הרהורים על משפחה וילדים

על הפרת זכויות הילד והמשפחה בישראל

Posts Tagged ‘סידור חוץ ביתי’

אימוץ בין תרבותי אינו לטובת הילד

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- אוגוסט 11, 2012


מחקרים בכל העולם מראים באופן עקבי כי כאשר הילד מאומץ ע"י משפחה שהיא בעלת מורשת תרבותית, דתית, אתנית, הסטורית ושפתית שהיא שונה ממורשתו המקורית, כך יתגלו יותר קשיים באימוץ.

הפשטת זהותו של הילד משורשיו ומורשתו

קשיי האימוץ בולטים בעיקר באימוצים הבין-ארציים בהם מאומצים ילדים שרובם מגיע ממדינות חבר העמים לשעבר, ילדים שהם בעלי מראה, דת, תרבות ומורשת שהיא שונה לחלוטין מן המורשת של המשפחה הישראלית המאמצת. קשיים אלו מסלימים בגיל ההתבגרות, עת הילד מגבש את זהותו (עיין ערך תיאוריית זהות האני של אריקסון). די לראות את הקונפליקטים המתפרצים בעבודת השורשים שעושים ילדים מאומצים בד"כ בכתה ז'. הם כותבים על השורשים של הוריהם המאמצים, אך לא על השורשים שלהם עצמם, משום שהאימוץ הפשיט אותם מזהותם, וניתק אותם לחלוטין ממורשתם. מהלך זה, לא רק  שגורם לתלישות, הוא גם גורם לעיתים לקונפליקטים פנימיים, כי מה אמור להרגיש ילד בלונדיני תכול עיניים, ממוצא אוקראיני, שכותב עבודת שורשים, ואשר אומץ ע"י משפחה ישראלית יהודית שאבותיה נרצחו במלחמת העולם ע"י אוקראינים?


ילדים אתיופיים מועברים למשפחות לבנות בניגוד לאמנת זכויות הילד

גם באימוצים המקומיים לא בוחלים עובדי משרד הרווחה בשום אמצעי לניתוק הילד ממורשתו הביולוגית. הם מעבירים ילדים לאימוץ במשפחות שונות לחלוטין במנטליות שלהן ממשפחות המקור, ובכך גורמים נזקי זהות קשים לילדים המאומצים.

כך תוכלו לראות ילד חילוני שמועבר לאימוץ במשפחה דתית או חרדית, או ילד ממוצא רוסי שמועבר לאימוץ במשפחה שאינה דוברת רוסית. המצב חמור כפליים כשמדובר בילדים אתיופיים שמאומצים ע"י הורים לבנים, זאת משום שילד אתיופי כזה אף לא יכול להסתיר את עובדת אימוצו. האימוץ כתוב לו כמו שלט על המצח לכל מקום אליו ילך, משום שהוא נבדל בחזותו מן המשפחה הלבנה.

כך תוכלו לראות למשל ילדה אתיופית שאומצה ע"י איזו פרופסור אשכנזיה דתיה ובעלה, שלהם יש 3 ילדים ביולוגים ועוד ילד מאומץ לא אתיופי. אז כשהילדה הולכת ברחוב עם 6 בני משפחתה הלבנים, בעוד היא בעלת עור כהה, ברור שהיא תרגיש שונה ובמיעוט. או שתי ילדות אתיופיות שאומצו ע"י רווקה מזדקנת, פסיכולוגית לבנה שעובדת עם משרד הרווחה.

יש כאלו שיטענו שאין כמעט משפחות אתיופיות מאמצות, אבל ברור לכולנו שמשרד הרווחה משקר, משום שמשרד הרווחה מתעלם באופן עקבי מן המשפחה המורחבת של הילד. קחו למשל את המקרה של תינוק אתיופי שמועמד לאימוץ כי אמו הביולוגית אינה כשירה לטפל בו. הדודה, אחות האם, היא בעלת תואר אקדמי, שירתה בצבא, עובדת וחיה עם בן זוג מעוניינת לאמצו, אך משרד הרווחה מונע זאת ממנה, ראו קישור כאן על המקרה.

משרד הרווחה מודע היטב להשלכות השליליות של מדיניות האימוץ הקלוקלת שלו, שאגב מנוגדת לאמנת זכויות הילד,הקובעת בסעיף 8 כי על המדינה החתומה על האמנה לכבד את זכותו של הילד לשמור על זהותו, לאומיותו וקשרי המשפחה שלו. משרד הרווחה מצפצף על אמנת זכויות הילד, וממשיך להתעלם מטובתו של הילד. למה? משתי סיבות עיקריות:

  1. כי השירות למען הילד צריך להצדיק את קיומו, ולשמר את המשרות המיותרות של העובדים הסוציאליים שחוטפים ילדים לאימוץ. פקידת סעד חנה סלוצקי הידועה לשמצה אמרה כי העובדים הסוציאליים אינם מסתובבים ברחובות ומחפשים ילדים להוצאה מן הבית. ובכן, היא הסתירה את האמת, משום שעובדים סוציאליים פרוסים באופן תדיר בבתי ספר, והם אף מסתובבים דרך קבע בבתי חולים, לאתר אמהות שבאות ללדת בגפן על מנת להפעיל עליהן לחץ למסור את ילדיהן לאימוץ.
  1. כי התור של המשפחות שרוצות לאמץ ארוך כאורך הגלות. המשפחות המאמצות האמידות הללו יוצרות לחץ על משרד הרווחה למסור את התינוקות להן ולא למשפחתו המורחבת של התינוק. עובדי הרווחה אינם פועלים לטובתו של הילד כי אם לטובתה של המערכת, והמטרה שלהם היא להביא את המערכת שלהם למצב של שיווי משקל.

הישוב כוכב יאיר כדוגמא לכשלון מודל האימוץ

די לראות את תוצאות האימוץ העגומות בדוח לשכת הרווחה של הישוב כוכב יאיר, למשל, כדי להבין שמדיניות האימוץ הכפוי של משרד הרווחה היא בניגוד גמור לטובתו של הילד.

כוכב יאיר כידוע לכם הוא ישוב ברמה סוציו אקונומית גבוהה. האשכול הסוציו אקונומי של כוכב יאיר הוא ברמה 9 מתוך 10. מכך ניתן להסיק שבישוב זה אין אוכלוסיה רבה המטופלת בלשכת הרווחה.

שיעור הילדים המאומצים הוא כ- 0.3% מכלל האוכלוסיה. למרות זאת, בדוח של לשכת הרווחה של כוכב יאיר (כאן בקישור הזה) דווח כי בשנת 2008 טופלו בלשכה 11 ילדים עם בעיות התנהגות ועוד 6 ילדים מאומצים. כלומר מתוך 17 ילדים עם בעיות התנהגות, 6 מהם היו מאומצים. במלים אחרות, כ- 30% מן הילדים שטופלו על רקע בעיות התנהגות בכוכב יאיר היו ילדים מאומצים למרות שחלקם היחסי באוכלוסיה הוא 0.3% בלבד.

אימוצים שנכשלו

אימוץ שנכשל מוגדר כאימוץ בו ההורה המאמץ החליט להעביר את הילד לטיפול המדינה, או שהמדינה בכפיה הפקיעה את הטיפול מן ההורה המאמץ.

באנגלית המינוח לאימוץ שנכשל הוא Adoption Disruption  או Adoption Dissolution או Adoption Breakdown

בדוח של המועצה הלאומית לשלום הילד, בעמוד 100 בקישור הזה, מצוין כי 1.7% מילדי הפנימיות הם ילדים מאומצים. שיעור זה גבוה יותר מפי 3 משיעורם באוכלוסיה. ההגיון המעוות של עובדי הרווחה אומר שאם הילד יועבר לאימוץ, אז הוא יקבל את כל צרכיו מן המשפחה המאמצת ואז הכל יבוא על מקומו בשלום, והילד יפרח, ואולם בפועל המודל הזה נכשל, משום שילדים מאומצים רבים נפלטו מן המשפחות המאמצות אל הפנימיות, ושיעורם בפנימיות גבוה יותר משיעורם באוכלוסיה.

בשנת 2009, אמרה אלה בלאס, מנהלת השירות למען הילד, בראיון לעיתון "לאשה" כי כ-10% מן הילדים שנמסרים לאימוץ בישראל אינם מתאקלמים במשפחה ומועברים ממנה. לפחות מחציתם נקלטים במשפחה אחרת.

לאחרונה הגישה ח"כ מרינה סולודקין יחד עם ח"כ שלמה מולה, הצעת תיקון לחוק הנוער, הקובעת כי ילד שהוצא מבית הוריו יועבר למסגרת שבה מדברים בשפה המוכרת לו, ואשר מתנהל בה אורח חיים הזהה או דומה לאורח החיים שהוא מכיר. כאן בקישור הזה.

אוקראינה נסגרה לפני שנה לאימוצים של פעוטות, אך אימוצים בין ארציים ממשיכים להתבצע מרוסיה לישראל. אנו תקוה כי הגברת סולודקין תהיה עקבית באג'נדה שלה, ובשל קשריה ברוסיה תפעל גם לסגירת האימוצים הבינלאומיים מרוסיה לישראל, אשר אינם משרתים את טובת הילד מאותם טעמים שהיא עצמה ציינה בהקשר לאימוצים המקומיים.

בנוסף, מרבית האימוצים מחו"ל נוגדים את עקרונות האימוץ הבין ארצי של אמנת האג, משום שבאמנה זו מצויין שרק לאחר שעשו את כל הבדיקות הנדרשות, והגיעו למסקנה כי  ילד אינו יכול לגדול בארץ המוצא שלו, אזי יש להוציאו לאימוץ בין ארצי. בפועל, בשל הסחר בילדים, (22,000 יורו משלם כיום הורה ישראלי עבור ילד רוסי), ילדים רבים מועברים ממדינות אלו למדינות שונות בעולם, ללא שנבדקה אופציית האימוץ המקומי. מאחר ואוקראינה ורוסיה אינן חתומות על אמנת האג, אז תעבורת הילדים משם למדינות אחרות בעולם עובדת בהילוך גבוה, כמו פרה חולבת.

ומה קורה בחו"ל

גם בחו"ל מצב האימוצים הוא בכי רע.

בארה"ב בה מספר הילדים עד גיל 18 עומד על כ-75 מליון ילדים,  יש כחצי מליון ילדים בבתי אומנה, כלומר 0.67% מן הילדים האמריקאים חיים מחוץ לבית.

מאידך, בין 10% ל-25% מן האימוצים בארה"ב נכשלים, וכשליש מן האימוצים בבריטניה נכשלים.

שימו לב ששיעורים אלו גבוהים בהרבה משיעור הילדים הביולוגים שהוצאו מן הבית (0.67%), כלומר, אם אתה ילד מאומץ, יש סיכוי גבוה הרבה יותר שתוצא מן הבית המאמץ מאשר אם אתה ילד ביולוגי, ובמלים אחרות, הבית המאמץ מהווה בד"כ תחליף גרוע לבית הביולוגי.

המסקנה הזו מגובה גם במחקר הענק של המכון הטכנולוגי במסצ'וסטס (MIT), שקבע שעדיף לילד לגדול במשפחה "הרוסה" מאשר להוציאו מן הבית, כאן בקישור הזה.

הפרעת התקשרות תגובתית – Reactive Attachment Disorder

גם הורים מאמצים שלא ויתרו על ילדיהם המאומצים, דרכם אינה סוגה בשושנים. כדי להבין על קצה המזלג את הקשיים שעוברים הורים מאמצים וילדיהם המאומצים, מספיק לקרוא את העדות הבאה באנגלית של אב אמריקני שאימץ שני ילדים מרוסיה, שבוכה על מר גורלו, ואשר מאשים את רשויות הרווחה, שהתערבותם רק החמירה את מצבם של הילדים המאומצים:

My wife and I adopted a boy and a girl from Russia after having two children of our own. Since then we've had nearly 11 years of school expulsions, threats and acts of violence, attacks on teachers and other students, trips to the ER for psych evaluations, stays in psych wards, calls to the police, a sting of an internet sex predator, fires, defiance, verbal abuse, etc. Our older kids, now on their own, no longer want to come home because of their adopted siblings and I'm afraid my wife has literally been driven to the edge of madness by the experience. I'm so burned out to the whole experience all I want to do is get in my car and drive somewhere, anywhere, and my hope is that soon they'll out the door and never return. I fear that my marriage, however, is too deeply damaged by this experience to ever recover and heal. If there was one thing I could do over in my life, it would be to go back and undo this whole debacle. Our local social services have never been of any assistance and their advice and interventions have only made things worse. The schools have been no help and we've basically had to weather all of this on our own. I'm tired of it. I'm tired of carrying pepper spray in my own home and wondering what he next catastrophe will be. My advice to anyone considering an adoption from Eastern Europe would be to forget it.

ילדיו של אותו אב כפי הנראה סובלים ממה שמכונה 'הפרעת התקשרות תגובתית' – Reactive Attachment Disorder, תסמונת שאגב לא קיים עבורה טיפול מתאים, ושוק ה"מטפלים" רווי  בתרפיסטים שרלטנים שטוענים כי "יש להם טיפול לתופעה", זאת על מנת לנפח לעצמם את חשבון הבנק שלהם, ואגב רובם ככולם מתגוררים בוילות שנבנו מכספם של המשפחות האומללות, שאותן הם רוששו ב"טיפולי המשחק" הדיאדיים המגוחכים שלהם.

הנה כאן עדות של אם אמריקנית מאמצת על כשלונם של התרפיסטים, לאחר מכן באה תגובה של תרפיסט נוכל שיש לו "טיפול פלא", ולאחר מכן באה תגובה של אחות של אם מאמצת שהתרוששה בגלל טיפולי הונאה של תרפיסטים נוכלים:

http://www.mdjunction.com/forums/reactive-attachment-disorder-discussions/introductions-personal-stories/3746783-help-rad-mom-adopted-daughter-from-russia

נקודת מבטו של הילד המאומץ

פיטר טוד הוא אמריקני שנולד להורים גרמנים והיה אחד מ-10,000 ילדים גרמנים שאומצו ע"י הורים אמריקניים בשנות ה-50, 60 ו-70. פיטר טוד כתב ספר בקורת נוקב על נזקי האימוצים הבין תרבותיים, על כך שתמיד הרגיש שונה ולא שייך, על כך שלא הצליח להתחבר להוריו, על הפרעת ההתקשרות בה היה נתון, ועל בגרותו כאלכוהוליסט.

צפו בפיטר טוד שמציין אף את הסחר המאסיבי בילדים ממדינה למדינה, את בקורתו על קניית תינוקות, ומדגיש שגם סוכנויות האימוץ בארה"ב הודו שרק אחוזים בודדים מן הילדים המאומצים ממדינות העולם השלישי הם ילדים שהוזנחו או ננטשו. רובם אומצו באימוץ כפוי ובמניפולציה ממשפחות חלשות ודלות אמצעים.

גם הוא כמו שאר המומחים העולמיים בנושא, דוגל בגיבוש מדיניות תמיכה מתאימה בקהילה של המשפחות הביולוגיות המתקשות בגידול ילדיהן.

פיטר טוד מדבר גם על האופטימיות הזעירה שיש תמיד לשמור גם כשיש קשיים, עובדה, הוא הידרדר לאלכוהוליזם, השתקם וכתב רב מכר על כך.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 2 Comments »

נפגעי רווחה – הועדה לזכויות אדם באו"ם ממתינה לתלונות שלכם

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- דצמבר 12, 2011


נפגעי משרד הרווחה, נפגעי משטרת ישראל, נפגעי בתי המשפט, נפגעי משרד הבריאות וכל אזרח שנפגע מרשויות המדינה בנושא של הפרת זכויות אדם – האו"ם ממתין לתלונות שלכם בנושא, על מנת לחקור אותן עד תום ולהגיש את ממצאיו לממשלת ישראל ולמועצת האו"ם לצורך הפקת לקחים ונקיטת צעדים כנגד הגורם המושחת.

תודתנו למשפטן דניאל זר מן הקואליציה למען הילדים והמשפחה אשר סייע בהכנת המאמר.

ילדים נפגעי רווחה – אם עובדי רווחה הפרו את זכויותיכם ופעלו בניגוד לאמנת זכויות הילד הבינלאומית. אם עובדי רווחה ניתקו אתכם ממשפחתכם בניגוד לרצונכם, רק משום שהיו "סבורים" בדמיונם החולני כי הוריכם מזיקים לכם, וללא שהיה ברשותם בדל ראיה נגד הוריכם – הגישו נגדם תלונה באו"ם על הפרת זכויות אדם.

ילדים נפגעי רווחה אם נכלאתם במרכזי חירום של משרד הרווחה או במחלקות פסיכיאטריות, ועובדים סוציאליים מנעו מכם לימודים לפי חוק לימוד חובה ולפי סעיף 28 באמנת זכויות הילד הבינלאומית – הגישו נגדם תלונה באו"ם על הפרת זכויות אדם.

ילדים נפגעי רווחה ישראל היא המדינה המובילה בעולם בהוצאת ילדים מהבית פר נפש. אם עובדי רווחה כלאו אתכם במוסד סגור, ושם עברתם מעשי התעללות ואונס, או שמצבכם הרגשי הדרדר בעקבות הניתוק מהמשפחה – הגישו נגדם תלונה באו"ם על הפרת זכויות אדם.

ילדים נפגעי רווחה – ישראל היא בין המובילות בעולם באשפוז בכפיה במוסדות פסיכיאטריים. אם אושפזתם בכפיה במוסד פסיכיאטרי סגור בלחץ עובדות סוציאליות מהמחלקות לשירותים אנטי חברתיים, ובמוסד זה תוייגתם על לא עוול בכפכם כחולי נפש, הוכרחתם ליטול רעלנים מסוכנים במסווה של "תרופות", נקשרתם למיטה במשך שעות ארוכות, עשיתם את צרכיכם על עצמכם משום שנקשרתם למיטה ללא יכולת להתפנות, נכלאתם במשך שעות ארוכות בחדרים אפלים, נדקרתם בזריקות שגרמו לכם לשיתוק של הגוף במסווה של "תרופות הרגעה", נגרם לכם נזק בריאותי ללב, לכבד, לכליות, למח או לכל איבר אחר בגוף משום שפסיכיאטרים בחסות עובדים סוציאליים כפו עליכם ליטול סמים מסוכנים – הגישו נגדם תלונה באו"ם על הפרת זכויות אדם.

ילדים נפגעי רווחה – אם עברתם כל אלימות ממסדית אחרת, בה הופרו זכויותיכם מצד המשולש האלים בעל שלושת הקודקודים המסוכנים ביותר: עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטריים. אם תויגתם על ידם כילדים לא ראויים, אם הם פגעו בשמכם הטוב, זאת באמצעות האבחונים המפוקפקים שלהם שמלאים דברי בלע ושטנה כנגד ילדים – הגישו נגדם תלונה באו"ם על הפרת זכויות אדם.

הורים נפגעי רווחה – אם נותקתם מילדיכם מצד עובדים סוציאליים ללא שהיה נגדכם בדל ראיה ואפילו לא הוגש נגדכם כתב אישום – הגישו נגדם תלונה באו"ם על הפרת זכויות אדם.

הורים נפגעי רווחה – אם פקידות סעד השיגו מסמכים חסויים עליכם או מסמכי אבחון חסויים על ילדיכם ללא צו שופט או ללא שחתמתם על כתב ויתור סודיות, ובכך עברו על חוק הגנת הפרט ו/או חוק זכויות החולה – הגישו נגדם תלונה באו"ם על הפרת זכויות אדם.

הורים נפגעי רווחה – אם עובדים סוציאליים פירקו לכם את המשפחה וגרמו לכם נזקים כלכליים ועוגמת נפש, ואתם רוצים לתבוע אותם על רשלנות, אך הם מסרבים למסור לכם את המסמכים אותם הלעיטו באינספור אמירות לשון הרע, וזאת בתואנת "חסיון" כדי להגן על עצמם – הגישו נגדם תלונה באו"ם על הפרת זכויות אדם.

הורים נפגעי רווחה – אם עובדות סוציאליות ניסו לתפור לכם תיק פלילי על מנת לחטוף מכם את ילדיכם, או לתייג אתכם כ"חולי נפש" ו"אלימים" על מנת לתפור לכם תיק של חוסר מסוגלות הורית – הגישו נגדם תלונה באו"ם על הפרת זכויות אדם.

הורים נפגעי רווחה – אם עובדות סוציאליות חקרו את ילדיכם מאחורי גבכם והסיתו את הילדים נגדכם בחקירה או ששטפו לילד את המח נגדכם בחקירה באינסוף שאלות מנחות ומכוונות שנוסחן "האם אמא הרביצה לך" או "האם אבא נגע לך בבולבול", ושאותן עובדות סוציאליות מסרבות למסור לכם את קלטת החקירה, כדי שתתבעו אותן על חקירה רשלנית והטרדה מינית של הילד (הקלטת נמצאת במשטרת ישראל, שאף היא מסרבת למסור את הקלטת בהוראת העובדות הסוציאליות) – הגישו נגדם תלונה באו"ם על הפרת זכויות אדם.

הורים נפגעי רווחה – אם שופטים לעניני משפחה ונוער שפועלים בדלתיים סגורות וללא כל פיקוח ציבורי,פסקו לקחת מכם את ילדיכם בניגוד לחוק המקומי, ובניגוד לאמנת זכויות הילד- הגישו נגד השופטים הללו תלונה באו"ם על הפרת זכויות אדם.

הורים נפגעי רווחה – אם שופטים לעניני משפחה ונוער שפועלים בדלתיים סגורות וללא כל פיקוח ציבורי, השמיטו פרטים מן הפרוטוקול בדיון המשפטי, קיבלו את חוות העובדת הסוציאלית ללא עוררין, ופסקו על סמך תסקיר (תשקיר) פקידת סעד ללא כל נימוק, וללא שבדקו את העובדות לאשורן – הגישו נגד השופטים הללו תלונה באו"ם על הפרת זכויות אדם.

הורים נפגעי רווחה – אם שופטים לעניני משפחה ונוער שפועלים בדלתיים סגורות וללא כל פיקוח ציבורי, איימו עליכם משום שפרסמתם את קלונם ברבים או משום שלא מצאתם חן בעיניהם ("את לא תראי את הילדים שלך עד גיל 18", כך איימה שופטת על אמא שהעירה לשופטת כי יש לרשום את כל דברי הדיון בפרוטוקול) – הגישו נגד השופטים הללו תלונה באו"ם על הפרת זכויות אדם.

הורים נפגעי רווחה – אם פסיכיאטרים אשפזו אתכם או את ילדיכם או את הוריכם בכפיה וללא הוכחה רפואית כי ה"חולה" הוא אכן חולה ומסוכן לסביבתו, זאת על מנת להשתיק את ה"חולה" – הגישו נגד השופטים הללו תלונה באו"ם על הפרת זכויות אדם.

הורים נפגעי רווחה – אם אויימתם על ידי משטרת ישראל שתתפור לכם תיק פלילי ותעצור אתכם ללא סיבה, רק משום שהעזתם להעלות בקורת דמוקרטית על הממסד ופרסמתם דברי אמת על שחיתויות הממסד- הגישו נגד השופטים הללו תלונה באו"ם על הפרת זכויות אדם.

אזרחים אחרים נפגעי רשויות המדינה – גם אתם מוזמנים להגיש תלונות על הפרת זכויות אדם לאו"ם.

נוהל הגשת תלונות לאו"ם על הפרות זכויות האדם בישראל:

באו"ם יש שני מסלולי תלונות: חשאי ופומבי. התלונה החשאית נקראת הליך לפי 1503 , היא מטופלת בצינורות דיפלומטיים, ותוצאותיה לא מפורסמות. האו"ם אינו מטפל בתלונות בודדות במישור המעשי אלא במישור המנהלתי בלבד, ואולם כאשר מצטברות תלונות בעלות אופי דומה, אזי האו"ם עובר למישור המעשי, ושולח שליח או חוקר או מעביר את הנושא למסלול הפומבי. לכן חשוב שכל פרט ישלח תלונה בה מתואר המקרה האישי שלו בו הופרו זכויותיו כאדם, כדי שזו תתווסף למצבור התלונות בנושא ואז התלונה תהפוך לתלונה קולקטיבית שמצריכה התייחסות מעשית.

כאשר מתקבלת תלונה, היא מועברת למוסדות המדינה, ועליהם להשיב תוך 12 שבועות לאו"ם, ללא עותק למתלונן. אחת לשנה באוגוסט, צוות האו"ם באוגוסט בודק את איכות התלונות, ותשובות המדינה, והדרך בה מתכוון האו"ם לטפל ב"מצב" המתואר.  אחת לשנה במרץ, צוות עבודה מיוחד בודק אם יש מכנה משותף לכל התלונות המצריך פעולה מיוחדת. תלונות אלה מתאימות למי שלא מצפה לפתרונות מיידים, ומי שמניעיו הם מצפוניים, זאת כדי למנוע מאחרים מלהיתקל באותו סוג של התעללות  ממסדית סדרתית ושחיתות שלטונית מתמשכת.

יש לציין אילו סעיפים בהצהרת האו"ם בדבר זכויות האדם הופרו, ולגבות את התלונה בראיות מוצקות. מצ"ב טופס דוגמא למילוי התלונה בהליך לפי 1503 בקישור הזה.

את התלונות יש לכתוב באנגלית, ולשלוח לכתובת הבאה:

Commission/Sub-Commission Team (1503 Procedure)
Support Services Branch
Office of the High Commissioner for Human Rights
United Nations Office at Geneva
1211 Geneva 10
Switzerland
Fax: + 41 22 9179011

CP@ohchr.org

סעיפים בהצהרת האו"ם בדבר זכויות אדם:

 (1)  להיות חופשי ושווה בערכו ובזכויותיו

 (2)  זכות לחיים, לביטחון וחרות

 (3) זכות לחינוך

 (4) איסור עבדות

 (5) איסור עינויים

 (6) כל אדם זכאי להיות אישיות בפני החוק

 (7) איסור מאסר או הגליה באופן שרירותי

 (8) אדם מוחזק כזכאי עד שלא הוכחה אשמתו בבית משפט

 (9) הזכות לפרטיות

 (10) הזכות לחופש התנועה

 (11) הזכות לבקש ולקבל מקלט פוליטי

 (12) הזכות לאזרחות

 (13) הזכות להינשא, ולהקים משפחה

 (14) הזכות לרכוש פרטי

 (15) הזכות לחרות המחשבה המצפון והדת

 (16) הזכות לחופש הביטוי

 (17) הזכות לחופש ההתאגדות

 (18) הזכות לבחור ולהיבחר

 (19) הזכות לביטחון סוציאלי

 (20) הזכות לעבוד, ולבחור את סוג העבודה

 (21) הזכות למנוחה ופנאי.

סעיפים בהצהרת האו"ם בדבר זכויות הילד:

 (1) לכל ילד זכות טבעית לחיים

 (2) לכל ילד זכות להיקרא בשם

 (3) ילד לא יופרד מהוריו בניגוד לרצונם

 (4) הזכות להביע את דעותיו בחופשיות בכל העניינים הנוגעים לו

 (5) הזכות לחפש, לקבל ולמסור מידע ורעיונות מכל סוג שהוא

 (6) הזכות לחופש מחשבה מצפון ודת

 (7) הזכות לחופש ההתאגדות ולחופש ההתקהלות השקטה

 (8) שום ילד לא יהא נתון להתערבות שרירותית או בלתי חוקית בפרטיותו, משפחתו, ביתו ותכתובתו, ואף לא פגיעה שלא כחוק בכבודו ובשמו הטוב,

(9) לכל ילד תהייה גישה למקורות מידע כגון אמצעי התקשורת ההמוניים

(10) להורים או לאפוטרופסים החוקיים של הילד אחריות ראשונה במעלה לגידולו

(11) הזכות להגנה מפני כל סוגי האלימות – הגופניים והנפשיים

(12)  ילד ללא משפחה זכאי להגנה וסיוע מיוחדים מצד המדינה

(13) ילד שהינו נכה זכאי להינות מחיים מלאים

(14) זכותו של כל ילד לקבל שרותי בריאות

(15) זכותו של כל ילד להנות מרמת חיים המתאימה לו

(16) הזכות לקבל חינוך בבית ספר

(17) הזכות לפנאי, ולניצול הפנאי למשחק וכל פעילות אחרת

(18) הזכות להגנה מפני ניצול כלכלי: יקבע גיל מינימלי להתקבלות לעבודה, ויאסר להעסיק ילד בסוגי עבודה העלולים להזיק לו

(19)  הזכות להגנה מפני חשיפה לסמים

(20) הזכות להגנה מפני ניצול מיני

(21) הזכות להגנה מפני חטיפה, מכירה וסחר בילדים

(22)  הזכות להגנה מפני עינויים ועונשים אכזריים ובכללם מאסר עולם

(23)  ילדים מתחת לגיל 15 לא ישתתפו באופן פעיל במלחמה

(24)  המערכת המשפטית תתייחס ברגישות יתרה לילדים, והמדינות יקימו מערכות משפט נפרדות לילדים, יקבע גיל מינימום שמתחתיו ילדים לא יועמדו כלל לדין.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , | 3 Comments »

משרד הסעד מתעלל בחסרי ישע החוסים בקיבוץ עין השלושה

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- אפריל 16, 2010


בתכנית שתולים בהנחייתה של אורלי וילנאי, נשלח השתול יובל אזולאי להיות מטפל בפנימייה של משרד הרווחה בשם "מעון השלושה". זהו מוסד סגור של נערים אוטיסטים הסובלים מפיגור קל-בינוני בקיבוץ עין השלושה. כבר בתחילת עבודתו מגלה יובל כי הדיירים האוטיסטים סובלים מיחס משפיל ואלים מצד המדריכים בפנימייה. למרות שהתעללות במוסד זה נחשפה ופורסמה בעבר באמצעי התקשורת, משרד הסעד לא עשה דבר בנדון. בהמשך מגלים אנשי צוות שעבדו בעבר בפנימיה שגם מנהל הפנימיה, הפסיכולוג אליאס בייסרמן ידע על האלימות והתעלל בעצמו בחוסים.

האוירה הפסטורלית בקיבוצים מטעה את הצופה מבחוץ. התעללות בילדים במוסדות משרד הרווחה בקיבוצים אינה דבר חדש. נזכיר את מקרי ההתעללות האחרונים במוסדות אלו, כולם נחשפו ע"י התקשורת ולא ע"י משרד הסעד:

  • התעללות בחוסים במעון "אתגר" בקיבוץ להבות חביבה, אלימות אותה חשפו אמנון לוי וצוותו, ואשר בעקבותה התנקם משרד הסעד באמנון לוי והגיש נגדו תלונה במשטרה בגין הפרה לכאורה של חובת הדיווח. בקישור הזה וגם בקישור הזה.
  • חשיפת התעללות בילדה באותו מעון, מעון השלושה בקיבוץ עין השלושה לפני מספר חדשים. כאן בקישור הזה. למרות החשיפה משרד הרווחה לא עשה דבר בנדון.
  • קיבוץ הרדוף הוא קיבוץ אשר דוגל במזון אורגני, טבעי, אך במקביל מנהל בשטחו פנימיה של משרד הרווחה בשם פנימיית טוביה בה כופים על הילדים ליטול סמים פסיכיאטריים קשים במיוחד, עתירי רעלים. אלו רעלנים שהורסים את המערכת החיסונית בגוף וגורמים לתופעות לוואי חמורות ובלתי הפיכות. קיבוץ הרדוף, אם כן, גורס באמצעים טבעיים כלפי הציבור בחוץ אך בתוך הקיבוץ הוא מתנהל בצורה הפוכה, עם שימוש בהרבה כימיקאלים. כאן בעדותה של אלה, נערה ששהתה בפנימיה.

בכתבה על מעון השלושה אומר שר הרווחה יצחק הרצוג כי "החשיפה של התקשורת חשובה כדי לתקן עיוותים". בכך מודה השר בעקיפין כי לא קיים פיקוח נאות של משרד הרווחה על המוסדות שלו וכי התקשורת הכרחית לחשיפת העוולות כנגד החוסים חסרי הישע. השר מציין כי מדובר ב"עיוותים" אבל אם היה מתיר לתקשורת להכנס באופן חופשי למוסדות הללו היה מגלה כי לא מדובר ב"עיוותים" אלא בדפוס התנהגות שחוזר על עצמו במוסדות רבים של משרד הסעד. העובדה כי השר אינו מתיר לתקשורת להכנס לפנימיות, לחשוף את האמת עד תומה וממשיך במנגנון ההסתרה, תומכת בחשד הכבד שעולה כי מדובר בשיטה ולא ב"עיוות", ולכן יש הכרח להקים באופן דחוף גוף בקורת חיצוני ובלתי תלוי שיפקח על פעילות מוסדות הסעד משום שמנגנון הפיקוח במשרד הרווחה כשל בתפקודו וכי דוחות הבקורת הפנימיים של משרד הסעד עליהם עברנו אינם עוסקים כמעט בהתעללות בחסרי ישע אלא רק בעניני כספים וכח אדם.

קישורים נוספים:

צפו בתחקיר שתולים אמש:

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

חוטבי עצים ושואבי מים – על הגזענות נגד העליה מאתיופיה

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- אפריל 3, 2010


כתבה של ערוץ 2 על הגזענות בחברה הישראלית והיהודית כנגד העולים מאתיופיה. האפליה במקומות העבודה, כשלון הסוכנות היהודית בקליטת העליה האתיופית ופשעי משרד הסעד נגד הקהילה האתיופית המתבטאים בפירוק משפחות, ניתוק ילדים אתיופים מהוריהם ושליחתם לאימוץ כפוי ולמוסדות סגורים של משרד הרווחה.

הדה-הומאניזציה שמבצעים לעולים החדשים מאתיופיה מתבטאת גם בחומר הלימוד של משרד החינוך, במאמר בית ושמו פנימיה, בו מתואר בעקיפין כי העולים האתיופים הם לא יוצלחים, מתאימים רק לעבודות דחק ומקומם הטבעי של ילדיהם הוא במוסד של משרד הסעד ולא בבית, משום שהתפקוד ההורי שלהם לכאורה לוקה בחסר ולקוי.

קישורים נוספים:

בית? ושמו פנימיה – על החומר הגזעני הנלמד בבתי הספר נגד האתיופים.

אמא אתיופית שילדיה נלקחו ממנה בכפיה ע"י משרד הסעד

אפליה עדתית נגד תלמידים אתיופים בערד

נופלים בין הכיתות – על מערכת החינוך ששולחת ילדים אתיופים לחינוך המיוחד ללא סיבה מוצדקת

ילד אתיופי שמסתובב ללא מסגרת לימודית

והנה כתבה מינואר 2009 של ערוץ 2 על הגננת האתיופית חירות אדגה שלא התקבלה לגן הדתי של חב"ד בעיר לוד רק משום מוצאה האתיופי. התופעה של גזענות נגד אתיופים בעיקר במערכת החינוך הממלכתית דתית והתורנית, היא תופעה מתפשטת והולכת והיא מנוגדת לכל הערכים היהודים.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 5 Comments »

עובדים סוציאלים מרוויחים יותר מפסיכולוגים ומורים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- מרץ 25, 2010


עובדים סוציאלים מרוויחים יותר מפסיכולוגים ומורים במגזר הציבורי, כך עולה מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומנתוני הסתדרות המורים. באחד המאמרים הקודמים כתבנו על כך שעובדים סוציאלים נוגסים מתקציב משרד הבריאות, ובמקום להשקיע בתוספת רופאים ואחיות, הממשלה מעדיפה להשקיע במקצוע מיותר ולא אפקטיבי כמו עבודה סוציאלית. עתה מתברר כי עובדים סוציאלים נוגסים גם מתקציב משרד החינוך, הם עובדים פחות ומרוויחים יותר ממורים.

כמה שותים העובדים הסוציאלים מתקציב המדינה?

השכר החודשי הממוצע של עובד רווחה במשרה מלאה (יחידת עבודה) ברשויות המקומיות לשנת 2009 עמד על 9,461 ₪ ברוטו (עמודה 86 בטבלאות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה).

בעוד שהשכר הממוצע במשק ירד ב-2.8% בשנת  2009 בהשוואה לשנת 2008, הרי ששכר העובדים הסוציאלים ירד רק ב-0.45%, כלומר כמעט ולא נשחק.

עובד סוציאלי עולה בממוצע למשלם המיסים כ-130,000 ש"ח בשנה. קיימים מעל 7,000 עובדים סוציאלים במגזר הציבורי שבסה"כ עולים למשלם המיסים מדי שנה מעל 900 מליון ש"ח. בשנת 2009 שר הרווחה יצחק הרצוג הוסיף לעובדים הסוציאלים עוד 220 תקני כח אדם מיותרים.

אנשי הוראה המגיעים כיום למערכת החינוך הם באיכות ירודה

כך עפ"י דיווח של הסתדרות המורים בישראל.

כאמור, שכר עובדי הרווחה ברשויות המקומיות עמד על 9,461 ש"ח בשנת 2009, זאת לעומת שכר של 7,310 ש"ח עבור מורים בחינוך היסודי, ושכר של 5,914 ש"ח עבור גננות וסייעות באותה שנה.

מנתוני  דוח של הסתדרות המורים לשנת 2006 עולה תמונה עגומה על מצבם של אנשי ההוראה בישראל. בין השאר, משווה הדוח את משכורתם של העובדים הסוציאלים למשכורתם של המורים והפסיכולוגים במגזר הציבורי. לאורך כל השנים, לפחות החל משנת 1997 ועד עצם היום הזה מרוויחים העובדים הסוציאלים יותר מהמורים והפסיכולוגים.

הסתדרות המורים בדוח זה אף מודה כי בשל השכר הירוד במערכת ההוראה, לא מגיע למערכת זו משאב איכותי של מורים. הסתדרות המורים מצהירה בדוח כי "קיים מתאם גבוה בין מעמד העיסוק בסולם העיסוקים במגזר הציבורי לממוצע ההשתכרות בו, לפיכך שכרם הנמוך של המורים מעיד על מעמדו הנחות של מקצוע ההוראה בישראל. למצב זה השלכות שליליות על מערכת החינוך כולה ובעיקר על היעדר עניין של משאב אנושי איכותי להשתלב במקצוע ההוראה".

טענה זו של הסתדרות המורים אף נתמכת גם ע"י דרישות הקבלה של הפסיכומטרי לאוניברסיטה כפי שפורסמו בשנת 2007 בעיתון ידיעות אחרונות. דרישות הקבלה בפקולטה לחינוך נמצאות בתחתית המדרג האקדמי. גם דרישות הקבלה לעבודה סוציאליות הן בין הנמוכות באוניברסיטה, אך בעוד עבודה סוציאלית הינו תחום מיותר, לא אפקטיבי, ובעיני רבים אינו מוגדר כלל כמקצוע ואף גורם נזק לחברה הישראלית, כפי שמצויין במאמר "קווים לדמותה של העובדת הסוציאלית הישראלית", הרי שחינוך והוראה הוא תחום קריטי וחשוב ביותר לאנושות כולה וחשוב כי אנשי החינוך יקורצו ממיטב החומר אנושי, כפי שמציינת רחל מירון, לשעבר מנהלת בבית ספר, שאף היא מעבירה בקורת על אנשי ההוראה המועסקים כיום.

את השלכות המצב ניתן לראות בעובדה כי המורים כיום שאינם איכותיים כבעבר, לא מסוגלים להתמודד עם אתגרים עימם הם נתקלים בחיי היום יום, ואת הטיפול בילדים מעבירים לפקידי סעד לחוק הנוער שהינם עובדים סוציאלים בהגדרתם. פקידי סעד אלה, במקום לקדם ילדים בקהילה, הם מבודדים אותם, כולאים אותם במוסדות סגורים ומלעיטים עליהם סמים פסיכיאטרים. כך מייצרים העובדים הסוציאלים דור חדש של נזקקים, עבריינים ונתמכי סעד, בוגרי פנימיות המהוות חממות פשע וזנות, אשר בבגרותם יגיעו אליהם שוב "לטיפול" בשל הנזק שנגרם להם מן השהות במוסד סגור, ותהליך המשכי זה גורם להעצמה נוספת של אימפרית העובדים הסוציאלים, זאת באמצעות הגדלה חוזרת ונשנית של תקני כח האדם שלהם עבור ה"טיפול" באותם בגירים שניזוקו מהמדיניות שלהם עצמם.

מבדיקה שערכנו מסתבר כי ככל שרמת אנשי ההוראה ירודה יותר, קרי אינם מקצועיים דיים להתמודד בכוחות עצמם עם ילדים, כך יגדל מספר דיווחי הסרק שלהם לעובדי לשכת הסעד. ובמילים אחרות, גננת או מורה שמדווחת בתדירות גבוהה לעובד סוציאלי על הורה / ילד "בעייתי" היא אדם בעל רמה מקצועית נמוכה.

בעוד שבעבר ילדים עם בעיות התנהגות לא סוממו בריטלין, קונצרטה ודומיהם ומורים יכלו להתמודד עימם בשיטות פדגוגיות, הרי שכיום, בשל האיכות הירודה של אנשי ההוראה כפי שצויין גם בדוח הסתדרות המורים, אין למורים את המסוגלות הפדגוגית להתמודד עם ילדים מאתגרים והם מפעילים על הילדים הללו שיטה אנטי חינוכית שהיא סימום הילד והרדמתו באמצעות הסמים הפסיכיאטרים המזיקים הללו.

עובדים סוציאלים – מרוששים משפחות במקום לשקם אותן

אם בעבר, עובד סוציאלי היה מנסה לקדם משפחה באמצעות עזרה חומרית ומעשית כמו מציאת מקום עבודה, מציאת דיור מוגן ועוד, הרי שכיום הוא ממוקד בנושא ה"טיפולי", קרי עובד כ"מטפל משפחתי" וגובה תשלום מיותר עבור שירותיו ה"טיפוליים", תוך הפעלת גניבת דעת, הטעיה ומאניפולציה על המשפחה כי "הטיפול המשפחתי" יעזור לה בשיקום.

כך, במסגרת הפעלת מערך של הונאה ורמייה, ותוך שימוש נלוז ומעוות במושג המכובס "טובת הילד", העובד הסוציאלי מרושש את המשפחה העניה בגביית תשלומים מיותרים על ה"טיפול" במקום לשקם אותה כלכלית, שהרי מקור רוב הבעיות של המשפחות במצוקה הוא כספי.

הלוח המוצג הוא תעריפון עובדים סוציאלים לשעת טיפול. לוח זה מוכיח מדוע עובדים סוציאלים כל כך מתעקשים לכפות “טיפול” על אזרחים שהגיעו בטעות למשרד הרווחה.הסיבה: כסף טוב. מיותר לציין כי לכל ה”טיפולים” הללו אין כל ביסוס מדעי ומדובר בתעשיה רבת היקף של רמאות ושרלטנות. שימו לב בעיקר לסעיפים עם הנקודות האדומות. סעיפים שמפרנסים אלפי עובדים סוציאלים ללא צורך.

האם לא עדיף שתקציב המדינה יופנה לטיפוח מקצועות יצרניים ואפקטיביים שיתרמו להעלאת התל"ג והורדת האבטלה ומצוקת האזרחים, במקום לבזבז אותו על מקצועות לא יצרניים ולא מוגדרים כמו עבודה סוציאלית? הרי בסופו של דבר אנשים עניים צריכים כסף ופרנסה, לא עובדת סוציאלית.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , | 2 Comments »

אמא שלי היא הכי טובה בעולם

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- ינואר 9, 2010


עירית הרצליה פועלת להוצאת ילד בן 13 מרשות אימו ולהעבירו לפנימיה.

האם ובנה מתחננים: "אל תפרידו ביננו."

פורסם בקול הרצליה

רועי (שם בדוי) בן ה-13 תושב הרצליה מתחנן בפני העיריה שלא יקחו אותו מבית אימו אל אחת הפנימיות בארץ. סיפורו העצוב של רועי החל לפני כשנתיים, אז הוחלט ע"י אגף הרווחה להוציאו מביתו ולהעבירו ללמוד באחת הפנימיות בארץ.

אמו, אם חד הורית, מתגוררת בבית הוריה שנפטרו לאחרונה יחד עם אחותה. לפני כשנתיים, רועי הועבר, למרות מחאתה של האם, לפנימיה, אך לא התסדר שם והגעגועים לאימו ולסביבתו המוכרת הכריעו אותו.

רועי: "בעבר למדתי בבית ספר יסודי ולא הסתדרתי עם המורה. נכשלתי בלימודים ולא הלכתי לבית הספר. הוציאו אותי מהבית ושלחו אותי לפנימיה. לא הסתדרתי שם, וילדים אלימים נתנו לי מכות. כל מה שרציתי היה לחזור הביתה. באחת החופשות החלטתי שאני לא חוזר לשם יותר. אמא שלי נלחמה שאתקבל לבית ספר אחר בעיר, ואחרי הרבה מאמצים הצלחנו. אני לומד עכשיו בבית ספר אחר, וטוב לי שם מאד. יש לי הרבה חברים שאוהבים אותי. אני מצליח בלימודים ולא מבין למה רוצים להעביר אותי לפנימיה שוב.

למה לדעתך רוצים להוציא אותך מהבית?

"הם טוענים שיש לי אמא לא טובה. אני זה שגר איתה ויכול להגיד שהיא האמא הכי טובה בעולם. היא דואגת לי לאוכל, מנקה ועושה הכל בשבילי. כשהתקשיתי בלימודים, היא דאגה לי לחונך שיעזור לי, ועכשיו הציונים שלי טובים. אני לא מבין איך יכולים לקחת ילד מאמא שלו. אמא שלי היא זו שילדה וגידלה אותי, ואני רוצה להיות איתה. אני לא מוכן ללכת לפנימיה, ואם יקחו אותי לשם אברח שוב.  אני רוצה להיות יחד עם המשפחה שלי והחברים שרכשתי בבית הספר".

שרית (שם בדוי) אימו של רועי מספרת בעצב: "אני לא מבינה מה רוצים ממני. אני דואגת לבן שלי ועושה ככל יכולתי ודואגת לו. זה נכון שבעבר היו בעיות בבית הספר, אבל עכשיו הוא לומד, יש לו חברים והכל בסדר איתו. אני מרגישה שבמקום באמת לדאוג לעתידו של הילד שלי אני צריכה אני צריכה להילחם בעיריה. מעמידים גם אותי ואת הילד במצב של חרדה ופחד, ללא שום סיבה".

תגובת עירית הרצליה: עירית הרצליה מנועה מלהגיב מטעמי צנעת הפרט, והיות ונושאי קטינים הינם חסויים".

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

פנימיות משרד הרווחה הן גן עדן לפדופילים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- ינואר 4, 2010


התעללות מינית בילדים – סודות שמשרד הרווחה לעולם לא יגלה לכם.
סרטון הכולל גם הקלטה של פקידת סעד ועדות של אם חד הורית בכנסת, אשר בנה נלקח בכפיה ע"י משרד הרווחה למתקן חירום סגור, וזאת במסגרת השדולה שהקימה ח"כ מרינה סולודקין נגד הוצאת ילדים בכפיה מהבית.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 6 Comments »

האם מנגנון העבודה הסוציאלית מסייע לעניים או מנציח את העוני?

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- דצמבר 29, 2009


******************פרופסור אסתר הרצוג******************

האם מנגנון העבודה הסוציאלית מסייע לעניים או מנציח את העוני ופוגע בשכבות החלשות?

 

מאמר מאת פרופ' אסתר הרצוג

מתוך "המרחב הציבורי" (סתיו 2009, גיליון מס' 3), היוצא לאור ע"י החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב.

 

מערכת העבודה הסוציאלית אינה יכולה לסייע לעניים ולקבוצות חלשות (או נכון יותר: מוחלשות) בחברה. אין מדובר בהעדר מקצועיות של העוסקים בתחום זה. גם זדון – שקיים בכלל הארגונים באופן נקודתי – אינו הסיבה לכך. מדובר במבנה המשרת מערכת אינטרסים הגמוניים, המבצר חלוקות כוח הקיימות בחברה, במיוחד במונחים של חלוקה מעמדית, עדתית ומגדרית (גם חלוקות נוספות כגון חלוקה גילאית יכולות להתאים לתמונת חלוקת הכוח, אך אסתפק באלו שצוינו). דברים אלה נכונים לגבי מבנים פרופסיונליים ביורוקרטיים נוספים, כגון מערכת החינוך ומערכת הבריאות. הנקודה שמייחדת את מערכת העבודה הסוציאלית או "ביורוקרטיית הרווחה", היא מקומה המרכזי של האידיאולוגיה, המעוגנת במושג ה"עזרה" (או "סיוע"), אשר מכוונת באופן מיוחד לקבוצות ולפרטים "חלשים".

טענתי היא (בהמשך למאמרי "מי מרוויח ממדינת הרווחה", 1996) שיש להבחין בין ביורוקרטיית הרווחה לבין מדינת הרווחה. מקובל לראות בביורוקרטיית הרווחה של המדינה אמצעי ליישום מדיניות הרווחה שלה. בפועל, מנגנוני הרווחה מונעים את מימוש המטרות המוצהרות של מדינת הרווחה, שעיקרן – פיזור המשאבים הציבוריים על בסיס אוניברסלי ושוויוני. הללו סופגים את מירב המשאבים המוקצים לטיפול בקבוצות ה"נזקקות", ואלו משמשים בעיקר להעסקת שכבה רחבה של מטפלים, כגון פסיכולוגים, מדריכים, יועצים וכדומה. העובדים הסוציאליים, שמהות עבודתם היא "לעזור לחלשים", הם הקבוצה הבולטת ביותר ביניהם. הסטת המשאבים, שנועדו לסייע לנזקקים, לתוך מערכות התיווך הפרופסיונליות מצמיחה תלות וחולשה נוספות של ה"נזקקים" ומעניקה כוח מצטבר לידי ה"מטפלים". השימוש בכוח הזה מתחיל בהתערבות בחיי אנשים, "מטופלים" ומגיע עד לכפייה, תוך כדי שלילת השליטה בחייהם והרס קשריהם המשפחתיים והחברתיים.

הביקורת הפמיניסטית מצביעה על כך שמדינת הרווחה, באמצעות מנגנוני הרווחה, משרתת את האינטרסים השלטוניים, הקפיטליסטיים והפטריארכליים (פולברה 1996; ברקוביץ' 1996; פרייזר 1993; פירסון 1991; ריין 1985, מקינטוש 1978). עבודות אלו ואחרות הצביעו על כך שנשים, כעובדות שירותי הרווחה, מבטיחות את השקט התעשייתי המאפשר את התעשרות בעלי ההון ואת התעצמות אנשי השלטון. תהליכים אלו מתרחשים על חשבון הנשים וגורמים, כמו כן, לניכור בין קבוצות נשים (סבירסקי 1984).[1] גם עבודתי (הרצוג 1996) עומדת על כך שנשים משתלבות במערך הסוציאלי כנגד טובתן שלהן כמעמד חברתי וכנגד טובתן של קבוצות נשים מוחלשות, המשמשות אותן כמשאב למימוש פרופסיונלי.

את הדיון אבסס על ניתוח שערכתי על הוסטל לנערים (1991), עבודת הדוקטורט שלי (1991), שעסקה בקליטת עולי אתיופיה ועל פעילותי החברתית מאז תחילת שנות ה-90, בליווי הורים שילדיהם נלקחו מהם לאימוץ או למוסדות (1996, 2004א).

למושג ה"עזרה" מקום מרכזי בהבנת החסות והתלות שמייצרות מערכות השלטון, בינן לבין קטגוריות המתוארות כנזקקות לסיוע:[2] עולים חדשים, קטינים, מפגרים, חד-הוריות, נכים, טעוני טיפוח ואחרות. האידיאולוגיה המשכנעת, הכרוכה בדימויים של "עזרה", מאפשרת לממש אינטרסים מגוונים. הבולטים שביניהם כרוכים במשרות בתוך מערכות השלטון הביורוקרטיות, כלומר בפרנסה ובקידום בסולם החברתי-כלכלי.

על העובדה שאין המדינה יכולה "לעזור" עמדה מריאן גרונמאייר (1992), שהסבירה כי באמצעות "עזרה" מבקשת המדינה להכתיב לאנשים כיצד להתנהג, להפעיל עליהם שליטה ובעיקר לממש אינטרסים שונים של עצמה, כאשר הם סמויים מהעין ומוסווים היטב בשיח של דאגה, אחריות ועזרה לנזקקים. "עזרה", היא אומרת –

היא אמצעי לשמור על המעט בפיותיהם של הכפופים בלא שניתן להם לחוש בכוח המנחה אותם. בקיצור, כוח אלגנטי אינו כופה, הוא אינו משתמש באלה או בשלשלאות; הוא עוזר. בלא שיורגש, המונופול של המדינה על אלימות הופך את עצמו, לאורך מסלול של אי-בולטות גוברת, למונופול של המדינה על דאגה, תוך כדי שהוא נהיה, לא פחות חזק, אלא חזק באופן יותר מקיף (שם: 53).

הטענה היא, אם כך, שבאמצעות עזרה המדינה מוסיפה כפייה, על האלימות שהיא מפעילה באופן לגיטימי. כפייה, כך משתמע, אינה מתיישבת עם "עזרה".

מדוע לפיכך אין מנגנוני הרווחה מסוגלים לעזור?

מנגנוני הרווחה אינם יכולים "לעזור" לאנשים/קבוצות במצוקה מפני שבעיקרו של דבר הם פועלים כמערכות ביורוקרטיות לתיווך בין האזרח למדינה, המטפחות את האינטרסים של עצמן תוך כדי צבירת כוח. ארגון רווחה, שהוא ארגון ביורוקרטי במהותו, מייצר בהכרח יחסי כוח-תלות בין פקידים/פרופסיונלים נותני שירותים לבין קליינטים מקבלי שירותים. עבודתם של עמנואל מרקס (1976) – על יחסי התלות המתפתחים בין פקידים, המרכזים בידיהם משאבים חיוניים לתושבים בעיירת עולים, ושל דון הנדלמן (1998) – על התלות ההדדית בין עובדים סוציאליים לקליינטים שלהם בלשכת רווחה לאורך 15 שנים, ממחישות היטב טיעון זה.

ביורוקרטיית הרווחה מספקת דוגמה מאלפת לתופעה זו, במידה רבה מכיוון שהאידיאולוגיה שלה מדגישה מאוד "סיוע", "קידום", "שיקום" וכדומה, של נזקקים – כלומר, מחויבות למטרות הומניות הנתפסות כהיפוכן הגמור של מטרות פורמליות-ארגוניות. מקומה של אידיאולוגיית ה"עזרה" לנזקקים בולט באופן מיוחד בתחום הטיפול בילדים[3] ונוער "בסיכון", שהוא אחד התחומים המרכזיים במערך שירותי הרווחה.

דומה כי אוכלוסייה זו היא ציפור נפשה של החברה המערבית המודרנית וכי אין אוכלוסייה במצוקה הזוכה ליחס קולקטיבי כה דואג וחרד כמותה. המושג "טובת הקטין" הוא תמציתה של האידיאולוגיה ספוגת הדאגה לקבוצה זו. היא מקבלת עדיפות על פני כל עניין אחר, כולל טובת הוריו ומשפחתו,[4] ומייצגת את אחת הסוגיות הבולטות של ה"עזרה" הסוציאלית. האמצעי העיקרי לטיפול בקבוצה זו הוא העברת ילדים ובני נוער בסיכון למוסדות[5] באחריות משרד הרווחה. למעשה, ישראל נמצאת בין המדינות המובילות בעולם בשיעור הקטינים המושמים במוסדות מחוץ לביתם וליישוב מגורי משפחתם. המוסדות הללו מספקים מקורות פרנסה לעובדים סוציאליים, מדריכים, פסיכולוגים, מנהלים ומטפלים רבים אחרים. אל שורת הפרופסיונלים הנשכרים מהטיפול מצטרפים עובדי שירותים ציבוריים נוספים כגון שוטרים, העוסקים בחקירת הפגיעות בילדים ובהשבת הבורחים אל המוסדות, עורכי דין שמייצגים את מערכת הרווחה ואת המשפחות, שופטים ועוד.

על הפער בין השיח האידיאולוגי העשיר, שמדגישה העבודה הסוציאלית, לבין השלכות ההתערבות הפרופסיונלית מצביעה, למשל, מילי מאסס, חוקרת ומרצה בתחום העבודה הסוציאלית. מאסס טוענת כי העובדים הסוציאליים מייצגים בפועל את הסקטורים החזקים בחברה. במסווה של בעלות על ידע מיוחד של מומחים הם לעתים משתמשים באופן מסוכן בסמכות הנתונה להם מהמדינה. בעקבות פרוסט ושטיין (1989), מאסס טוענת בנוסף כי –

מרבית ההורים, שאנו באים אליהם בתביעות בשם עקרון טובת הילד, נמנים עם שכבות מצוקה, והכרתם בערך עצמם מוגבלת ביותר. מצוקה איננה רק מחסור חומרי, היא גם השפלה ופגיעה בכבודו של האדם. הדרישה המופנית להורים אלה, לציית לדרישות שלנו ללא ניסיון ממשי לשנות את תנאי חייהם מעמיד את ההורים, החיים בשולי החברה כקבצנים גם ביחס לילדיהם. כך אנו גורמים לפגיעה נוספת בכבוד הילדים. הרגשת פגיעה כזו מלווה, בוודאי, ילדים רבים המוצאים מן הבית, ומכשילה את הטיפול הניתן להם במשפחות אומנה ובמוסדות. כאנשי מקצוע העוסקים באוכלוסיות השוליות חובתנו להישמר מכל משמר, שלא לשמש בידי החברה שוט המופנה כלפי אוכלוסיות אלה בשם עקרון טובת הילד (שם: 422).

השימוש ב"גלימת המומחה"

מאסס טוענת עוד כי "השימוש בגלימת המומחה, כדי להעלות מיתוס ארכאי שנועד להשפיע על רגשות השופטים ובדרך זו להטות את החלטתם, איננה אלא ניצול הכוח, שניתן לנו בתוקף מומחיותנו, כדי לקדם את אמונותינו האישיות… שימוש כזה במעמדנו הוא מעילה בתפקיד" (שם: 426-425). ולבסוף, היא מצביעה בבירור על ייעודו האמיתי של העובד הסוציאלי, ככלי שרת[6] (או שוט) לפיקוח על החלשים: "לשמור על טובת הילד, על פי נורמות שנקבעות על ידי קבוצות המרכז בחברה… מומחיותו של העובד הסוציאלי, הבנתו בהוויה האנושית והקשר שלו עם קבוצות השוליים, משמשים כיום כלי שרת בידי החברה, כדי לפקח על שכבות נחשלות" (שם: 426).

יוחנן ווזנר, חוקר ומרצה נוסף בתחום העבודה הסוציאלית, תוהה על המניעים האמיתיים מאחורי האידיאולוגיה של עזרה לרווחת ילדים ונוער במצוקה, המושמים במוסדות. הוא אומר –

השדולה של ממסד המוסדות היא מיסודה מעוניינת בפרנסה של עשרות או אלפי אנשים אשר קשורה ולעתים אפילו תלויה בקיומם והתרחבותם של הסדרים מוסדיים. אוכלוסייה זו כוללת עובדים שונים של מוסדות ואת מערכות המינהל המקצועיות, אשר מועסקות בהספקת המקורות למוסדות: מבנים, כוח אדם, מצרכים, חוסים וכיוב'. צמצום מספר המוסדות יגרום לסגירה של שירותים ומחלקות שונות ולמחסור של תקנים לפסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מחנכים, מבשלים, מנהלים, מדריכים, שומרים ואנשי תחזוקה (ווזנר 1996).

בעבודתי על הוסטל לנערים (1991), אחד ממוסדות רשות חסות הנוער, שבו שכנו בני נוער מכוח צו בית משפט, הצבעתי על הפער בין האידיאולוגיה לבין המציאות, בין המטרות הנעלות שקבעה רשות חסות הנוער, לספק "בית חם" לנערים, לשלבם בקהילה, להקנות להם דפוסי התנהגות "נורמטיביים" ועצמאות, לבין מציאות של תלות ופיקוח יומיומיים, כפייה ואלימות, העדר עצמאות ויצירת שוליות חברתית. אי-הצלחת ההוסטל לממש את מטרותיו המוצהרות לא קשור לכוח אדם לא מתאים או לא מקצועי, למיעוט משאבים ואף לא לזדון. הוא קשור למבנה הביורוקרטי של ההוסטל ולגישתו הקטגוריאלית.[7] ההוסטל אינו משיג את יעדיו, הוא אינו מצליח לשלב את הנערים בקהילה לא בשל מחסור באמצעים ארגוניים ובכוח אדם מקצועי, אלא בשל מבנה, הגורם לתלותם של החניכים בצוות ושאינו מאפשר להם התנהגות עצמאית.[8] הקשר הישיר בין החניכים לסביבה נמנע בשל שליטת הממונים על המסגרת ועל חיי החניכים, ובשל ריכוז החניכים כקטגוריה הומוגנית, דבר שגורר את הפרדתם מהסביבה ואת יצירת הסטיגמה של סטייה. מבנה ההוסטל מחייב פעולות שליטה ומעקב של המדריכים והצוות, הפועלים כבעלי חסות על הנערים, מנהלים את חייהם, מחליטים עבורם ומתווכים בינם לבין הסביבה.

במהלך פעילות מתחילת שנות ה-90 ועד היום, שהייתה כרוכה בליווי הורים במאבקיהם נגד הוצאת ילדים מחזקתם ובניתוח תיאורטי של מקרים רבים (הרצוג 1996; 2004א), נוכחתי לא רק בכישלון ה"עזרה" אלא גם בביטויים קשים של התנהלות אלימה מצד מערכת הרווחה (ומערכות תומכות) כלפי הילדים וההורים. הוצאת קטינים מביתם כרוכה בהפקעת האפוטרופסות עליהם מידי הוריהם והעברתה, בעזרת הליכים משפטיים וחוקיים, לידי רשויות הרווחה של המדינה. הליכים אלו של הוצאת קטינים בכפייה מחזקת הוריהם, מלווים בשימוש באלימות כלפי הקטינים והוריהם ואף בעבירות על החוק.[9]

החלטות והליכים להוצאת קטינים מחזקת הוריהם מוצגים על ידי רשויות הרווחה כנגזרים מ"טובת הילד". מהמקרים הרבים שבהם עסקתי במהלך השנים מתברר שלעתים קרובות אין הדבר כך בפועל. השתלבות של מערכות ממשל נוספות כגון משטרה, בתי משפט, בתי חולים פסיכיאטריים, בתי ספר, שירותים פסיכולוגיים, בהליכי הוצאת קטינים מחזקת הוריהם ובסיוע שהם מספקים למנגנוני הרווחה ביישומם, מחזקת עוד יותר את המשמעות של הפעלת כוח ואלימות מאורגנים וחוקיים נגד ילדים והורים. אנשים בארגונים אלה, המשתלבים בתפקיד "טיפול בקטינים", מאמצים אידיאולוגיה של שימוש באלימות (למשל, בעזרת המושג "הולדינג" – אחיזה המתירה הפעלת כוח פיזי נגד חוסים[10] או חדרי "הרגעה" שבהם החוסים מבודדים), מפתחים הזדהות עמה, מיישמים הנחיות וכללים ונוקטים בכלים המתירים שימוש באלימות. האידיאולוגיה ההומנית-פרופסיונלית משמשת באופן אינסטרומנטלי ומשתנה להצדקת החלטות ומעשים, שלעתים קרובות אף עומדים בסתירה לאידיאולוגיה של הארגון ופקידיו.

סומכות כ"מפקחות חברתיות"

דברים דומים עלו ממחקרי על מרכז הקליטה, שבו שהו עולים מאתיופיה, באמצע שנות ה-80. הריכוז של העולים במרכזי קליטה על בסיס תיאורם כזקוקים באופן מיוחד לסיוע של ארגוני המדינה, הביא למעשה לתוצאות הפוכות. שוב, לא בשל העדר משאבים ואף לא בשל העדר כוונות טובות או כוח אדם מקצועי ומיומן. אדרבה, מרכזי הקליטה נהנו ממשאבים נדיבים, וכוח האדם היה מיומן ומסור. על אף שמטרתם העיקרית של מרכזי הקליטה הוגדרה כשילובם של העולים בחברה הישראלית, יצרו המסגרות הללו תלות של העולים בפקידים ועיכבו את השתלבותם בדיור קבע, בתעסוקה, בחינוך וביצירת רשתות חברתיות עם ותיקים בחברה הרחבה. ריכוז העולים במרכזי הקליטה, ריכוז ילדיהם בכיתות "קלט" נפרדות והפניית מרבית בני הנוער לפנימיות, הצמיחו את חולשת העולים וילדיהם,[11] וניתבו אותם לשולי שוק העבודה ולתחתית סולמות הדירוג הסוציו-אקונומיים. ה"עזרה" לא עזרה ואפילו הזיקה. לפי חישוב שערכתי נמצא כי אלמלא "עזרו" לעולים ושיכנו אותם במרכזי הקליטה בחסות הפקידים, ולו הועברו התקציבים ישירות אל העולים, הם יכלו לקבל סכום כסף שהיה מאפשר להם לרכוש דירה מיד עם הגעתם ארצה. בעקבות זאת, עשויים היו העולים להשתלב בחינוך ובעבודה ולא להפוך לקטגוריה של נזקקים, שסומנה מאז כקבוצה נחשלת שיש "לטפל" בה באופן מיוחד (דוגמה אחת להשלכות ה"טיפול" המיוחד כיום היא כיתות ובתי ספר שבהם רק או רוב מוחלט של ילדי עולים).

מקומם של מנגנוני הרווחה בהדרכת נשים עולות התברר אף הוא באותו מחקר על מרכז הקליטה. עובדי אגף הרווחה בסוכנות היהודית טיפחו "זהות נשית", בעיקר זו של "אם" ושל "עקרת בית". במפגשים היומיומיים בין עובדי ועובדות המרכז לבין הנשים העולות, נתפסה העולה מאתיופיה כמי שזקוקה להכוונה, חסות ופיקוח שלהם. כחלק מהטיפול ה"מיוחד" בנשים העולות הוכנסו למרכז הקליטה עובדות רווחה בתפקיד "סומכות",[12] כולן נשים, להדרכת הנשים העולות. אולם, עובדות רווחה אלה תפקדו בעיקר כסוכנות חברתיות וכמפעילות של פיקוח חברתי על הנשים, שדרכן הועברו כללי הסדר החברתי הקיים לכלל העולים במרכז הקליטה. וכך, השליטה הביורוקרטית בנשים העולות במרכז הקליטה הושגה באמצעות נשים, ה"סומכות".

לטיפול הנבדל בנשים העולות מאתיופיה היו השלכות מרחיקות לכת. הטיפול בהן כקבוצה ייחודית היה כרוך ביצירת תלותן הכלכלית בגברים, באמצעות העברת משאבים כמו דיור וקצבאות דרכם או מניעת משאבים, כגון הכשרה מקצועית ובעידוד הזהות וההשתייכות ה"נשית" שלהן. בכך תרמו ארגוני הקליטה ופקידיהם לקיבוע מעמד האישה העולה כ"אישה ישראלית" חלשה כלכלית וחברתית.

לסיכום, מערכת העבודה הסוציאלית אינה יכולה ל"עזור" לקבוצות חלשות להיחלץ מחולשתן. על אף שהיא רוויה באידיאולוגיה (וכוונות) לסייע להן, היא לעתים קרובות מגבירה את תלותן ברשויות ה"מסייעות". חולשת ה"מטופלים" גוברת כאשר עובדי הרווחה נוקטים בכפייה במטרה להשיג את מה שהם תופסים כנכון ונחוץ לפרטים ולמשפחות, למשל כאשר הם משרתים את מערך המוסדות בהספקת ילדים. שליטת המדינה באוכלוסייה המוחלשת, בעזרת מנגנוני הרווחה, מחזקת את הסדר החברתי הקיים, בכך שהיא מאפשרת להיטיב עם קבוצות תמיכה של השלטון, באמצעות יתרונות כלכליים-חברתיים, שמוסדות הרווחה מספקים להן. כך מועברים מרבית המשאבים הציבוריים המיועדים לקבוצות החלשות בחברה לידי פקידי הרווחה והמומחים המקצועיים שלה, ובכך מובטחות תלותה של שכבת הפקידים בשלטון ה"מיטיב" ונאמנותה לו. תיווך מנגנוני הרווחה בהעברת משאבים, כ"מטפלים" וכ"עוזרים" לקבוצות "במצוקה" מונע, בסופו של דבר, את העברת המשאבים ישירות ל"נזקקים" וגורם לספיגתם בתוך המערכת הביורוקרטית שמתעצמת על גב ה"נזקקים".

ביבליוגרפיה

אתגר, ט'. 1977. חונכים וסומכות, שירות עזר לטיפול ולקידום משפחות. ירושלים: משרד הסעד.

ברקוביץ', נ'. 1996. "על 'עקרת הבית והחשבונאות הלאומית'". תיאוריה וביקורת 9: 189-198.

הנדלמן, ד'. 1998. "עסקאות ביורוקרטיות: התפתחות יחסי פקיד-לקוח בישראל". בתוך: א' אבוהב, א' הרצוג, ה' גולדברג, ע' מרקס (עורכים). ישראל: אנתרופולוגיה מקומית. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 193-246.

הרצוג, א'. 1990. סגירות ויחסי כוח-תלות במרכז קליטה שבו עולים מאתיופיה. עבודת דוקטורט. ירושלים: האוניברסיטה העברית.

1991. "אידיאולוגיה ומציאות בהוסטל לנערים". חברה ורווחה י'א (2): 196-213.

1996. "מי מרוויח ממדינת הרווחה?". תיאוריה וביקורת 9: 81-102.

1998. הביורוקרטיה ועולי אתיופיה, יחסי תלות במרכז קליטה. תל אביב: צ'ריקובר.

2004א. "אלימות ביורוקרטית וטובת הקטין". בתוך: ל' עדן, א' שדמי, י' קים (עורכים). רודפי צדק, מחקרים בפשיעה ואכיפת חוק בישראל. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 257-294.

2004ב.  "מדיניות של הפרדה ורטוריקה של שילוב: הקליטה של ילדי עולי אתיופיה במערכת החינוך". בתוך: י' דחוח-הלוי (עורך). מכתם ליונה. תל אביב: אפיקים. עמ': 351-377.

ווזנר, י', ערד-דודסון, ב. 1991. "הפנימיון הקהילתי – חלופה לשיקום עוברי-חוק צעירים". חברה ורווחה י"א (2): 184-195.

ווזנר, י'. 1996. "שירותים קהילתיים ושירותים מוסדיים" בתוך: י' קטן (עורך). מעורבות ארגונים לא ממשלתיים בשירותי הרווחה האישיים, מגמות ותמורות. תל-אביב: רמות, אוניברסיטת תל-אביב. עמ' 137-160.

לואיס, א'. "אידאולוגיה ואינטרסים בבית-ספר יסודי בישראל". בתוך: א' אבוהב, א' הרצוג, ה' גולדברג, ע' מרקס (עורכים). ישראל: אנתרופולוגיה מקומית. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 395-422.

ליכטנשטיין, ט'. "תהליך קבלת החלטות להוצאת ילד מן הבית: השפעות סמויות וגלויות". חברה ורווחה י'א (2): 196-213.

מאסס, מ'. 1996. '"טובת הילד' – על הבחירה הערכית ותפקיד המומחים". חברה ורווחה טו (4): 429-415.

סבירסקי, ב'. 1984. בנות חוה בנות לילית – על חיי נשים בישראל. גבעתיים: המין השני.

סבירסקי, ש'. 1981. לא נחשלים אלא מנוחשלים, מזרחים ואשכנזים בישראל: ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות. חיפה: מחברות למחקר ולביקורת.

עמיר, א', זהבי, א', פרגאי, ר'. (עורכים). 1997. שורש אחד וענפים רבים, סיפור קליטתם של בני נוער מאתיופיה בעליית הנוער. ירושלים: מאגנס.

פולברה, נ'. 1996. "עקרת הבית והחשבונאות הלאומית". תיאוריה וביקורת (9): 175-188.

שחק, א'. 1985. העדר כוח ותיוג שלילי כמרכיבים מרכזיים בתהליך השיקום בירוחם, דו"ח מחקר. באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון.

Bernstein, D. 1981. "Immigrant Transit Camps – The Formation of Dependence Relations in Israeli Society". ERS Ethnic and Social Studies 4(1): 26-40.

Bolger, S. 1981. Towards Socialist Welfare Work. London: McMillan Press.

Escobar, A. 1995. Encountering Development. The Making and Unmaking of the Third World. Princeton, New Jersey: Princeton University Press.

Fraser, N. 1993. "Clintonism, Welfare, and the Antisocial Wage: The Emerging of a Neoliberal Political Imaginary". Rethinking Marxism 6 (1): 9-23.

Frost, N., Stein, M. 1989. Perspectives on Children’s Testimony. New York: Springer-Verlag.

Gronemeyer, Marianne. 1992. "Helping". In: W. Sachs (ed.). Development Dictionary: A Guide to Knowledge as Power. London: Zed Books. pp. 53-69.

Hancock, G. 1989. Lords of Poverty: The Power, Prestige, and Corruption of the International Aid Business. New York: The Atlantic Monthly Press.

Hertzog, E. 2001. "Gender and Power Relations in a Bureaucratic Context: Female Immigrants from Ethiopia in an Absorption Centre in Israel". In: Gender and Development (9): 60-69.

1999. "Constructing Israeli Female Identity among Ethiopian Women Immigrants". In: G. Brauer, P. Fenn, A. Hofman, I. Schnell and G. Stephan (eds.). Nationality – Identity – Education, The Question of National Identity in Complex Societies. Hamburg: Kovač. pp. 193-210.

Marx, E. 1976. The Social Context of Violent Behaviour. London: Routledge & Kegan Paul.

Mcintosh, M. 1978. "The State and the Oppression of Women". In: A. Kuhn and A. Wolpe (eds.). Feminism and Materialsm: Women and Modes of Production. London: Routledge and Kegan Paul.

Pierson, C. 1991. Beyond the Welfare State? The New Political Economy of Welfare. Cambridge: Polity Press.

Rein, M. 1985. "Women, Employment and Social Welfare". In: R. Klein and M. O'Higgins (eds.). The Future of Welfare. Oxford: Blackwell.

Sachs, W. 1992. "Introduction". In: W. Sachs (ed.). Development Dictionary: A Guide to Knowledge as Power, London: Zed Books. pp. 1-5.

Shiva, V. 1989. Staying Alive: Women, Ecology and Development. London: Zed Books.


[1] וכך כותבת סבירסקי: "העובדת הסוציאלית משיגה את תחושת החשיבות שלה על חשבון נשים אחרות: ככל שהיא שווה יותר, המטופלות שוות פחות. עמדת הכוח של העובדת הסוציאלית משחיתה אותה כאדם וכאישה" (שם: 207-208).

[2] על אופייה והשלכותיה של "עזרה" מאורגנת על ידי השלטון וארגונים הסמוכים לשולחנו בקונטקסט הבינלאומי מלמדות עבודות שונות, מזה כ-20 שנים. עבודות כמו אלו של גרהאם הנקוק (1989), ונדנה שיוה (1989), וולפגנג זקס (1992), ארתורו אסקובר (1995) ואחרים, מצביעות על התלות, הפגיעה ואף ההרס, שגרמו מדינות המערב באמצעות ה"סיוע" שלהן למדינות הקרויות "מתפתחות", לטובת אינטרסים מגוונים של ממשלותיהן ותאגידים בינלאומיים. בארץ, עמדו סוציולוגים ואנתרופולוגים על ההשלכות ההרסניות של החסות שלוקחת המדינה על קבוצות "חלשות" (קרי, מזרחיות), של עולים חדשים (מרקס 1976; ברנשטיין 1981; סבירסקי 1981; הרצוג 1998), של אוכלוסיות בעיירות פיתוח (שחק 1985; לואיס 1998; הנדלמן 1998) ושל נשים (שמגר-הנדלמן 1985; הרצוג 1990; 1999; 2001).

[3] "עובדים סוציאליים", כותבת טובה ליכטנשטיין (1991), מורה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, "רואים עצמם כמגיני הילדים, והספרות המקצועית מגדירה את תפקידי שירותי-הסעד בתחום זה כשירותי הגנה. הגנת הילד מושרשת עמוק בהיסטוריה של העבודה הסוציאלית בארץ ובחו"ל כאחד…" (שם: 117).

[4] "עיקרון טובת הילד", כותבת ליכטנשטיין, "הוא מונח משפטי שטבע השופט קרדוזה בשנת 1925. עיקרון טובת הילד בא להדגיש שלילדים יש זכויות להגשמת צרכיהם, ולפעמים זכויות אלו עדיפות על זכות ההורים לגדלם". "עובדים סוציאליים מצהירים, שהעיקרון המנחה אותם בהחלטתם, אם להוציא ילד מן הבית, הוא עיקרון טובת הילד… (ש)מדגיש את הצורך, להתייחס לטובת הילד כאל גורם מכריע בקבלת ההחלטות" (שם: 119).

[5] דיון בספרות על מוסדות לילדים ונוער נמצא במאמרי (הרצוג, 1991, 1996). וכן, ראו חוברת מיוחדת של כתב העת "חברה ורווחה", כרך י"א 1991, שהוקדשה ל"ילדים מחוץ לביתם".

[6] מעניין לציין, בהקשר זה, את אזכור עבודתו של בולגר (1981) על ידי מנכ"ל המועצה לשלום הילד, יצחק קדמן, בדברים שכתב בחוברת ערכים ואתיקה מקצועית. וכך הוא מביא את דברי החוקרים "העבודה הקהילתית מתאימה יותר כמתודה מועדפת לאידיאולוגיה סוציאליסטית, בשעה שהעבודה הפרטנית תואמת גישות אידיאולוגיות שמרניות" (שם: 11). נראה, אם כך, שגם קדמן, אחד מעמודי התווך של העבודה הסוציאלית בישראל בעשורים האחרונים, מודע למקומה של העבודה הסוציאלית ("הפרטנית", שהיא עיקרה של העבודה הסוציאלית בארץ) כמשמרת הסדר החברתי ומבנה הכוח בחברה.

[7] ב"גישה קטגוריאלית" אני מתכוונת  למנגנון חברתי המייצר קבוצה סגורה ונפרדת מהסביבה. התפיסה המכלילה ומבחינה שהוא מבנה מאפשרת לראות את חבריה ולהתייחס אליהם כאל מהות אחת הומוגנית, כמקשה אחת, וכשונה מהותית מקבוצות אחרות.

[8] יוחנן ווזנר ובלהה ערד-דודסון (1991) עומדים על הביקורת הרבה וההתנגדות החברתית ההולכת וגוברת להוצאת ילדים וצעירים ממשפחתם ועל השלכות השמתם במוסדות. ווזנר וערד-דודסון טוענים כי עיקר הביקורת מכוונת כלפי המוסדות הגדולים לתיקון עבריינים "שעל-פי מרבית העדויות אינם משקמים ועל-פי דעות מסוימות אף מזיקים". הם מציעים לראות ב"פנימיון הקהילתי" אמצעי אלטרנטיבי ל"פנימיה רגילה". מאמרי על ההוסטל, שהוא מעין "פנימיון", מלמד שגם מסגרת זו אינה יכולה לענות על המטרות המוצהרות שלה ולא למנוע "תופעות לוואי בלתי רצויות, כגון: תלות יתר, חוסר נסיון בחיי חברה, קשיי הסתגלות לחיים נורמליים, התחברות לקבוצות עברייניות ועוד" (מתוך הצעת רשות חסות הנוער מה-21 באוגוסט, אצל ווזנר וערד-דודסון, שם: 186)

[9] ראו, למשל, מבקר המדינה. 1998. הדו"ח השנתי (48): 488-503.

[10] במאמרי "אלימות ביורוקרטית וטובת הקטין" (2004) הצבעתי על המשמעות של שימוש בכוח פיזי על ידי מדריכים במוסדות לנוער. הדבר עולה גם, במשתמע, ממאמרו של אמתי מגד (2001: 69-91). העוסק ב"ערך הטיפולי של טכניקת האחיזה HOLDING)) אצל ילדים, המציגים התנהגות קיצונית בלתי נשלטת, בפנימיות טיפוליות ובמוסדות של חינוך מיוחד". הכותב מודע לסכנות הכרוכות בריסון הפיזי של החניכים אך טוען שניתן להתגבר עליהן "בהדרכה מתמשכת לצוותי עובדים". מתברר, אם כך, שעובדי השטח והחוקרים מודעים למשמעות הקשה של השימוש באלימות כלפי הקטינים במוסדות.

[11] במאמר שפרסמתי על קליטת ילדי עולי אתיופיה במערכת החינוך (הרצוג, 2004ב), הצבעתי על כך שמדיניות ההפרדה של ילדי העולים מאתיופיה, משאר הילדים, באמצעות "כיתות קלט" והפנייתם ההמונית לפנימיות, היא שיטה, ולא "טעות", לטיפוח חזקות ולהשגת משאבים בשליטת פקידי מערכות הקליטה והחינוך ולא מדיניות המיטיבה עם הילדים. לפני נתוני הלמ'ס (מתוך מחקר על "קליטתם של בני נוער יוצאי אתיופיה: מבט רב-ממדי" 1998) שיעור הנשירה ממסגרות חינוכיות של גילאי 14-17 בקרב יוצאי אתיופיה הוא כפול מזה של האוכלוסייה הכללית (6.2% לעומת 3.5%).

על השלכות מדיניות ההפנייה של ילדי עולי אתיופיה לפנימיות עומד אלי עמיר, שהיה מנהל עליית הנוער בסוכנות היהודית בשנות ה-90. בהקדמה לספר שורש אחד וענפים רבים, סיפור קליטתם של בני נוער מאתיופיה בעליית הנוער (1997) הוא מצטט מתוך מסמך ביקורת נוקב, ששלח לראשי הסוכנות ולחבר הנאמנים, לשרי הממשלה ולחברי קבינט הקליטה ולמנכ"ל משרד החינוך והתרבות, עם קבלת ההחלטה לקבל את ילדי העולים לפנימיות של עליית הנוער. וכך כתב: "הוצאת הילדים בצורה גורפת ממשפחותיהם משדרת להורים, כי אינם מסוגלים לטפל בילדיהם, והופכת אותם בעל כורחם לתלויים במוסדות החברה….הוצאת הילדים הבוגרים מהבית מכבידה על קליטת המשפחה… אוכלוסיית המוסדות הפנימייתיים היא, ברובה, ממשפחות מצוקה, צירופם של כל צעירי העדה האתיופית למוסדות אלה מתייגת אותם עם אוכלוסייה זו… כפרי נוער ומוסדות דתיים שעולי אתיופיה הפכו בהם רוב… הופכים בהדרגה למוסדות אתניים, מצב שאינו נסבל ומעכב הסתגלות…" (שם: 19-20).

[12] "סומכות" הוכנסו לשירותי הרווחה בישראל באמצע שנות ה-70. מאז התפתח תפקידן כתפקיד נשי, הנוגע לתחומי העיסוק המשויכים לאישה: במשק הבית ובטיפול בילדים (אתגר 1977). "סומכות" הן תמיד נשים, ברובן בעלות השכלה מועטה יחסית וחסרות הכשרה מקצועית. הן מודרכות על ידי עובדות סוציאליות, בדרך כלל אף הן נשים, המלוות את עבודתן ב"משפחות עם קשיים בתפקוד חברתי".

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

מוסד בית שבתאי לוי בחיפה – בית יתומים הרסני לתינוקות וילדים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- דצמבר 24, 2009


עם הגידול שחל לאורך השנים בחטיפת ילדים ע"י עובדי הרווחה לבתי יתומים דוגמת בית שבתאי לוי בחיפה, נחשפת מערכת הבריאות בישראל לבעיות נפשיות של ילדים שנפגעו מהשהות במוסדות הללו, במימדים שטרם התמודדה עימם בעבר.

בתי היתומים בישראל שונים זה מזה במראה האסתטי, בתנאי המגורים (כגון צפיפות), ובהתייחסות הגופנית, הנפשית והחינוכית לילדים החוסים. צוות העובדים שונה אף הוא מבית יתומים אחד למשנהו, הן בהכשרתו המקצועית והן במספר העובדים ביחס למספר הילדים החוסים.

מוסד בית שבתאי לוי בחיפה – ילדה בת 6 ישנה במיטת תינוקות כמו בלול

תיאורית ההתקשרות

ההתקשרות בין ההורה לתינוק (parent-infant attachment) מהווה אבן יסוד משמעותית ביצירת מערכת יחסים חברתית ומשפחתית תקינה, והשפעתה מכרעת על עיצוב אופיו של התינוק ועל התפתחותו בעתיד כאדם בוגר. בהתקשרות תקינה לומד התינוק לתקשר עם הסביבה, ומפתח אמון עם דמות משמעותית וקבועה בחייו.

בולבי פיתח את תיאורית ההתקשרות בנסיון להסביר תופעות של יחסי אהבה, חרדת נטישה, אבל, טראומה ודכאון המתרחשים בילדות המוקדמת. לדעתו, לכל תינוק יש נטיה מלידה לחפש קרבה וקשר עקבי עם דמות מסוימת, בדרך כלל עם אימו. ההתקשרות ברורה מאד בילדות המוקדמת, נמשכת משך כל החיים ובולטת במיוחד בעיתות חירום.

תחילת ההתקשרות מוגדרת ומוגבלת, והתקופה המשמעותית והגורלית היא עד גיל שנתיים. אולם תינוקות מסוגלים להבחין בין הורים לזרים כבר במחצית השנה הראשונה לחייהם. תינוקות החוסים בבתי יתומים חווים פרידות ונטישות, התקשרויות משתנות עם דמויות ארעיות ובלתי נגישות כבר מתחילת חייהם.

במהלך שהותם במוסדות הם זוכים במקרה הטוב להזנה ולטיפול בסיסי, אולם אין מי שיגיב לאותות מצוקה או לצורך שלהם בקרבה ובטחון. במשך הזמן פוחת והולך הבכי שלהם, עד שהוא נפסק לחלוטין. הם הופכים אדישים, חסרי הבעה ותנועה, ואינם מתעניינים בסביבתם. הבעיות השכיחות ביותר הנגרמות בהפרעת התקשרות הן בהתפתחות השפה, ביצירת קשרים חברתיים וביציבות הרגשית. ילדים אלו, לאחר שהוצאו מן המוסד לוקים בתסמונת פוסט-טראומטית (post-traumatic stress disorder)

המגע הגופני בין התינוק למטפל בבית היתומים הוא נדיר, ומצטמצם לעיתים לזמן הארוחות והרחצה. ככל שקיימת תחלופה גבוהה יותר של מטפלים זה משפיע לרעה יותר על מצבו הנפשי של התינוק.

תינוקות רבים השוהים בבתי יתומים לוקים בפיגור התפתחותי. הסיבות לכך רבות, ביניהן שעות רבות של שכיבה במיטה ללא קשר עין או מגע גופני עם מטפל, שינה ממושכת עקב חוסר גריה ועוד. רבים מהם לוקים באיחור התפתחותי בתחום אחד לפחות: מוטוריקה גסה, מוטוריקה עדינה, הבנה, שפה, תחומים חברתיים רגשיים, עצמאות בחיי היום יום ואיחור כללי. הפגיעה בהתפתחות השפה היא משמעותית ביותר, מכיוון שהמטפלים בבית היתומים אינם מדברים אל התינוקות, אלא משוחחים בינם לבין עצמם. חוסר שיחה עם התינוק בתקופה כה קריטית להתפתחות השפה, עלולה להיות הרסנית ובעלת השפעה מכרעת על התפתחותו השכלית ומיומנותו החברתית.

חוסר גריה הוא מצב בו התינוק אינו מקבל גירויים מן הסביבה משום שהוא חי במקום סגור. כל חודש בו התינוק שוהה במוסד ואינו מקבל גריה גורם נזק עצום להתפתחותו הנפשית והשכלית. בגלל חוסר הגריה וההזנחה מפתחים הילדים התנהגויות האופייניות לילדי מוסדות, כגון תנועות סטריאוטיפיות של נדנוד ראש, הטחת ראש, ביטוי פחדים שונים ועוד. נוסף על כך מפתחים ילדים אלה אי יציבות תחושתית, המתבטאת בחוסר סבילות למגע ובקשיי סבילות למרקמים שונים של מזון שהפה אינו מורגל להם, לגירויים בלתי מוכרים כמו הדלקת אור ולקולות שונים.

תחושת אי הנוחות שלהם עקב חוסר סבילות זו גורמת לבעיות הסתגלות מחוץ לבית היתומים ובעקבות זאת לבעיות התנהגות המתבטאות בדרך כלל בצרחות והתפרצויות זעם.Frank וחב' מצאו בסקירתם שכיחות גבוהה יותר של בעיות נפשיות בקרב בוגרים ששהו בבתי יתומים לפני גיל 6.

עכשיו זה מדעי – פעוטות החיים בבתי יתומים חשופים לנזקים קוגנטיביים קשים

תינוקות בבית יתומים ברומניה

משך שנים פסיכולוגים וחוקרים ממדעי ההתנהגות גרסו כי השהייה של ילדים בבתי יתומים גורמת להם נזקים עצומים, הן קוגנטיביים והן רגשיים, אך מעולם לא הצליחו לאשש השערה זו מדעית במסגרת מחקר מסודר, משום הקושי באיתור הילדים והמעקב אחר התפתחותם לאורך זמן.

לפני כשנתיים פורסמו ממצאי מחקר ראשון מסוגו בעולם, שהקיף מדגם ילדים ולאורך זמן, מדגם אשר היה גדול דיו לאשש מובהקות  סטטיסטית של השערת החסך הקוגניטיבי. לגבי החסכים הרגשיים נדון במאמר אחר.

המחקר מטעם בית הספר לרפואה באוניברסיטת הארוורד בארה”ב, בשיתוף עם הממשלה הרומנית, בוצע במקביל על 3 קבוצות ילדים – פעוטות שהוצאו מבתי יתומים ברומניה והושמו במשפחות אומנה טובות (נדגיש כי חלק ניכר ממשפחות האומנה אינן טובות, ועל כך במאמר אחר) או חזרו למשפחתם, פעוטות שנשארו בבית היתומים ופעוטות שחיו במסגרת משפחתית רגילה כקבוצת בקורת.

המחקר החל בשנת 2000. בזמן זה לא היתה מדיניות אומנה ברומניה. המחקר בוצע על 136 ילדים שהוגדרו כבריאים יחסית, ב 6 בתי יתומים בעיר בוקרשט, בהנחייתו של דר צ’ארלס נלסון.

צוות המחקר בדק את הילדים מדי תקופה, בכלל זה בדיקות התפתחות של המוח.

ממצאי המחקר מראים כי פעוטות שהוצאו למשפחות אומנה השיגו במבחני IQ תוצאות גבוהות באופן דרמטי מפעוטות שנשארו בבית היתומים. הפער היה גדול ביותר עבור קבוצת הפעוטות שהוצאה מבית היתומים לפני גיל שנתיים, מה שתומך עוד יותר בעובדה כי ככל שהפעוט נשאר זמן רב יותר בבית הילדים, הנזק גדול יותר. המחקר הראה כי הפער בין הקבוצות גדל והולך ברזולוציה של חודש. כל חודש בו הילד נותר בבית היתומים מקטין את ציון ה IQ שלו.

בעקבות המחקר, החלה UNICEF להפעיל לחץ מאסיבי על ארצות שונות לעבור למשפחות אומנה. תוצאות המחקר אינן מפתיעות. גם בשנות ה 90 בוצעו מחקרים על כך, אך הם לא היו מספיק מקיפים ורובסטיים כדי לאשש את ההשערות.

למרות האמור לעיל, פעוטות במשפחות אומנה לא הצליחו לסגור את הפער עם פעוטות שגדלו במשפחות רגילות והשיגו את התוצאות הגבוהות ביותר.

המחקר אינו יכול לתת אומדן למידת הנזק שנגרמה לילדים עקב ההזנחה וחוסר הגרייה במוסדות, משום שלשם כך יש צורך במעקב אינטנסיבי ורצוף עד לבגרותם, תהליך שהינו מורכב מבחינה לוגיסטית. המעקב אחר הפעוטות בוצע מגיל 0 ועד גיל 4 וחצי.

כאמור, לא ניתן לדעת בשלב זה אם הנזק הוא תמידי, ולכן עתה החלו במחקר חדש על אותם ילדים, כאשר בעת ביצוע המחקר היו בני 7-8, לראות אם בכל זאת הדביקו את הפער השכלי.

הממשלה הרומנית אשר הזמינה את המחקר, אימצה את מסקנות המחקר והחלה ביישום מדיניות סגירת המוסדות והעברה למשפחות אומנה או לחילופין, החזרה של הילד למשפחתו האמיתית.

למרות שהמחקר בוצע בבתי ילדים בארץ נחשלת, הוא משמש כקו מנחה לארצות המערב, בשאיפה להוריד את מספר החוסים לאפס.

ומה קורה בארץ

עפ”י נתונים של מכון ברוקדייל משנת 2003, כ-75,000 ילדים בישראל מתגוררים מחוץ לביתם, וזה אכן תואם את ממצאיו של יעקב אליה. (מסמך של טלל דולב)

מתוכם, בשנת 2003 חיו בישראל 82 פעוטות כביכול “בסיכון” מתחת לגיל 5 בבתי יתומים.

במחקר ארצי אחר על ועדות החלטה נתגלו ממצאים מדאיגים גם לגבי בדיקת מצבם של הילדים שכבר שוהים במוסד.

המחקר העלה כי ועדות ההחלטה בודקות את מצבם של הילדים לעתים רחוקות בלבד, וכאשר הן עושות זאת, רק שיעור מזערי מהילדים מוחזרים לביתם (Dolev, T., Benbenisti, R. & Timer 2000). ממצאים חדשים מתוך ההערכה של פנימיות קהילתיות ופנימיות יום מעידים גם הם שבדיקה מחודשת של מקרים, כבסיס לאפשרות להחזרת הילד הביתה, איננה הליך סטנדרטי ברוב המסגרות הפנימייתיות. חווית היציאה למסגרת חוץ ביתית הנה אחת החוויות העדינות, המורכבות והקשות ביותר עבור התא המשפחתי אשר מהווה ערך יסוד בחברה.

אנשי המחקר בישראל ואף עובדי הרווחה מכנים בתי יתומים אלו כפנימיות כדי לעדן את ההגדרה, אך למעשה מדובר בבתי יתומים לכל דבר (orphanage ) ולא בפנימיות (dormitory, boarding school ).

פנימיה היא מוסד שונה לחלוטין בהגדרתו מבית יתומים.

ככלל, השם פנימיה מתייחס יותר לילדי אצולה שנשלחו לחינוך ולימודים גבוהים, כמו באנגליה, כאשר המשפחה הביולוגית שלהם עמדה מאחוריהם כגב כלכלי ונפשי חזק. בבית יתומים חיים ילדים תלושים שאין להם אבא ואמא כלל וכלל, אם בשל מוות, ואם בשל הוצאה כפויה של הילד ממשפחתו הביולוגית וניתוק טוטאלי ממשפחתו, מורשתו ושורשיו.

את תוצאות הנזקים ניתן לראות בתפקודם של החוסים כאנשים בוגרים. עובדי הרווחה מתנערים לאורך כל הדרך מאחריות לגורלם המר של אותם תינוקות אומללים שנזרקו על ידם לבתי יתומים, ומגלגלים את הנזק שהם עצמם יצרו למשפחות המקור, אותן משפחות ביולוגיות “מתעללות”, מהן הוצאו הילדים בכפיה. עוד נציין, כי עוצמת יחסי הציבור שפקידי הסעד עושים לעצמם באמצעי התקשורת היא בלתי תיאמן. למשפחות האומללות והשכולות אין את האמצעים התקשורתיים להביע דעתן על העוול שנעשה להן ולילדיהן בידי אותם פקידי סעד.

בבליוגרפיה:

Bowlby J, The nature of child's tie to his mother. Int J Psychoanal,1958; 39: 350-373.

Singer LM, Brodzinsky DM, Ramsay D & al, Mother-infant attachment in adoptive families. Child dev, 1985; 56: 1543-1551.

Frank A, Klass PE & Eisenberg L, Infants and young children in orphanages: one view from pediatrics and child psychiatry.Pediatrics, 1996; 97: 569-578.

Aronson J, Medical evaluation and infectious considerations on arrival. Pediatric Annals, 2000; 29: 222-223

Cermak SA & Daunhauer LA, Sensory processing in the postinstitutionalized child. Am J Occup Ther, 1997; 51: 500-507

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , | 6 Comments »

טובת הילד, האמנם?

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- דצמבר 19, 2009


האם משרד הרווחה אכן מעוניין בטובתם של הילדים או שמא הוא מעוניין בטובתו של המשרד על מנת לצבור הון ושלטון.
אמא ס' שובתת בימים אלו, בגשם ובקור מול לשכת הרווחה בירושלים. אנו מבקשים שמי שמתגורר בירושלים בסמוך לככר ספרא, ורואה את ס', שיאמר לה: שהיא אמא טובה מאוד וראויה ביותר לגדל את ילדיה.
יצחק הרצוג – השב לס' את ילדיה. אמא ס', צרי עימנו קשר.

צפו בקטע מן הסרט היידי בת ההרים כמשל והאזינו לעדותה של אמא ששלושת ילדיה הוצאו מחזקתה ע"י משרד הרווחה ללא שום סיבה מוצדקת, בתכנית "שנינו ביחד וכל אחד לחוד" עם יובב כץ, רשת ב'.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »