הרהורים על משפחה וילדים

על הפרת זכויות הילד והמשפחה בישראל

Posts Tagged ‘רפואה’

ריספרדל – מתכון לגידול שדיים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- מרץ 20, 2010


הסם הפסיכיאטרי האנטי פסיכוטי ריספרדל הוכח כסם מסוכן לילדים ונוער. לסם זה תופעות לוואי מסוכנות כגון סוכרת, התקפי אפילפסיה, וגם שיבוש הורמונאלי כפי שמובא בכתבה מטה על ילדים בנים שנטלו ריספרדל וגידלו שדיים.

אין להיכנע לתכתיבי בתי הספר והמורים שרוצים שקט בכיתה ומפעילים לחץ על ההורים לתת לילדם את הרעל המסוכן הזה ובלבד שתהיה להם עבודה קלה ושקטה. את הלחץ הם מפרשים כ"טובת הילד" ו"עזרה לילד", ואם ההורה מסרב לסמם את ילדו הם מדווחים לעיתים לפקידת סעד על "הזנחה", כדי לפטור עצמם מאחריות. חלקם בעצמם נותנים לילדיהם סמים פסיכיאטרים כי הם עצמם לא מסוגלים להתמודד עם ילדיהם בבית. ריטלין הוא סם נפוץ בקרב הרבה ילדים של אנשי הוראה vמתיימרים לכנות עצמם גם אנשי "חינוך".

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , | 3 Comments »

יש לכם ADHD? יתכן כי לא תקבלו רשיון נהיגה בעתיד

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- דצמבר 13, 2009


למרות שידוע כיום כי לא קיימים כלים מדעיים לאבחון הפרעות קשב וריכוז וכי אלו שאובחנו בטעות כלוקים בתסמונת, הינם אנשים נורמאליים לחלוטין הרי שעתה יצא מחקר מתייג חדש של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, נהגים שאובחנו כלוקים בתסמונת יתקשו בקבלת רשיון נהיגה בעתיד, מאחר ויוגדרו כנהגים מסוכנים בשוגג.

אגב, המחקר בקטע העיתון המצ"ב לוקה בחסר ומוטה מראש מכמה טעמים:

1. מחקר סטטיסטי בלתי תלוי צריך להתבצע על מדגם אקראי של נהגים כאשר ההנחה היא שקיימים מתוכם כאלו בעלי ADHD, ולא על מדגם לא אקראי כפי שבוצע במחקר הנוכחי, בו מראש נבחר קהל היעד של 67 נהגים (אגב, המדגם קטן מדי למחקר מורכב מן הסוג הזה)

2. מחקר נקי יש לבצע כאשר החוקר אינו יודע מראש אם הנהג אותו הוא בודק אובחן כלוקה בתסמונת ורק לאחר ניתוח הממצאים יש לברר אם יש קשר בין תוצאות המבחן לאישיותו של הנהג. במחקר הנוכחי, החוקרים ידעו מראש מיהו הנהג אותו הם בודקים ולכן יתכן כי הייתה כאן הטיית מחקר על מנת שיתאים להשערות שהוגדרו מראש.

3. המדגם קטן מדי ביחס למורכבות המחקר, ויתכן כי לא נבדקו משתנים נוספים המשפיעים על תוצאת המחקר כמו זמן נהיגה על הכביש (נהגי משאיות עושים יותר קילומטראז' ולכן מן הסתם עושים יותר תאונות)

המסקנה: הורים, תחשבו טוב לפני שאתם שולחים את ילדיכם לאבחונים מן הסוג הזה, משום שקיים סיכוי שאבחונים כאלו יחבלו בסיכוייהם של ילדיכם להתקדם בעתיד.

עוד על הסכנות הטמונות באבחון שגוי של הפרעת קשב ריכוז ובמתן ריטלין:

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , | 13 Comments »

שודדים את נשמות הילדים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- נובמבר 25, 2009


GenerationRX – קטעים מסרטו עטור הפרסים של הבמאי קווין מילר על הסכנות ותופעות הלוואי הקשות של הסמים הפסיכיאטריים, קשות שבעתיים כאשר מדובר בילדים ובני נוער. הסרט עוסק בהונאת ושחיתות מנהל התרופות והמזון האמריקני, ה-FDA , אשר עובד בשיתוף פעולה הדוק עם יצרני התרופות ומאשר תרופות מסוכנות שלהן תמורת הטבות ומימון כספי. הסרט אף עוסק בקשר המסוכן בין מערכת החינוך לפסיכיאטרים.

קישורים נוספים:

השעיות לא חוקיות בבתי ספר

לצפיה בסרט במלואו, בשפה האנגלית:

חלק א

חלק ב

חלק ג

חלק ד

חלק ה

חלק ו

חלק ז

חלק ח

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 1 Comment »

התאבדותו המזעזעת של ילד בן 7 במסגרת אומנה

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- ספטמבר 10, 2009


גבריאל מאיירס בן 7 תלה עצמו במקלחת ב- 16 באפריל 2009, בעת שהותו במשפחת האומנה שבה שהה מזה כשנה.

בהיותו בחסות המדינה קיבל גבריאל הקטן בן השבע תרופות פסיכוטרפיות חזקות נגד דיכאון כמו Symbyax (סימבייקס, תרופה חזקה נוגדת דיכאון נגד ביופולריות, ובעיות דיכאון במבוגרים) התרופה בעלת תופעות לוואי של מחשבות אובדניות. התרופות ניתנו לדניאל בניגוד להסכמת הוריו, או בית משפט כפי שהחוק מחייב.

צפו בכתבה המדווחת על ההתאבדות המזעזעת הזו.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 2 Comments »

בעוד שפסיכיאטריה היא מדע בדיוני, התאבדות דודו טופז היא אמיתית

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- אוגוסט 23, 2009


DuduTopazHandWriting

כתב ידו של דודו טופז

פרשת התאבדותו של דודו טופז מוכיחה שוב כי לא ניתן לסמוך על שיקול דעתה של הפסיכיאטריה, משום שזו אינה נשענת על כלים מדעיים. היעדר כלי בדיקה אובייקטיבים משמעו אבחונים שגויים גורפים, ולכן מסוכן והרסני לשלוח ילדים לאבחונים אצל פסיכיאטרים משום שאבחונים מוטעים אלו יקבעו את גורלם המר לאורך כל שנות חייהם וימנעו מהם לבנות חיים נורמטיביים.

רשלנות מקצועית או כשל מערכתי?

6 פסיכיאטריים שונים בדקו את טופז כ 8-9 פעמים ואף לא אחד מהם זיהה נטיה לאובדנות. אף לא אחד מהם היה מסוגל לאבחן את טופז כראוי. ברור שטעות של 6 פסיכיאטרים אינה יכולה להצביע על כשל נקודתי, היא אינה יכולה להצביע על רשלנות מקצועית. טעות כזו מצביעה על כשל מערכתי, קרי על בעיה שורשית חמורה בשיטות האבחון של פסיכיאטרים. 6 פסיכיאטרים טעו, לא אחד, אלא 6 !! באותה נקודת זמן.

גם המקרים ההפוכים מעידים, שוב, כי אין לסמוך על חוות דעתם של פסיכיאטרים.

לאחרונה הייתי עדה למקרה בו נערה אובחנה בשוגג ע"י פסיכיאטרים כבעלת התנהגות אובדנית. בהמלצת פקיד סעד (עובד סוציאלי ממשרד הרווחה) נלקחה הנערה מבית הספר ואושפזה בכפיה במחלקה סגורה. היא עברה התעללות נפשית קשה מצד צוות המקום, היתה עדה להתעללות פיזית של צוות המקום בילדים אחרים, וזאת בנוסף לטראומה הקשה אותה חוותה בשל הניתוק מסביבתה הטבעית ותיוגה כפסיכוטית על לא עוול בכפה. מן המחלקה הסגורה הועברה הנערה למוסד סגור של משרד הרווחה ממנו ברחה כל עוד נפשה בה. ביום בו ברחה היא אף זרקה את כל הסמים הפסיכיאטרים שכפו עליה ליטול ושחלקם היו במינון כמעט קטלני, וכיום מספר חדשים לאחר מכן היא חיה בחו"ל ובונה שם מחדש את חייה.

אף שאיני גרפולוגית, ניכר בבירור כי כתב ידו של טופז מעיד על מצוקה נפשית קשה, של אדם שצולל אל מעמקי תהומות אינסופיים. הכתב הצפוף, השינויים התכופים בלחץ הכתיבה, הזוויות החדות באותיות, הגדלים המשתנים. כל אלו מעידים על מצב נפשי חמור מאד. איך פסיכיאטר אינו מסוגל לזהות מצוקה בכתב יד כאשר הדיוטה כמוני כן מסוגלת לראות זאת?

פסיכיאטריה – לא מדעית – כן בדיונית

הנה ציטוט של אחד הפסיכיאטרים שבדק את דודו טופז לאחר נסיון ההתאבדות הראשון:
"נראה כי נסיון ההתאבדות הראשון של דודו טופז הוא גם האחרון…"
"ההתרשמות היא שטופז יצא מההלם הראשוני של המעצר…"
"הוא מבין את המעשה שעשה (נסיון ההתאבדות) וניתן להבין שלא ישוב על מעשה מהסוג הזה שוב…"

עכשיו תארו לכם כי רופא רגיל כותב את האבחנה הבאה:
"נראה כי לחץ הדם גבוה…" (אז הוא גבוה או לא גבוה?)
"ההתרשמות היא שהכולסטרול נמוך…" (אז הוא נמוך או לא נמוך?)
"ניתן להבין שאחד השסתומים בלב אינו מתפקד…" (אז השסתום מתפקד או לא?)
האם מישהו מכם היה הולך להיבדק אצל רופא כזה?

ברור כי על סמך ספקולציות שהמינוחים "נראה", "ההתרשמות", "ניתן להבין" שזורים בהן, לא ניתן לבצע אבחון מקצועי. זוהי שפתם של הפסיכיאטרים, שפה שהיא בגדר ניחושים ותו לא. שפה מתעתעת שאין לה שום קשר למדע מדויק או אפילו למדע אמפירי.

אלימות ממסדית בהשראת שתיקת הכבשים

אז האם שירות בתי הסוהר ניסה למנוע את התאבדותו של טופז או שמא תרם לרצונו להתאבד. טופז היה אזוק במשך שבועיים שלמים, ישן על הרצפה, שהה בתא עם ערבים ופושעים מסוכנים. ברור כי תנאים ירודים אלו מהווים זרז חזק מאד לביצוע מעשה התאבדות. בתי מעצר ומאסר מיועדים לשלילת חירותם של אנשים מסוכנים, אך הם אינם מיועדים לצורך התעללות בעצירים או אסירים ששוכנים בתוכם.

אל טופז התייחסו כאל חיית אדם, בדיוק כפי שהתייחסו אל חניבעל לקטר בשתיקת הכבשים, אלא שבעוד חניבעל היה מסוכן לאחרים בבית הכלא וידיו שלו עצמו היו מגואלות מדם רצח קורבנותיו, טופז היה מסוכן רק לעצמו. אז במקום לנסות לשקם אותו העדיפו לעניש אותו, באזיקים, בקשירה למיטה במשך 24 שעות, ובכך למעשה דירדרו את מצבו הנפשי.

ברור כי הממסד כאן התייחס אל טופז כאל תת אדם, אוביקט דומם, ללא רצונות, ללא רגשות, ללא קונפליקטים. זהו למעשה שורש האלימות הממסדית. בדיוק כפי שרוצחים מתייחסים אל קורבנותיהם כאל חפץ, כך גם הממסד הישראלי מתייחס אל החוסים חסרי הישע אשר נמצאים תחת חסותו כאל חפצים,  וכאן מתחילה האלימות הממסדית. לאלימות זו היתה שותפה אף העובדת הסוציאלית בבית המעצר ששתקה ושיתפה פעולה עם עברייני הממסד, עוד מריונטה מיותרת שזוללת כספי משלמי מיסים.

התאבדות מהסוג האכזרי ביותר

"אם אדם מחליט להתאבד, שום דבר לא יעצור בעדו". לאמירה הזו אני מסכימה בסייג אחד: אנו, כסביבה לעולם לא נוכל לדעת אם אדם באמת מחליט להתאבד או שמא הוא רק רוצה להתאבד ללא מימוש מעשי, משום שאיננו קוראי מחשבות. נוכל לדעת זאת רק לאחר מעשה. ואולם, אנו כחברה, מתוך התובנות האנושיות הקיימות בנו, נשתדל לפעול לרווחתו של הפרט באופן כזה שירחיק את אותו פרט ממחשבות האובדנות שמשתלטות עליו, וזאת בשקלול האילוצים הקיימים, ובמקרה טופז, האילוץ של שלילת חירותו של אותו פרט.

דודו טופז התאבד. האגו שלו רצח את הנפש שלו, ואילו רגשות האשם העמוקים שבאו לאחר מכן רצחו את ההוויה והנשמה שלו, וזאת בעזרתם של בני אנוש שהיו אטומים לצרכיו הרגשיים הבסיסיים, בני אנוש בדמותם של פסיכיאטרים ואנשי שב"ס אפורים.

טופז התאבד בחנק, כאשר עד לרגע זה לא ברור איך בדיוק הצליח לבצע זאת. מה כן ברור? ברור שברצונו העז למות לא בחל בשום שיטה ובלבד שישיג את המטרה. העובדה כי בחר בשיטה כה קשה להתאבדות מורה על נחישותו העזה לעשות כן. מאחר והיה מוגבל בעזרים שהיו ברשותו הרי ברור שכדי לבצע התאבדות כל כך "מוצלחת" ובפרק זמן כה קצר של 10 דקות יש צורך בתכנון מוקדם, ואפילו שחזור וביצוע חזרות. בסיכומו של ענין, ברור לי היום שאת ענין ההתאבדות הוא תכנן הרבה קודם לכן, למרות חוות דעתם הכושלת והלא מקצועית של הפסיכיאטרים ה"מומחים" שקבעו כי אינו אובדני.

מגבלות המקום לא הותירו לטופז ברירה אלא לבחור בשיטת התאבדות אכזרית במיוחד, וזה רק מעיד כמה היה נחוש היה בדעתו לקפד את חייו בכל מחיר, גם במחיר של מוות ביסורים. מדוע השיטה כה אכזרית? קודם כל משום שמוות בחנק הוא מוות אכזרי, לא מתים ממנו מייד, כפי שמתים מייד מיריית אקדח או מנפילה מגובה (נפילה מגובה רב לעיתים מתים מדום לב באמצע הנפילה).

התאבדות בירייה או קפיצה מגובה היא סוג של התאבדות שאינה ברת חרטה, קרי, נגעת נסעת, לא ניתן להתחרט באמצע האקט ולהחזיר את הגלגל אחורה.

גם מוות בתליה מגובה הוא סוג של מוות בו לא ניתן להתחרט. כאשר מתים בחניקה האינסטינקט של יצר ההישרדות מתנגד לחניקה ואז אנו מנסים להשתחרר מהחניקה. כאשר אדם תולה עצמו מגובה, למרות התנגדות האינסטינקט שלו, קשה לו להשתחרר מאחיזת החנק המתהדקת בשל כח הכבידה ואז הוא מת. דודו טופז לא תלה עצמו מגובה, כלומר הוא יכל להשתחרר בכל רגע נתון מאחיזת החנק, ולמרות זאת יצר האובדנות שלו נלחם וגבר לבסוף על אינסטיקט ההישרדות, וזה מעיד על מצב סופני למוות. ההתאבדות של טופז דומה להתאבדות של אדם שהחליט להטביע עצמו בתוך דלי מים, להשקיע את ראשו בדלי כאשר בכל רגע נתון הוא יכול להתחרט ולהוציא ראשו מן הדלי, אך למרות הסבל הפיזי הוא הולך עם זה עד הסוף ולא מוציא את הראש מן המים.

המוות של דודו הוא אכזרי כפליים, ומדוע? כי בכל רגע נתון הוא יכל להתחרט ולהפסיק את האקט, ולמרות זאת המשיך. כלומר, לסבל הפיזי של החניקה נוסף גם הקונפליקט הנפשי להמשיך במעשה מול ההתנגדות המיוסרת של הגוף.

יש אנשים שמחליטים להתאבד ואפילו באמצע אקט ההתאבדות מתחרטים, חלקם אף מקבלים הארה על החיים, ומחליטים לא להתאבד יותר ולבנות את חייהם מחדש. זכורני מקרה של אישה שהחליטה להתאבד באמצעות תאונה. היא דהרה עם מכוניתה לתוך מבנה. המכונית התרסקה והחלה לבעור ואז אותה אישה זעקה לעוברי אורח שיחלצו אותה מן הרכב הבוער. במעמד זה קיבלה הארה על קדושתם של החיים ויותר לא חזרה על מעשיה. לדודו טופז זה לא קרה, הוא לא ראה הארה בקצה המנהרה.

סוף דבר

טופז אהב את המצלמות, הוא חי מן המצלמות, הוא חי מן הקהל. כמה לא אירוני שאת מותו בחר לבצע דוקא במקום בו אין מצלמות וללא קהל.

טופז נטל במשך שנים ארוכות סם פסיכיאטרי בשם "פרוזאק" וטען כי סם זה מאזן אותו, אך המציאות הוכיחה את ההיפך. הסכרת בה לקה ידועה כאחת מתופעות הלוואי של הפרוזאק. אני תקווה שמותו של טופז יגרום ולו במשהו לתחילתו של תהליך גסיסה של תעשיית הפסיכיאטריה, תעשייה שגורמת להרס גורף של בני אנוש בחברה המודרנית.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , | 9 Comments »