הרהורים על משפחה וילדים

על הפרת זכויות הילד והמשפחה בישראל

Posts Tagged ‘פקידת סעד לחוק הנוער’

עובדת סוציאלית נעצרה בחשד להזנחת ילדיה

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- מאי 4, 2010


הפעוטות הושארו ברכב סגור, האם הלכה לקניון. עוברי אורח שהלכו ליד קניון בת ים הבחינו בשני ילדים בני שנתיים סגורים בתוך מכונית חונה. הם חולצו בשלום על ידי שוטרים שעצרו את האם.

.
אבי אשכנזי ונתיב נחמני | מעריב
מה עושה אם לשני פעוטות בני שנתיים שרוצה לעשות קניות בקניון בת ים? המשטרה עצרה היום בצהריים (ג') אישה בת 37 מירושלים, עובדת סוציאלית במקצועה, בחשד לרשלנות לאחר שהשאירה את ילדיה במכונית ונכנסה לסיבוב קניות במרכז המסחרי.

עוברי אורח שהיו ברחוב ניסנבאום בבת ים הבחינו כ באחת המכוניות יושבים שני פעוטות לבדם במושב האחורי כאשר חלונות
הרכב סגורים.

האזרחים הזעיקו שוטרי סיור שפתחו את הדלת שלא הייתה נעולה והוציאו את הפעוטות. למקום הוזעקה גם ניידת של מד"א, אך הילדים לא נזקקו לטיפול רפואי.

השוטרים פתחו בסריקות לאיתור האם וכעבור כחצי שעה מצאו אותה בקניון הסמוך כשהיא עורכת קניות. האישה עוכבה לחקירה ובמשטרה שוקלים את האפשרות לבקש את הארכת מעצרה.

נזכיר אף את מקרה העובד הסוציאלי מקרית גת אשר עובד בשירות למען הילד, שכח את בתו התינוקת ביום לוהט ברכב וסיכן את הילדה עד כדי סכנת חיים. נגד אותו אב, שעובד במשרד הרווחה לא הוגש כתב אישום למרות שמדובר ברשלנות פושעת. אירוני כי עובד סוציאלי  זה שמשנע ילדים לאימוץ מהורים שלדעתו אינם כשירים לגדל את ילדיהם, כשל בעצמו בטיפול בבתו. וכמו שנאמר "הסנדלר הולך יחף".

הנה הכתבה על העובד הסוציאלי מקרית גת.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , | 1 Comment »

זעם ברוסיה: אמריקנית השיבה בן מאומץ עם פתק

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- אפריל 10, 2010


בית היתומים מס' 3 באודסה, אוקראינה. המראה החיצוני מטעה. בפנים צפיפות איומה, תינוקות סובלים מתת תזונה ומתגרדים עד זוב דם ממחלת הסקביאס (כינים מתחת לעור)

מעשה בלתי-נתפס של אשה שביקשה להיפטר מהילד הרוסי שאימצה חולל סערה ברוסיה. האשה העלתה את הילד על טיסה לבדו, והוא הגיע למשרד החינוך במוסקבה עם הסבר קצר. הסבתא: "לא נטשנו אותו, דיילת שמרה עליו בטיסה". גם בישראל יש אימוצים בהם ההורים המאמצים דוחים את הילדים המאומצים. אנו נפרסם בהרחבה באחד המאמרים הבאים על המחדלים של משרד הרווחה בישראל בנושא האימוצים הבינלאומיים.

פורסם ע"י YNET

רוסיה מאיימת להשעות את כל אימוצי הילדים על-ידי משפחות אמריקניות לאחר שילד בן שבע, שהועבר למשפחה מאמצת במדינת טנסי נשלח לבדו בחזרה לרוסיה, כשהוא מצויד בפתק שמסביר כי הוא סובל מבעיות פסיכולוגיות. הילד, ארטיום סבלייב, הועלה על מטוס על-ידי סבתו.

ארטיום, שאומץ בספטמבר אשתקד, הגיע שלשום (יום ה') למוסקבה בטיסה של חברת "יונייטד איירליינס" מוושינגטון. המשרד לזכויות הילד בקרמלין מסר כי הוא נשא פתק מאמו המאמצת, בו נכתב כי היא מחזירה אותו לרוסיה בשל חוסר יציבותו הנפשית והעובדה שהפך לילד אלים.

"הילד לא יציב. הוא אלים וסובל מבעיות פסיכולוגיות חמורות", כתבה האם המאמצת. "העובדים בבית היתומים ברוסיה שיקרו לי והוליכו אותי שולל כאשר אמרו לי שהוא לא סובל מבעיות מיוחדות. לאחר שהשקעתי את המיטב בילד הזה, אני מצטערת לומר שאני חוששת לביטחוני ולביטחון משפחתי וחברי. אני לא מעוניינת להיות אמו".

הפרשה, שדווחה בהרחבה בכלי התקשורת ברוסיה עוררה סערה. שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, כינה את המעשה "הקש ששבר את גב הגמל" אחרי סדרה ארוכה של אימוצים אמריקנים שהסתיימו במפח נפש, בהם שלושה מקרי מוות של ילדים רוסים בארצות הברית. הוא הוסיף כי המליץ להפסיק את האימוץ לארה"ב עד לחתימת אמנה שתסדיר אותו.

הסבתא: לא מבינה על מה המהומה

מינהלת האימוץ הרוסית השעתה את הרשיון של החברה המעורבת באימוץ, "הארגון העולמי לילדים והורים", שבסיסה בוושינגטון. הרשויות בטנסי שבארה"ב הודיעו כי יחקרו את האם המאמצת, טורי הנסן (33). הקפאה של הליכי האימוץ מרוסיה עשויה להשפיע על מאות משפחות אמריקניות הממתינות לילדים.

דובר מחלקת המדינה האמריקנית, פיליפ קרואלי, אמר כי הממשל מודאג מאוד מהמקרה. לדבריו, לארה"ב ורוסיה יש אחריות משותפת לביטחונו של הילד, ו-וושינגטון ומוסקבה ישתפו פעולה על-מנת להבטיח שאימוץ הילדים מרוסיה ימשיך להיעשות באופן חוקי ויהיה נתון לפיקוח הדוק.

הסבתא, ננסי הנסן, דחתה את הטענה כי מדובר בנטישת ילד חסר אונים. היא אמרה כי אינה מבינה את הסערה התקשורתית והדיפלומטית סביב המקרה, והתעקשה כי דיילת התלוותה לארטיום במשך הטיסה, ולאחריה הוא נלקח על-ידי גבר מבוגר לבניין משרד החינוך הרוסי במוסקבה.

שגריר ארה"ב במוסקבה, ג'ון ביירל, הביע גם הוא זעזוע מהמקרה. "אני כועס מאוד על המשפחה שנקטה צעד חסר רחמים כלפי ילד שהיא אימצה באופן חוקי", הוא אמר.

קישורים נוספים:

לא לילד הזה התפללתי – תחקיר של אריאלה איילון על הבעיות המתעוררות באימוצים בינלאומיים. מערכת החינוך ומשרד הסעד בישראל משכנעים את ההורים המאמצים הישראלים כי ילדיהם המאומצים הם "מקולקלים". צאו וראו, אינספור ילדים מאומצים לומדים בחינוך המיוחד שלא לצורך, מצבם מידרדר בחינוך המיוחד וחלקם אף הגיעו לפנימיות.

מקבץ עדויות על כשלונות אימוץ.

Posted in Uncategorized | מתויג: , | 2 Comments »

קווים לדמותה של העובדת הסוציאלית הישראלית

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- דצמבר 3, 2009


רקע היסטורי

עבודה סוציאלית היא מקצוע חדש יחסית העוסק בבעיות חברתיות ובסיבות שגרמו להן, על ידי קידום יחידים, משפחות וקהילות מעבר למגבלות ולקשיים בהם הם נתונים.

יעדיה המקוריים של העבודה הסוציאלית היו תיווך, סנגוריה על החלש, ייצוגו, וטיפול בו, על מנת שיוכל להתחזק ולהתמודד עם קשייו, זאת תוך התבססות על ערכים חברתיים.

העבודה הסוציאלית כמקצוע, היא אחד מתוצריה החברתיים של המהפכה התעשייתית במאה ה- 19. שלושת הצירים שעליהן נעה המהפכה התעשייתית היו תעסוקה, משפחה וחברה.

מבחינת תעסוקה, העולם הטכנולוגי החדש חייב רכישת השכלה ומיומנויות חדשות. הדבר הביא אמנם לשיפור מסוים ברמת החיים מבחינה טכנולוגית, אך במקביל הביא ליוקר מחייה, ולכן לעוני הולך וגובר.

לעוני היו תוצאות חברתיות קשות הן ברמת הכלל והן ברמת הפרט. המהפכה התעשייתית חוללה שינוי במבנה התא המשפחתי שגרם למעבר ממשפחות מורחבות למשפחות קטנות וגרעיניות. הנהירה ההמונית מהכפרים לערים גרמה לתחושת בדידות בין השאר עקב אובדן התמיכה הרגשית והכלכלית של המשפחה המורחבת והקהילה המסורתית התומכת. בהדרגה השתנה מבנה הקהילה המסורתית בעלת התמיכה ההדדית ונפגע הסדר המשפחתי המסורתי.

בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב מגדיר עבודה סוציאלית באופן הבא:

“עבודה סוציאלית הינה פעילות מקצועית מאורגנת לאבחון ולפתרון בעיות אשר בתחום תפקודם החברתי של בני-אדם. תכליתה של העבודה הסוציאלית להרבות המשאבים העומדים לרשות בני-אדם, לסייע בעיצובה של פעילות הגומלין בין בני-האדם, להעצים את שליטתם על תנאי חייהם ולשפר את איכות חייהם. עבודה סוציאלית דרושה במיוחד במצבים של משבר, של שינויים אישיים וחברתיים, של מגבלות אישיות ושל קיפוח חברתי.”

עד כאן ההגדרות התיאורטיות והאקדמיות היפות על ייעודו של העובד הסוציאלי. אבל מה קרה באמת בפועל?

המיתון של שנות ה 50

בשנות ה 50 היה גל עליה גדול, רוב העולים הגיעו ממדינות ערב. הללו הביאו איתם מורשת ומנהגים אשר היו שונים מהאופי שהיה קיים עד כה בארץ ישראל. אנשי העליות הללו אף היו ברובם פחות משכילים מתושבי ארץ ישראל דאז, שחלק הארי שלהם היה ממוצא אירופאי. לתושבי ארץ ישראל היה קשה לקבל את השוני המנטאלי של העולים החדשים והם פירשו שוני זה כמשהו נחות ולא נורמטיבי.

הנחת היסוד כי העולים החדשים הינם נחותים ואינם יודעים לנהל את חייהם בכוחות עצמם גרמה לממשל להחליט עבורם מה טוב להם וכי הם צריכים להשתנות ולהתאים את עצמם להווי החיים שהיה קיים בישראל דאז. הממשלה אף החליטה בשבילם היכן יתגוררו ושיכנה אותם במעברות.

בשלב זה נכנסו העובדים הסוציאליים לתמונה.

העובדים הסוציאלים, בשיתוף עם המדינה, ובשם ה”רצון הטוב לעזור”, ראו עצמם כפטרונים של ה”פרימיטיבים”, נכנסו לכל פינה ופינה של חייהם של העולים ולחצו עליהם לשנות את אורח חייהם כדי שיתאים להגדרות שהוכתבו להם מראש.

במקום לתת לעולים החדשים לנהל לעצמם את חייהם כפי הבנתם תוך עזרה שהיא בגדר המלצה בלבד, הם השתלטו עליהם ועל אורח חייהם, יצרו תלות מלאכותית של העולים בהם, זאת בניגוד גמור להגדרה האקדמית היפה הקובעת כי מטרת העבודה הסוציאלית היא “לסייע ולהעצים את שליטתם של האזרחים על תנאי חייהם”.

פרשת חטיפת ילדי תימן

דוגמא בולטת לארוגנטיות של החברה ישראלית דאז אשר התבטאה באמירה של “הם ואנחנו” היא פרשת ילדי תימן. עולי תימן נתפסו אז (כמו האתיופים של היום) כאוכלוסיה נכשלת אשר אינה מסוגלת לקיים את עצמה ללא שליטה מבחוץ. תיאורית הגזע העליון המשיכה להתקיים כאן בארץ ישראל, 5 שנים בלבד לאחר נפילת הרייך השלישי.

בשל ליקויים בארגון קליטת העליה הגדולה, נוצרה קבוצה של בעלי שליטה שכללה מספר לא מבוטל של עובדים סוציאלים אשר ניצלה את העובדה כי עולי תימן הם החוליה החלשה במערכת והפעילה מנגנון חשאי ומשומן היטב לחטיפת תינוקות ממוצא תימני והברחתם למשפחות מבוססות עבור בצע כסף. אנשים אלו מעולם לא הועמדו לדין והצליחו להתחמק מעונש.

חטיפת ילדי תימן היוותה למעשה את יריית הפתיחה למסורת בעלת עשרות שנים המתקיימת עד עצם היום הזה, בה מתנהלת  רשת רחבת היקף של עובדים סוציאלים המהלכים אימים על השכבות החלשות, פולשים בכח אל תוך המציאות האינטימית ביותר של חייהם ומכתיבים להם איך להתנהל עם עצמם ועם משפחתם.

בפועל אין שום קשר בין סיסמת האקדמיה כי “העובד הסוציאלי צריך לעזור לפרט לשלוט טוב יותר בחייו” לבין המציאות המרה בה העובד הסוציאלי הוא למעשה השולט בחייו של הפרט.

דה הומאניזציה לעולים חדשים ואוכלוסיות חלשות

את עולי תימן של אז מחליפים היום עולי אתיופיה ובמידה מסוימת גם יוצאי מדינות חבר העמים.  אוכלוסיות שלמות מתויגות על ידן כ”נזקקות”, “נצרכות”, “לא נורמטיביות”, “משונות” ועוד אל תוך תבניות גשטלטיות מרובעות ללא יכולת אבחנה מינימאליסטית שלהן בין אינדיבידום זה לאחר.

עובדים סוציאלים הם בעלי אופי חשיבה מקובע. קשה להם לקבל אורחות חיים השונים מאורח החיים עליו גדלו והתחנכו. הם אינם יודעים לקבל ולכבד את השונה מהם. הוצאת ילדים מהבית נעשית בשם אמירות כמו “העולים החדשים צריכים לחנך את ילדיהם עפ”י הנורמות הישראליות…”.

מישהו מוכן להגיד לי מהי “נורמה ישראלית”? אין חיה כזו. מעולם לא היתה או הוגדרה במסגרת ועדה, אקדמיה או בית משפט. הנורמות הישראליות הן המצאה סובייקטיבית של העובד סוציאלי היחיד, ארוזה במטען שנוי במחלוקת שהביא עימו מבית אמא.

הגדרה מחדש של סולם הצרכים של מאסלו

כאמור, אחת הנגזרות העצובות של הדיקטטורה הזו מוצאת את ביטוייה כיום באיתור הורים שאינם משתפים פעולה עם הרשויות, אינם מגדלים את ילדיהם עפ”י כללים שהוכתבו להם, הגדרתם כהורים שאינם ראויים וניתוקם מילדיהם לצמיתות. חלקם של הילדים מוצאים למוסדות סגורים, וחלקם לאימוץ. כשעובדת סוציאלית אומרת שהיא פועלת מתוך תחושת “שליחות” זה צריך להדליק אור אדום. סביר להניח כי מדובר באשה פאנאטית בעלת רקע פונדמנטאליסטי קיצוני. שומר נפשו ירחק.

דוגמא לכך אירעה לאחרונה כאשר אמא שהבריחה את ילדיה לבריטניה הואשמה בהזנחת ילדיה…

ה”הזנחה” בטרמינולוגיה של עובדי ה”רווחה” מעירית תל אביב הוגדרה כחוסר יכולת של האם להבחין בין צרכים אמיתיים של הילד לצרכים מדומים של הילד. בין השאר גרסו פקידי הסעד כי האמא קנתה לילדיה סוני פליי סטיישן (צורך מדומה כביכול) במקום ספרים (צורך אמיתי…), ובמילים אחרות, אורית מוסלי, מנהלת מחלקת השירותים החברתיים בעירית תל אביב וחברותיה הגדירו מחדש אל סולם הצרכים של מאסלו.

המדרג האקדמי הנמוך של בתי הספר לעבודה סוציאלית

הדימוי העצמי הנמוך של העובדים הסוציאלים מתחיל באקדמיה ואף מוקדם מכך. דרישות הקבלה של בתי הספר לעבודה סוציאלית הן מן הנמוכות באקדמיה כמוראה בתמונה (טבלת פסיכומטרי ממוצע לשנת 2007, מתוך עיתון ידיעות אחרונות 18.07.2008 (. מדובר על דרישות נמוכות הן ברמת הבגרות, הן ברמת הפסיכומטרי, הן ברמת האנגלית והן ברמת הפרופיל האישי.

סטודנטים רבים באוניברסיטה מעריכים באופן שונה את רמת הקוגניציה של חבריהם בהתאם לחוג בו הם נמצאים (למרות שבפומבי הם לא תמיד מצהירים על כך, כדי לא לפגוע בזולתם). קיימת אינטראקציה חלשה בינם לבין סטודנטים מפקולטות אחרות אשר רמת הדרישות בהן גבוהה יותר.

הדימוי העצמי הנמוך שנוצר אצל העובדים הסוציאלים נמצא ברוב המקרים בקורלציה מובהקת עם רמת העצמי הנמוכה שלהם, ובמילים אחרות יש הצדקה מציאותית לדימוי העצמי הירוד. (האופן בו הם רואים את עצמם זהה למי שהם באמת)

מן הסתם, עובדים סוציאלים מסוימים שהחלו דרכם בלימודי האוניברסיטה, אכן באו מתוך כוונה אמיתית לעזור לנטרל את תחלואי החברה, אך מהר מאד הסתאבו והבינו כי כדי לשרוד את המערכת עליהם לאמץ את נורמות העבודה המעוותות הקיימות כיום שאין להן שום זיקה לעזרה לזולת, ולא, ייפלטו החוצה.

כדי להעלות לעצמם את הדימוי העצמי, מלמדים אותם באקדמיה כי העולם נחלק ל – 2 קבוצות בלבד, מטפלים ומטופלים. הם שייכים לאליטת המטפלים וכל שאר העולם הוא נחות ויש צורך לטפל בו (מלשון עגת העבריינים “חכה חכה אני אטפל בך….”) ולשלוט בו.

יצר השליטה הבלתי מרוסן שקיים בהם, מקורו שוב בדימוי העצמי הירוד. איתור בלתי פוסק של אוכלוסיות חלשות מהם כדי להוכיח לעצמם שהם בכל זאת איכותיים (”הנה הם נחותים ממני, זה אומר שאני למרות הכל לא הכי נחות”).

ובמילים אחרות, העובדה כי למדתי סינית אינה הופכת אותי אוטומטית לסינית, ובאנלוגיה לעובדים סוציאליים: העובדה כי למדו בפקולטה שענינה הומאניזם אינה הופכת אותם אוטומטית להומאניים.

חסכים בקוגניציה ואינטליגנציה רגשית

עובדים סוציאלים מאמצים לעצמם רמות קוגניציה ואינטליגנציה רגשית שאינן קיימות בהם.

ברמה הרגשית: בלא מעט מקרים אנו עדים לעובדים סוציאלים שסובלים מפיצול אישיות. מנסים להיכנס לנעליים לא להם. מבצעים אבחנות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות על דעת עצמם ומכתיבים לפסיכולוגים, פסיכיאטרים ושופטים מה לפסוק.

הציטוטים הללו של עובדים סוציאלים מוכרים לכם? “אתה לא יציב…”, “אתה דכאוני…”, “אתה חרדתי…”, “אתה תוקפני…”, “אתה חסר מסוגלות הורית…” ועוד ועוד. הם כבר יודעים טוב יותר מאנשי המקצוע ממה סובל ה”מטופל”.

ברמת הקוגניציה: מנסים להיות מתמטיקאים למרות שאין להם, לא את רמת האינטליגנציה ולא את ההכשרה לכך.

אם תכנסו לתכנית הלימודים לתואר ראשון של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב תראו שבמהלך כל התואר הראשון שלהם, הם לומדים רק 2 קורסים בסטטיסטיקה: שיטות מחקר ומבוא לסטטיסטיקה. שימו לב: רק את המבוא לסטטיסטיקה, כלומר סטטיסטיקה ברמת בגרות.

כל שאר הקורסים הם נטו בתחום מדעי החברה. אז תאמרו לי בבקשה. איך יתכן שאדם כזה שבקושי מבין את המושג “הסתברות”, ואינו יודע לבצע מחקר סטטיסטי, מגיע כל שני וחמישי לבית המשפט ואומר לשופט ממקום של ספקולציה כי “בהסתברות כזו וכזו הילד יכול לפתח מחלת נפש….בהסתברות כזו וכזו הילד יהיה בסיכון….” וגרוע מכך, איך יתכן שאותם שופטים משתפים איתם פעולה, ופוסקים עפ”י “הממצאים המדעיים” שלהם? ובמילים אחרות, עבד כי ימלוך.

תסכול מתמשך הינו מתכון בטוח לאסון גורף

עבודה סוציאלית היא מקצוע שאין בו הרבה תהילה. לא ניתן לפתח בה קריירה ואינה תורמת להתפתחות האישית של העוסק בה. עבודה סוציאלית היא מקצוע אפור ושוחק. עבודה סוציאלית מתקשרת לרשות מבצעת ולא לרשות מתכננת וחושבת.

למה הדבר דומה? מי שמתכנן את הבנין הוא מהנדס הבנין. מי שבונה אותו הם פועלי הבנין, עפ”י הוראות שניתנו להם מראש. תסכימו איתי שלחשוב ולתכנן זה הרבה יותר מעניין מאשר לבצע את מה שכבר תכננו בשבילך מראש.

עובדים סוציאלים רבים מתוסכלים כי בהגדרת התפקיד, הם אינם אמורים להוות אוטוריטה בקבלת ההחלטות. הפסיכולוג הוא שמאבחן, הפסיכיאטר הוא שמחליט לגבי התרופות, השופט הוא שפוסק, והם רק פועלי הבנין.

כדי להתגבר על התסכול הזה, הם פיתחו במהלך השנים מנגנונים שאפשרו להם לעקוף את המגבלה הזו ולקבל החלטות על דעת עצמם, ואם לא להחליט, אז להשפיע על אותה אוטוריטה איך להחליט.

כיום אנו עדים למכונה משומנת היטב ובלתי מרוסנת של פקידי סעד שסמכותם עומדת מעל החוק ומעל לכל שופט עליון. הם עושים מה שבא להם ואיך שבא להם, הורסים כל חלקה טובה וכל אלמנט שמפריע להם ב”מלאכת הקודש” שלהם. את מה שלא נתנו להם באוניברסיטה, הם לקחו בכח במסגרת החיים בחוץ.

מתאם מובהק בין מספר העובדים הסוציאלים לרמת העוני

עבודה סוציאלית – מקצוע לא יצרני.

עובדי הרווחה מתרבים ומתרבים, ואיתם מתרבות הבעיות.

היכן שלא תביט, תמצא אותם סביבך: במשרדי הרווחה, במשטרה, בבתי הסוהר, במעונות קשישים, בבתי החולים לתשושי נפש, במקלטים לנשים מוכות, במוסדות לילדים ונוער, במכון להתפתחות הילד, בעמותות שונות ומשונות הפועלות בשם “ההומאניטריזם וזכויות האדם”… כמו תמנון עם זרועות ארוכות, ידם בכל.

בהתאמה למספרם הגדל והולך, גדלה והולכת רמת העוני, אלימות הנוער, האשפוזים הפסיכיאטרים, הניכור החברתי, השפל במערכת החינוך.

מסמך הסוקר את התפתחות מקצוע העבודה הסוציאלית בשנים 1990-2002 מראה כי בשנים הללו חל גידול של כ-75% במספר העובדים הסוציאליים בסוף התקופה הנסקרת בהשוואה לתחילת התקופה וגידול זה הינו גבוה יחסית לגידול בכלל המועסקים האקדמאים במשק בשנים הנדונות.

אם רמת התמורות הסוציו אקונומיות השליליות עומדת ביחס ישר לגידול במספר העובדים הסוציאלים, אז לשם מה צריך אותם בעצם? אם הם נמצאים כאן בגדר יועצים או שליטים ולא בגדר אנשי מעשה, אז איזו תועלת צמחה עד כה מעצות האחיתופל שלהם ומהדיקטטורה שלהם?

מקצוע המבוסס על רכילות ורכלנות

כ-90% מהעובדים הסוציאלים הם נשים. עובדי הרווחה ברשויות המקומיות עובדים בממוצע 75% משרה.

תחשבו לרגע מה קורה בחיים האישיים שלהן. הן הלכו ללמוד עבודה סוציאלית. מקצוע חסר יוקרה, חסר אג’נדה ברורה, בעל הגדרות כלליות מדי ולא ממוקדות. מקצוע שיוכל לשלב אמהות במשרה מלאה ללא התפתחות אישית פלוס כמה ג’ובות מהצד ללא השקעה גדולה מדי. נשים קטנות.

העובדת הסוציאלית הישראלית שונה מן ההגדרה האקדמית העתיקה שאין לה כיום שום אחיזה במציאות, היא אינה עוזרת לאנשים כי אם בתיוג וקטלוג אנשים.

העובדת הסוציאלית הישראלית עברה למעשה תהליך של מטמורפוזה. היא אינה פועלת בשם מטרה הומאניסטית לעזרה לזולת והבנה של מצוקות הזולת. היא מבצעת כיום רק משימות שיטור ופיקוח: איתור משפחות “בעייתיות”, השתלטות והפעלת סנקציות על המשפחות, והכל בהתבסס על שמועות, רכילות ורכלנות.

אם היה אדם שהגה את רעיון העבודה הסוציאלית הוא לבטח מתהפך היום בקברו. בדומה לקארל מרקס שהגה את הרעיון היפה של הקומוניזם אשר הלכה למעשה נכשל משום השימוש המעוות שנעשה בו ואשר תבע מיליונים רבים של קרבנות בני אדם.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , | 2 Comments »

אני מעדיף מיטה שבורה בבית על פני מיטה שלמה בחוץ

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- נובמבר 25, 2009


משרד הרווחה, תן למשפחה ביולוגית 3,750 ש"ח לחודש על כל ילד, כפי שאתה מבזבז מדי חודש על משפחה אומנת ותראה איזה ילדים מקסימים גדלים במשפחות ביולוגיות. המדינה משקיעה בהוצאת ילדים מהבית במקום ברווחה שלהם.

עובדות סוציאליות מגיעות לביקור אצל משפחת האומנה רק פעם בחודש וחצי-חדשיים, וזאת רק לשעה וחצי-שעתיים, פיקוח לקוי לכל הדעות.

מובאות כאן תגובות של ילדים שגדלו במשפחות אומנה

לא הכל ורוד במשפחות אומנה

אותי למשל הוציאה פקידת סעד מהבית מכיוון שאחותי הגדולה ממני בשנתיים היתה מרביצה לי. במקום להסביר לאמא שלי איך להתמודד עם מריבות של ילדות מתבגרות, בחרו להוציא אותי מהבית. רק באותו יום בבוקר ידעתי מזה. אמא שלי בכתה והתחננה בפני העובדת סוציאלית להצטרף והיא סרבה.

לקחו אותי למשפחה ברמת החייל והייתי שם עם עוד כמה נערות , ולמרות שלהורים הללו היו בנות בגילנו, רק אנו בנות האומנה נדרשנו לנקות את הבית. היה לנו אוכל וכלי אוכל בנפרד. לנו היה אוכל סטנדרטי, ולבני המשפחה הביולוגית, אוכל משובח.

והדבר הכי נורא היה מבחינתי להתעורר בתחושה שמישהו נוגע לי בחזה באמצע הלילה, או להתקלח ולראות את ראשו של ה "אבא" מבעד לחלון המקלחת….. להתלונן??? מי היה מאמין לי??? רק עכשיו, אחרי שנים הדברים הקשים האלו יוצאים החוצה ומעובדים בטיפול קשה….

תאמינו לי שהיה לי מאד קשה להעלות כאן את הדברים, אבל אני מאמינה שעד היום דברים כאלו קורים לנערות אחרות במשפחות כאלו….. ושתדעו לכם שאצל חלק ממשפחות האומנה, השיקול הוא כלכלי לגמרי….. וקיימת אצלי הרגשה שרשויות הרווחה יודעות ומתעלמות.

נערה שעברה התעללות מינית במשפחה אומנת משיבה לאב אומן

מעניין שאתה שואל שאלות שאתה כ "אבא" במשפחה אומנת יודע את התשובות מראש! להתלונן? בפני מי? בפני עובדת סוציאלית שבאה פעם בכמה חודשים לבקר, יושבת בסלון ושואלת בפני כולם איך אני מרגישה? ולאן יכולתי לברוח, כשכל הזמן איימו עלי שאם אברח להורים האמיתיים שלי אז יכניסו אותם לבית סוהר???? מה האובססיה הזאת שלך להגן על "הורים" או "אבות" ממשפחות אומנה? תבדוק עם עצמך ממה אתה חושש או חרד כל כך?

הייתי אז בת 15, לעזאזל!! ילדה בת 15. אתה מבין??!!

רק לידיעתך, אם אבחר היום להתלונן, מאד יכול להיות שילכו בעקבותי אלפי ילדי אומנה, ואולי המדינה תרעש, ותשנה ותחמיר את הקריטריונים, כך שחסרי רגישות שכמותך לא יעמדו בקריטריונים של להיות הורים לילדים שלא שפר עליהם גורלם!

אגב מייד כשיכולתי חזרתי למשפחה האמיתית שלי, ומעולם לא סיפרתי להם על הגהנום שעברתי, אימי ואחותי ממילא היו אכולות רגשי אשמה…. עד היום בעצם.

מכירה מישהי שנאנסה במשפחה כזו

מכירה מישהי שנאנסה באופן קבוע מגיל 6 עד גיל 18 ע"י האב של משפחת האומנה. שום דבר בעולם לא יכול לרפא את הנזק שהוא גרם לה.

קיימת בציבור דעה מוטעית כאילו עובדות שרותי הרווחה הן מלאכיות שמסייעות למשפחות. מהסיפורים שלכן (ורבים אחרים ששמעתי) חלק לא מבוטל מביניהן הן ממש מפלצות שהורסות משפחות וגורמות לילדים תמימים וחסרי אונים לסחוב איתם טראומות קשות שמשפיעות על איכות חייהם למשך כל החיים.

גם הבנות של בעלי עברו מסכת יסורים דומה

אני מגדלת את שני הבנות של בעלי (מנישואים קודמים), במשך התקופה שהגשנו בקשה לאפוטרופסות בלעדית (שזה גם אבסורד, כי האמא לא מסוגלת לגדלן והאבא של כל כך רצה לגדלן היה צריך לבזבז ים כסף לעו"ד וכמה שנים מהבנות) הם היו במשפחה אומנת והסיפורים שלהן מאוד דומים לעדויות כאן.

גדלתי במשפחת אומנת והיום אני נערת ליווי

אנשים תתעוררו-רוב השיקול הוא כלכלי. תכנסו בבקשה. המשפחות האלה מקבלות הון מהמדינה. משפחות כאלו הן מהגיהינום. שמו לי כלי אוכל נפרדים, מצעים נפרדים, היה מדף נפרד לנו, והיה לנו אסור לגעת באוכל של ה"משפחה". וניקיתי להם את הבית והילד שלהם הגדול אפילו לא הזיז אצבע. סיפרתי הכל לעובדת הסוציאלית, הראתי לה הכל, המשפחה תרצה את זה איכשהו והעוסית הלכה. ואיימו עלי שאם אספר זה לא יגמר טוב. השיקול כלכלי נטו. (יש צדיקים בסדום,אך הם מעטים). בסוף ברחתי משם והם לא הסכימו לקבל אותי חזרה ושמו אותי בפנימיה. אני שונאת את המדינה שזרקה אותי לכלבים. תודה אולמרט.

(אני נערת ליווי כי אני לא רוצה לשלם מיסים למדינה המחורבנת הזאת. לא אעבוד עם תלוש לעולם)

עדיף מיטה שבורה בבית על פני מיטה שלמה בחוץ

אני ואח שלי גדלנו במשפחה אומנת בקרית שלום בתל אביב. בין המציאות שחווינו לבין איך שמנסים להציג זה עיוות של המציאות. מכות השפלה ניצול מיני אלו רק מקצת הדברים שעברנו במשפחה אומנת שהוצגה להוריי כמלח הארץ . והעובדות הסוציאליות הן כנראה ידעו ושתקו למה? כי היה להן נוח לא להתעסק בבעיה. היום אני בן 34 ומנסה לאחות את השברים. הורים יקרים תיזהרו תחקרו תישאלו ותמיד להיות ערים. משפחות אומנה ואימוץ הן עסק כלכלי של העובדים הסוציאלים שימשיכו להצדיק את העבודה שלהם. כשהייתי ילד אמרתי משפט שאימי שלימים הזכירה לי .עדיף מיטה שבורה בבית ולא מיטה שלמה בחוץ. בהצלחה לכל הילדים שסובלים ליבי איתם.

טולטלנו ממשפחה למשפחה כמו שק תפוחי אדמה

הטלטולים הללו ממשפחה למשפחה, זה סיוט של כל ילד. אני באה ממשפחה מפורקת, ומעידה על עצמי. אחותי שהחליפה 4 משפחות עד שהתגייסה לצבא, לא שיקמה את עצמה עד היום. אחי שהחליף 3 משפחות נפל לסמים. כולנו מעל גיל 40 היום. קשה להשתקם כשעוברים מבית לבית, כשהילד יודע, ממש יודע!!! שהמגורים בבית מסוים הם זמניים, ועליו לנסות לרצות את ההורים, כי הוא על תנאי.

בשביל משפחות האומנה מדובר בעסק כלכלי רווחי. מנסיוני המר, מחברותיי שהיו במשפחות אומנה, כולנו נדונו לאבדון, ללא אהבה. אני לא אכנס על הניכור של ההורים "המאמצים", רק אומר לקוראים, מסירת ילדים למשפחות אומנה נעשית רק למטרה כלכלית גרידא – כסף! זה שם המשחק.

ממני, אשה שניסתה לשקם את עצמה, ילדה שני ילדים, ונפלה על בעל סדיסט. היום פרודה, בהליכי גירושין קשים ומרים.

יש לי טענות קשות על ההורים שאימצו אותי בילדותי. האמא נגעלה לגעת בי, כי סבלתי בילדותי ממחלת עור. בבגרותי למדתי שקוראים לזה אסטמה של העור, והיום הגוף שלי חלק. עברו לי הסימפטומים כשהייתי בת 12 בערך, אבל העלבון צרוב במוחי. האמא הזאת לא נגעה בי, לא ליטפה ולא ניחמה. לבן שלי יש את המחלה שלי היתה בילדותי, ואני מנשקת אותו כל הזמן בגופיף המתוק שלו. שידע, שאמא אוהבת אותו כמו שהוא, ללא תנאים. אני גם אומרת לילדים שלי כל יום, המון פעמים. אמא אוהבת אתכם.

חברי לאומנה התאבד

בסה"כ זה חוויה לא נעימה בכלל להיות במשפחה כזאת וזה משפיעה על האישיות לאורך כל החיים ….

אבל ברוך השם יצאתי פחות או יותר בסדר לעומת אחרים שנפגעו מאד קשה, אחד החברים שלי במשפחה הואמנת לימים שגדל והתחתן והביא ילדים התאבד כי היה קשה לו כל כך עם צורת הגדילה שלו ללא ההורים הביולוגים שלו וזה העציב אותי מאד.

הייתי שפחה במשפחת האומנה

נלקחתי למש' אומנת לאחר מות אימי הפכו אותי לאופר. הייתי כבת 14 שנים כאשר אימי נפטרה באילת.

עובדת "רווחה " סידרה לי משפחה אומנת בק.טבעון הורים +שני קטנטנים. ללא בושה האם הייתה רודה בי לנקות את הרצפה לנקות את הבית ,את המטבח לצחצח ולמרק כאילו הייתי אופר ,כביסה לקבל ,לצאת עם הקטנים לגינה היה לכלוך על דלת הכניסה הייתי מקבלת צעקות אימים עד שברחתי משם לקיבוץ. הרבה סכנות מחכות לילדים התמימים מעבר לפינה בתוך משפחה אומנת.

עובד סוציאלי עשה בי מעשים מגונים שעה שאימי חיכתה בחדר אחר

בשנת 1956ביפו שעה שאימי הגיעה לבקש עזרה מעובד סוציאלי במשרדי הרווחה בעיר, העובד שהיה אז לא צעיר (בעיני ילדה) גבוה ושמן הוציא את אבר המין שלא ועשה בי מעשים מגונים אז הייתי בשוק ולא האמנתי מה שקורה לי,הוא אמר לי לא לספר לאימא שלך כי אז לא נעזור לכם כלכלית (בזמנו הרווחה נקראה משרד הסעד)

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , | 3 Comments »

בג"ץ בית הכלא – מעט מדי ומאוחר מדי

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- נובמבר 21, 2009


ההחלטה לבטל את הקמת בית הסוהר הפרטי מחדדת את הכשל שבהפרטה המאסיבית אשר פשטה בכל חלקה טובה, על חשבון החלשים ביותר.

אריאנה מלמד | YNET
פורסם:     21.11.09, 08:48

"יעילות אינה בחינת ערך עליון כאשר עסקינן בזכויות האדם הבסיסיות והחשובות ביותר שהמדינה מופקדת עליהן", כתבה נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש כשסירבה לאשר את הפעלתו של בית כלא פרטי. 147 עמודים מחזיק פסק הדין, תשעה שופטים נדרשו להכרעה, ונצחון גדול נרשם לזכותם של עותרים שמאמינים כי אפילו בעידן הניאו-ליברלי הפרוע של מדינת ישראל, אי אפשר למכור בני אדם – גם אם הם אסירים – לחברות פרטיות.

אבל האמירה הזאת מגיעה מאוחר מדי והיא חלושה מכדי להכיל את נזקי ההפרטה החברתית שכבר אכלה כאן כל חלקה טובה במה שהיתה פעם מדינת רווחה, וכבר הפריטה עשרות אלפי בני אדם הנתונים כיום לחסדי הקדשים, עמותות, מלכ"רים והתארגנויות כלכליות אחרות.

לפחות 30 אלף חוסים בישראל: אנשים שעל פי דין צריכים אפוטרופוס לטיפול בענייניהם, והם אנוסים להתנהל הרחק מעינה הבוחנת של המדינה, כקליינטים-מאונס של "עמותות אפוטרופסות". מקבלי הקצבאות שבין החוסים הללו ייפרדו כל חודש מסכומים שעבורם הם אסטרונומיים, בתמורה לשרותי ניהול חייהם: עד 30% מקצבת הזקנה או הנכות שלהם יעשו את דרכם לידיים פרטיות של מתעשרים חדשים, אדוני-מצוקות בחסות החוק. ואלה, כך נדמה, נמצאים בכל מקום.

אפילו אם כל עמותות האפוטרופסות היו מטפלות בחוסים מתוך אמפתיה מוחלטת וכמעט לשם שמיים, עדיין צריך לשאול אם בשמה של היעילות מותר למדינה להתנער מילדים יתומים, מקבלי קצבה של 1,500 שקל לחודש, ולשלוח אותם על פי דין לסקטור הפרטי, שם יגבו מהם 400 שקל לחודש תמורת פגישות עם עובדים סוציאליים, תיאום חוגים וביקורים (מעטים) בפנימיות.

ועוד צריך לשאול, האם בשמה של תורת חיסכון כלשהי חייבים להעביר מעונות למפגרים, פנימיות לילדים בסיכון, הסדרי אומנה, אימוץ חו"ל, סיוע לעולים חדשים, שיעורי העשרה בבתי ספר בפריפריה, ארוחות חמות לתלמידים, בתי אבות לחולים סיעודיים ושלל גדול של שירותים אחרים, לא פחות חשובים ורגישים משלומם ובטיחותם וכבודם של אסירים, לידיים פרטיות? השאלה הזאת כמו האמירה של ביניש, באה ככל הנראה מאוחר מדי. כל השירותים הללו והמון אחרים כבר מצויים בידיים כאלה.

איש אינו יודע כמה חסכה המדינה ועד כמה התייעלה מהפרטת רוב שירותי הרווחה שלה. ההפרטות הללו נעשו טיפין-טיפין, בדומה למכירת נכסי המדינה, ללא קווים מנחים, דיון ציבורי או מבט כולל על אחריותה של של חברה שפעם האמינה בערבות הדדית, לחלשים שבין בניה.

פה ושם היה צורך בתיקונים קטנים בחקיקה, וחברי כנסת מעולם לא מנעו אותם. לפני שהעבירו אותם, לא טרחו להתבונן במציאות חייהם של האנשים להם החוק נוגע. האנשים הללו הפכו למושא עקיף, לאובייקטים שקטים ונוחים במרוץ לחיסכון כספי המדינה. וכרגיל, רק החלשים נפגעו.

על חשבון הקליינטים מאונס

לחוסים אין ברירה. כמוהם כילדים בסיכון שהוצאו מבתיהם, כמוהם כמפגרים ונכים דיירי מעונות וזקנים שמרותקים לפתרונות האחסון שנמצאו עבורם: כולם שיכים כעת לידיים פרטיות, וכולם יכולים במקרה הטוב לקוות כי הידיים הללו טהורות ונקיות. רק בשבוע שעבר נחשפה מעילת ענק במוסד לבני נוער במשולש. את הכספים שהיו מיועדים לחינוכם, רווחתם ואולי אפילו מזונם של אלה שאין להם ברירה, נטלו בעלי המעון לכיסם – במשך שמונה שנים תמימות, עד שנחשפו לבסוף.

זהו מקרה קיצוני כמובן, אבל כאשר מה שאנשים קוראים לו "בית" בלית ברירה הוא גם עסק כלכלי ששואף לגדול ולהתרווח, בסופו של דבר הוא יעשה זאת על חשבונם של הקליינטים מאונס. מנות המזון הזעומות בבתי אבות, ילדים בפנימיות המוצגים כמסכנים הזקוקים לתרומות, נכים שרווחתם כבר מופרטת הלאה ועוברת להיות עניינן של עמותות מתנדבים שוחרות טוב, צוותי עובדים מנוכרים, לא מיומנים ומשוללי זכויות שמתחלפים תדיר במקום בו נדרש קשר רצוף ואמפתיה והבנה – כל אלה מתרחשים בכל פינה במדינת הרווחה לשעבר, והם ימשיכו להתרחש כל עוד מנהלים את חייהם של בני אדם על פי מודל כלכלי נוקשה וחד משמעי.

את הפטנט למדנו מארצות הברית של רונלד רייגן ומאנגליה התאצ'ריסטית. בראשונה כבר הוכח כי רוב מקרי ההפרטה החברתית הסתיימו בכשלון כפול, גם ברמת השירותים שהוענקו לאזרחים וגם בחיסכון, שבסופו של דבר היה כלא היה. מי כמו ברק אובמה יודע זאת, כשהוא מנהל את מלחמת הקיום של נשיאותו סביב חוק הבריאות הממלכתי החדש, מתוך הבנה כי לפחות מקצת זכויותיהם של האזרחים לטיפול רפואי חייב להישאר בידיה של המדינה.

אצלנו אפשר רק לחלום על מהפכה מחודשת בשירותי הבריאות, ואפשר רק להתפלל לחסדי שמיים בנסיון להגדיר זכויות אחרות שהמדינה מצמצמת כל אימת שמתחשק לה. הלא גם בג"ץ הרחום והחנון לא היה מוכן לקבוע שקיצוץ קצבאות למעוטי הכנסה סותר את זכותם של אלה לחיות בכבוד, ונתן יד להתעמרות בעניים, בזקנים ובחולים בשם אותו חסכון מקודש באוצר המדינה.

יעילות אינה הערך העליון, אמרה דורית ביניש, אבל לא אמרה מה כן ערך עליון. קשה מאוד לנסח אותו בעידן ההפרטה, מפני שהוא כבר ערטילאי, בלתי ניתן לכימות ומופשט לגמרי. כשהמדינה המירה את אחריותה לחייהם, רווחתם וחירותם של אזרחיה בצ'קים לעסקים פרטיים, נותר כבודם מאחור, מבויש ומיותם וזנוח. אין לו מחיר – ואולי משום כך גם אין לו כל ערך, בעיני המדינה שממשיכה להפריט את שירותי הרווחה שלה.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , | 2 Comments »

קשר השתיקה סביב הרחקת ילדים מביתם

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- נובמבר 5, 2009


האזינו לרואה חשבון יעקב אליה, אשר כתב את הספר "ילדים רחוקים" ומשוחח עם יעל צדוק בתכנית "השעה האזרחית" ברשת א', על הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת ילדים מביתם ע"י משרד הרווחה.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

המרשם: התאבדות?

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- אוקטובר 23, 2009


הקליקו על התמונה כדי לצפות בסרט

הקליקו על התמונה כדי לצפות בסרט

סרט הסברה על השפעתם השלילית של כדורים נוגדי דיכאון על ילדים.

סיפורן של שש משפחות אמריקאיות שילדיהם נוטלים תרופות אנטי דכאוניות. המשפחות מניחות בצד את השיקולים האישיים ומניחות לצופים, באומץ רב, לקבל מבט אינטימי על השפעת נוגדי הדיכאון על ילדיהן. בימוי: רוברטו מנצ'יארו. ארה"ב,2006.

קייטלין היתה רק בת 12 כשתלתה את עצמה בשרוכי נעליה באולם ההתעמלות בבית ספרה. היו קצת בעיות בבית, ובעיות עם בנים, וכיתה ו' בדיוק התחילה, אבל מהלך כזה איש לא חזה, וכמו שהסרט התיעודי המטלטל טוען, ילדות בנות 12 לא מתאבדות סתם. לפעמים הן פשוט עולות על הכדור הלא נכון. קייטלין לקחה ארבעה כדורים כל יום – שני כדורי שינה ושניים נגד דיכאון ("כמה עוד אני יכולה לקחת?" שאלה ביומנה), תרופות מרשם מהסוג ששבעה עשר מיליון בני נוער בעולם צורכים מדי שנה. המספרים מפחידים ותופעות הלוואי הבלתי צפויות מפחידות עוד יותר. את קייטלין, ילדה חכמה שרצתה להיות וטרינרית והעירה חברות בארבע לפנות בוקר רק כדי לשאול איזה דיסק הן היו לוקחות אתן למקום רחוק, הכדורים הפכו למישהי אחרת. היא עצמה העידה ש"קייטלין היא לא קייטלין" כשהיא לוקחת תרופות. היא אמרה שהיא ילדה רעה והמציאה על עצמה סיפורים שליליים כדי לאשש את דבריה. אמה התנגדה לכדורים, אבל העובד הסוציאלי רמז לה שחוסר שיתוף פעולה ייחשב לא אמהי ולא אחראי מצדה, ועכשיו היא מוכת אשמה על כך שנכנעה ללחץ שלו.

תביעות ייצוגיות של משפחות המתאבדים הביאו בין היתר לשינויים היסטוריים כמו חשיפת ניסויים קליניים שהוסתרו עד כה מעיני הציבור, ואזהרות "קופסה שחורה" מפורשות על גב האריזה, המציינות כי שימוש בתרופות עלול לגרום למחשבות אובדניות אצל מתבגרים, ואף להתאבדות ממש. זה כמובן מעט מדי ומאוחר מדי למשפחות מסוימות, ועדיין – כמו גם הסרט הזה – יכול להציל חיים של נערים אחרים. כל אחד מהסיפורים שהובאו כאן היה יכול לשאת סרט עלילתי שלם. כל ילד הוא עולם ומלואו ואובדנו ממיט חורבן על הקרובים לו. אחותה של ילדה שהתאבדה בגלל שילוב אסור של כדורים (סיבה מובילה להתאבדויות, לצד מינונים לא נכונים ואבחנות שגויות) מסרבת ולא מסוגלת לראות בעצמה בת יחידה, גם אם זה מעמדה הרשמי, שנים אחרי האסון.

נער בן 15, טניסאי מצטיין שהוריו מספרים כי היה מודל לחיקוי ו"הילד הכי מאושר בעולם", עד שהתחיל לגנוב עם חברים "בשביל הכיף" תרופות נגד דיכאון ולהתפרע עם המינונים, צלצל לאביו ואמר לו שהוא אוהב אותו. האב הרגיש שמשהו נורא עומד לקרות והתחנן בפני בנו שלא ינתק. הבן ניתק, האב מיהר הביתה וכשהגיע כבר היו ניידות משטרה במקום ושכנים סיפרו שהנער יצא לרחוב עם אקדח וירה בעצמו. בסרט התראיינו גם נערים שנשארו בחיים אחרי ניסיונות התאבדות חוזרים ונשנים – אחת מהם כמעט כרתה לעצמה את הרגל ובמהלך שלושה חודשים של טיפול תרופתי שלא התאים לה היתה מעורבת בשלוש תאונות דרכים קשות. כולם למדו להתמודד עם דיכאון ללא עזרת תרופות ונשבעים שראו את האור. עכשיו תורנו.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

לילדי פנימיות הישגים נמוכים בלימודים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 23, 2009


רופא בוגר פנימיה? מדען בוגר פנימיה? פרופסור בוגר פנימיה? קשה מאד למצוא כאלו.

האומדנים מדברים על כ-75,000 ילדים שחיים כיום בישראל מחוץ לבית. כ-80% מהם בפנימיות ו20% בבתי אומנה. בעולם המערבי היחס הוא הפוך, 80% בבתי אומנה ו-20% בפנימיות.

מסמך על פנימיות משרד הרווחה של טלאל דולב מתאר מצב עגום של ילדי מוסדות בהקשר של הישגים בלימודים. מכון ברוקדייל, 2003.

האם ההוצאות מן הבית היו הכרחיות?

בשנים האחרונות התעוררו סוגיות הקשורות להקצאת הטיפול הפנימייתי ולדפוסי השימוש בו. ממצאים מדאיגים ממחקרים שנעשו לאחרונה העלו שאלות לגבי ההחלטה על הוצאת ילד מביתו, לגבי משך השהייה במסגרת הפנימייתית ולגבי הקריטריונים ליציאה מטיפול פנימייתי.

מחקר ארצי על ועדות החלטה מקומיות (דולב, בנבנישתי וטימר 2000) הצביע על ליקויים בתהליך קבלת ההחלטות בכל הנוגע להשמה מחוץ לבית. העיקריים בהם היו המחסור במידע שיטתי במקרים רבים, דיונים קצרים מדי בחלופות השונות, וכן חוסר עקיבות בהחלטות על הוצאתם של ילדים מן הבית.

מכאן נשאלת השאלה, האם כל ההוצאות מן הבית היו הכרחיות. מחקר נוסף, שבו מומחים התבקשו לעבור על דוחות בכתב, ולהמליץ על טיפול קהילתי או על הוצאה מהבית, העלה גם הוא ספקות לגבי חלק מן ההחלטות על הוצאה מהבית. המומחים המליצו על התערבות קהילתית כמעט לכ-50% ממדגם של מקרים שהתבססו על תיאורי ילדים הנמצאים כיום בטיפול פנימייתי.

במחקר הארצי על ועדות החלטה נתגלו ממצאים מדאיגים גם לגבי בדיקת מצבם של הילדים שכבר נמצאים בטיפול פנימייתי. המחקר העלה כי ועדות ההחלטה בודקות את מצבם של הילדים לעתים רחוקות בלבד, וכאשר הן עושות זאת, רק שיעור מזערי מהילדים מוחזרים לביתם (דולב, בנבנישתי וטימר 2000).

ממצאים חדשים מתוך ההערכה של פנימיות קהילתיות ופנימיות יום מעידים גם הם שבדיקה מחודשת של מקרים, כבסיס לאפשרות להחזרת הילד הביתה, איננה הליך סטנדרטי ברוב המסגרות הפנימייתיות.

אף שהחזרת הילד לביתו מוגדרת כיעד עיקרי, הן של הפנימיות הקהילתיות והן של פנימיות-היום, העובדים הסוציאליים טענו כי 53% מן הילדים שכבר שוהים בפנימיות הקהילתיות במשך שנתיים, ו-40% מן הילדים השוהים בפנימיות-יום למשך תקופה זו, יזדקקו לטיפול פנימייתי ארוך-טווח. באשר לשאר הילדים, העובדים העריכו שהם יזדקקו לפחות לעוד שנה או שנתיים של טיפול. עובדים סוציאליים המטפלים בילדים במסגרות השיקומיות, המשמשים כקבוצת השוואה במחקר ההערכה, העריכו ש-64% מן הילדים יזדקקו לטיפול ארוך-טווח במסגרות חוץ-ביתיות. ממצאים אלה מצביעים על כך שיש להגביר את המאמצים בכיוון של קיצור משמעותי של משך השהייה במסגרות הפנימייתיות.

רמת החינוך בפנימיות – הישגים נמוכים

אחד התחומים שנחשב לבעייתי ביותר הוא תחום החינוך. מספר מחקרים הצביעו על כך שילדים ונוער במערכת הפנימייתית בישראל סובלים מפערים ניכרים בתחום הלימודי.

במחקר שנערך ב-1994 בעשר פנימיות נמצא כי 71% מהילדים היו מתחת לרמת הכיתה, מהם 33% היו בפיגור של שלוש שנים או יותר (דולב וברנע, 1996). נתונים אחרונים ממערכת הפיקוח של הרף מעידים שלמחצית מהילדים בפנימיות הישגים נמוכים מן הממוצע וש-41% אינם מסתגלים למערכת הלימודית. כמו כן המחקרים מראים כי למרות הפערים הלימודיים הגדולים, הפנימיות משקיעות משאבים מוגבלים בלבד בתמיכה בתהליך הלימודי (דולב וברנע, 1996; פליישמן ואחרים, 1999). הישגיהם הלימודיים של בני נוער ברשות חסות הנוער גם הם נמוכים.

סקירה של הטיפול הפנימייתי בשבע מדינות כולל ישראל, אשר התבצעה לאחרונה, העלתה כי ברוב המדינות, הילדים הנמצאים בטיפול פנימייתי הם בעלי הישגים נמוכים, ואינם מצליחים להגיע ליעדים לימודיים סבירים. יתרה מכך, בכל המדינות, הרמה הלימודית שאליה מגיעים הילדים ובני הנוער בפנימיות אינה מאפשרת להם להשתתף במסלולי חינוך אקדמיים ומקצועיים טובים לאחר שעזבו את הפנימייה. מכאן ברור שיש צורך במאמץ לשיפור התוצאות בתחום זה (McSherry and Iwanec, 2002).

מחקרים מן העולם מציינים סיבות שונות להישגים הלימודיים הנמוכים של צעירים בטיפול בפנימייתי (דולב וזילכה, 2000; McSherry and Iwanec, 2002). סיבות אלה קשורות לשלושה תחומים עיקריים:

  • ייתכן שבעקבות המעבר של הילדים לפנימייה, או ממנה – בחזרה לקהילה, הם אינם מבקרים בבית הספר באופן סדיר, או שהם עוברים מבית ספר לבית ספר, ולכן אינם יכולים ליהנות מיתרונותיה של המערכת הבית-ספרית.
  • חוסר התיאום ואי-לקיחת אחריות משותפת על חינוך הילדים מטעם המסגרת הפנימייתית מכאן ובית הספר מכאן.
  • והקדימות הנמוכה הניתנת לנושא הלימודי על-ידי צוות הפנימייה, שהכשרתם ועניינם מותאמים יותר לצרכיו החברתיים והרגשיים של הילד מאשר לדרישות מערכת החינוך.

מאמרים נוספים:

פנימיות משרד הרווחה הן גן עדן לפאדופילים

מוסד בית שבתאי – בית יתומים הרסני

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »