הרהורים על משפחה וילדים

על הפרת זכויות הילד והמשפחה בישראל

Posts Tagged ‘רשלנות פושעת’

עובדת סוציאלית בכירה במשרד הרווחה נעצרה בחשד התעללות בתינוקות התאומים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- ינואר 25, 2012


בהמשך לפרשת התינוקות התאומים בתל השומר, אשר בהם נמצאו סימני חבלות קשים באיברים פנימיים בגוף. נעצרו הוריהם של התאומים וגם הסבתא , שהיא עובדת סוציאלית בכירה במשרד הרווחה ופקידת סעד לסדרי דין אשר אחראית לניתוקם של הורים מילדיהם ללא ראיות, וללא חבלות. רק על בסיס ה"תחושות" שלה נותקו ילדים מהוריהם במשך למעלה מ-30 שנה בהן היא עובדת כפקידת סעד.

אחד התאומים נמצא כרגע במצב אנוש, מורדם ומונשם.

עדכונים לגבי זהותה ומעלליה של הסבתא של התאומים חסרי הישע ניתן לקבל כאן באתר ויקיליקס הישראלי

נזכיר מקרה אחר שאירע בעבר הלא רחוק, בו עובד סוציאלי בשירות למען הילד הפקיר את בתו התינוקת 3 שעות בתוך רכוב סגור, והילדה כמעט מתה.

ממנו לא לקחו את הילדים, כי חבריו הקולגות במשרד הרווחה טענו כי "מדובר בתקלה"…

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , | 1 Comment »

החטא ואונסו

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- מרץ 3, 2010


הבוקר הוגשו כתבי אישום נגד 13 הנערים החשודים במעורבות בפרשת האונס החמורה בתל אביב שפורסמה השבוע. מדובר בנערה בת 15 שנאנסה באכזריות והושפלה ע"י חבורת נערים ממשפחות "טובות" מצפון תל אביב. לא ברור מה גרוע יותר, הנערים הפושעים או ההורים שלהם שהצדיקו את מעשיהם בתואנה כי ילדיהם "בני טובים" והנערה "פרובוקטיבית"… הורים שלרגע לא מפקפקים במעשי ילדיהם ה"טובים" ומאשימים כהרגלם את הקורבן.

ההורים טענו להגנתם כי הנערה הציגה התנהגות פרובוקטיבית… האם יתכן כי התנהגות זו היא תוצר של ההתעללות שעברה ע"י הנערים הללו? אם התנהגות זו אינה תוצר של ההתעללות שעברה, זה בוודאי לא נותן לגיטימציה למפלצות אדם אלו לנצל את חולשתה על מנת להתעלל בה, שהרי בסך הכל מדובר בנערה חסרת ישע.

אין ספק, האתוס של הגנה על החלש אינו צד חזק בחברה הישראלית על כל גווניה, והצהרה זו אף אינה פוסחת על הציבור הדתי לאומי שלאחרונה נחשף בערוותו בפרשת הרב מוטי אלון והעובד הסוציאלי הדתי סטנלי שניידר.

הרומן החטא ועונשו מאת דוסטויבסקי עומד על הרחמים להם זכאים גם אלו אשר חייהם נראים בעיני אחרים כלא חשובים לכאורה. ספר זה מרבה לעסוק בשאלות מוסריות כמו חשיבות החיים והאחריות ללקיחתם והעונש הנלווה לכך. הסטודנט הרוצח רסקולניקוב גרס כי אין בני האדם שווים, והשאלה החוזרת במחשבותיו היתה, האם, בתור האדם "הדגול" שהוא, יש לו הזכות לבצע פשע על מנת להטיב עם העולם? האפשר לאדם "נעלה" כמוהו לקחת חיים כה "בלתי נחוצים" כחייה של הזקנה המלווה בריבית קצוצה? מסקנתו של הספר מעמידה את הסדר החברתי על כנו, בבוא הרוצח רסקולניקוב על עונשו, והגאולה שהוא מוצא בחזרתו בתשובה.

האם היות הנערה מאוהבת וחסרת ישע בשל היותה חסרת יכולת נפשית להתנגד לתביעותיו של הנער האנס מקנה לו זכות לרצוח את נפשה רק משום שהוא ומשפחתו חושבים שהיא "פרובוקטיבית"? וודאי שלא.

הרצחת וגם ירשת

בעידן ההישגיות וחוסר הערכיות, כאשר הוריו של נער מתבגר אינם מסוגלים להבין את חומרת מעשיו של בנם ואף מצדיקים אותו, קל וחומר שנער זה, בן 16-17 לא יוכל להבין בעצמו את חומרת מעשיו, למרות שגיל האחריות הפלילית במדינת ישראל נקבע לגיל 12. (בבריטניה הוא נקבע לגיל 10, כנראה שהילדים הבריטים בוגרים יותר מהילדים הישראלים)

לא מפליא אם כן, אם אותו אספסוף הורים שבניהם אנסו והשפילו את הנערה, הורים שאף לא הביעו סליחה או חרטה כלפי הקורבן וגם הצדיקו את מעשי ילדיהם, הם אותם הורים שכל פעם שהיה ילד בעייתי בגן של הבן שלהם כשהיה קטן, הם היו רצים לעיריה וללשכת הרווחה על מנת לנסות לסלק את אותו ילד "פרובוקטיבי" מהגן, בתואנה כי הוריו "מזניחים" אותו והוא משפיע על ילדם לרעה… שהרי הילד שלהם הוא "נורמטיבי" וכל ילד "שונה" או "נחות" שחלילה יציק או יפריע לאוצר שלהם בלימודיו ובמשחקיו, יורחק מבית הספר ע"י אותו אספסוף הורים "נורמטיבים", כמובן בסיוע אנשי "חינוך" שאינם יודעים להתמודד עם הילדים ה"שונים" לכאורה.

ברבות הימים, כשהילד הרך וה"טוב" של הורים אלה יהפוך לנער מפלצתי ויאנוס נערה באכזריות בלתי נתפסת, הם יפרסו עליו את כנפיהם ויגנו על האוצר, שהרי הילד שלהם הוא "ילד טוב" והם "הורים טובים ונורמטיבים", והאשם הוא בקורבן, שהרי הנערה התקרבנה והיתה "פרובוקטיבית" וממילא היא "שונה", נחותה והגיעה מבית "מזניח" לכאורה.

מיהו "נורמטיבי"

ההגדרה "נורמטיבי" היא הגדרה לא ברורה ומתייחסת בעיקר לפאן הארצי של הדברים. כך תוגדר משפחה "נורמטיבית" כתא משפחתי שבו יש אמא, אבא, שניהם נשואים, מצבם הכלכלי טוב, יש להם כלב, וילדיהם הולכים באופן סדיר לבית הספר ולחוגים. ההגדרה אינה מתייחסת כלל לערכים עליהם גדלים הילדים.

ההורים הישראלים משקיעים פחות זמן איכות עם ילדיהם בהשוואה להורים האירופאים. במקום לשבת עם הילדים ולהסביר להם על תורת המידות ועל דרכי העולם, הם מעדיפים להעביר את האחריות לגורמים אחרים כגון פסיכולוגים ו"מטפלים" למיניהם. כך אנו עדים כיום לקיומה של תופעה חולנית גדלה והולכת של תעשייה עתירת כסף של "טיפולים" למיניהם בילדים, כמו טיפולי אמנות, מים, סוסים, חמורים, עיזים ועוד… טיפולים שהם מיותרים לחלוטין, חסרי כל ביסוס מדעי, אינם תורמים כהוא זה למצבו הרגשי והערכי של הילד. ההורים שאינם מסוגלים להעניק את זמן האיכות לילדם שולחים אותו במקום זאת ל"טיפול" ובלבד שישתחררו מעול זמן האיכות ויוכלו להתגאות בפני חבריהם בגינה או בבית הכנסת כי הילד שלהם "מטופל".

חוג אמנות לילדים עולה כ-200 ₪ בחודש, תוסיפו לאותו חוג את המילה "טיפולי" והופ המחיר קופץ ל-200 ₪ בשעה, למרות שמדובר באותו חוג, אותם תכנים, אותו הדבר.

נציין כי גם החוגים עצמם אינם יכולים להוות תחליף לזמן האיכות של הילד עם ההורה בבית, שהוא חשוב אלפי מונים מכל חוגי ההעשרה והמענקים החומריים למיניהם.

דיבורים, דיבורים, אבל היכן נתונים מספריים שמאששים את מה שנאמר?

מיתוס ה"אמא היהודיה" התנפץ ב-UNICEF

מחקר יוניסף משנת 2007 מראה מצב עגום ביותר של המשפחות הישראליות. ההורים הישראלים אולי יותר היסטריים לגבי ילדיהם מן ההורים האירופאים אך הם בהחלט פחות "הוריים" ופחות משקיעים בילדיהם מאשר ההורים האירופאים. מיתוס ה"אמא היהודיה" הוא מיתוס מופרך.

בדוח יוניסף נבדקו 21 מדינות OECD המוגדרות כמדינות מפותחות, בהן ישראל.

הטבלה בעמ' 21 מראה את אחוז בני הנוער בגילאים 15 עד 19 שאינם נמצאים במסגרת כלשהי: חינוכית, מקצועית או תעסוקתית, כלומר אחוז הנוער שמסתובב בחוסר מעש. ישראל מובילה במקום הראשון עם כ- 25% מבני הנוער חסרי מסגרת, כמעט פי 2 מהבאה אחריה בטבלה, צרפת.

הטבלה בעמ' 24 מראה את אחוז בני הנוער בגיל 15 אשר אוכלים עם הוריהם את הארוחה העיקרית סביב לשולחן, מספר פעמים בשבוע. ישראל נמצאת במקום האחרון עם 57%, לעומת איטליה בראש הטבלה עם 94%.

הטבלה בעמ' 25 מראה את אחוז בני הנוער בגיל 15 אשר משוחחים עם הוריהם שיחת הורה-ילד מספר פעמים בשבוע. ישראל בתחתית הטבלה עם 37% , לעומת הונגריה בראש הטבלה עם 91%.

הטבלה בעמ' 28 מראה את אחוז בני הנוער בגילאים 11, 13 ו15 אשר אוכלים ארוחת בוקר בכל יום לפני שהולכים לבית הספר. ישראל וסלובניה בתחתית הטבלה עם 40% , לעומת פורטוגל בראש הטבלה עם 82%.

הייתם רוצים שאנס יגן עליכם?

תארו לכם שנערים אנסים אלו יתגייסו לצה"ל בקרוב ומאיזו סמטה יגיח ילד ערבי "פרובוקטיבי" שמקלל את אותו חייל שאנס, כך שבמקום לנסות לתפוס אותו ולאזוק אותו או לירות עליו כדורי גומי, החייל שאנס יירה עליו כדורים חיים ויהרוג אותו, או לחילופין נערה מתנחלת שמקללת את החייל הזה והופכת ל"פרובוקטיבית", ובמקום לאסור אותה, הוא ינחית לה אגרוף בבטן כי היתה "פרובוקטיבית".

הייתם נותנים לחייל כזה נשק ביד? אני לא. קשה לחשוב שאדם שפעל לפי "עקרון העדר" ואנס נערה כי חבריו מן העדר השפיעו עליו, לא יושפע מחר במלחמה ע"י חבריו לבזוז בתי אזרחים או לאנוס נערות "פרובוקטיביות" של האויב או לירות כדור בשבוי כפות.

מערכת החינוך, לאן?

מערכת "החינוך" כיום אינה מערכת מחנכת, היא לכל היותר מלמדת, אבל בהחלט לא מחנכת. המורים כיום אינם מחנכים ילדים משום שהם עצמם אינם ערכיים כבעבר ודלים ביותר ביכולת הקשב שלהם לצרכי התלמידים.

המורים אינם רוצים ואינם מסוגלים להתמודד עם ילד שגוזל מהם אנרגיות מיותרות ואז בהבל פה הם מעבירים את הטיפול לרשויות הסעד, לעיתים בפיצוח מזמור של השמצות והכפשות על הילד והוריו, תוך ניצול לרעה של החוק המקנה להם להשתמש במושג "חשד סביר להזנחה והתעללות" כאוות נפשם וללא כל פיקוח.

מורים רבים שעובדים יד ביד עם עובדים סוציאלים ומעוניינים בילדים רדומים שלא יפריעו להם במהלך השיעור, כופים על תלמידים ליטול סמים פסיכיאטריים, זאת באמצעות עירוב פקידת סעד אשר מגבה את המורים ומשתמשת בכח הרב מדי שנתן לה החוק כדי לכפות סמים פסיכיאטרים על ילדים.

אמות המוסר של מורים רבים בישראל כיום הן מתחת לכל בקורת. רחל מירון, לשעבר מנהלת בית ספר היטיבה לתאר את מצבם העגום של המורים כיום. היא טוענת שכדי להצליח, המורים לא יכולים לפעול כרובוט ולהשתמש בחוק היבש, מורים חייבים להשתמש בחוקים פנימיים שלהם אשר מבוססים כמובן על ערכים אמיתיים.

בובת "טיפול" של רשויות הרווחה

חוסר המקצועיות המשווע המלווה בשחיתות בריונית של עובדי הרווחה כלפי הורים וילדיהם ידוע זה שנים רבות לא רק בישראל אלא בעולם המערבי כולו. ח"כ מרינה סולודקין הגדירה את קבוצת עובדי הרווחה כפשע מאורגן. די לצפות בתחקיר מבט שני או בכתבה בשם יתומי הרווחה של מרב בטיטו על מנת להבין באיזו מערכת דורסנית מדובר.

עובדי סעד לרוב אינם קשובים למצוקותיהם של ילדים אלא משתמשים בילדים כבובות "טיפול" בלבד.

כמה לא מפתיע כי עובדות הרווחה שושנה חרחס מנהלת האגף לשירותים חברתיים בעיריית ת"א והילה אריאל מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים בעירית ת"א כשלו באיתור מצוקותיה של הנערה שנאנסה. נערה שטופלה על ידם למעלה מ-10 שנים החל מכיתה א' הידרדרה במדרון התלול מתחת לאפן ובמסגרת אותו "טיפול" כושל ארוך טווח שניתן לה החל מכיתה א'. "טיפול ארוך טווח" בטרמינולוגיה של עובדים סוציאלים הוא מילה נרדפת לביטוי "ניסוי וטעיה", מנסים וטועים, ושוב מנסים וטועים, וכך הלאה, וכך חולפות להן השנים ואז מתברר שה"טיפול" הזה הוא בכלל ברכה לבטלה, משום שלרשויות הסעד בישראל אין כלל את הכלים המקצועיים לטפל נכון בילדים ובמשפחות.

ואז מתרצות העובדות הסוציאליות בעירית ת"א את כשלונן כ"תקלה" ואף מוסיפות חטא על פשע וטוענות  כי תיתכנה עוד "תקלות" כאלו. במילים אחרות הן מודות כי אין להן את המסוגלות לאתר ילדים ונוער במצוקה ולטפל בהם נכון, ואם אכן הצליחו במקרה אחד או שניים, הרי שמדובר ביד המקרה בלבד.

אלה, נערה בת 14 שסבלה הצקות חוזורת ונישנות מצד תלמידים בבית הספר, ובעקבות כך נרדפה ע"י רשויות הסעד בכרמיאל ואושפזה בכפיה במחלקה פסיכיאטרית אמרה לנו לפני שנמלטה מישראל כי מי שעבר התעללות מינית, אותו ישלחו למוסד סגור ולא את הנערים המתעללים. האם יתכן כי הנערה הסתירה את מקרה האונס משום שחששה כי תישלח למוסד סגור לצורך "טיפול" ו-"שיקום" בעוד שהנערים האנסים היו ממשיכים את לימודיהם בבית הספר כרגיל?

נזכיר אף את הנאנסת מקיבוץ שמרת שמעולם לא התגברה על מקרה האונס. מן הסתם אף היא הפכה לאחר האונס לעוד "בובת טיפול" של רשויות הסעד אשר כשלו במתן מענה נכון לטיפול במצוקותיה וברבות הימים אף גזלו ממנה את ילדיה, בשל חוסר מסוגלותה לטענתם לגדל את ילדיה.

עולמו הצר של העובד הסוציאלי

שופט הנוער בדימוס, מר אהרון מלמד, אשר שימש אף כיועץ במשרד הסעד ממשיך בדרכו החד צדדית, בה הוא תומך בעובדים הסוציאלים ומוקיע את משפחות הקרבנות. כך הצהיר השבוע מר מלמד שהנערה שנאנסה באונס קבוצתי שייכת לקבוצת נערות אשר להן "פרופיל אישיותי קבוע". לדבריו, אלו נערות שמחפשות תשומת לב בחוץ כי חוו "הזנחה" בבית. ובמילים אחרות, הקורבן אשם ובעיקר אשמה משפחתו הכואבת ש"הזניחה" אותו.

גישתו של השופט מלמד מציינת למעשה את גישת משרד הסעד, גישה מוטעית מיסודה השמה את הילד ומשפחתו במוקד הדיון, ולא את הילד וסביבתו במוקד הדיון. מחצית מילדותם מבלים ילדים במסגרות החינוכיות, ולא ניתן להתייחס למסגרות אלו כאל ריק. כאשר ילד מפתח בעיות התנהגות, העובד הסוציאלי מנסה מייד לאתר את מקור הבעיה במשפחה תוך התעלמות טוטאלית מסביבות אחרות כגון סביבת בית הספר שלעיתים היא עצמה הגורם להידרדרות בהתנהגותו. העובד הסוציאלי למעשה מתעלם מן המכלול ובמקום לבנות תכנית טיפולים מערכתית מתאימה הוא מחפש פגמים במשפחה, יוצר בקיעים בתא המשפחתי ושם חוצץ בין המשפחה לילד. עובדי משרד הרווחה פועלים כנגד ההורים ולא לטובת הילדים. נדיר למצוא פקידת סעד שתתלונן נגד אנשי חינוך שהתעללו בילדים שהרי אנשי חינוך מספקים לה סחורה ופרנסה, הם מדווחים לה על ילדים עם בעיות התנהגות כאשר אינם יודעים להתמודד איתם. אם הילה אריאל, מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית ת"א שהיתה אחראית על הנערה שנאנסה היתה פועלת גם במישור הסביבתי, קרי בבית הספר או בשכונה, יתכן והיתה מאתרת את הבעיה מבעוד מועד.

שווים יותר ושווים פחות

בעוד שבעיני הטבע כל בני האדם שווים באותה מידה, הרי שבעיני בני האדם עצמם לא כל בני האדם שווים באותה מידה. כשם שרסקולניקוב חשב שיש שווים יותר ושווים פחות, והחליט לרצוח את הזקנה, כך גם בעיני הממסד יש שווים יותר ושווים פחות. אך בעוד שמצפונו של רסקולניקוב העיק עליו והוא הפנים את מעשיו האסורים, טחנות ה"צדק" במדינת ישראל ממשיכות לטחון רפש, כדברי קהלת: " מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרֶשַׁע".

על שופטי הנוער שפועלים בניגוד לחוק וללא פיקוח, באמצעות הדלתיים סגורות,עושים שימוש בבית המשפט כאילו היה המגרש הפרטי שלהם ופוסקים כחותמת גומי של פקידי סעד ממשרד הרווחה לא נרחיב הפעם.

המשפט של הנאנסת מקיבוץ שמרת ארך שנים. בבית המשפט המחוזי דן בפרשה השופט מיכה לינדנשטראוס. לינדנשטראוס זיכה את הנאשמים וטען כי עדות הנערה הייתה בלתי אמינה. בעקבות הזיכוי פרצה סערה ציבורית והמדינה החליטה לערער על הזיכוי של ארבעה מבין שמונת הנאשמים לבית המשפט העליון. נשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר, והשופטים מישאל חשין ואליעזר גולדברג הפכו את ההחלטה והרשיעו את הארבעה, שנשלחו לעונשי מאסר של שנה עד שנה ושלושה חודשים בלבד. כאמור, הנאנסת מעולם לא הצליחה להשתקם ומיכה לינדנדשטראוס שעובד כיום כמבקר המדינה ממשיך להתעלם מתלונותיהם של הורים על פשעי משרד הסעד כנגד ילדיהם.

בשנת 2003 שחרר השופט ציון קאפח פדופיל שתקף מינית ילדה בת 10 משום שטען כי הילדה "פיתתה" את הפדופיל. בית המשפט המחוזי הפך את החלטתו של קאפח והרשיע את הפדופיל.

בשנת 2004 שיחררה שופטת הנוער דנה מרשק מרום 9 נערים שהואשמו באונס קבוצתי של נערה בת 16 בגלל שהנערים הם "בני טובים והרשעה תחבל בגיוסם לצה"ל"…

אז עתה ברור לנו מי גרוע יותר מן הנערים והוריהם, אלו הם השופטים שנותנים גושפנקא למעשים הנלוזים של בני בליעל ומאשימים את הקורבנות, את החלשים.

ועתה יתכן כי יקלו בעונשם של הנערים האנסים מצפון ת"א כי יתחשבו בכך שהנערה היתה "פרובוקטיבית" והם בסך הכל "בני טובים".

ורק פיני כהן שזרק נעל על השופטת דורית בייניש משום שלטענתו היא מושחתת ימשיך להיות במעצר עד תום ההליכים, לא בגלל שרצח או אנס חלילה אלא רק בגלל שזרק נעל, שהרי חייהם של שופטים שווים יותר מחייה של ילדה שנאנסה או מחייה של הזקנה המלווה בריבית קצוצה, לא?

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

ילדיי רוסקו לרסיסים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- פברואר 20, 2010


תושב גבעת שמואל הגיש תביעת ענק נגד העירייה, בדרישה לפצותו ב-95 מליון שקל. לטענתו, דוח שהגישה לשכת הסעד לבית המשפט הוביל למאסרו ולפגיעה קשה בילדיו, שנותרו עם אימם פגועת הנפש. "במחי יד נהרסו חיי נער וילד רך בימים, חתכו עם סכין חדה את חבל הטבור של ילדיי ובכך נמנעה מהם האפשרות להתקדם", הוא טוען. העירייה: נגיב בבית המשפט.

אבישג בדש-זברו | ידיעות בקעת אונו

אב לארבעה מגבעת שמואל תובע 95 מליון שקל מהמחלקה לשירותים חברתיים בגבעת שמואל ומהרשות עצמה, כפיצוי על התנהלותם בעניין משפחתו בעבר. התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בפתח תקוה, ונוסחה ע"י התובע עצמו.

לפי התביעה סיפק אגף הרווחה בגבעת שמואל דוח סוציאלי בלתי אמין לבית המשפט, כאשר זה עמד לגזור את דינו אם ירצה את עונשו בכלא או בעבודות שירות. בעקבות דוח זה, נטען, השתנו חייהם של כל בני המשפחה באופן טראגי, ותוצאותיו ממשיכות ללוות אותם.

"אפשר לקרוא לתביעה זו מכתב מצמרר, כאשר במחי יד נהרסו חייהם של נער וילד רך בימים, שהיו אמורים להתפתח ולפרוח. הנתבעות חתכו עם סכין חדה את חבל הטבור ובכך נמנעה מהילדים אפשרות להתקדם, להתפתח ולחיות", כתב האב בתביעתו.

התעלמות פושעת

לפני כשנתיים הסתבך האב בפלילים והועמד לדין בפרשת מרמה. לפני גזר הדין ביקשה השופטת דוח סוציאלי על מצב משפחתו מאחר וחששה לגורל ילדיו הקטינים בעת שירצה את עונשו בכלא. מהות טענתו של האב כעת, בתביעתו, היא שעל אף שהמצב בבית היה קשה – עם שני קטינים ואמם הסובלת ממחלת נפש – הציגו עובדי הרווחה דוח שממנו עלה כי המצב בבית טוב ויציב. בעקבות זאת החליטה השופטת לשלחו לכלא במקום לעבודות שירות, והדבר הוביל לפירוק המשפחה ולפגיעה חמורה במצבם הנפשי של הילדים. כך נטען בתביעה: "הדוח הסוציאלי הינו דוח שקרי ומגמתי שנכתב ונערך לבית המשפט העליון ביודעין ובזדון, ומתוך כוונה לגרימת נזק, ו/או בשוויון נפש לאפשרות לגרימת נזק במעשה האמור, ולחילופין בגרימת נזק ברשלנות כאמור". האב מציין כי "הדוח הסוציאלי סובל כרונית מהתעלמות פושעת ממה שהיה ידוע היטב לנתבעות".

לאחר שהוגש הדוח מטעם הרווחה בגבעת שמואל הגיש האב חוות דעת של מומחה מטעמו, מר דרור אורטס שפיגל, עובד סוציאלי בכיר במכון הישראלי להערכת מסוכנות. תקציר מסכנותיו היו כי "יציאתו של האב מתפקוד במשפחה תגרום כנראה בטווח הקצר ביותר את פירוקה. סביר להניח כי שני הבנים בעלי הצרכים המיוחדים יצטרכו להיות מועברים לפנימיות מתאימות, ולגבי האם יהיה צורך למצוא מקום מגורים מתאים. כל השלושה צפויים למשבר משמעותי קשה, משבר אשר את היקפו ואורכו קשה מאד להעריך".

בתביעה מתאר האב את השתלשלות חייו של בנו הגדול, שהיה בן 16 בעת שנכנס לכלא. "כבר מההתחלה בני לא ידע להסתדר, איך חיים ללא אבא, ללא משפחה, ונפל לחושך. אף אחד לא יכול להסביר מה זה אומר, וגם אני האב לא יכול להעביר את התחושה של נער, ספק ילד, בשנות הבגרות הקריטיות, וזה עוד עם הקשיים שכבר סבל מהם. הוא התכנס בעצמו, נתלש מהחיים". האב טוען כי הנער נותר חסר אונים, עבר בין בתים שונים ולא הצליח להיקלט במשפחה אומנת שאליה הופנה. אביו חיפש לו מבין כותלי הכלא משפחות שיארחו אותו, רק כדי שלא יסתובב ברחובות.

תקופה מסוימת התגורר הנער אצל דודו, אחי האב, שגם הוא סובל ממחלת נפש. הילד עבר בין קרובי משפחה נוספים, אך לא הצליח להיקלט באף בית. גם הטיפול הפסיכיאטרי והפסיכולוגי בו הופסק לחלוטין. "הנתבעות שייצגו את הרווחה לא עשו כלום, לא דאגו לכלום בעבור בני", נטען בתביעה.

פקידת סעד לחוק הנוער בגבעת שמואל – אפרת לביא, חיפפה בעבודה וגרמה נזק לקטינים

עדיף למות

אחרי 11 חודשים השתחרר האב מהכלא ונפגש עם בנו. "מצבו ביב בכי רע", הוא מתאר, "ובחג סוכות האחרון, כשכל המשפחה התכנסה, הוא עשה מעצמו צחוק בפני כולם בכך שדיבר שטויות שאין להן כל בסיס. בצהרי יום המחרת התפרץ לסלון ואיים לרצוח את כולם על כך שצחקו עליו, לאחר מכן הסתגר בחדרו, ולעת ערב בצאת החג יצא מהבית ונעלם לכמה שעות".

מצבו של הנער המשיך להידרדר, עד שאושפז במחלקת נוער סגורה במרכז לבריאות הנפש גהה, שם הוא אמור לשהות תקופה ארוכה עד שמצבו יתייצב. גם הוא מוגדר כעת כסובל ממחלת נפש.

הבן הצעיר יותר היה בן 6 בעת המאסר. "הילד הכי יפה והכי חמוד בעולם נשאר במצב הלם וטראומה, ולא היו לו הכלים לבטא את זה ו/או לפרוק את זה, ובטח לא להתמודד עם זה", מסביר האב בתביעה, "בני חזר הביתה מהגן ומצא בית ריק. אין אבא, אין אח, אין כלום".

האב מתאר את כאבו של הילד ואת ההידרדרות במצבו: "בני נסגר בעצמו. לא הבין על מה ולמה כל זה קורה. למה אין אבא בבית. הוא פיתח חרדות קשות ובולטות". עוד מציין האב בתביעה כי אבחון שנעשה לילד בשירות הפסיכולוגי מטעם הנתבעות, כשנה לאחר שהאב נכנס לכלא, ובטרם שוחרר ממנו, מצביע על פיגור קל ועל החמרה קשה במצבו הרגשי.

לאורך התביעה מגנה האב את מסקנות הדוח הסוציאלי שניתן לשופטת במשפטו ומערער על אמינותן. הוא טוען כי פקידת הסעד לחוק הנוער לא עשתה דבר למען הילדים. בדוח נכתב כי הבן הגדול יותר ישתלב במשפחה אומנת ביישוב, אולם בכתב התביעה נטען כי "המשפחה האומנת כלל לא ידעה מי זה הילד ומה זה אומר לטפל בו. לאחר כחודש הוא מצא את כל הדברים שלו ארוזים מחוץ לדלת !".

במקום אחר בדוח נכתב כי הבן הקטן יישאר בטיפולה של האם, ונגד כך טוען האיש בתביעתו: "לאם יש נכות נפשית, איך בדיוק היא יכולה לתפקד כהורה? הנכות לא רק היתה ידועה ללשכת הסעד, הם גם פנו לביטוח לאומי בכתב שהאם אינה כיולה לתפקד. האם לבד צריכה הורה עבורה".

עם כניסתו לכלא הפסיקו הנתבעות ושירותי הרווחה את הקשר האינטנסיבי עם משפחתו, טוען האיש, "וזה כי כבר קיבלו את מבוקשן, להכניס את האב לכלא. בכל פעם שהאם פנתה עם קשיים לפקידת הסעד אפרת לביא נאמר לה שאם תמשיך להתלונן יילקח ממנה הבן הקטן. עקב כך שתקה האם, מאחר שכבר ידעה שהנתבעות הוליכו אותה שולל".

האיש, הסובל בעצמו מההפרעה הנפשית מאניה-דיפרסיה, מנסה בשנה האחרונה לאסוף את שברי המשפחה. הוא מתמרן בין בנו שמאושפז בגהה, לבין הטיפול בבנו הקטן הסובל מבעיות רבות לטיפול באשתו, ומתאר את המצב בבית כגהינום.

"אני האב מעורער בנפשי ובגופי", הוא מסכם את התביעה, "ומתמודד יום יום ושעה שעה עם מסגרת משפחתית קשת יום ושבירה. אני זה שמופקד על גידול וטיפול בילדיי, שעולמם רוסק לרסיסים, אם אפשר לקרוא לזה עולם בכלל. את האמת צריך לאמר כאן ועכשיו, עדיף למות מאש לחיות במצב כזה שבו הקטינים הילדים חיים, בעקבות הפשע שביצעו הנתבעות".

בשבוע הבא אמור בית המשפט להחליט אם לקבל את בקשתו לפטור אותו מתשלום אגרה עבור הגשת תביעת הענק.

עיריית גבעת שמואל מסרה בתגובה: "מטעמים של צנעת הפרט, לא נדון בנושא מעל דפי העיתון. כל התייחסות העירייה לנושא הועלתה בכתב ההגנה לבית המשפט".

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , | 15 Comments »