הרהורים על משפחה וילדים

על הפרת זכויות הילד והמשפחה בישראל

Posts Tagged ‘רשלנות רפואית’

שליטה פושעת בבני אדם באמצעות תרופות

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- מרץ 10, 2010


צפו בתחקיר מבט שני אמש: נלחמים על שפיותם.
מערכת בריאות הנפש בישראל חולה, והחולים המאובחנים אצלה נתונים לעיתים בידיים לא מקצועיות, עד שאבחון אחד שגוי יכול להרוס חיים שלמים של אדם בריא בנפשו, כפי שקרה לנתן אייבושיץ שאובחן בטעות כחולה נפש בבית החולים הפסיכיאטרי הידוע לשמצה שער מנשה. אייבושיץ היה נתון לשליטה של פסיכיאטריים במשך 10 שנים באמצעות סמים פסיכיאטרים קשים.

הפסיכיאטר דר' יעקב פוליאקוביץ, לשעבר ראש שירותי בריאות הנפש וכיום מנהל בית החולים הפסיכיאטרי טירת הכרמל מצהיר כי: "לצערנו אנחנו לא תמיד מצליחים לרפא, אנחנו מצליחים לטפל, ומנסים לתת תרופות אחרות, לנקות אותם מהתרופות ואז לנסות לטפל בתרופות אחרות." פוליאקוביץ מודה כי פסיכיאטרים מבצעים ניסויים רפואיים של סמים על חולים חסרי ישע. הוא אף מודה כי אינו מצליח לרפא מחלות. ברור כי לא יצליח לרפא מחלה שאינה קיימת במציאות או מחלה שלא ניתן לאבחן אותה באמצעים מדעיים.

נזכיר אף כי בית חולים שער מנשה עלה לא מעט לכותרות. בשנת 2007 נחשפה מסכת עינויים והשפלות של חולים במחלקה הסגורה בבית חולים זה. ועדה שבדקה תלונות על בית החולים הפסיכיאטרי "שער מנשה" שליד פרדס חנה המליצה לסגור את אחת המחלקות לאחר שגילתה כי שגרת יומם של המאושפזים במקום כללה המתנה משותפת בעירום בתור למקלחת, תלונות על כאבים שאינן נענות, שעות ארוכות עם חיתולים מלוכלכים, דחיפות, גרירות, השפלות וצעקות.

קישורים נוספים על נזקי הפסיכיאטריה:

שודדים את נשמות הילדים

אשפוז פסיכיאטרי – כמה זה עולה לנו?

מונולוג של דניאל – ילד המאושפז במחלקה סגורה

המרשם: התאבדות?

התאבדותו המזעזעת של ילד בן 7 לאחר נטילת סמים פסיכיאטרים

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 1 Comment »

שודדים את נשמות הילדים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- נובמבר 25, 2009


GenerationRX – קטעים מסרטו עטור הפרסים של הבמאי קווין מילר על הסכנות ותופעות הלוואי הקשות של הסמים הפסיכיאטריים, קשות שבעתיים כאשר מדובר בילדים ובני נוער. הסרט עוסק בהונאת ושחיתות מנהל התרופות והמזון האמריקני, ה-FDA , אשר עובד בשיתוף פעולה הדוק עם יצרני התרופות ומאשר תרופות מסוכנות שלהן תמורת הטבות ומימון כספי. הסרט אף עוסק בקשר המסוכן בין מערכת החינוך לפסיכיאטרים.

קישורים נוספים:

השעיות לא חוקיות בבתי ספר

לצפיה בסרט במלואו, בשפה האנגלית:

חלק א

חלק ב

חלק ג

חלק ד

חלק ה

חלק ו

חלק ז

חלק ח

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 1 Comment »

המרשם: התאבדות?

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- אוקטובר 23, 2009


הקליקו על התמונה כדי לצפות בסרט

הקליקו על התמונה כדי לצפות בסרט

סרט הסברה על השפעתם השלילית של כדורים נוגדי דיכאון על ילדים.

סיפורן של שש משפחות אמריקאיות שילדיהם נוטלים תרופות אנטי דכאוניות. המשפחות מניחות בצד את השיקולים האישיים ומניחות לצופים, באומץ רב, לקבל מבט אינטימי על השפעת נוגדי הדיכאון על ילדיהן. בימוי: רוברטו מנצ'יארו. ארה"ב,2006.

קייטלין היתה רק בת 12 כשתלתה את עצמה בשרוכי נעליה באולם ההתעמלות בבית ספרה. היו קצת בעיות בבית, ובעיות עם בנים, וכיתה ו' בדיוק התחילה, אבל מהלך כזה איש לא חזה, וכמו שהסרט התיעודי המטלטל טוען, ילדות בנות 12 לא מתאבדות סתם. לפעמים הן פשוט עולות על הכדור הלא נכון. קייטלין לקחה ארבעה כדורים כל יום – שני כדורי שינה ושניים נגד דיכאון ("כמה עוד אני יכולה לקחת?" שאלה ביומנה), תרופות מרשם מהסוג ששבעה עשר מיליון בני נוער בעולם צורכים מדי שנה. המספרים מפחידים ותופעות הלוואי הבלתי צפויות מפחידות עוד יותר. את קייטלין, ילדה חכמה שרצתה להיות וטרינרית והעירה חברות בארבע לפנות בוקר רק כדי לשאול איזה דיסק הן היו לוקחות אתן למקום רחוק, הכדורים הפכו למישהי אחרת. היא עצמה העידה ש"קייטלין היא לא קייטלין" כשהיא לוקחת תרופות. היא אמרה שהיא ילדה רעה והמציאה על עצמה סיפורים שליליים כדי לאשש את דבריה. אמה התנגדה לכדורים, אבל העובד הסוציאלי רמז לה שחוסר שיתוף פעולה ייחשב לא אמהי ולא אחראי מצדה, ועכשיו היא מוכת אשמה על כך שנכנעה ללחץ שלו.

תביעות ייצוגיות של משפחות המתאבדים הביאו בין היתר לשינויים היסטוריים כמו חשיפת ניסויים קליניים שהוסתרו עד כה מעיני הציבור, ואזהרות "קופסה שחורה" מפורשות על גב האריזה, המציינות כי שימוש בתרופות עלול לגרום למחשבות אובדניות אצל מתבגרים, ואף להתאבדות ממש. זה כמובן מעט מדי ומאוחר מדי למשפחות מסוימות, ועדיין – כמו גם הסרט הזה – יכול להציל חיים של נערים אחרים. כל אחד מהסיפורים שהובאו כאן היה יכול לשאת סרט עלילתי שלם. כל ילד הוא עולם ומלואו ואובדנו ממיט חורבן על הקרובים לו. אחותה של ילדה שהתאבדה בגלל שילוב אסור של כדורים (סיבה מובילה להתאבדויות, לצד מינונים לא נכונים ואבחנות שגויות) מסרבת ולא מסוגלת לראות בעצמה בת יחידה, גם אם זה מעמדה הרשמי, שנים אחרי האסון.

נער בן 15, טניסאי מצטיין שהוריו מספרים כי היה מודל לחיקוי ו"הילד הכי מאושר בעולם", עד שהתחיל לגנוב עם חברים "בשביל הכיף" תרופות נגד דיכאון ולהתפרע עם המינונים, צלצל לאביו ואמר לו שהוא אוהב אותו. האב הרגיש שמשהו נורא עומד לקרות והתחנן בפני בנו שלא ינתק. הבן ניתק, האב מיהר הביתה וכשהגיע כבר היו ניידות משטרה במקום ושכנים סיפרו שהנער יצא לרחוב עם אקדח וירה בעצמו. בסרט התראיינו גם נערים שנשארו בחיים אחרי ניסיונות התאבדות חוזרים ונשנים – אחת מהם כמעט כרתה לעצמה את הרגל ובמהלך שלושה חודשים של טיפול תרופתי שלא התאים לה היתה מעורבת בשלוש תאונות דרכים קשות. כולם למדו להתמודד עם דיכאון ללא עזרת תרופות ונשבעים שראו את האור. עכשיו תורנו.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

אשפוז פסיכיאטרי – כמה זה עולה לנו משלמי המסים?

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- אוקטובר 5, 2009


כמה עולה למשלם המיסים אשפוז פסיכיאטרי כפוי ומיותר של ילדים ואזרחים בוגרים, תוך הפרה בוטה של זכויות אדם וזכויות הילד?

חלק ניכר מן האשפוזים הפסיכיאטרים הכפויים של ילדים מבוצעים מיוזמתם של פקידי סעד לחוק הנוער, אלו הם עובדים סוציאלים ממשרד הרווחה אשר מעבירים דוחות לפסיכיאטר המחוזי בדבר המלצה לאשפז בכפיה קטינים בניגוד לדעתם ובניגוד לדעת ההורים. זאת בהסתמך על סעיף 11 בחוק הנוער בדבר אמצעי חירום:

א) היה פקיד-סעד סבור כי קטין הוא נזקק ונשקפת לו סכנה תכופה או שהוא נזקק לטיפול רפואי או אחר שאינו סובל דיחוי, רשאי הוא לנקוט בכל האמצעים הדרושים, לדעתו, למניעת אותה סכנה או למתן אותו טיפול אף ללא הסכמת האחראי על הקטין, ובלבד שלא יוחזק קטין יותר משבוע ימים מחוץ לרשותו של האחראי עליו אלא באישור בית המשפט.

(ב) אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי להסמיך פקיד סעד להורות ללא הסכמת האחראי על הקטין, כי הקטין ייבדק בדיקה פסיכיאטרית או כי יאושפז בבית חולים, אך רשאי פקיד הסעד לנקוט אחת מאלה:

(1) לפנות בענינו של הקטין לפסיכיאטר מחוזי, על מנת שישקול אם להורות כי הקטין יובא בדחיפות לבדיקה פסיכיאטרית לפי סעיף 6 לחוק טיפול בחולי נפש.

(2) להביא קטין לבית חולים לשם בדיקה רפואית, נפשית וגופנית, בידי פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער, לצורך החלטה לפי סעיף 5 לחוק טיפול בחולי נפש.

סעיף 5 לחוק טיפול בחולי נפש מתייחס לאשפוז כפוי. (אשפוז כפוי הוא אשפוז בו מגיעים כמה בריונים ולוקחים את הילד חסר הישע בכח למתקן הכליאה פסיכיאטרי)

סעיף 6 לחוק טיפול בחולי נפש מתייחס לבדיקה כפויה.  (בדיקה כפויה היא בדיקה במהלכה מגיעים כמה בריונים ולוקחים את הילד חסר הישע בכח אל הפסיכיאטר)

מתוך דוח של משרד הבריאות עולה כי:

בשנת 2007 דווח על 1,213,264 ימי אשפוז מלא בסך הכל (קטינים + בוגרים)

עלות ממוצעת ליום אשפוז כזה היא 1300 ₪, עלות שכוללת שכר לצוות, עלות הסמים והזריקות הפסיכיאטריות, עלות אחזקת המבנה וכן תשלומים לקבלני משנה שונים.

ובסיכום פשוט מדובר על כ- 1.6 מיליארד ₪ שמוזרמים מדי שנה לבתי החולים הפסיכיאטרים והמחלקות הפסיכיאטריות לצורך אשפוזים כפויים מלאים ומיותרים, כל זאת מכספי משלם המיסים.

IshpuzKafuyמוות של מאושפזים

בשנת 2007 דווח כי השהייה הממוצעת של משתחררים עומדת על 84 ימי אשפוז בעוד שהשהיה הממוצעת של נפטרים במהלך האשפוז עומדת על 1,241 ימי אשפוז. מאחר ומחלה פסיכיאטרית אינה מחלה פזיולוגית קרי האנשים שנכנסו לאשפוז הם בד"כ בריאים פזיולוגית, יוצא שמוות של נפטרים במהלך האשפוז מקורו בגורמים אחרים שקשורים לאשפוז עצמו ועל משרד הבריאות לבדוק, מה גורם למקרי מוות במהלך אשפוז פסיכיאטרי.

מסקנה: ככל שאתה מאושפז יותר זמן בבית החולים הפסיכיאטרי, סיכוייך למות שם גדולים יותר.

מסקנה זו מתחזקת עוד יותר מן הנתונים הבאים לשנת 2007:

87% מבין אלו שמתו בתוך בית החולים לא התאבדו אלא מתו בנסיבות אחרות שאינן ידועות, האם מתו כתוצאה מהידרדרות בבריאותם בשל תופעות לוואי של התרופות הפסיכיאטריות שנטלו? או האם כתוצאה מאלימות בתוך בית החולים? 13% הנותרים מתו כתוצאה מהתאבדות.

כפי שניתן לראות מהתרשים, יותר אנשים מתים בהיותם בבית החולים מאשר בהיותם מחוץ לבית החולים. (כ-60% מבין הנפטרים מתו בתוך בית החולים)

מסקנה: אם נכנסת לאשפוז פסיכיאטרי סיכוייך למות במהלך האשפוז גבוהים יותר מאשר סיכוייך למות מחוץ לבית החולים.

בתי חולים פסיכיאטרים אינם מרפאים, הם רק ממיתים.

___________________________________________________________________________________

קופסה שחורה – תחקיר של עמנואל רוזן וענת גורן על זוועות האשפוזים הפסיכיאטרים

חלק א'

חלק ב'

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 11 Comments »

אמא בהפרעה או רפואה בהפרעה?

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- ספטמבר 21, 2009


פרשת האמא ה"המרעיבה" לכאורה, הביאה את הציבור להתוודע לתיסמונת פסיכיאטרית המכונית "תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח" (MSbP). אנשי מערכת הבריאות והמשטרה טוענים כי האם לוקה בתסמונת זו ובשל כך היא מואשמת בהתעללות בבנה ע"י הרעבתו במתכוון עד כדי סכנת חיים.

כבר מן ההתחלה, החליטה התקשורת כי האם אשמה, ובשל כך הצמידה לה את התווית "מרעיבה", כינוי שחדר עמוק לתודעתו של הציבור הישראלי אשר מבקש עתה נקמה ומיצוי מלוא חומרת הדין עם האם, למרות שיתכן כי היא חפה מכל פשע.

שתי שאלות מרכזיות נשאלות בפרשה הזו:

1. האם קיימת בכלל תסמונת מינכהאוזן שכזו, או שמא התסמונת עצמה היא בדיה?

2. גם אם לא קיימת תסמונת כזו, הרי שבפרשה זו בדיות היו גם היו. אז מי המציא אותן? האמא או בית החולים הדסה? ובמילים אחרות, האם היתה התעללות מצד האם או שמא מדובר ברשלנות רפואית חמורה מצד צוות בית החולים, והצוות מנסה להסתיר את מחדליו ע"י האשמת שווא של האם?

לפני שתקראו את המאמר במלואו, צפו בסרטון הבא אשר ממחיש על קצה המזלג את המציאות המרה הקיימת כיום בבתי החולים בארץ, סרטון המכיל הקלטה מצמררת שבוצעה בבית חולים על חולה שכמעט מתה בשל רשלנות פושעת של רופאים.

תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח, אמת או בדיה?

תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח (Münchausen syndrome by proxy) היא תסמונת נפשית מתחום הפסיכיאטריה, אשר הומצאה ב -1977 ע"י רופא ילדים בשם בשם רוי מדאו –  Roy Meadow

היא מסווגת לקבוצת התסמונות המזויפות (factitious disorders), אשר עיקר ביטויה בכך שאדם מנסה בכוונה לגרום לפציעה או למחלה של אדם אחר, שהינו חסר ישע, וזאת במטרה לזכות בתשומת לב או רווח אחר. יש הרואים בביטויה של תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח צורה של התעללות בילדים‏‏.

הלוקה לכאורה בתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח הוא בדרך כלל הורה, משמורן, או בן זוג, והקורבן הוא בדרך כלל ילד, או בגיר חסר ישע. ברוב המקרים הלוקה בתסמונת גורם למחלה גופנית אצל הקורבן. לטענתם של הפסיכיאטרים, קיימים אף מקרים שבהם הלוקה בתסמונת יוצר מראית עין של מחלת נפש אצל הקורבן או מחלה גנטית.

שימוש בקריטריונים פסולים לאבחון

בשנת 1995 כתב פרופסור מורלי  (C.J.  Morley) מבית הספר לרפואה קלינית של אוניברסיטת קיימברידג מאמר בשם "חששות מעשיים בנוגע לאבחון תסמונת מינכהאוזן ע"י שליח" ובו הוא טוען כי הקריטריונים לזיהוי התסמונת אינם ספציפיים דיים וניתן לטעות בפרשנות שלהם. במאמרו זה, הוא מעביר בקורת על הקריטריונים הללו, משום שהם נרחבים מדי ומשקפים למעשה התנהגות של כל אחד ואחד מאיתנו, כך שכולנו בעצם יכולים להיות חשודים.

מורלי טען כי שימוש אוטומטי בקריטריונים הללו כאינדיקציה לקיומה של התסמונת (שקיומה הופרך מאוחר יותר)  בלי לקחת בחשבון את אופיים הלא-ספציפי הוא מעשה בלתי אחראי שעשוי לגרום להאשמת שווא של אימהות חפות מפשע ולהוצאה בלתי מוצדקת של ילדים מחיק משפחתם.

קריטריון 1 – המחלה הומצאה על ידי ההורה או המטפל
בהסתכלות שטחית עלולים הרופאים להתרשם כי האם היא זו שבודה מליבה את הסימפטומים מהם סובל הילד אולם יתכן שבפועל הם פשוט לא הקשיבו בתשומת לב לסיפור שהיא מספרת. הנסיון מלמד שאמהות רבות הן דאגניות יתר על המידה ומנסות באמצעות ההגזמה לגרום לרופא להתייחס ברצינות לדבריהם. ההגזמה גם עשויה להיות חלק מצורת הדיבור הנורמלית של אמהות מסוימות.

קריטריון 2 – הילד מובא לטיפול רפואי לעיתים קרובות
התדירות שבה אמהות מביאות את ילדיהן לבדיקה רפואית אינה ידועה ולפיכך אי אפשר לקבוע מה נחשב נורמלי ומה לא. יש אמהות הסבורות שהילד שלהם לעולם אינו חולה ויש אמהות חרדניות הפונות לייעוץ רפואי כמעט בכל שבוע. בנוסף, ילדים שזקוקים לתשומת לב רפואית לעיתים תכופות עשויים להיות חולים באמת.

קריטריון 3 – המחלה נעלמת כאשר הילד מופרד מההורה
הטענה כי המחלה נעלמה לאחר שהילד הופקד מההורה צריכה להיבחן בצורה זהירה מאוד. הרבה מחלות ילדות משתפרות מעליהן עם הזמן. תופעות מסוימות כמו אפניה או הקאה משתפרות לקראת סוף השנה הראשונה, בערך באותה סביבת זמן שבו רבים מן הילדים החשופים כביכול לת"מ נלקחים מחזקת הוריהם. אם בעיית היסוד היא חרדת היתר של האם אזי הסימפטומים שגורמים לה לדאגה לא בהכרח יחשבו אבנורמליים בידי מטפל מיומן יותר ועל כן "ייעלמו" כאשר הילד יועבר למסגרת טיפולית שונה.

הספרות הרפואית מונה את ה"רמזים הדיאגנוסטיים" המובאים לקמן כאינדיקציות לת"מ. במבט ראשון הסימנים הללו נראים מועילים. ברם, כאשר בוחנים אותם בקפידה הם מתגלים כמאוד לא-ספציפיים.

קריטריון 4 – היסטוריה רפואית בלתי תואמת ממשקיפים שונים
הפרשנות הניתנת לחוסר ההתאמה בין התיאורים השונים תלויה באופן בו הושגה ההיסטוריה והאם אותן השאלות נשאלו בצורה זהה.

קריטריון 5 – סימפטומים הנחשבים חריגים או ביזאריים ואינם תואמים את הפתולוגיה המוכרת
פרשנותם של אלו תלויה ברמת הניסיון של הרופא.

קריטריון 6 – תצפיות וממצאים שאינם עולים בקנה אחד עם דיווחי ההורים או מצבו של הילד.
אלו עשויים לנבוע בפשטות מהאופן בו התבקש ההורה לדווח על מצבו של הילד. יש אמהות שמתקשות לספק תיאור מפורט של אירוע מסכן חיים. נדירים המקרים בהם הן מתבקשות לתת לרופאים דיווח מדויק מבחינה מדעית.

קריטריון 7 – הילד אינו מגיב לטיפול הרפואי
תופעה רווחת בקרב ילדים ומבוגרים אשר לא תמיד מגיבים לטיפולים רפואיים הניתנים להם.

קריטריון 8 – סימפטומים שמתחילים בנוכחות הורה
הניסיון מלמד כי רוב  האמהות המודאגות שוהות עם הילד החולה בכל הזמנים. לא פלא שהן על פי רוב הראשונות שמבחינות בסימפטומים השונים.

קריטריון 9 – הורה שמפגין שלווה יוצאת דופן ביחס לחומרת המחלה
גם הורה שנראה כלפי חוץ רגוע עשוי לסבול מסערת נפש פנימית.

קריטריון 10 – הורה שמפגין בקיאות יוצאת דופן אודות המחלה והשלכותיה
תופעה נפוצה בקרב הורים לילד הלוקה במחלה כרונית, בפרט אם הם עמדו בקשר רציף עם הרופאים המטפלים.

תסמונת חסרת ביסוס מדעי

דר' אריק מארט, פסיכולוג שחקר את הנושא, התייחס במאמרו "בעיות באבחון הפרעת מינהכאוזן ע"י שליח בסביבה משפטית" משנת 1999 אל חוסר הביסוס המדעי לגבי קיומה של התסמונת הזו אשר גורם לאבחנת יתר שגויה.

מיעוט מחקרים מדעיים לאישוש התסמונת

"…למרות שתוצאות כוזבות הן חלק בלתי נמנע של כל תהליך אבחון רפואי יש אינדיקציות לכך שבתסמונת זו קיימת נטיה מובהקת לאבחון-יתר שגוי. האינדיקטור המובהק ביותר לכך הוא מיעוט המחקרים האמפיריים בנושא. בספרות המדעית התפרסמו מאמרים רבים העוסקים בתסמונת אבל רובם המכריע הם קליניים ולא אמפיריים, כלומר הם מבוססים על ניסיונם של רופאים ופסיכולוגים באבחון או בטיפול בהפרעה ולא על מחקרים מוקפדים בעלי קריטריונים מוגדרים היטב של הכללה והרחקה.

זאת ועוד, בדיקת הספרות הרפואית מגלה שכמעט כל מאמר שעוסק בסימנים ובסימפטומים משתמש כמקור עיקרי במאמר בודד שכתבה רוזנברג בו נבחנו 117 מקרים כאלו. למרות שמאמר זה חולל פריצת דרך בהבנת התסמונת (שכיום ידוע כי אינה קיימת), המסקנות של מאמר יחיד יכולות להיחשב לכל היותר כמסקנות מקדמיות ולא יותר.

הטיה מחקרית

בעיה נוספת היא שחלק ניכר ממקרי התסמונת שדווחו בספרות ומהווים בסיס למחקרים שהתפרסמו בנושא הם כאלו שנחשפו במסגרת משפטית-פלילית. עובדה זו פותחת פתח נרחב לאפשרות של הטיה ועיוות. תופעה דומה ניכרת במקרה של זיהוי חשודים באמצעות מסדר זיהוי במשטרה. נניח שקרבן תקיפה מזהה בטעות את התוקף כגבר בלונדיני בעל עיניים כחולות בעוד שלמעשה היה התוקף בעל שער אפור ועיניים חומות. הקרבן יספק את התיאור השגוי למשטרה שמטבע הדברים תאסוף חשודים העונים לתיאור ותעמיד אותם למסדר זיהוי, דבר שבלא מתכוון יחזק את הזיהוי השגוי של הקרבן. הכנסתה של טעות שיטתית מסוג זה עלולה להוביל בסופו של דבר להרשעתו של אדם חף מפשע. בדומה לכך הסתמכות היתר על מידע רעוע בענין התסמונת עשויה להוביל לאבחון כוזב.

כשל ההסתברות הקודמת

עוד בעיה רצינית באבחון התסמונת הוא השימוש בפרופיל פסיכולוגי מעורפל, כללי ואולי אף שגוי לחלוטין במסגרת תהליך האבחון. כדי להבין את הקושי הנעוץ בשימוש בפרופילים פסיכולוגים כאלו יש להכיר תופעה הקרויה  "כשל ההסתברות הקודמת" שעלולה לפגוע בשיקול דעתו של חוקר בשעה שהוא בודק תופעה נדירה. המונח "הסתברות קודמת" מתייחס לשכיחותה של תופעה מסוימת באוכלוסיה הכללית. למשל, ההסתברות הקודמת של שיער חום באוכלוסיה היא גבוהה בעוד שזו של שיער אדום נמוכה יותר. בעיות מתעוררות בתהליך האבחון או בסוגים אחרים של שיפוטיות כאשר ההסתברות הקודמת של התופעה הנחקרת נמוכה מאוד כפי שקורה בתסמונת.

בעיית כשל ההסתברות הקודמת מעמידה שאלות רציניות בפני השימוש בפרופיל התנהגותי כמכשיר לאבחון התסמונת. הקריטריונים הם כה רחבים שהשימוש בהם לצורך זיהוי הפרעה זו תוביל בהכרח לשיעור גבוה באופן בלתי נסבל של זיהוי חיובי שגוי.

בעיה נלווית לכך הם המגוון הרחב של התנהגויות ומאפיינים המיוחסים לסובלים לכאורה מן התסמונת. לדוגמא, ליבו ושרייר כותבים ב"הנחיות לזיהוי התסמונת": "הורה שנראה רגוע מידי לנוכח הקשיים הרציניים במצבו הרפואי של הילד תוך כדי הבעת תמיכה ועידוד ברופאים המטפלים, או כזה המגיב בזעם ומזלזל בצוות תוך דרישה להתערבות נוספת ולבדיקות נוספות" .

תיאורים כאלו המכסים מגוון כה רחב של התנהגויות אינם יכולים להיות בעלי תוקף רב.

בסופו של דבר, הקושי הגדול ביותר הניצב בפני אבחון התסמונת הזו קשור לסטטיסטיקה, לתיאורית ההסתברות ולאופי תהליך החיזוי והאבחון הקליני. ככל שהתסמונת נדירה יותר ובעלת פרופיל פסיכולוגי מעורפל יותר, כך יידרש מדגם גדול יותר של נבדקים על מנת לאשש או להפריך השערות. במקרה שלנו, מדגם האנשים שנבדק היה קטן מדי ולא ניתן לבסס עליו מסקנות מדעיות.

פרשנות שגויה של קריטריונים לאבחון

קושי נוסף באבחון תסמונת מינכהאוזן קשור להעדר ההיצמדות לקריטריונים האבחוניים של ההפרעה. על פי הקריטריונים המופיעים ב- DSM-IV כדי להצדיק אבחון של התסמונת צריכים להתקיים מספר קריטריונים:

  1. התנהגותו של ההורה מעמידה את הילד בסכנה.
  2. ההורה מודע לכך שהילד אינו סובל מהמחלה בגינה הוא מתייעץ עם הרופא.
  3. להורה יש מניע ברור להמצאת המחלה.

העקרונות האתיים של ה-APA מבהירים שבבחינת קיומו או העדרו של מצב פסיכולוגי נתון מוטלת החובה לחקור את כל האלטרנטיבות הלוגיות אודות מהות וגורמי המצב הנחקר. במקרים של התסמונת הזו דומה שלא מספיק תשומת לב הוקדשה לבדיקת הסברים חלופיים לבעיה המשוערת. בפרט, משקל מועט ניתן לקריטריון האבחוני הדורש שבדיית הראיות תעשה במתכוון.

נקודת הפתיחה לחקירת תסמונת כזו היא החשד של רופא או אחות שהילד מובא לטיפול בסימפטומים שאין להם קיום אובייקטיבי. אולם להתנהגות כזאת עשויים להיות הסברים חלופיים:

א. המהלך הקליני יוצא הדופן עשוי להיות פועל יוצא של אבחון שגוי. הסבירות לאבחון שגוי גוברת כאשר מדובר בהפרעות בעלי מקדם שכיחות נמוך. דוגמא טראגית לכך הוא המקרה של פטרישה סטלינגס שהורשעה ברצח בנה על ידי הרעלה ונידונה למאסר. בעת כליאתה היא הייתה בהריון מתקדם והתינוק שנולד בכלא הושם במשפחת אומנה. כעבור זמן קצר מת התינוק מליקוי גנטי נדיר. בדיקה חוזרת של הממצאים הפתולוגים מאחיו הגדול לימדה שגם הוא סבל מאותו ליקוי גנטי מה שאומר שגב' סטלינגס הייתה חפה מפשע.

ב. ההורה תובע בדיקות מופרזת מתוך אמונה כנה כי בכך הוא דואג לטובת הילד. במקרים מסוימים הורה לילד הסובל מתסמונת נדירה או בלתי מאובחנת עשוי לדעת יותר על התופעה ועל סימפטומיה מאשר חלק מהרופאים. למרות שדוגמאות קיצוניות להתנהגות כזאת עלולות לגרום לילד לעבור טיפולים רפואיים מכאיבים ואף מסוכנים אין תכליתה לזכות בתועלת הפסיכולוגית המיוחסת לתסמונת מינכהאוזן. הורה כזה ניתן להאשים בהזנחה והתעללות אך אין הוא עומד בקריטריונים של תסמונת מינכהאוזן.

ג. ההורה, בפרט אם הוא חסר ניסיון או תמיכה סביבתית, עשוי לראות ולמצוא סימפטומים אצל הילד גם כשהם אינם ואף עשוי לשכנע את עצמו שכל התעטשות היא זיהום בדרכי הנשימה, כל כאב ראש הוא גידול במוח וכל כאב מעיים מעיד על פגיעה תוך-בטנית חמורה ביותר. בתרחיש כזה ההורה אף עשוי להפריז במתכוון בתיאור הסימפטומים של הילד על מנת לזכות בתשומת ליבו של הרופא כדי לגרום לו לקחת את דבריו ברצינות. הדבר דומה למבוגר המפריז בתיאור סבלותיו  כ"זעקה לעזרה". התנהגות כזאת ניתן לתארה כ"היפוכונדריה ע"י שליח" אל לא תסמונת מינכהאוזן. ושוב, במקרים קיצוניים התנהגות כזאת עלולה להגיע לרמת התעללות או הזנחה אבל יחסר ממנה המרכיב המודע הנחוץ לאבחון תסמונת מינכהאוזן.

ד. הפרעת אישיות עשויה ליצור מצב שמזכיר תסמונת מינכהאוזן אך איננו זהה לו. למשל, הורה עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית או פרנואידית עשוי להתייחס בחשדנות לחוות דעתם של הרופאים, לקבל סיפוק נפשי מכך שהוא תפס אותם בטעותם ובנוסף לכך ליהנות מהרווח המשני של הצגתו כהורה אמיץ לילד שסובל ממחלה כרונית. ושוב, התנהגות זו יכולה להיות מוגדרת התעללות אך אינה תסמונת מינכהאוזן.

פרופסור רוי מדאו, ממציא התסמונת התגלה כנוכל

פרופסור מדאו, התגלה כנוכל

פרופסור מדאו, התגלה כנוכל

שמואל קופר מעיתון צופר מתאר את עלייתה ונפילתה של תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח:

כאמור, תסמונת זו היא פרי המצאתו בשנת 1977 של רופא ילדים בריטי בשם רוי מידאו –  Roy Meadow .

בשנות ה-90 והשנים הראשונות של המאה ה-20, הופיע מידאו כעד מומחה במספר מקרי רצח שנידונו בבתי המשפט. על פי עדותו, הורשעו בגין רצח הורים ונכלאו.

בשנת 2003 הושם קץ לדבר, לאחר שהתברר שמידאו הינו נוכל.

היה זה, כאשר דובר האופוזיציה בפרלמנט הבריטי, התייצב במושב בית המחוקקים הבריטי, והאשים את מידו בהמצאת "תיאוריה ללא מדע" ובסירוב להציג ראיות ממשיות להוכיח את קיומה של "תסמונת מינכהאוזן ע" שליח". מידאו טען, לא פחות ולא יותר, כי "שרף את הניירות" הרלבנטיים למחקרו…

חשוב להבחין בין פעולה פיזית של פגיעה בילד שאותה אפשר לאבחן בקלות, ובין המניע לפעולה כזאת. מידאו טען כי מצא מהו המניע לפגיעה בילדים, שמקורה ב"תסמונת מינכהאוזן ע" שליח" –  MSbP. עד להמצאה זו, כאשר מטפלת או אמא פגעה בילד, אזי כדי להוכיח כוונת זדון, היה צריך להביא ראיות שהדבר נעשה במזיד על מנת להזיק לילד. התובע היה צריך להוכיח גם את עצם המעשה וגם את כוונת הזדון. עם המצאת ה"תסמונת", די היה לתובע לטעון שהפוגעת לוקה בה, כדי להביא להרשעה ולכליאה.

במקרים רבים, רופאים המעידים כעדים מומחים מסוגלים להוכיח שהילד נפגע ע"י מאן דהו. אבל לא היו להם כלים להוכיח שהייתה כוונת זדון מצד הפוגע. מאז המצאתו של מידאו, נעשתה מלאכתם קלה. הם צריכים רק ל"הוכיח" שהפוגע לוקה ב"תסמונת".

אבל אם אין בכלל תסמונת כזאת, כפי שטען הדובר בפרלמנט הבריטי, ממילא גם לא יכולה להיות הרשעה ברצח.

נקל להבין, כיצד מועילה התסמונת שלמעשה אינה קיימת, לחפות על מחדלים של רופאים. כעת, כאשר קיימת מחלה שאין הם יודעים את מהותה ומנסים טיפולים שונים, שבדיעבד מתברר שלא רק שלא היו נחוצים, אלא אף גרמו פגיעה בילד – הם יכולים להעליל שהורה או מטפל בילד לוקה ב"תסמונת", ובית המשפט קובע שהוא אשר פגע בילד.

ייתכן מאד שכאן נעוץ ההסבר ללהיטות של רופאי הדסה להדביק לאם הירושלמית את "תסמונת מינכהאוזן ע" שליח".

כיום מתועדים אמנם בספרות המקצועית כאלפיים מקרים של פגיעות שנעשו ע"י הורים ה"לוקים" ב"תסמונת" הזאת. אבל מרביתם (לא כולם, אבל מרביתם) באים ממדינות כמו סרי לנקה, ניגריה, עומאן. רופאי הדסה ששים כנראה להצטרף לרשימת המדינות ה"מפותחות" הללו, כדי להציל את עורם, אם אכן נכונות טענות המשפחה על הטיפול הלקוי בילדם, שהרע את מצבו.

ובשלב זה, כאשר משום מה לא הורה עדיין משרד הבריאות על הקמת ועדת חקירה חיצונית ובלתי תלויה שתבדוק את התנהגות בי"ח הדסה – אי אפשר להפריך את טענות המשפחה. אדרבא, פרטי המקרה כפי שמובאים מפי עדים מהימנים – תומכים בטענות אלו נגד הרופאים.

נפילתו של מידאו, מאיגרא רמא של קבלת עיטורים מקצועיים על גילוי ה"תסמונת" עד לבירא עמיקתא של הוקעתו כרמאי בפרלמנט הבריטי, באה בעקבות מקרים בהם הופיע כעד מומחה שהביאו להרשעות על סמך התיאוריה שלו, והתברר אחר כך שהוא שיקר. נבדקו  מקרים רבים בהם הופיע מידאו כעד מומחה שהסתיימו בהרשעות על סמך התיאוריה שלו.

עוד סאלי קלארק, הורשעה בטעות ברצח ילדיה ומתה לאחר מכן בביתה

עו"ד סאלי קלארק, הורשעה בטעות ברצח ילדיה ומתה לאחר מכן בביתה, לאחר שישבה 3 שנים בכלא

בעקבות הממצאים, הוא נחקר ע"י "המועצה הכללית הבריטית לרפואה" –  General Medical Council  British – על עדות שנתן במשפט שזכה לפרסום רב, של סאלי קלארק, בו טען כעד מומחה שהסיכוי לקיום שני מקרים של מוות בלתי מוסבר של תינוקות במשפחה אחת הוא אחד ל-73 מיליון. נימוק זה היה קריטי בהרשעתה של קלארק. "החברה המלכותית לסטטיסטיקה" –   Royal Statistical Society – מחתה נמרצות בפני הרשויות על עדותו של מידאו והציגה את הנתון הזה ככוזב.

ביולי 2005 מצאה GMC ("המועצה הכללית לרפואה" המוזכרת לעיל) את מידאו אשם ב" התנהגות בלתי הולמת מקצועית חמורה" ונשלל רישיונו לעסוק ברפואה בגין מתן עדות שקר במקרה של סאלי קלארק. מידאו ערער בפני בית המשפט על שלילת רישיונו, והשופט הורה בפברואר 2006 להחזיר לו אותו. GMC ערערה בפני בית המשפט העליון, אשר באוקטובר 2006 דחה את הערעור ברוב של קול אחד. הטיעון היה שבעדות השקר הזאת אין די כדי לשלול את רישיונו הרפואי.

רישיונו אמנם הושב לו, אבל אמינותו כרופא נהרסה כליל, ועמה עורערה קשות התיאוריה שהמציא על "תסמונת מינכהאוזן ע" שליח". אגב, סאלי קלארק, עו"ד בעצמה, מתה זמן קצר לאחר מכן משברון לב.

מידאו היה מעורב עוד קודם לכן בשני מקרים נוספים שזכו לפרסום רב, בהם הורשעו אמהות על סמך התיאוריה שבדה ונגזר עליהן עונש מאסר – טרופתי פאתל ואנג´לה קאנינגס. שתיהן זוכו בערעור, לאחר שבית המשפט לא קיבל את טיעוני מידאו כעד מומחה, בדבר תקפות התיאוריה שלו.

במרבית מערכות המשפט של המדינות המתקדמות, מורשים רופאים להעיד רק באשר למצבו הפיזי של הילד והאם נגרמו לו פגיעות. אין הם מורשים להעיד בנוגד למניע של הפוגע. כלומר, גם ללא חשיפתו של מידאו כרמאי, המערכת המשפטית במדינות אלו, לא מאפשרות להרשיע על סמך תיאורית "תסמונת מינכהאוזן ע" שליח".

לדוגמא: ביוני 2004, פסק בערעור בית המשפט העליון של קווינסלאנד שבאוסטרליה, נגד הקביעה שאפשר להרשיע נאשם על סמך התיאוריה של מידאו: "האבחנה של ד"ר פינקוס, וית´רס ואו´לאפלין שהנאשמת גרמה בכוונה לילדה לקבל טיפול מיותר באמצעות פעולותיה והדיווח הכוזב תוצאת ´תסמונת מינכהאוזן ע" שליח´, אינה אבחנה של מצב, הפרעה, או תסמונת רפואית מוגדרת…לכן דעותיהם לא היו של עדים מומחים מפני שהתייחסו לדברים אותם מסוגלים להחליט מושבעים רגילים".

כלומר, המניע לפגיעה בילד צריך להיקבע על סמך ממצאים משפטיים רגילים ואי אפשר לבסס אותו על התיאוריה של "תסמונת מינכהאוזן ע" שליח", משום שזו אינה ניתנת להוכחה מדעית.

פרופסור דיוויד סאות'הול, עד מומחה מטעם משרד הרווחה הבריטי, אף הוא התגלה כנוכל

דיוויד סאות'הול היה רופא ילדים כללי שהתמחה לכאורה בתסמונת הזו, עבד בשירות להגנת הילד ושימש עד מומחה מטעם התביעה נגד אמהות שלכאורה התעללו בילדיהן, ובשל עדותו שלימים נתגלתה כהונאה הורשעו הורים חפים מפשע ונשלכו אל הכלא.

בעקבות התיאוריות שלו שגורסות כי הורים רבים מתעללים בילדיהם החלה תופעה בה רופאי ילדים שבושפעו ממנו החלו להאשים הורים תמימים במעשי התעללות דמיוניים, וילדיהם נלקחו מהם ע"י שירותי הרווחה.

בשנת 2004 הואשם בסדרת מעשים שאינם הולמים את תפקידו ע"י המועצה הכללית לבריאות, לאחר שהתלונן במשטרה כי בעלה של סאלי קלארק רצח את ילדיו וזאת בעקבות צפיה בלבד בתכנית טלויזיה. המועצה התלתה את רשיונו לעסוק בשירות להגנת הילד למשך 3 שנים.

ב-2007 נשלל רשיונו לשמש שעד מומחה בנושא עקב שורה של מעשים בלתי הולמים ורשלנות מקצועית. הוא ערער לבית המשפט העליון אך הפסיד.

ביוני 2009 הפיקה תכנית פנורמה הבריטית תחקיר נוקב עליו בשם "רופא מאד מסוכן", בו היפנו כלפיו אצבע מאשימה הורים שהואשמו על ידו באופן לא מקצועי וספקולטיבי על הריגת ילדם, ורופאים אחרים כינו את המומחיות המפוקפקת שלו כ"פרודיה על רפואה".

צפו בתכנית תחקירים בניו זילנד משנת 1997 אשר חושפת את מערכת השקרים וההונאה של פרופסור סאות'הול.

 

למעשה לא קיימת תסמונת כזו, ובכל זאת בוצע מעשה פשע. מי אשם בו?

אין תשובה חד משמעית, משום שצריך לבחון כל מקרה לגופו. עם זאת, כאשר בית חולים מאשים הורה בפגיעה בזדון בילד, וזאת בזמן שהילד היה באחריותו של בית החולים, אין לשלול את האפשרות כי בית החולים עצמו אחראי לפשע וכי הוא מנסה לבנות האשמות שווא נגד ההורה על מנת להסוות את מעשי הרשלנות הרפואית של צוות בית החולים.

המניעים לתלונות שווא נגד הורים

דר' לין רנל, קרימינולוגית וסוציולוגית בריטית מאוניברסיטת ליברפול מסבירה במאמרה משנת 2006: "האם התסמונת משרתת את טובת המערכת או את טובת הילד?", כי יש לבדוק את התנהלות הרשויות המאשימות, קרי בית החולים ורשויות הרווחה ולוודא כי לא מדובר בתלונות שווא שמקורן בחיפוי על אינטרסים סמויים או מחדלים של המערכות הללו.

דר' רנל מונה מספר סיבות אפשריות לכך שהרשויות תתפורנה תיק שווא להורים:

  • חלקם של הילדים סובלים מפגם גנטי נדיר שהמערכת הרפואית כשלה באיתורו.
  • הידרדרות במצבו של הילד נובעת מתופעות הלוואי של ה"תרופות" שניתנו לו ע"י בית החולים.
  • כאשר ההורה מתחיל להעלות ספקות באשר לאבחון שגוי או לאפקטיביות הטיפול הרפואי ואף לרמוז כי מדובר בחוסר מקצועיות של הצוות הרפואי, הצוות הרפואי מנסה להאשימו בהתעללות והזנחה, במיוחד כאשר מדובר באוכלוסיות חלשות. גם פרופ' אסתר הרצוג, ראש תכנית אנתרופולוגיה בבית ברל מתייחסת לכך במאמרה "תודה עמוקה לחרדים", בו היא מודה לקהילה החרדית שעושה לאמהות והמשפחות המוחלשות והמושתקות את העבודה, כשהיא חושפת את המנגנונים שמאפשרים להמשיך לרמוס אותם.
  • תסכול של הצוות הרפואי בשל חוסר יכולת לאבחן את המחלה. הצוות אינו מסוגל להודות כי אין לו את היכולת המקצועית או את הכלים לאבחן את הבעיה ואז הוא מטיל אחריות על ההורה בהמצאה של מחלה דמיונית.
  • הפעלת סחיטה על ההורה לבצע ניסויים רפואיים בילד, וכאשר הוא מסרב מדווח בית החולים בתלונת שווא לרשויות הרווחה על התעללות והזנחה. הילד מוצא מחזקתו של ההורה, ובהיותו בחסות המדינה משרד הרווחה שהינו עתה אפוטרופוס שלו מאשר לבצע בילד ניסויים רפואיים ללא הסכמתו של ההורה.
  • חוסר סובלנות של מערכת הבריאות ומשרד הרווחה כלפי הורים בעלי מעמד סוציו אקונומי נמוך, מנטליות שונה ומוצא תרבותי שונה. המאמר "אנטומיה של כשלון" של יעל פרץ ופרופ' סלונים נבו דן אמנם בקשיים בשיח שבין העובד הסוציאלי לאמהות שילדיהן הורחקו מהבית בצו בית משפט, אך הוא מכיל נקודות שראוי להתייחס אליהן גם במקרה של הורים שילדיהם לא הורחקו מן הבית והם נתקלים בקשיי תקשורת עם פקידי הסעד ועובדים סוציאליים ממשרד הרווחה.

ואם ההורה הוקלט במצלמה נסתרת

על פניו נראה כי הצבת מצלמת מעקב נסתרת בחדר בית החולים, המתעדת את מעשיו של ההורה תוביל להקלטה שתהווה ראיה חותכת למעשי ההתעללות לכאורה של ההורה בילד. ואולם במציאות, הדברים לא פשוטים כפי שהם נראים.

החוקר מורלי צפה בסרטי הוידיאו בהם צולמו הורים שלכאורה מתעללים בילדיהם בבית החולים והוא לא מצע עדות להתעללות כזו. זאת בניגוד לחוקר אחר בשם דיוויד סאות'הול שטען כי בכל סרטי הוידיאו נראית התעללות באופן ברור. אותו סאות'הול ששימש עד מומחה בבית משפט ובגללו הושלכו אמהות חפות מפשע לכלא, הודה מאוחר יותר בטעויותיו כמוראה בסרטון הבא:

כאשר החוקר מורל י זיהה התעללות באופן ודאי בסרטון הוידיאו, הוא זאת התעללות במובן הקלאסי של המילה ולא שייך את המעשה לתסמונת פסיכיאטרית כזו או אחרת.

בעקבות חילוקי הדעות בנושא פרשנות סרטי הוידיאו, החליט מורלי לבצע מחקר בנושא. הוא הציב מצלמות נסתרות, צילם את האמהות עם ילדיהן ולאחר מכן הקרין את הסרטים בפני שתי קבוצות צופים, אלו שמאמינים בתסמונת מינכהאוזן ואלו שאינם מאמינים בתסמונת.

תוצאות המחקר היו סנסציוניות: אלו שהאמינו בתסמונת ציינו כי ראו שהאמהות מתעללות בילדים, ואלו שלא האמינו בתסמונת ציינו שלא ראו שום דבר מיוחד בסרטים.

ומה בנוגע למבחן ההפרדה?

במבחן ההפרדה מפרידים את הילד מן האם ואם חל שיפור במצבו, הרי זו אינדיקציה לכאורה כי האם התעללה בילד. ואולם, שוב, מדובר בראיה נסיבתית לא מוצקה.

בלא מעט מקרים, כאשר הילד הופרד מן ההורה והועבר לחסות המדינה, מצבו הידרדר עד כדי מוות, ואז כמובן לא ניתן היה להאשים את ההורה ואף הוגשו נגד המדינה תביעות נזיקין על רשלנות והתעללות בילדים.

אבל מה קורה, כאשר מצבו של הילד משתפר כפי שאירע בפרשת האם "המרעיבה". במקרים רבים, עם ההפרדה מן ההורה, גם מופסק ה"טיפול" הרפואי. הפסקת הטיפול השגוי של בית החולים דווקא היא זו שמיטיבה עם הילד. כלומר, צריך לבדוק, האם יחד עם ההפרדה מן ההורה ישנם עוד גורמים שהשתנו כמו הפסקה או שינוי של הטיפול הרפואי, משום שיתכן שמצבו של הילד הורע עקב טיפול רפואי לא נכון ולא עקב התעללות ההורה, שהרי הילד היה בחסותו של בית החולים, אשר לא תמיד מנדב מידע לגבי מהות הטיפול שנתן לילד או לגבי הניסויים הרפואיים שביצע בילד.

בפרשת האם החרדית מירושלים, מי אחראי להרעבת הילד, האמא או בית החולים?

להלן קטעים מתיאור המקרה כפי שפורסם באתר "לדעת", לשיפוטכם.

"…הפעוט אושפז בבית חולים הדסה הר הצופים לפני כשנה וחצי מכיון שהוריו ראו בו סימנים של חולשה ואי התקדמות במשקל ובהתפתחות. אחרי שלהורים האלו יש 4 ילדים בריאים ושלמים כשהגדול שלהם בן 9.5  ואחד מהם לומד עם בני בחיידר ילד נורמטיבי מאושר כמו כולם.. הרופאים התקשו למצוא את המחלה בו חולה התינוק, וטיפלו בו בכל מיני טיפולים כדי לחזק את בריאות הילד ולאחר תקופה שוחרר לביתו, וכך כמה וכמה פעמים חזרו ההורים עם הילד אחרי שהבחינו בו משהו לא תקין כנדרש מכל הורה מסור ודואג…"

"…לאחר התייעצות עם מומחים בעניני רפואה וגם מטעם בית החולים הדסה הר הצופים הוחלט להעביר את התינוק לטיפול בהדסה הר הצופים שם ישנם רופאים בכירים יותר ומומחים ברפואת ילדים…"

"…זה כשבעה חודשים שהתינוק מאושפז בהדסה עין כרם, כאשר האמא לא עוזבת את בנה, יום יום מהבוקר עד הערב, ורק בערב היא דאגה למתנדבות שיבואו להחליף אותה לא לפני שמסרה להם יום יום את הוראות הרופאים במדוייק, כעדות הבנות שהיו עם התינוק, כל מי שהסתובב מסביב לאמא אם זה החברות שלה, וכל המשפחה מסביב, הבנות ששהו ליד מיטת התינוק, הקהילה בו שייכת האשה, כולם שמעו מפה לאוזן שלילד יש את המחלה הנוראה ס…."

"…חמותה של האמא "המרעיבה" שגרה באנגליה הגיעה לארץ לפני כמה חודשים והתחננה אצל כלתה.. היות והיה נראה מוזר הטיפול בבית החולים כשהרופאים לא אומרים דברים ברורים לגבי הטיפול והמחלה.. וכל תקופת זמן שמעו אבחנה אחרת על מחלת התינוק, וביקשה מכלתה להעביר את הילד לטיפול בבית חולים מיוחד לילדים באנגליה עם שם ומוניטין טוב בכל התחומים, האמא התנגדה בטוענה שהרופאים כאן עושים את הכל, והם לפי דברי הרופאים בדרך לגילוי המחלה המסתורית של הילד וכל הזמן האמינה להם וחיכתה לסוף הטוב של בנה, וחשבה שאם כבר השקיעו כ"כ הרבה וכ"כ הרבה סבל, אז זה לא הזמן באמצע טיפול לעבור לבית חולים אחר.. ומי יעמוד מול תובנה של אמא ויאמר לה מה לעשות עם בנה…"

"…בתקופת הטיפול הכימותרפי נשר השיער לילד שהיה לו לפני זה שער ארוך, ולמשפחה תמונות מכל תקופה ותקופה מהילד באירועים שונים, ויום יבוא וזה ייחשף לבית המשפט ובתקווה שיינתן תשובות לכל הדברים ולטיפולים שבאותם הימים שבינתיים בית החולים העלים את כל התיקים של טיפול התינוק עד לימים האחרונים (ואל תתפלאו שהמשטרה תפרסם בקרוב שהאמא "המרעיבה.." חשודה בהעלמת המסמכים הרפואיים.. והחרדים החדירו האקרים למחשבי בית החולים ומחקו את כל החומר הרפואי של הילד המורעב..) עו"ד של המשפחה פנו מאז התפוצץ הפרשה לבית החולים שיעבירו לידם את תיק הרפואי של הילד, ובכל החומר נמצא רק הטיפול של הימים הראשונים ושל הימים האחרונים, וכל החצי שנה לא מתועד.. האם באמת בית החולים לא מתעד יום יום את הטיפול עם החולה גם בכתב גם במחשבים?…"

"…בית החולים, אחרי חצי שנה של טיפולי כימותרפיה מסיביים, הבין שהוא טעה, ובמקום להיחשף לתביעת ענק, הוא ממציא עלילה נגד האם, שכביכול היא אשמה בכך שהם נתנו את הטיפול הלא נכון, כי הם הלכו שולל אחרי אמא שחיבלה בטיפול של בית החולים, וכך נאלצו להמשיך בטיפול הכושל שלהם מבלי שיוכלו לעלות על הממצאים הנכונים בשלבים מוקדמים יותר. .."

"…בתקופה האחרונה פקעה סבלנותה של האמא.. פתאום היא שומעת מהרופאים שהילד לא חולה ס… איזה אמא שאחרי חצי שנה שבנה עובר טיפולים כאלו שהורגים וגומרים את האדם משערות ראשו ועד כפות רגליו תעמוד דום ותנענן בראשה.. ישר התחילה לבקש הסברים.. התחילה ללכת על העצבים של הרופאים בכל ביקור.. מה קורה עם בני? מה יש לו? מה אין לו? מתי תחליטו במה הוא חולה? הרופאים שלא היה להם הרבה כוח לאמא ועם הרצון להתפטר ממנה ואולי גם מתביעה.. בצורה הכי טובה וכמה שיותר מהר.. התחילו לתפור תיק.. פשוטו כמשמעו..

בהתחלה אמרו לאמא שאסור לה להרים את התינוק.. זה שבע שבועות שהאמא עומדת רואה את בנה מתחנן תחזיק אותי על ידייך התינוק בוכה ומושיט לה ידיים והאמא עומדת בוכה מולו.. ורק מחזיקה את ידו ולא מרימה אותו, כי הרופאים אמרו לה שזה לא בריא לתינוק.. כמובן שהתקינו מצלמות ומה רואים שם? ילד בוכה והאמא מחזיקה את ידה.. הרי חלק מנסיון ההתססה נגד האמא בהתחלת הפרשיה היתה שהאמא בהיותה חשודה בהרעבת בנה הותקנו מצלמות שיתעדו ויעקבו אחרי האמא.. נו, אז תפרסמו.. החוכמה ללכלך ולהמציא סיפורים שנשמעים טוב בתקשורת מבלי להציג אותם לציבור? כמו שטשטשתם את התמונה כדי לזעזע את הציבור שמאמין לכם.. תטשטשו את פניו של התינוק ושיראו העם את האמא "מרעיבה" את בנה.. למה גם לבית משפט לא הוצגו הסרטונים האלו.. מתוך 7 שבועות לא מצאתם אפילו קטע קטן להפליל את האמא? אז למה יצאתם לתקשורת שבעקבות החשדות הותקנו מצלמות בבית החולים? …"

שמענו השבוע כל חצי שעה בתקשורת שמאז שהתינוק הורחק מאמו הילד עולה במשקל 20 אחוז ממשקלו.. והסיבה שעכשיו הילד חוזר למשקל הרגיל, היא אחת ויחידה, הפסקת הטיפולים הכימותרפיים.

"…והנה מה שסיפר השבוע אדם שבנו מאושפז באותו חדר בו מאושפז התינוק "המורעב", וכך מספר: גם אני ידעתי שהילד מאובחן בחולה ס… ועובר טיפולים כימותרפים.. בתקופה האחרונה הרופאים אסרו על האמא לתת שום מאכל או ממתק לתינוק, ואכן האמא ביקשה ממני ומכל אלו שנמצאים בחדר שמכיון שהרופאים אמרו שאסור לתת לבנה שום מאכל אז היא מבקשת לא להכניס לחדר ממתקים מול בנה כדי לא לגרות את בנה ויבקש ולא תוכל לתת לו.. באותו בוקר שנעצרה האמא,, לא ידעתי שעצרו את האמא כי זה עדיין היה סודי כמה ימים עם צו איסור פרסום.. וקניתי לבני ארטיק.. פניתי לאחות ושאלתי אותה אם מותר לי לקנות גם לילד ארטיק.. התשובה ענתה עכשיו כבר מותר…  וגם האחות נתנה באותו יום ממתק לילד…"

"…בהתחלה דיברו על כך שהאם הוציאה את הזונדה, לאחר כמה ימים זה הפך להאשמה של הערבת הילד במשך שנתיים. פתאום אתה רואה בערוץ 10 שהאם חשודה בהכאת ילדה ובהתעללות פיזית חמורה בו, עד כדי כך שהם מצטטים את המשטרה שיש להם תיק מוכן שמרכיביו דומים ל'תיק של ארגון פשע קלאסי' לא פחות ולא יותר. ובכלל מתעלמים ולא מזכירים במילה את הטיפולים הכימותרפיים, והכתבה מספרת על כך שהאם הגיע עם בנה לפני כחצי שנה במצב של תת תזונה, ובית החולים ניסה לטפל בו באמצעות הזנה אך נכשל, ומתברר שהאם חיבלה בהזנת הילד. זה לא תינוק שהאמא מתרוצצת אתו שנתיים מבית חולים אחד למשנהו ועוברת עמו את התהליכים הקשים ביותר, שביכולתם למוטט את האביר והחזק שביצורי אנוש, היא פשוט הגיעה שם לפני חצי שנה עם תינוק מורעב, וואלה איזו פושעת, ארגון פשע קטן עליה…"

אם התביעה טוענת שיש להם הוכחות, שיציגו להציג את מה שיש להם ואז נוכל לשפוט את המקרה בצורה אמיתית יותר

לפני כמה חודשים נולדה לי בת פגית. היא היתה מאושפזת חודשיים תמימים. השתדלנו אני ורעייתי להיות אצלה כל יום ויום, רעייתי הייתה איתה לפעמים 10 שעות ביום. בשבועות הראשונים היא היתה מחוברת לזונדה (צינור שמגיעה ממזרק עד לקיבה ישירות). זונדה מפריע מאד לתפקוד רגיל, זה מעצבן וממש לא נוח, פעמים רבות בתי הוציאה עם משיכה את הזונדה כמעט עד הסוף ואני או אשתי היינו מסדרים לה את זה שוב. אני בטוח שאם היו מסריטים אותנו לסדר לה את הזונדה היו בטוחים שאנו מנתקים או משחקים סתם עם התזונה.

לנו הסבירו, שכמה שנמצאים יותר קרובים עם הילד, הפיתוח והרצון שלו להבריא הוא פי אלף מאשר לא להיות איתו יותר מידי. גב' מרקוביץ שהתה ליד מיטת בנה המון, העניקה לו חום ואהבה, סיפרה לו סיפורים (בעיניי ראיתי), הצחיקה אותו. מעניין שאף פעם לא ראיתי עליו שהוא סובל בזה שאמא שלו נמצאת לידו.

ילדיה של האם

ילדיה של האם החשודה בהרעבת בנה

שאלה למשטרה, אם אתם כ"כ בטוחים ומאמינים וראיתם את הסרטון המזעזע כביכול, תפרסמו את זה בבקשה כמו שאתם מפרסמים הרבה מקרים יותר גרועים עם חדירה לפרט עם הרבה יותר בושות וחשיפה שלילית למשתתף בכתבה.

"…גם בית החולים לא חלם שכך יתגלגל הסיפור.. הם חשבו בשקט לטפל באמא בצורה הכי טובה מבחינתם.. נרקום עליה עלילה.. המשטרה תרחיק אותה מבנה החולה בטיעונים שהיא מרעיבה.. הציבור כרגיל יקנה את הסיפור.. ועוד אם נעשה את זה בצו איסור פרסום.. (ואכן האמא ישבה שבוע בכלא מבלי שהציבור ידע..) והכל על מקומו יבוא בשלום.. אם בית החולים או המשטרה היו חולמים שהפרשיה תסעיר את הציבור החרדי ויתמזל מזלה שהציבור ייחשף לזוועה של עלילת הדם.. הם בהתחלה היו יורדים מהאמא ומכל הסיפור, והיו חוסכים בכל הנזקים הכספיים החיכוך בין המשטרה לציבור החרדי, החיכוך בין הציבור לבית החולים הדסה שעוד יכה הדים אחרי שתקום ועדת חקירה ותעמיד את האחראיים לדין.. החיכוך ושבירת הכלים בין הציבור לבין עובדות אגף הרווחה שהמשטרה בחרה לערבב אותם בסיפור אחרי שאף פעם לא התלוננו שיש להם משהו נגד האמא "המרעיבה" שמגיעה אליהם עם כל ילדיה לעשות את החיסונים והטיפולים הנדרשים לכל ילד ותינוק.. ומבחינתם עד להתפוצצות הפרשה היא היתה עוד אמא מתוך מאות אלפי האמהות המסורות לגדל את ילדיה בטוב המקסימאלי שניתן כך לגדל ילדים…"

"…כרגע שאין למשטרה שום ראיות ואפילו לא ראיה אחת.. ניסו פעמיים לבקש הארכת מעצר בתאונה שהם זקוקים לחקירה נוספת של האמא והקרובים לענין, האמא שבצדק שמרה על זכות השתיקה ולא הסכימה לחתום על שום מסמך ועל שום חומר שניסו להפליל אותה, למרות הלחצים הנפשיים שהיא עברה, ימים על ימים שעות על שעות מבוקר עד ערב בחדרי חקירות עם איומים נוראיים שלא תזכה לראות את בניה לעולם אם היא לא תודה במה שהם רוצים,, 40 שנות מאסר מחכים לה על מה שהיא עשתה.. שלא תזכה לאור יום.. אבל האמא שאיננה טיפשה ולמרות מה שעברה בחצי שנה האחרונה עמדה בחוזק ובגבורה ולא הסכימה לחתום להם ולא להודות על דברים שלא עשתה…"

"…המשטרה שרצו בלית ברירה לרדת מהתיק בצורה יפה.. שאכן האמא ביצעה את כל מה שהם מיחסים לה.. אבל נבצע עליה בדיקה ע"י הפסיכאטר המחוזי.. שאת התשובות ידענו מראש  שהיא חולת נפש.. ונשחרר אותה ממעצר בכלא לטיפול פסיכיאטרי.. והמשטרה ובית החולים יצאו מהסיפור נקי.. וגם אם תבוא אח"כ להפליל אותם בכל מה שעברה היא והתינוק בכל התקופה.. אזי אי אפשר להאמין לה כי היא חולת נפש.. "כך הרי אמר הפסיכיאטר שאינו נחשד בצד כל שהוא".. וטוב עשו העו"ד שלא איפשרו לפשע הזה (הבדיקה הפסיכיאטרית) להתבצע לפני שהיא משוחררת ע"י בית המשפט מחוסר ראיה כל שהוא לסיפור העלילתי.. כי זה היה רק עוד דרך ללכלך את האמא בעיני הציבור…"

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , | Leave a Comment »

התאבדותו המזעזעת של ילד בן 7 במסגרת אומנה

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- ספטמבר 10, 2009


גבריאל מאיירס בן 7 תלה עצמו במקלחת ב- 16 באפריל 2009, בעת שהותו במשפחת האומנה שבה שהה מזה כשנה.

בהיותו בחסות המדינה קיבל גבריאל הקטן בן השבע תרופות פסיכוטרפיות חזקות נגד דיכאון כמו Symbyax (סימבייקס, תרופה חזקה נוגדת דיכאון נגד ביופולריות, ובעיות דיכאון במבוגרים) התרופה בעלת תופעות לוואי של מחשבות אובדניות. התרופות ניתנו לדניאל בניגוד להסכמת הוריו, או בית משפט כפי שהחוק מחייב.

צפו בכתבה המדווחת על ההתאבדות המזעזעת הזו.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 2 Comments »

בעוד שפסיכיאטריה היא מדע בדיוני, התאבדות דודו טופז היא אמיתית

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- אוגוסט 23, 2009


DuduTopazHandWriting

כתב ידו של דודו טופז

פרשת התאבדותו של דודו טופז מוכיחה שוב כי לא ניתן לסמוך על שיקול דעתה של הפסיכיאטריה, משום שזו אינה נשענת על כלים מדעיים. היעדר כלי בדיקה אובייקטיבים משמעו אבחונים שגויים גורפים, ולכן מסוכן והרסני לשלוח ילדים לאבחונים אצל פסיכיאטרים משום שאבחונים מוטעים אלו יקבעו את גורלם המר לאורך כל שנות חייהם וימנעו מהם לבנות חיים נורמטיביים.

רשלנות מקצועית או כשל מערכתי?

6 פסיכיאטריים שונים בדקו את טופז כ 8-9 פעמים ואף לא אחד מהם זיהה נטיה לאובדנות. אף לא אחד מהם היה מסוגל לאבחן את טופז כראוי. ברור שטעות של 6 פסיכיאטרים אינה יכולה להצביע על כשל נקודתי, היא אינה יכולה להצביע על רשלנות מקצועית. טעות כזו מצביעה על כשל מערכתי, קרי על בעיה שורשית חמורה בשיטות האבחון של פסיכיאטרים. 6 פסיכיאטרים טעו, לא אחד, אלא 6 !! באותה נקודת זמן.

גם המקרים ההפוכים מעידים, שוב, כי אין לסמוך על חוות דעתם של פסיכיאטרים.

לאחרונה הייתי עדה למקרה בו נערה אובחנה בשוגג ע"י פסיכיאטרים כבעלת התנהגות אובדנית. בהמלצת פקיד סעד (עובד סוציאלי ממשרד הרווחה) נלקחה הנערה מבית הספר ואושפזה בכפיה במחלקה סגורה. היא עברה התעללות נפשית קשה מצד צוות המקום, היתה עדה להתעללות פיזית של צוות המקום בילדים אחרים, וזאת בנוסף לטראומה הקשה אותה חוותה בשל הניתוק מסביבתה הטבעית ותיוגה כפסיכוטית על לא עוול בכפה. מן המחלקה הסגורה הועברה הנערה למוסד סגור של משרד הרווחה ממנו ברחה כל עוד נפשה בה. ביום בו ברחה היא אף זרקה את כל הסמים הפסיכיאטרים שכפו עליה ליטול ושחלקם היו במינון כמעט קטלני, וכיום מספר חדשים לאחר מכן היא חיה בחו"ל ובונה שם מחדש את חייה.

אף שאיני גרפולוגית, ניכר בבירור כי כתב ידו של טופז מעיד על מצוקה נפשית קשה, של אדם שצולל אל מעמקי תהומות אינסופיים. הכתב הצפוף, השינויים התכופים בלחץ הכתיבה, הזוויות החדות באותיות, הגדלים המשתנים. כל אלו מעידים על מצב נפשי חמור מאד. איך פסיכיאטר אינו מסוגל לזהות מצוקה בכתב יד כאשר הדיוטה כמוני כן מסוגלת לראות זאת?

פסיכיאטריה – לא מדעית – כן בדיונית

הנה ציטוט של אחד הפסיכיאטרים שבדק את דודו טופז לאחר נסיון ההתאבדות הראשון:
"נראה כי נסיון ההתאבדות הראשון של דודו טופז הוא גם האחרון…"
"ההתרשמות היא שטופז יצא מההלם הראשוני של המעצר…"
"הוא מבין את המעשה שעשה (נסיון ההתאבדות) וניתן להבין שלא ישוב על מעשה מהסוג הזה שוב…"

עכשיו תארו לכם כי רופא רגיל כותב את האבחנה הבאה:
"נראה כי לחץ הדם גבוה…" (אז הוא גבוה או לא גבוה?)
"ההתרשמות היא שהכולסטרול נמוך…" (אז הוא נמוך או לא נמוך?)
"ניתן להבין שאחד השסתומים בלב אינו מתפקד…" (אז השסתום מתפקד או לא?)
האם מישהו מכם היה הולך להיבדק אצל רופא כזה?

ברור כי על סמך ספקולציות שהמינוחים "נראה", "ההתרשמות", "ניתן להבין" שזורים בהן, לא ניתן לבצע אבחון מקצועי. זוהי שפתם של הפסיכיאטרים, שפה שהיא בגדר ניחושים ותו לא. שפה מתעתעת שאין לה שום קשר למדע מדויק או אפילו למדע אמפירי.

אלימות ממסדית בהשראת שתיקת הכבשים

אז האם שירות בתי הסוהר ניסה למנוע את התאבדותו של טופז או שמא תרם לרצונו להתאבד. טופז היה אזוק במשך שבועיים שלמים, ישן על הרצפה, שהה בתא עם ערבים ופושעים מסוכנים. ברור כי תנאים ירודים אלו מהווים זרז חזק מאד לביצוע מעשה התאבדות. בתי מעצר ומאסר מיועדים לשלילת חירותם של אנשים מסוכנים, אך הם אינם מיועדים לצורך התעללות בעצירים או אסירים ששוכנים בתוכם.

אל טופז התייחסו כאל חיית אדם, בדיוק כפי שהתייחסו אל חניבעל לקטר בשתיקת הכבשים, אלא שבעוד חניבעל היה מסוכן לאחרים בבית הכלא וידיו שלו עצמו היו מגואלות מדם רצח קורבנותיו, טופז היה מסוכן רק לעצמו. אז במקום לנסות לשקם אותו העדיפו לעניש אותו, באזיקים, בקשירה למיטה במשך 24 שעות, ובכך למעשה דירדרו את מצבו הנפשי.

ברור כי הממסד כאן התייחס אל טופז כאל תת אדם, אוביקט דומם, ללא רצונות, ללא רגשות, ללא קונפליקטים. זהו למעשה שורש האלימות הממסדית. בדיוק כפי שרוצחים מתייחסים אל קורבנותיהם כאל חפץ, כך גם הממסד הישראלי מתייחס אל החוסים חסרי הישע אשר נמצאים תחת חסותו כאל חפצים,  וכאן מתחילה האלימות הממסדית. לאלימות זו היתה שותפה אף העובדת הסוציאלית בבית המעצר ששתקה ושיתפה פעולה עם עברייני הממסד, עוד מריונטה מיותרת שזוללת כספי משלמי מיסים.

התאבדות מהסוג האכזרי ביותר

"אם אדם מחליט להתאבד, שום דבר לא יעצור בעדו". לאמירה הזו אני מסכימה בסייג אחד: אנו, כסביבה לעולם לא נוכל לדעת אם אדם באמת מחליט להתאבד או שמא הוא רק רוצה להתאבד ללא מימוש מעשי, משום שאיננו קוראי מחשבות. נוכל לדעת זאת רק לאחר מעשה. ואולם, אנו כחברה, מתוך התובנות האנושיות הקיימות בנו, נשתדל לפעול לרווחתו של הפרט באופן כזה שירחיק את אותו פרט ממחשבות האובדנות שמשתלטות עליו, וזאת בשקלול האילוצים הקיימים, ובמקרה טופז, האילוץ של שלילת חירותו של אותו פרט.

דודו טופז התאבד. האגו שלו רצח את הנפש שלו, ואילו רגשות האשם העמוקים שבאו לאחר מכן רצחו את ההוויה והנשמה שלו, וזאת בעזרתם של בני אנוש שהיו אטומים לצרכיו הרגשיים הבסיסיים, בני אנוש בדמותם של פסיכיאטרים ואנשי שב"ס אפורים.

טופז התאבד בחנק, כאשר עד לרגע זה לא ברור איך בדיוק הצליח לבצע זאת. מה כן ברור? ברור שברצונו העז למות לא בחל בשום שיטה ובלבד שישיג את המטרה. העובדה כי בחר בשיטה כה קשה להתאבדות מורה על נחישותו העזה לעשות כן. מאחר והיה מוגבל בעזרים שהיו ברשותו הרי ברור שכדי לבצע התאבדות כל כך "מוצלחת" ובפרק זמן כה קצר של 10 דקות יש צורך בתכנון מוקדם, ואפילו שחזור וביצוע חזרות. בסיכומו של ענין, ברור לי היום שאת ענין ההתאבדות הוא תכנן הרבה קודם לכן, למרות חוות דעתם הכושלת והלא מקצועית של הפסיכיאטרים ה"מומחים" שקבעו כי אינו אובדני.

מגבלות המקום לא הותירו לטופז ברירה אלא לבחור בשיטת התאבדות אכזרית במיוחד, וזה רק מעיד כמה היה נחוש היה בדעתו לקפד את חייו בכל מחיר, גם במחיר של מוות ביסורים. מדוע השיטה כה אכזרית? קודם כל משום שמוות בחנק הוא מוות אכזרי, לא מתים ממנו מייד, כפי שמתים מייד מיריית אקדח או מנפילה מגובה (נפילה מגובה רב לעיתים מתים מדום לב באמצע הנפילה).

התאבדות בירייה או קפיצה מגובה היא סוג של התאבדות שאינה ברת חרטה, קרי, נגעת נסעת, לא ניתן להתחרט באמצע האקט ולהחזיר את הגלגל אחורה.

גם מוות בתליה מגובה הוא סוג של מוות בו לא ניתן להתחרט. כאשר מתים בחניקה האינסטינקט של יצר ההישרדות מתנגד לחניקה ואז אנו מנסים להשתחרר מהחניקה. כאשר אדם תולה עצמו מגובה, למרות התנגדות האינסטינקט שלו, קשה לו להשתחרר מאחיזת החנק המתהדקת בשל כח הכבידה ואז הוא מת. דודו טופז לא תלה עצמו מגובה, כלומר הוא יכל להשתחרר בכל רגע נתון מאחיזת החנק, ולמרות זאת יצר האובדנות שלו נלחם וגבר לבסוף על אינסטיקט ההישרדות, וזה מעיד על מצב סופני למוות. ההתאבדות של טופז דומה להתאבדות של אדם שהחליט להטביע עצמו בתוך דלי מים, להשקיע את ראשו בדלי כאשר בכל רגע נתון הוא יכול להתחרט ולהוציא ראשו מן הדלי, אך למרות הסבל הפיזי הוא הולך עם זה עד הסוף ולא מוציא את הראש מן המים.

המוות של דודו הוא אכזרי כפליים, ומדוע? כי בכל רגע נתון הוא יכל להתחרט ולהפסיק את האקט, ולמרות זאת המשיך. כלומר, לסבל הפיזי של החניקה נוסף גם הקונפליקט הנפשי להמשיך במעשה מול ההתנגדות המיוסרת של הגוף.

יש אנשים שמחליטים להתאבד ואפילו באמצע אקט ההתאבדות מתחרטים, חלקם אף מקבלים הארה על החיים, ומחליטים לא להתאבד יותר ולבנות את חייהם מחדש. זכורני מקרה של אישה שהחליטה להתאבד באמצעות תאונה. היא דהרה עם מכוניתה לתוך מבנה. המכונית התרסקה והחלה לבעור ואז אותה אישה זעקה לעוברי אורח שיחלצו אותה מן הרכב הבוער. במעמד זה קיבלה הארה על קדושתם של החיים ויותר לא חזרה על מעשיה. לדודו טופז זה לא קרה, הוא לא ראה הארה בקצה המנהרה.

סוף דבר

טופז אהב את המצלמות, הוא חי מן המצלמות, הוא חי מן הקהל. כמה לא אירוני שאת מותו בחר לבצע דוקא במקום בו אין מצלמות וללא קהל.

טופז נטל במשך שנים ארוכות סם פסיכיאטרי בשם "פרוזאק" וטען כי סם זה מאזן אותו, אך המציאות הוכיחה את ההיפך. הסכרת בה לקה ידועה כאחת מתופעות הלוואי של הפרוזאק. אני תקווה שמותו של טופז יגרום ולו במשהו לתחילתו של תהליך גסיסה של תעשיית הפסיכיאטריה, תעשייה שגורמת להרס גורף של בני אנוש בחברה המודרנית.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , | 9 Comments »

מונולוג של דניאל – ילד המאושפז בכפיה במחלקה סגורה

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 19, 2009


ילדים רבים, בריאים ונורמלים בנפשם מגיעים לאשפוזים כפויים במתקנים פסיכיאטרים במסגרת סמכות של פקידי סעד לחוק הנוער. אלו הם אותם עובדים סוציאליים שיושבים בלשכות הרווחה ומחליטים ש”טובת הילד” היא לכלוא את הילדים הללו במקומות המזוויעים האלה. אף אחד מהם לא יוצא משם נורמלי. למה לא שואלים לדעתו של הילד? מדוע רומסים את זכויות הילד? עד מתי תמשך ההפקרות הזו?


קוראים לי דניאל ואני בן עשר .

לפעמים אני באמת רוצה למות, אפילו שחברים שלי מבקשים ממני שאשחק איתם אני שקוע בעולם משלי עם מפלצות אבל גם עם מלאכים.

כשאמא שלי באה לבקר אותי בבית החולים היא בוכה בלי הפסקה ולא מצליחה לדבר מרוב שכואב לה. לא טוב לי בבית חולים. לא טוב לי. אני לא מבין מה כל הרופאים שלי אומרים לי. אבל לא טוב לי להיות במחלקה הזאת. יש שם ריח חריף של כדורים וזריקות. ואמא שלי לא מבינה למה מחזיקים אותי בחדר סגור, וקושרים אותי. היא שאלה את הרופא הרוסי מה יש לי. והרופא לא ממש הקשיב לה ולא ענה לה. נותנים לי המון המון כדורים. וגם זריקות וזה בכלל בכלל לא נעים לי. ואני כל הזמן עייף ורוצה לישון. אני לא מאמין בכלל במבוגרים, ובכל הרופאים שרק אומרים כן כן או לא לא.

אמא שלי לא מצליחה להוציא אותי מהמחלקה. כי הרופאים אומרים לה שאני ילד מאוד מאוד חולה. ולאמא שלי אין הרבה כוח. והיא רק בוכה ובוכה ובוכה. אני פוחד מאוד שאם אני אלשין למשטרה מה אני רואה במחלקה, מה עושים לילדים, לכמה מהם אז יהרגו אותי. אני לא יודע. אני לא רוצה בכלל לדבר. אמא שלי אומרת לי כל הזמן תגיד לי מה עושים לך תגיד לי. אני רק אומר לה מתי אני כבר אחזור הביתה. מתי?

הרופא הרוסי כל הזמן שואל אותי, אתה שומע כל מיני קולות? מה אתה רואה בדמיון? מה אומרים לך לעשות הקולות? הוא בכלל לא נותן לי לדבר, הוא בכלל לא מקשיב לי, ולא שואל אותי מה אני מרגיש בכלל? בגלל זה אני לא אוהב אותו. ובגלל שאני לא מדבר בחדר שלו, אז הוא לא אוהב אותי בכלל הרופא. ולא אכפת לו ממני. והוא לא שומע את הקול של אמא שלי.

אני חי פה לבד במחלקה. אמא ביקשה שאכתוב מכתב לראש הממשלה. אבל אני פוחד מראש הממשלה. אמא שלי אמרה שאני לא אפחד. היא התחננה בפני שאכתוב לו מכתב ואספר מה אני מרגיש במחלקה. אז כתבתי את המכתב הזה. ואמא שלי אמרה שהיא תשלח אותו לכל האנשים החכמים והעשירים שיושבים בתוך הכנסת ויש להם הרבה כוח והם יסגרו את המחלקה. וימצאו לנו בית אחר ששם לא קושרים בכלל ילדים. וכל היום רק ישאלו אותנו מה אנחנו מרגישים ויתנו לי לצייר את מה שאני מרגיש. ולא יסגרו לי את החלומות והמחשבות החופשיות שלי בכדורים ובזריקות. ככה אמא שלי אומרת.

אמא שלי אומרת לי בכל ביקור שהיא תלחם למעני. אבל היא כל הזמן בוכה. ואני חושב שנגמר לה כבר הכוח בידיים. לפעמים יש אנשים טובים במחלקה. לפעמים. אבל הם הולכים מהר. והלב שלי דופק כל הזמן שהם הולכים. הם אומרים לי שאני לא צריך להיות כאן שאני ילד חכם ומקסים. שזה לא המקום שלי. הם נותנים לי כוח. חבל שהם הולכים מהר ואני נשאר עם הרופא שלי שבכלל לא מסתכל לתוך העיניים שלי.

לפעמים יש שמש יפה בתוך החדר שלי. ולפעמים הירח שלי עצוב. ולפעמים העננים מאוד אפורים. והקירות במחלקה כאילו מדברים אלי ואומרים לי דניאל תהיה חזק. דניאל אמא אוהבת אותך. דניאל מחר שוב תזרח לך ובשבילך השמש. ואתה תחזור לשחק עם כל החברים שלך בחוץ.

אמא ביקשה ממני שאגיד לראש הממשלה במכתב שהוא ידאג שלא ישכחו אותי ואת כל החברים שלי בבית החולים. ואני שאלתי אתמול בלילה את אלוהים שלי אם זה בסדר לבקש מראש הממשלה שהוא עסוק מאוד בקשה כזאת. אלוהים אמר לי דניאל תנסה. אף פעם אל תתייאש. המילים שאתה כותב יגיעו ויגעו בכל נשמה. אני מקשיב רק לאלוהים שלי הוא אף פעם לא מאכזב. בני אדם אומרים הרבה מילים והמון משפטים ואחר כך הם הולכים, או רצים או נעלמים.

ורק אמא שלי ואלוהים שלי נשארים בתוך הגוף והלב שלי. אני עכשיו מסיים את המכתב אני הולך לחפש בחצר את השמש.

דניאל מחלקה ב

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , | 10 Comments »