ההורים החלו לרכל על כך ש"לילדה עושים דברים רעים בלילה…" למרות שלא היה ולא נברא. כך בעצם תופרים תיק פיקטיבי על אירוע שלא אירע מעולם ומפיצים לשון הרע ודיבה על משפחה תמימה.
רונית צור מנחה את החוקרים לשאול שאלות מנחות, אותן היא מכנה בשם "שאלות פתוחות", למרות שאלו אינן שאלות פתוחות כלל וכלל.
טקטיקת הראיות הנסיבתיות לכאורה לחיזוק תיאורית החוקר
חוקר ילדים המוטה מראש לחשוב כי הילד עבר התעללות ינסה למצוא תימוכין לתיאוריה שלו ע”י איתור ראיות נסיבתיות לכאורה.
במקרה של דלית, ילדה שנחקרה על התעללות מינית מצד אביה, החקירה הראשונית ללא נוכחותה של הילדה העלתה כי הרגלי האכילה של הילדה לא השתנו ואילו בחקירת הילדה כתב החוקר כי “דלית איבדה את התיאבון שלה במהלך השבוע האחרון וזאת ביחס להרגלי האכילה הקודמים שלה…דלית אף עברה סיוטי לילה…”
החוקר אף הדביק “ממצא” זה במסמך חקירת הילדה המתאר את ההתעללות עצמה, וזאת כדי ליצור מעין תמונה כוללת התומכת בהשערתו.
לרוע המצב, מספר לא מועט של חוקרי ילדים משוחדים מנסים למצוא “ראיות נסיבתיות” התומכות לכאורה בהתעללות כמו: אבדן תיאבון, סיוטי לילה, הרטבה, ירידה בלימודים, התנהגות “חריגה” של הילד וכו’.
לראיות לכאורה נסיבתיות אלו אין שום אחיזה במציאות משום שלרבים מן הילדים שאכן עברו התעללות מינית אין סימפטומים נלווים כמו אלו המוזכרים לעיל. רבים מן הילדים הללו מדחיקים את האירוע וממשיכים את חייהם כרגיל, כאילו לא קרה דבר. לעומת זאת, ילדים רבים עוברים תהפוכות שונות גם ללא שחוו אירוע חריג כזה או אחר.
בנוסף, שאלות מנחות אלו בנוגע להרגלי חייו של הילד הנחקר, אף הן עלולות לנתב את הילד למתן עדות בדויה.
טקטיקת הפרשנות המוטעה של החוקר הפסיכולוג
חוקר ילדים המשוכנע מראש כי הילד נפגע עשוי לתת פרשנות מוטעה לאמירות של הילד הנחקר, פרשנות אשר תתמוך בתיאורית ההתעללות המינית שהילד כביכול עבר.
באחד המקרים העיד ילד נחקר כי לחשוד X יש “מן פרח כזה שגודל וגודל והוא גם שעיר…” אבל אותו ילד מעולם לא ציין את המילה “בולבול”, מילה שמאד שגורה בשפתם של ילדים.
חוקר הילדים באותו מקרה רשם כי הילד “מקשר את הפרח לאבר מינו של החשוד” וזאת למרות שהילד מעולם לא ציין כל מילה המציינת במפורש איבר מין.
2. מה אסור לבצע בחקירות ילדים
רונית צור, עובדת סוציאלית ומפקחת ארצית על חקירות ילדים – מעבירה הנחיות רשלניות לחוקרות ילדים
אין לחקור את הילד מספר פעמים
אין לחשוף את הילד הנחקר למספר חקירות. סדרת חקירות משמשת ככלי ל”אימון” למוחו של הילד, ובעיקר גורמת לו לשכפל את האירועים שכביכול קרו לו. באחד המקרים, בשל ריבוי החקירות, ילדה העידה כי אביה החורג “התקלח עימה” 14 פעמים בעוד שבפועל התברר כי עדות זו הינה מופרכת והאב מעולם לא התקלח עם הבת.
אנשי “טובת הילד” שניצחו על החקירה הזו האמינו כי הם עומדים להוציא את האמת לאור. הם לא העלו על דעתם ולו לרגע כי סדרת החקירות שביצעו היא זו שגרמה לילדה להגדיל את מספר האירועים מחקירה לחקירה ואולי היא פשוט משקרת.
במקרה זה, בית המשפט זיכה את האב מכל אשמה וקבע כי בוצעה חקירה רשלנית.
אין לשאול את הילד שאלות מנחות
אין לשאול את הילד שאלות מנחות או להציע הצעות כפי שהוסבר במאמר הקודם. לדאבוננו, כשל חקירתי זה מבוצע בעיקר ע”י חוקרים בלתי מנוסים או חוקרים המאמינים מראש כי בוצעה בילד התעללות ואז הם שואלים שאלות מכוונות לעבר מתן תשובה שתתמוך בהשערה שלהם.
הנחתם של חוקרים לא מקצועיים אלו היא כי: “אף ילד לא משקר בנושא כל כך רציני כמו התעללות…”
כלומר, מנקודת המבט שלהם, ההתרחשות אותה תיאר הילד אכן קרתה…
אין להגיע עם רשימת שאלות מוגדרת מראש
יש לתת לילד להתבטא באופן חפשי לגבי המקרה ולא לבוא עם רשימת מכולת מוכנה מראש. במרבית המקרים בהם העידו ילדים כי בוצעה בהם בהתעללות ובדיעבד התברר כי מדובר בהאשמות שווא לא נתנו החוקרים לילדים להתבטא באופן חפשי במהלך החקירה.
אין להסביר לילד מה זה טוב ומה זה רע
אין לפתח בחקירה דינאמיקת שיחה של “מגע טוב”, “מגע רע” או “מגע סודי”, דינאמיקה זו עלולה ליצור אצל הילד עולם מושגים מעוות. בחקירת התעללות מינית, הילד עלול לחשוב כי כל מגע הוא מגע בעל אופי מיני ולתאר את העדות באופן כזה שתרצה את החוקר.
הדבר נכון גם לגבי התעללות פיזית, למשל אם ההורה הזיז את היד של הילד ממקום סכנה במהירות, הוא עלול לפרש זאת כמגע רע ואלים.
אין להעלות במהלך החקירה את זהותו של החשוד בפני הילד
ילד שנשאל בחקירה שאלה בסגנון “האם אורי נגע בך כאן?” ניצב בפני שתי בעיות:
1. החוקר ציין מראש בפני הילד באיזה שם של חשוד הוא מצפה שהילד ינקוב.
2. החוקר ציין מראש בפני הילד באיזה מקום בגוף הוא מצפה שהילד יאמר שהתוקף נגע בו.
אין לאמר משפטים המתארים התרחשות
אין לאמר בחקירה משפטים בסגנון “מישהו אמר לי שקרה לך כך וכך…”. משפט כגון זה שולח מסר ישיר לילד כי החוקר מצפה ממנו לאשר את התיאור שזה עתה תיאר.
אין להשתמש בפריטים להדגמה
אין להציג בפני הילד בובות אנטומיות, תמונות או ציורים, משום שפריטים אלו מהווים אמצעי נוסף ל”לימוד” הילד והובלתו למתן תשובה אותה מצפה חוקר הילדים לשמוע, גם משום שאמצעים אלו חושפים בפני הילד מידע שיתכן ולא היה במוחו קודם הראיון.
חקירת ילדים ע"י ציור
אפרת לביא – פקידת סעד ועובדת סוציאלית רדודה ולא מקצועית. ניסתה לבנות תיק פיקטיבי של התעללות פיזית ומינית לילדה בגבעת שמואל באמצעות מאניפולציה ושקרים. על פי אפרת לביא, ילדה שמציירת ילד עם תחתונים היא ילדה אשר קיים חשד סביר לגביה שעוברת התעללות מינית.
לעיתים חוקרים ילדים ע"י ציור. חוקרי הילדים נותנים את הפרשנות הסוביקטיבית שלהם לציור. חוקרי ילדים הם עובדים סוציאליים, והם אינם מוסמכים לפענח ציורי ילדים, אך למרות זאת הם מנסים לפענח ציורים כשאין להם הכשרה מספקת לכך. הפרשנות שלהם לציורים היא סוביקטיבית מאד, ולרוב שלילית. לכן, יש לדרוש את כל ציורי הילד ולהביא אותם בפני מומחה חיצוני לפענוח ציורי ילדים שאין לו שום קשר למשרד הרווחה.
במקרה של ילדה מגבעת שמואל, החליטה העובדת הסוציאלית אפרת לביא כי קיים חשד שהילדה עוברת התעללות מינית על סמך מספר ציורים בודדים שציירה הילדה בו רואים ילדים עם תחתונים…הציורים כלל לא היו בעלי אופי מיני וצוירו בדיוק בתקופה בה נשאלה הילדה שאלות בעלות אופי מיני ע"י סייעת מבית ספר דתי מורשת מנחם בגבעת שמואל וע"י חוקרת הילדים. שתיהן הכניסו לה תסריטים מיניים לראש, בין השאר אמרו לה כי "גבר עירום מדגדג אותה בלילה". הילדה ציירה את הציורים על פי התסריטים שהוכתבו לה ע"י הסייעת והעובדות הסוציאליות.
על פי המומחית לפענוח ציורי ילדים מיכל וימר, ציורים יש לבדוק לאורך תקופה, ולא ניתן לפענח את מצבו הרגשי של הילד על פי מספר ציורים בודדים. לכן, גם הציורים שמציירים ילדים באבחונים פסיכולוגיים אינם משקפים את מצבו האמיתי של הילד, מאחר ומדובר בציורים בודדים ברגע נתון בלבד, במהלך אבחון של שעתיים, ולא לאורך תקופה.
אין לדובב את הילד ע”י מחוות חבריות
אם במהלך החקירה הילד הצהיר כי לא בוצעה בו כל התעללות, על המראיין להימנע משאלות החוזרות על עצמן באותו הקשר, ולהימנע מלדובב את הילד במשפטים מעוררי אמפטיה ותשומת לב כמו “אני כאן כדי לשמור עליך…אז אתה יכול לספר לי מי קרה…”. יש ילדים שכדי לזכות בתשומת לב ימציאו סיפור או יתבלו את הסיפור הנוכחי בתבלינים נוספים.
אין להפגין התנהגות בעלת אופי אמוציונאלי
אחת הבעיות באיתור כשל חקירתי צצה כאשר אין תיעוד מוקלט או מוסרט של מהלך החקירה, כך שלא ניתן לבדוק אם החוקר הביע שפת גוף המנוגדת למהלך תקין של חקירה.
על חוקר הילדים להימנע מלהפגין התנהגות או שפת גוף שתשדר לילד הזדהות או חוסר הזדהות עם עדותו של הילד. על חוקר הילדים להיות רשמי בקבלת עדותו של הילד אך לא לשדר לו כי הוא מאמין או לא מאמין לו. לצערנו הרב, התנהגות רשמית זו (פני פוקר) אינה אופיינית לחוקרי ילדים בלתי מנוסים.
אחת הטעויות הנפוצות בקרב חוקרי ילדים בלתי מקצועיים היא העובדה כי הם מתייחסים לילד הנחקר כאל קרבן ולא כאל מתלונן, ובתור שכזה הם משדרים אליו אמוציות.
למשל, כאשר הילד מעיד כי אירע לו אירוע מסוים, חוקרים אלו לעיתים מגיבים במשפטים כמו “אוי, איזה ילד מסכן…”. תגובה זו מהווה מסר ברור לילד כי הם מאמינים לו, ובמקרה הפוך, כאשר הילד טוען שדבר לא אירע, ולמעשה נותן עדות שונה ממה שהם ציפו לשמוע, אזי הם מפגינים שפת גוף עוינת כלפי הילד.
במקרה זה, ילדים רבים, כדי לזכות באהדתו ובתשומת ליבו של החוקר, משנים את גרסתם ומשיבים באופן כזה שירצה את החוקר.
הילד מוכן לספר לכל מי שרוצה להקשיב
כשילדים מספרים לכל העולם שהוריהם מכים אותם למשל, קיים חשד כי הם הולעטו בשאלות מנחות ועברו שטיפת מח שהוריהם מתעללים בהם. ילדים שהם מוכים באמת, לרוב אינם מספרים לכל מי שמוכן להקשיב, הם לא מספרים לכל העולם אלא רק למישהו שהם יכולים לבטוח בו.
ילד כזה שמגיע מיוזמתו ומספר לאדם זר אפילו ללא שנשאל, כי הוריו מכים אותו הוא ילד שעבר לרוב הסתה קודם לכן נגד ההורים בד"כ במסגרת חקירת ילדים וחקירת הגננת. ילדים כאלו ימשיכו לספר כי הוריהם מתעללים בהם גם לאחר שהתיק נסגר והתלונה התגלתה כעורבא פרח. הם מסוגלים להמשיך לספר על התעללות דמיונית אפילו גם שנה לאחר החקירה, משום שהמאסיביות של החקירה הטביעה בהם את חותמה ויצקה למוחם תסריט התעללות דמיוני.
3. טכניקות נכונות לחקירה של ילדים
כלל 1 – מתן במת ביטוי חופשית לילד הנחקר
זהו למעשה הכלל החשוב ביותר. בחקירה ילדים נכונה יש לאפשר לילד הנחקר להתבטא באופן חפשי וללא הפרעות. החקירה צריכה להתבצע ללא שאלות מנחות, ללא הצעות לתשובות אפשריות וללא נקיטת מהלכים מזהמים אחרים כגון תיקונים והכוונה. זאת על מנת לגבות עדות אמינה ושלמה ככל שניתן מן הילד הנחקר.
לעולם אין לקטוע את שטף דיבורו של הילד. אם החוקר מגלה במהלך העדות השוטפת סתירות, חוסר עקביות או חוסר בהירות, עליו להמתין בסבלנות לסיום עדותו של הילד ורק אז לשאול את שאלותיו.
אם הילד מפסיק את עדותו מדי פעם, המראיין יכול לדרבן אותו להמשיך תוך שימוש בשאלות קצרות ולאקוניות בלבד, כגון “ומה קרה אז?”
כלל 2 – הימנעות משרבוב משפטים המלמדים את הילד
אסור בתכלית האיסור להסביר לילד הנחקר מהו מגע טוב ומהו מגע רע. בחשד להתעללות מינית אסור ללמד את הילד שמות של איברים מוצנעים בגוף אלא לאפשר לילד לדבר עליהם מיוזמתו בלבד, תוך שימוש באוצר המילים המוכר לו.
כלל 3 – יש להוריד את רמת החרדה בה נתון הילד במהלך החקירה
על מנת לגרום לילד הנחקר להרגיש נינוח בחקירה ולדבר באופן חפשי על הנושא הנדון, יש לנקוט בגישה עקיפה ככל שניתן כדי לנתב אותו לכיוון המתאים. יש לשאול שאלות עקיפות אשר תובלנה את הילד להיפתח ולתאר באופן יזום את אשר אירע לו.
בחשד להתעללות מינית למשל, ניתן לשאול שאלות עקיפות בסגנון הבא:
– “האם תוכל לאמר לי מדע אנשים לובשים בגדי ים?”
– “אילו חלקים מכסה בגד הים ומדוע הוא מכסה חלקים אלו?”
– “באילו איברים בגוף אתה משתמש כאשר אתה הולך להתפנות בשירותים?”
כלל 4 – מילת המפתח: סבלנות
כאמור, חוקר הילדים צריך להיות סבלני ביותר בעת מתן העדות, לגלות איפוק ואורך רוח גם להפסקות יזומות של הילד במהלך העדות. כמו כן עליו לשמור על טון אחיד ורגוע.
במקרים בהם אכן אירעה התעללות אמיתית, ישנם ילדים שירצו לדבר על כך, ישנם ילדים שלא ירצו לדבר על כך וישנם ילדים שיעידו במשפטים קצרים שאכן התעללו בהם אך לא ירדו לפרטים.
ילד כזה שטוען שאכן התעללו בו אך מסרב לנדב מידע מפורט ניתן לדובב ע”י שאלות אשר צריכות להיות מנוסחות באופן מאד זהיר. לעולם אין לשתול בגוף השאלה מידע שלא סופק ע”י הילד עצמו. לעולם אין לשאול את הילד שאלות מניפולטיביות בסגנון “ילד אחר אמר לי כך וכך…”
כלל 5 – יצירתיות
אז איך מדובבים ילד שציין כי תקפו אותו אך אינו רוצה לדבר על כך? ע”י הפעלת טקטיקות יצירתיות.
אין רשימת מכולת לטקטיקות כאלו. יצירתיות לא ניתן ללמוד באף קורס לקרימינולוגיה משום שהיא תכונה מולדת. חוקר הילדים פשוט צריך להיות מוכשר ויצירתי (תכונה החסרה לרבים מחוקרי הילדים, משום שלא מעט מהם מגיעים מתחום העבודה הסוציאלית, תחום אפור שאינו מצריך כישורים יצירתיים)
נניח שהגננת חשודה בהתעללות. דוגמא אפשרית לדיבוב היא למשל ע”י משחק דמיון. החוקר מביא מספר בובות למשחק, נניח 10 בובות. כל אחת מהן מייצגת אדם או ילד שהילד מכיר, כולל דמות של הגננת ואז מתחילים לשחק כאשר מדי פעם החוקר מערב באקראי כביכול את דמות הגננת במשחק ומנסה לראות כיצד הילד יגיב כלפי הגננת. או לחילופין מבקש באקראי כביכול מן הילד לשחק את דמות הגננת.
דוגמא אחרת למשחק היא להניח תמונה של כל ילדי הגן עם הגננת על השולחן. כל אחד בתורו עוצם עיניים, מניח את האצבע על התמונה ואז הצד השני צריך לספר על הדמות בה נגעה האצבע. לאחר מספר סיבובים כאשר החוקר רואה כי הילד משתף פעולה ומספר על הדמויות, הוא יניח אצבעו בדמות של הגננת כדי שהילד יספר על הגננת.
שימו לב שאם מוחו של הילד זוהם קודם לכן בתכנים שליליים ע"י הגננת או החוקרת , אזי התכנים הללו יתבטאו במשחקי הדמיון, ואז משחק הדמיון אינו אפקטיבי. למשל, אם הגננת שאלה את הילד אינספור שאלות בנוסח "האם אמא מרביצה" לך. גם אם לא קבעה לו עובדה אלא רק שאלה שאלה מנחה, הילד "ישוכנע" שאימו מכה אותו ויבטא זאת במשחק הדמיון.
כלל 6 – בחשד להתעללות מינית אין להשתמש בבובות ותמונות אנטומיות
מסיבות שונות ומשונות חוקרי ילדים רבים אינם מבינים כי תמונות ובובות אנטומיות הינן אמצעי מובהק לזיהום חקירה. אמצעי שאינו מוכר לילד ועלול לעורר בו תגובות רגשיות חזקות.
בהצגת האמצעי האנטומי בפני הילד, הוא עלול לחשוב כי החוקר מעוניין לדבר על אנשים עירומים ולהיכנס שלא לצורך לעולם דמיון משלו הרווי דמויות עירומות. מהלך זה מזהם למעשה את החקירה, ובהיות הילד מעלה סיפורים על דמויות עירומות, קשה יהיה להסיק אם עדותו נובעת מאירועים שאכן התרחשו במציאות או בפנטזיות מתוך עולם דמיוני שפיתח זה הרגע בעקבות הצגת הפריטים.
ללא כל ספק, בובות ותמונות אנטומיות משמשות ככלי המלמד את הילד.
תארו לכם מקרה בו ילדה אומרת כי “אבא שם את הפיפי שלו בפיפי שלי…”. אם הטענה של הילדה נכונה היא תוכל בקלות לתאר את איבר המין משום שהיא ראתה אותו. אם הטענה של הילדה אינה נכונה היא לא תוכל לתאר את מה שכביכול ראתה. אבל כאשר מראים לילדה בובה אנטומית, היא תוכל לתאר את איבר המין גם ללא שראתה איבר אמיתי קודם לכן.
לדאבוננו הרב יותר מדי חוקרי ילדים אינם מודעים לשיבושים שהם עצמם יוצרים בחקירה עקב שימוש בטכניקות פסולות.
ולסיום: יש לעבור על פרוטוקול החקירה ולבדוק כמה מן העדות של הילד הנחקר מתבססת על מידע שהילד עצמו סיפק וכמה מתבססת על מידע שהחוקר סיפק לילד. לעיתים תופתעו מן התוצאות.
4. שיבוש הליכי חקירה
בית ספר דתי כפר הרואה בעמק חפר – חקר ילדה במשך שנתיים מאחורי גבם של ההורים ושטף את מוחה בתכנים שליליים נגד ההורים
הבולטת מבין טכניקות החקירה הפסולות בחקירות ילדים, היא טכניקת זיהום החקירה, במהלכה חוקר הילדים שותל במוחו של הילד אירועים שלעיתים לא קרו ולא נבראו וזאת על מנת שהילד יודה בחקירה שאכן אותם אירועים התרחשו.
אחת הבעיות המרכזיות בחקירות ילדים היא כי לעיתים הם מגיעים לחקירה כאשר מוחם כבר נשטף במידע ע”י גורמים אחרים שחקרו את הילדים קודם לכן ושאינם מוסמכים לחקור ילדים. בין גורמים אלו יכולים להימנות: אמא, גננת, מורה, אחות בית ספר, עובדת סוציאלית, רופא, שכנה, עוברת אורח,איש משטרה שאינו מוסמך לחקור ילדים, פקידת סעד שאינה מוסמכת לחקור ילדים,יועצת בית הספר, פסיכולוגית חינוכית ועוד.
לא ניתן למנוע מקרים כאלו של חבלה ושיבוש חקירת הילד לחלוטין אך ניתן להקטין את הנזק ע”י נקיטת מספר פעולות:
מערך הסברה לאנשי חינוך
בנית מערך הסברה והדרכה לאנשי חינוך בנושא, כיצד יש לאתר ובאופן נכון ילדים שעברו התעללות אמיתית ולא התעללות מדומה.
הבעיה: עובדים סוציאלים ממשרד הרווחה פרוסים באופן מאסיבי במוסדות החינוך ומפעילים לחצים ושטיפת מח על עובדי החינוך למצוא באופן מלאכותי ילדים שעברו לכאורה התעללות כדי למלא את מכסות התיקים ולהגדיל באופן מלאכותי את עומס העבודה שלהם.
לפקידי סעד אלו יש אינטרס לא לדעת איך לאתר ילדים כאלו באופן מקצועי כדי ליצור עננת אי וודאות שתגן עליהם מפני תביעות נזיקין, ולכן הם אף אינם יכולים להעביר הדרכה מקצועית מתאימה לאנשי החינוך, ובפועל הם מכווננים את עובדי החינוך כך שיגדילו את מספר הדיווחים,וכך יגדל מספר התיקים ה”מטופלים” על ידם.
התוצאה: מאות אלפי ילדים מוגדרים כילדים בסיכון שלא לצורך, משפחות נהרסות בגין האשמות שווא והילדים נאלצים להתנתק מהוריהם וממורשתם ולבלות את ילדותם במוסד סגור של משרד הרווחה ומנגד ילדים שעברו התעללות אמיתית לא מאותרים משום שלאיש החינוך אין את הידע המקצועי המתאים לאתר אותם, והעובדים הסוציאלים אינם נותנים את הדין על מחדלים כאלו, וזאת בשונה מארצות אחרות בהן עובדים סוציאלים שהתרשלו בתפקידם נתבעים בבתי המשפט גם בדיני נזיקין.
תשאול מקיף של הגורם המדווח
ביצוע חקירה מעמיקה את הגורם המדווח וכל הגורמים שהיו מעורבים באירוע, על מנת לנסות לאתר איך תושאל הילד על ידם ובאיזו מידה זוהמה עדותו של הילד טרם החקירה הרשמית, אם אכן זוהמה.
הבעיה: חוקרי ילדים רבים מקטינים ראש ומתעלמים משלב חיוני וחשוב זה. הם ניגשים לחקור את הילד כאילו הגיע זה עתה מסביבת ואקום וזו הפעם הראשונה בה הוא נחקר, למרות שבפועל עבר קודם לכן מספר גלגולים של תשאולים ע”י הגורם המדווח עצמו וגורמים נוספים לא מוסמכים.
ביצוע חקירת ילדים ע”י חוקרי משטרה ולא חוקרי משרד הרווחה.
חוקרי משטרה שעברו הכשרה מיוחדת הם המתאימים ביותר לבצע חקירת ילדים ולא חוקרי ילדים ממשרד הרווחה משום שלחוקרי ילדים ממשרד הרווחה עשוי להיות אינטרס להגדיל את מכסות הילדים המוגדרים כילדים בסיכון על מנת להגדיל את מספר התיקים ה”מטופלים” ע”י חבריהם פקידי הסעד, ולכן הם עלולים להיות מוטים מראש בבואם לחקור את הילד.
חוקרי ילדים אף אינם יכולים לחקור ילדים שעברו התעללות במוסדות משרד הרווחה משום שהם עצמם עובדי רווחה ונוטים לטובת עובדי המוסדות בהם עברו הילדים התעללות, ולכן משרד הרווחה אינו יכול לחקור את עצמו.
יתרה מכך, תיקים שנסגרו משום שהתברר כי מדובר בתלונת שווא צריכים להיסגר גם במשרד הרווחה. בפועל ישנם תיקים רבים שנסגרו במשטרה בגין תלונת שווא אך עובדי הרווחה ממשיכים להטריד ולהציק להורים באין מפריע.
הבעיה: החוק הקיים היום מאפשר גם לחוקרים ממשרד הרווחה אשר ברובם עובדים סוציאליים לחקור ילדים ולא רק לחוקרי משטרה.
מאמרים נוספים:
הרהורים על משפחה וילדים 