הרהורים על משפחה וילדים

על הפרת זכויות הילד והמשפחה בישראל

Posts Tagged ‘מעשים מגונים’

מול המצלמה: פקיד הסעד יוסי דיאמנט מבלה בעירום עם נער בן 15

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- מאי 7, 2012


העובד סוציאלי יוסי דיאמנט מן המועצה האזורית חוף הכרמל  הורשע בשבוע שעבר בביצוע מעשים מגונים בנער בן 15 שבו טיפל. חבריו של הנער הם שעקבו אחר האיש, תיעדו את המעשים והפלילו אותו. לידי חדשות 2 הגיעו התמונות המפלילות: כך נראתה ההטרדה המינית בחוף הים, לאור יום.

מידע נוסף על הפאדופיל דיאמנט כאן בקישור הזה.

קישור לחדשות ערוץ 2 שפרסם את הסרטון כאן.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

עיריית י-ם ומשפחת אומנה ישלמו כ-מליון ש"ח לצעירה שעברה התעללות קשה

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- נובמבר 18, 2011


ילדה בת 7 שנשלחה למשפחת אומנה חרדית בירושלים וגדלה בה עד גיל 11 עברה מסכת התעללות נפשית, פיזית ומינית. כעת, כשהיא בת 21, בית המשפט חייב את עיריית ירושלים ואת המשפחה לשלם לה פיצוי בן כמעט מיליון שקלים.

גוני נוי | מעריב

עיריית ירושלים תשלם לקטינה שעברה התעללות קרוב למיליון שקלים, בשיתוף המשפחה המתעללת – כך פסק שופט השלום גד ארנברג. פסק הדין ניתן במסגרת תביעה נגד משפחת האומנה, שהואשמה ברשלנות בטיפול בקטינה.

במסגרת פסק הדין חייב השופט את העירייה ואת משפחת האומנה שהקטינה שהתה אצלה מגיל שבע ועד 11 להעביר לידי התובעת פיצויים בסך כולל של 974 אלף שקל: 200 אלף שקל בשל ההתעללות הפיזית שעברה, 84 אלף שקל בגין טיפול פסיכולוגי ורפואי עתידי, 20 אלף שקל עבור נסיעות לטיפולים וסיוע לאחר ניתוח, 605 אלף שקל בגין הפסד השתכרות עתידי ו-65 אלף שקל עבור הפרשות פנסיה עתידיות. כמו כן פסק השופט כי הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות ושכר טרחה בשיעור של 20 אחוז מסכום הפיצוי.

התובעת, היום בת 21, טופלה בשירותי הרווחה של עיריית ירושלים ונשלחה לאומנה במשפחה חרדית בעיר. לפי כתב התביעה, הנתבעים לא מילאו אחר חובתם לספק לתובעת את צרכיה הבסיסיים והגנה פיזית ונפשית. התובעת טענה במשפט כי חוותה אלימות פיזית ונפשית, וכן נפגעה מינית על ידי אחד מילדי המשפחה. לדבריה היא נפלה קרבן למסכת ארוכה של התעללות והזנחה וחיה בתנאים פיזיים קשים.

נציגי העירייה טענו להגנתם כי אין לעירייה כל אחריות או אשמה כלפי התובעת. לדברי הנציגים, העירייה ובאי כוחה פעלו כראוי במילוי תפקידם ומילאו את חובתם ואת המוטל עליהם במסירות, לפי הדין וללא שום חריגה.

על פי גרסת העירייה, התובעת נמסרה למשמורת במשפחת אומנה עם שני אחיה הצעירים בעת שהייתה קטינה, בעקבות החלטת אביה. האב הגיע להסדר עם זוג האומנה ולאחר מכן פנה לעירייה בבקשה להכיר בהסכם. התנאים שהתובעת חיה בהם אצל משפחת האומנה, כך טענה העירייה במשפט, לא היו שונים מהמקובל בעולם החרדי, ומשפחת האומנה היא האשמה ביתר ההתרחשויות.

 
חויבה לדבר יידיש

התובעת סיפרה כי בשלוש וחצי השנים ששהתה במשפחת האומנה עם שני אחיה היא שוכנה בחדר קטן ונטול אוויר וספגה כינויי גנאי מאם המשפחה. סדיניה לא הוחלפו לאחר שהרטיבה במיטה, ולא ניתן לה להתקלח. עוד סיפרה התובעת כי חויבה לדבר יידיש, אף שהגיעה מבית דובר עברית. שערה נגזז בכוח, היא נאלצה לאכול אוכל שלא אהבה והיא ספגה מכות כאשר לא ידעה להשיב תשובות הנוגעות ללימודיה.

בפסק הדין כתב השופט ארנברג: "אני מאמין לגרסתה, אשר לא נסתרה, ולפיה התובעת עברה התעללות בבית המשפחה האומנת". בהחלטתו העיר השופט כי "העובדים מטעם העירייה היו יכולים וצריכים לצפות סיטואציה כזו, שבה משפחת האומנה תגרום לתובעת נזק אם היא אינה מטפלת בה ומשגיחה עליה כראוי".

השופט סיכם כי העירייה התרשלה בתפקידה, החל מהמלצתה על משמורת ובדיקת מסוגלות המשפחה האומנת, דרך חוסר ההדרכה למשפחה וכלה בפיקוח הרופף והשטחי. נוסף לכך פסק השופט כי האב לא מילא את חובותיו, ולכן קבע כי יש לקבל את ההודעה לצד ג' שהוגשה נגד האב.

מהעירייה נמסר בתגובה: "העירייה קיבלה בימים האחרונים את פסק הדין. נלמד את פסק הדין ונבחן את צעדינו בהתאם".

לפסק הדין בעניין פלונית ואח' נ' עיריית ירושלים ואח'

מאמרים נוספים:

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 1 Comment »

אין גבול לאכזריות – נאנס, אושפז ונאנס במוסד

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יולי 9, 2010


דווקא במקום שהיה אמור לשקם את נפשו הפגועה מהאונס הקודם שעבר, נפל נער בן 14 קורבן לתקיפה מינית נוספת. על כך אנו מתריעים שוב ושוב, המוסדות הסגורים של מערכת הפסיכיאטרית ומשרד הסעד הם סכנה לילדי ישראל.

תמר טרבלסי חדד | ידיעות אחרונות

אין קץ לזוועה: נער בן 14, שאושפז בכפיה בבית חולים פסיכיאטרי לאחר שהותקף מינית והתמוטט נפשית, נאלץ לחוות טראומה קשה נוספת לאחר שנאנס על ידי מטופל במוסד. אמו הגישה תלונה במשטרה, והמועצה הלאומית שלום הילד תובעת ממשרד הבריאות למנות גורם חיצוני שיבחן את הכשלים שהביאו לתקיפת הנער.

ייסוריו של הנער החלו כאשר נאנס על ידי פועל שעבד בסמוך למקום מגוריו. התוקף הורשע ונשלח לשלוש וחצי שנות מאסר. שימו לב לעיוות הדין שנעשה כאן, אנס אכזרי הולך ל-3 וחצי שנות מאסר ואילו פיני כהן שבסך הכל זרק נעל על שופטת מושחתת קיבל גם 3 שנות מאסר, הווה אומר, השופטת בייניש מן האצולה הישראלית שווה יותר מן הנער חסר הישע שנאנס.

במקביל החל מצבו של הילד להידרדר, והיה צורך לאשפזו אשפוז כפוי בבית חולים פסיכיאטרי.
אמו שלא הבינה אז את ההשלכות ההרסניות של האשפוז הפסיכיאטרי, מספרת: "בני סירב להתאשפז, וכל המשפחה נרתמה לשכנעו כי האשפוז נועד לסייע לו…הוא אושפז, ובסופו של ענין הוא מצא עצמו מותקף פעם נוספת ללא שום יכולת לעשות דבר", אמרה האם. "אני מצפה שיבדקו את הפרשה היטב ולעומק".

קישורים נוספים:

ועדת הבדיקה של משרד הרווחה מטייחת אונס של אישה חסרת ישע

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , | Leave a Comment »

ילדה, עברת פגיעה מינית? משרד הסעד יעניש אותך על כך

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 11, 2010


כך עולה מן התחקיר שפורסם השבוע ע"י ליאת שלזינגר מעיתון מעריב, תחקיר על נערות שנשלחו למוסד הסגור מסילה של משרד הרווחה, רובן ללא עבר פלילי. חלקן הגיעו לכליאה במעון הסגור עקב התעללות מינית ופיזית שספגו בסביבה בה גדלו. אחת התופעות המטרידות ביותר כשמדובר במוסד שיקומי היא העובדה שנערות רבות מגיעות ל"מסילה" ללא תיקים במשטרה, אך יוצאות ממנו עם רישום פלילי עשיר, ובמקום לשקמן במסגרת הקהילה כלא אותן משרד הסעד במעון מסילה ודרדר אותן לזנות ולפתיחת תיקים פליליים נגדן למרות עברן הנקי.

למעון "מסילה" נשלחות נערות אשר חלקן קורבנות של תקיפה מינית. הן אמורות לקבל טיפול שיקומי שיכשיר אותן להשתלבות מחדש בחברה. מסמכים פנימיים ודוח חמור של הסנגוריה הציבורית חושפים: הבנות ננעלות בבידוד למשך שעות ארוכות ללא גישה לשירותים, נענשות דרך קבע באלימות, נשלחות למעצר משטרתי, אפילו נאסר עליהן לשמוע מוסיקה בשפה זרה. התוצאה: הצתות, התפרעויות ותיקים פליליים.

אז מה הפלא שהן כבר מעדיפות את כלא נווה תרצה?

מתוך דוח הסנגוריה הציבורית אשר מותח בקורת קשה על התנהלות מוסד מסילה:
"משיחות שקיימנו עם הנערות עולה כי מדובר במספר רב של מדריכים גברים, המתנפלים על הנערה ומצמידים אותה לרצפה, תוך שהם משכיבים אותה על בטנה ויושבים על גבה. נערות סיפרו כי לעיתים כיפוף היד מאחורי הגב הוא עד העורף באופן המכאיב לכתפיים ומפרקי הידיים".
אחת הנערות נזקקה לטיפול אורטופדי רפואי לאחר הפעלת שיטת ההולדינג, שיטה אלימה בה תומכת העובדת הסוציאלית ופקידת הסעד הראשית לחוק הנוער חנה סלוצקי.

מתוך דוח הסנגוריה הציבורית:
"במסילה שוהות נערות אשר נשכחו מלב החברה הישראלית. החברה שהחליטה להגן עליהן מפני סביבה פוגענית כלאה אותן במעון דמוי כלא באמתלה של 'טיפול', כשהמטפלים אינם יודעים אם הטיפול אפקטיבי, ולא עושים דבר גם כשברור להם כי אינו אפקטיבי".

עדותה של מיכל, נערה שעברה את גהינום מסילה:
"לפעמים, כשנכנסתי לחדר ה'בטוח', היה שתן על הרצפה וקיא של הבנות לפני, לפעמים את חייבת לעשות על הרצפה בחדר את צרכייך, פשוט כי אין לך ברירה. מחזיקים אותך שם בלי שירותים, והמדריכים מוציאים אותך רק אחרי כמה זמן. אני הייתי שם 48 שעות, ורק אחרי שעות הוציאו אותי לשירותים".

עו"ד נוחי פוליטיס:
"מנהל המוסד, שלמה שוהם, הודה שמבחינה טיפולית יש הרבה נערות שאין לו מה לתת להן. מה זה, מחסן של נערות שמאופסנות שם עד שהצו שלהן נגמר בגיל 18?"

קישורים נוספים:

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 2 Comments »

החטא ואונסו

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- מרץ 3, 2010


הבוקר הוגשו כתבי אישום נגד 13 הנערים החשודים במעורבות בפרשת האונס החמורה בתל אביב שפורסמה השבוע. מדובר בנערה בת 15 שנאנסה באכזריות והושפלה ע"י חבורת נערים ממשפחות "טובות" מצפון תל אביב. לא ברור מה גרוע יותר, הנערים הפושעים או ההורים שלהם שהצדיקו את מעשיהם בתואנה כי ילדיהם "בני טובים" והנערה "פרובוקטיבית"… הורים שלרגע לא מפקפקים במעשי ילדיהם ה"טובים" ומאשימים כהרגלם את הקורבן.

ההורים טענו להגנתם כי הנערה הציגה התנהגות פרובוקטיבית… האם יתכן כי התנהגות זו היא תוצר של ההתעללות שעברה ע"י הנערים הללו? אם התנהגות זו אינה תוצר של ההתעללות שעברה, זה בוודאי לא נותן לגיטימציה למפלצות אדם אלו לנצל את חולשתה על מנת להתעלל בה, שהרי בסך הכל מדובר בנערה חסרת ישע.

אין ספק, האתוס של הגנה על החלש אינו צד חזק בחברה הישראלית על כל גווניה, והצהרה זו אף אינה פוסחת על הציבור הדתי לאומי שלאחרונה נחשף בערוותו בפרשת הרב מוטי אלון והעובד הסוציאלי הדתי סטנלי שניידר.

הרומן החטא ועונשו מאת דוסטויבסקי עומד על הרחמים להם זכאים גם אלו אשר חייהם נראים בעיני אחרים כלא חשובים לכאורה. ספר זה מרבה לעסוק בשאלות מוסריות כמו חשיבות החיים והאחריות ללקיחתם והעונש הנלווה לכך. הסטודנט הרוצח רסקולניקוב גרס כי אין בני האדם שווים, והשאלה החוזרת במחשבותיו היתה, האם, בתור האדם "הדגול" שהוא, יש לו הזכות לבצע פשע על מנת להטיב עם העולם? האפשר לאדם "נעלה" כמוהו לקחת חיים כה "בלתי נחוצים" כחייה של הזקנה המלווה בריבית קצוצה? מסקנתו של הספר מעמידה את הסדר החברתי על כנו, בבוא הרוצח רסקולניקוב על עונשו, והגאולה שהוא מוצא בחזרתו בתשובה.

האם היות הנערה מאוהבת וחסרת ישע בשל היותה חסרת יכולת נפשית להתנגד לתביעותיו של הנער האנס מקנה לו זכות לרצוח את נפשה רק משום שהוא ומשפחתו חושבים שהיא "פרובוקטיבית"? וודאי שלא.

הרצחת וגם ירשת

בעידן ההישגיות וחוסר הערכיות, כאשר הוריו של נער מתבגר אינם מסוגלים להבין את חומרת מעשיו של בנם ואף מצדיקים אותו, קל וחומר שנער זה, בן 16-17 לא יוכל להבין בעצמו את חומרת מעשיו, למרות שגיל האחריות הפלילית במדינת ישראל נקבע לגיל 12. (בבריטניה הוא נקבע לגיל 10, כנראה שהילדים הבריטים בוגרים יותר מהילדים הישראלים)

לא מפליא אם כן, אם אותו אספסוף הורים שבניהם אנסו והשפילו את הנערה, הורים שאף לא הביעו סליחה או חרטה כלפי הקורבן וגם הצדיקו את מעשי ילדיהם, הם אותם הורים שכל פעם שהיה ילד בעייתי בגן של הבן שלהם כשהיה קטן, הם היו רצים לעיריה וללשכת הרווחה על מנת לנסות לסלק את אותו ילד "פרובוקטיבי" מהגן, בתואנה כי הוריו "מזניחים" אותו והוא משפיע על ילדם לרעה… שהרי הילד שלהם הוא "נורמטיבי" וכל ילד "שונה" או "נחות" שחלילה יציק או יפריע לאוצר שלהם בלימודיו ובמשחקיו, יורחק מבית הספר ע"י אותו אספסוף הורים "נורמטיבים", כמובן בסיוע אנשי "חינוך" שאינם יודעים להתמודד עם הילדים ה"שונים" לכאורה.

ברבות הימים, כשהילד הרך וה"טוב" של הורים אלה יהפוך לנער מפלצתי ויאנוס נערה באכזריות בלתי נתפסת, הם יפרסו עליו את כנפיהם ויגנו על האוצר, שהרי הילד שלהם הוא "ילד טוב" והם "הורים טובים ונורמטיבים", והאשם הוא בקורבן, שהרי הנערה התקרבנה והיתה "פרובוקטיבית" וממילא היא "שונה", נחותה והגיעה מבית "מזניח" לכאורה.

מיהו "נורמטיבי"

ההגדרה "נורמטיבי" היא הגדרה לא ברורה ומתייחסת בעיקר לפאן הארצי של הדברים. כך תוגדר משפחה "נורמטיבית" כתא משפחתי שבו יש אמא, אבא, שניהם נשואים, מצבם הכלכלי טוב, יש להם כלב, וילדיהם הולכים באופן סדיר לבית הספר ולחוגים. ההגדרה אינה מתייחסת כלל לערכים עליהם גדלים הילדים.

ההורים הישראלים משקיעים פחות זמן איכות עם ילדיהם בהשוואה להורים האירופאים. במקום לשבת עם הילדים ולהסביר להם על תורת המידות ועל דרכי העולם, הם מעדיפים להעביר את האחריות לגורמים אחרים כגון פסיכולוגים ו"מטפלים" למיניהם. כך אנו עדים כיום לקיומה של תופעה חולנית גדלה והולכת של תעשייה עתירת כסף של "טיפולים" למיניהם בילדים, כמו טיפולי אמנות, מים, סוסים, חמורים, עיזים ועוד… טיפולים שהם מיותרים לחלוטין, חסרי כל ביסוס מדעי, אינם תורמים כהוא זה למצבו הרגשי והערכי של הילד. ההורים שאינם מסוגלים להעניק את זמן האיכות לילדם שולחים אותו במקום זאת ל"טיפול" ובלבד שישתחררו מעול זמן האיכות ויוכלו להתגאות בפני חבריהם בגינה או בבית הכנסת כי הילד שלהם "מטופל".

חוג אמנות לילדים עולה כ-200 ₪ בחודש, תוסיפו לאותו חוג את המילה "טיפולי" והופ המחיר קופץ ל-200 ₪ בשעה, למרות שמדובר באותו חוג, אותם תכנים, אותו הדבר.

נציין כי גם החוגים עצמם אינם יכולים להוות תחליף לזמן האיכות של הילד עם ההורה בבית, שהוא חשוב אלפי מונים מכל חוגי ההעשרה והמענקים החומריים למיניהם.

דיבורים, דיבורים, אבל היכן נתונים מספריים שמאששים את מה שנאמר?

מיתוס ה"אמא היהודיה" התנפץ ב-UNICEF

מחקר יוניסף משנת 2007 מראה מצב עגום ביותר של המשפחות הישראליות. ההורים הישראלים אולי יותר היסטריים לגבי ילדיהם מן ההורים האירופאים אך הם בהחלט פחות "הוריים" ופחות משקיעים בילדיהם מאשר ההורים האירופאים. מיתוס ה"אמא היהודיה" הוא מיתוס מופרך.

בדוח יוניסף נבדקו 21 מדינות OECD המוגדרות כמדינות מפותחות, בהן ישראל.

הטבלה בעמ' 21 מראה את אחוז בני הנוער בגילאים 15 עד 19 שאינם נמצאים במסגרת כלשהי: חינוכית, מקצועית או תעסוקתית, כלומר אחוז הנוער שמסתובב בחוסר מעש. ישראל מובילה במקום הראשון עם כ- 25% מבני הנוער חסרי מסגרת, כמעט פי 2 מהבאה אחריה בטבלה, צרפת.

הטבלה בעמ' 24 מראה את אחוז בני הנוער בגיל 15 אשר אוכלים עם הוריהם את הארוחה העיקרית סביב לשולחן, מספר פעמים בשבוע. ישראל נמצאת במקום האחרון עם 57%, לעומת איטליה בראש הטבלה עם 94%.

הטבלה בעמ' 25 מראה את אחוז בני הנוער בגיל 15 אשר משוחחים עם הוריהם שיחת הורה-ילד מספר פעמים בשבוע. ישראל בתחתית הטבלה עם 37% , לעומת הונגריה בראש הטבלה עם 91%.

הטבלה בעמ' 28 מראה את אחוז בני הנוער בגילאים 11, 13 ו15 אשר אוכלים ארוחת בוקר בכל יום לפני שהולכים לבית הספר. ישראל וסלובניה בתחתית הטבלה עם 40% , לעומת פורטוגל בראש הטבלה עם 82%.

הייתם רוצים שאנס יגן עליכם?

תארו לכם שנערים אנסים אלו יתגייסו לצה"ל בקרוב ומאיזו סמטה יגיח ילד ערבי "פרובוקטיבי" שמקלל את אותו חייל שאנס, כך שבמקום לנסות לתפוס אותו ולאזוק אותו או לירות עליו כדורי גומי, החייל שאנס יירה עליו כדורים חיים ויהרוג אותו, או לחילופין נערה מתנחלת שמקללת את החייל הזה והופכת ל"פרובוקטיבית", ובמקום לאסור אותה, הוא ינחית לה אגרוף בבטן כי היתה "פרובוקטיבית".

הייתם נותנים לחייל כזה נשק ביד? אני לא. קשה לחשוב שאדם שפעל לפי "עקרון העדר" ואנס נערה כי חבריו מן העדר השפיעו עליו, לא יושפע מחר במלחמה ע"י חבריו לבזוז בתי אזרחים או לאנוס נערות "פרובוקטיביות" של האויב או לירות כדור בשבוי כפות.

מערכת החינוך, לאן?

מערכת "החינוך" כיום אינה מערכת מחנכת, היא לכל היותר מלמדת, אבל בהחלט לא מחנכת. המורים כיום אינם מחנכים ילדים משום שהם עצמם אינם ערכיים כבעבר ודלים ביותר ביכולת הקשב שלהם לצרכי התלמידים.

המורים אינם רוצים ואינם מסוגלים להתמודד עם ילד שגוזל מהם אנרגיות מיותרות ואז בהבל פה הם מעבירים את הטיפול לרשויות הסעד, לעיתים בפיצוח מזמור של השמצות והכפשות על הילד והוריו, תוך ניצול לרעה של החוק המקנה להם להשתמש במושג "חשד סביר להזנחה והתעללות" כאוות נפשם וללא כל פיקוח.

מורים רבים שעובדים יד ביד עם עובדים סוציאלים ומעוניינים בילדים רדומים שלא יפריעו להם במהלך השיעור, כופים על תלמידים ליטול סמים פסיכיאטריים, זאת באמצעות עירוב פקידת סעד אשר מגבה את המורים ומשתמשת בכח הרב מדי שנתן לה החוק כדי לכפות סמים פסיכיאטרים על ילדים.

אמות המוסר של מורים רבים בישראל כיום הן מתחת לכל בקורת. רחל מירון, לשעבר מנהלת בית ספר היטיבה לתאר את מצבם העגום של המורים כיום. היא טוענת שכדי להצליח, המורים לא יכולים לפעול כרובוט ולהשתמש בחוק היבש, מורים חייבים להשתמש בחוקים פנימיים שלהם אשר מבוססים כמובן על ערכים אמיתיים.

בובת "טיפול" של רשויות הרווחה

חוסר המקצועיות המשווע המלווה בשחיתות בריונית של עובדי הרווחה כלפי הורים וילדיהם ידוע זה שנים רבות לא רק בישראל אלא בעולם המערבי כולו. ח"כ מרינה סולודקין הגדירה את קבוצת עובדי הרווחה כפשע מאורגן. די לצפות בתחקיר מבט שני או בכתבה בשם יתומי הרווחה של מרב בטיטו על מנת להבין באיזו מערכת דורסנית מדובר.

עובדי סעד לרוב אינם קשובים למצוקותיהם של ילדים אלא משתמשים בילדים כבובות "טיפול" בלבד.

כמה לא מפתיע כי עובדות הרווחה שושנה חרחס מנהלת האגף לשירותים חברתיים בעיריית ת"א והילה אריאל מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים בעירית ת"א כשלו באיתור מצוקותיה של הנערה שנאנסה. נערה שטופלה על ידם למעלה מ-10 שנים החל מכיתה א' הידרדרה במדרון התלול מתחת לאפן ובמסגרת אותו "טיפול" כושל ארוך טווח שניתן לה החל מכיתה א'. "טיפול ארוך טווח" בטרמינולוגיה של עובדים סוציאלים הוא מילה נרדפת לביטוי "ניסוי וטעיה", מנסים וטועים, ושוב מנסים וטועים, וכך הלאה, וכך חולפות להן השנים ואז מתברר שה"טיפול" הזה הוא בכלל ברכה לבטלה, משום שלרשויות הסעד בישראל אין כלל את הכלים המקצועיים לטפל נכון בילדים ובמשפחות.

ואז מתרצות העובדות הסוציאליות בעירית ת"א את כשלונן כ"תקלה" ואף מוסיפות חטא על פשע וטוענות  כי תיתכנה עוד "תקלות" כאלו. במילים אחרות הן מודות כי אין להן את המסוגלות לאתר ילדים ונוער במצוקה ולטפל בהם נכון, ואם אכן הצליחו במקרה אחד או שניים, הרי שמדובר ביד המקרה בלבד.

אלה, נערה בת 14 שסבלה הצקות חוזורת ונישנות מצד תלמידים בבית הספר, ובעקבות כך נרדפה ע"י רשויות הסעד בכרמיאל ואושפזה בכפיה במחלקה פסיכיאטרית אמרה לנו לפני שנמלטה מישראל כי מי שעבר התעללות מינית, אותו ישלחו למוסד סגור ולא את הנערים המתעללים. האם יתכן כי הנערה הסתירה את מקרה האונס משום שחששה כי תישלח למוסד סגור לצורך "טיפול" ו-"שיקום" בעוד שהנערים האנסים היו ממשיכים את לימודיהם בבית הספר כרגיל?

נזכיר אף את הנאנסת מקיבוץ שמרת שמעולם לא התגברה על מקרה האונס. מן הסתם אף היא הפכה לאחר האונס לעוד "בובת טיפול" של רשויות הסעד אשר כשלו במתן מענה נכון לטיפול במצוקותיה וברבות הימים אף גזלו ממנה את ילדיה, בשל חוסר מסוגלותה לטענתם לגדל את ילדיה.

עולמו הצר של העובד הסוציאלי

שופט הנוער בדימוס, מר אהרון מלמד, אשר שימש אף כיועץ במשרד הסעד ממשיך בדרכו החד צדדית, בה הוא תומך בעובדים הסוציאלים ומוקיע את משפחות הקרבנות. כך הצהיר השבוע מר מלמד שהנערה שנאנסה באונס קבוצתי שייכת לקבוצת נערות אשר להן "פרופיל אישיותי קבוע". לדבריו, אלו נערות שמחפשות תשומת לב בחוץ כי חוו "הזנחה" בבית. ובמילים אחרות, הקורבן אשם ובעיקר אשמה משפחתו הכואבת ש"הזניחה" אותו.

גישתו של השופט מלמד מציינת למעשה את גישת משרד הסעד, גישה מוטעית מיסודה השמה את הילד ומשפחתו במוקד הדיון, ולא את הילד וסביבתו במוקד הדיון. מחצית מילדותם מבלים ילדים במסגרות החינוכיות, ולא ניתן להתייחס למסגרות אלו כאל ריק. כאשר ילד מפתח בעיות התנהגות, העובד הסוציאלי מנסה מייד לאתר את מקור הבעיה במשפחה תוך התעלמות טוטאלית מסביבות אחרות כגון סביבת בית הספר שלעיתים היא עצמה הגורם להידרדרות בהתנהגותו. העובד הסוציאלי למעשה מתעלם מן המכלול ובמקום לבנות תכנית טיפולים מערכתית מתאימה הוא מחפש פגמים במשפחה, יוצר בקיעים בתא המשפחתי ושם חוצץ בין המשפחה לילד. עובדי משרד הרווחה פועלים כנגד ההורים ולא לטובת הילדים. נדיר למצוא פקידת סעד שתתלונן נגד אנשי חינוך שהתעללו בילדים שהרי אנשי חינוך מספקים לה סחורה ופרנסה, הם מדווחים לה על ילדים עם בעיות התנהגות כאשר אינם יודעים להתמודד איתם. אם הילה אריאל, מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית ת"א שהיתה אחראית על הנערה שנאנסה היתה פועלת גם במישור הסביבתי, קרי בבית הספר או בשכונה, יתכן והיתה מאתרת את הבעיה מבעוד מועד.

שווים יותר ושווים פחות

בעוד שבעיני הטבע כל בני האדם שווים באותה מידה, הרי שבעיני בני האדם עצמם לא כל בני האדם שווים באותה מידה. כשם שרסקולניקוב חשב שיש שווים יותר ושווים פחות, והחליט לרצוח את הזקנה, כך גם בעיני הממסד יש שווים יותר ושווים פחות. אך בעוד שמצפונו של רסקולניקוב העיק עליו והוא הפנים את מעשיו האסורים, טחנות ה"צדק" במדינת ישראל ממשיכות לטחון רפש, כדברי קהלת: " מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרֶשַׁע".

על שופטי הנוער שפועלים בניגוד לחוק וללא פיקוח, באמצעות הדלתיים סגורות,עושים שימוש בבית המשפט כאילו היה המגרש הפרטי שלהם ופוסקים כחותמת גומי של פקידי סעד ממשרד הרווחה לא נרחיב הפעם.

המשפט של הנאנסת מקיבוץ שמרת ארך שנים. בבית המשפט המחוזי דן בפרשה השופט מיכה לינדנשטראוס. לינדנשטראוס זיכה את הנאשמים וטען כי עדות הנערה הייתה בלתי אמינה. בעקבות הזיכוי פרצה סערה ציבורית והמדינה החליטה לערער על הזיכוי של ארבעה מבין שמונת הנאשמים לבית המשפט העליון. נשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר, והשופטים מישאל חשין ואליעזר גולדברג הפכו את ההחלטה והרשיעו את הארבעה, שנשלחו לעונשי מאסר של שנה עד שנה ושלושה חודשים בלבד. כאמור, הנאנסת מעולם לא הצליחה להשתקם ומיכה לינדנדשטראוס שעובד כיום כמבקר המדינה ממשיך להתעלם מתלונותיהם של הורים על פשעי משרד הסעד כנגד ילדיהם.

בשנת 2003 שחרר השופט ציון קאפח פדופיל שתקף מינית ילדה בת 10 משום שטען כי הילדה "פיתתה" את הפדופיל. בית המשפט המחוזי הפך את החלטתו של קאפח והרשיע את הפדופיל.

בשנת 2004 שיחררה שופטת הנוער דנה מרשק מרום 9 נערים שהואשמו באונס קבוצתי של נערה בת 16 בגלל שהנערים הם "בני טובים והרשעה תחבל בגיוסם לצה"ל"…

אז עתה ברור לנו מי גרוע יותר מן הנערים והוריהם, אלו הם השופטים שנותנים גושפנקא למעשים הנלוזים של בני בליעל ומאשימים את הקורבנות, את החלשים.

ועתה יתכן כי יקלו בעונשם של הנערים האנסים מצפון ת"א כי יתחשבו בכך שהנערה היתה "פרובוקטיבית" והם בסך הכל "בני טובים".

ורק פיני כהן שזרק נעל על השופטת דורית בייניש משום שלטענתו היא מושחתת ימשיך להיות במעצר עד תום ההליכים, לא בגלל שרצח או אנס חלילה אלא רק בגלל שזרק נעל, שהרי חייהם של שופטים שווים יותר מחייה של ילדה שנאנסה או מחייה של הזקנה המלווה בריבית קצוצה, לא?

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

החוקר שחר וחברו מיכה פלד ממשטרת גבעתיים-רמת גן תופרים תיק לחף מפשע

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- ינואר 23, 2010


צפו בעדות מצמררת של חקירה במשטרת גבעתיים, שלוחה של משטרת רמת גן שכמעט הובילה להרשעתו של אדם חף מפשע. עובדת סוציאלית חסרת שיקול דעת התלוננה על החשוד במשטרה. בחקירה הוא מואשם כי אנס קשיש וכמעט נכנס ל-20 שנה בכלא.

תפירת תיקים פליליים לאזרחים תמימים היא דבר שבשגרה במדינת ישראל. גם אנשי "חינוך" תופרים תיקים להורים שאינם מוצאים חן בעיניהם. כך ניסתה סגנית המנהל בבית הספר הדתי תורני מורשת מנחם בגין בגבעת שמואל, שרונה קאפח, לתפור תיק לאם חד הורית ובו היא מעלה חשד כי "את בתה של האם דגדג גבר דמיוני עירום", קאפח כמעט הרסה משפחה שלמה.

הכתבה אשר שודרה אמש בערוץ 2.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 1 Comment »

פנימיות משרד הרווחה הן גן עדן לפדופילים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- ינואר 4, 2010


התעללות מינית בילדים – סודות שמשרד הרווחה לעולם לא יגלה לכם.
סרטון הכולל גם הקלטה של פקידת סעד ועדות של אם חד הורית בכנסת, אשר בנה נלקח בכפיה ע"י משרד הרווחה למתקן חירום סגור, וזאת במסגרת השדולה שהקימה ח"כ מרינה סולודקין נגד הוצאת ילדים בכפיה מהבית.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 6 Comments »

עוד על זוועות המוסדות הסגורים של משרד הסעד – הפעם על מוסד בית אפל

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- נובמבר 26, 2009


מוסד בית אפל כיום, בחוץ פרחים, בפנים עשבים שוטים

מוסד בית אפל כיום, בחוץ פרחים, בפנים עשבים שוטים

לאחרונה יצא לי לשוחח עם בחור בשנות ה – 40 לחייו, ובמהלך השיחה התברר כי הוצא מביתו בגיל 3 ע"י פקידי סעד למוסד בית אפל בגן יבנה יחד עם אחיו ושהה שם עד גיל 15. הבחור הוצא מהבית רק משום שמשפחתו היתה עניה וברוכת ילדים ועובדים סוציאלים שכנעו את האב לחתום על מסמכי הסכמה בטענה כי זה רק "לטובתו של הילד", ובבית 3 חדרים זה לא מספיק לילדים…. הוריו היו עולים חדשים. במוסד הופרדו האחים וכמעט לא היה ביניהם קשר.

הבחור גולל בפני את סיפורו על קצה המזלג כשהוא שנוק מדמעות, ואמר לי כי אינו רוצה לשוחח על כך לעולם משום שעדיף לו להדחיק את העבר הנורא מאשר להיזכר בתופת שעבר במקום. הוא סיפר לי על אירועים שהם רק "קצה הקרחון" כדבריו, ונמנע מלתאר דברים איומים הרבה יותר שקרו שם משום הקושי שבדבר. הנה מקצת האירועים הטראגים שעבר:

בתקופה המדוברת, גבי קונפינו, כיום מנהל את מוסד בית אפל, אף הוא היה חניך בבית אפל דאז בניהולו של אדם בשם יעקב יעקובי. המנהל עצמו היה אדם נחמד, לדבריו, אך התעלם מההתעללויות שעברו החניכים במוסד שלו.

סדר היום במוסד היה מאד קשוח וספרטני.
החניכים עברו מדי יום ביומו מכות והשפלה מדי המדריכים. רבים מן המדריכים היו בעצמם נערים בני 17 – 18.
אחד המדריכים, ג'קי שמו, ביצע מעשי אונס סדרתיים בילדים בני 8-9, עליהם היה אחראי. ביתני המגורים היו מלבניים, פרוזדור ארוך עבר במרכז כל ביתן כאשר משני צדיו היו חדרי הילדים, בכל חדר 8 ילדים. בסוף המסדרון היה החדר של המדריך האחראי על הביתן. המדריך האנס היה פותח מדי פעם מעין דוכן סדקית קטן, מוכר לילדים ממתקים בזול מדמי הכיס שקיבלו מהוריהם, קונה את ליבם של הילדים, משמש להם אוזן קשבת ועל הדרך גם אונס אותם. צרחות הילדים הנאנסים נשמעו עד לקצה השני של המסדרון. כולם ידעו אך שתקו. אחת הנערות נכנסה ממנו להריון וכך התגלה המקרה.

הילדים היו משתינים מדי פעם במיטה מפחד וחרדות, המזרונות היו ספוגים בשתן. ילדים שהשתינו קיבלו עונשים כבדים. באחד הימים ילד שהשתין קיבל עונש כבד במיוחד. המדריכה הכריחה את שאר הילדים להשתין לו בפה למען יראו וייראו, טראומה הן לילד עצמו והן לילדים שהשתינו לו בפה.

בגדים חדשים לעולם לא קיבלו למעט במקרה אחד, כאשר הגיעו התורמים למוסד. אז הם היו קונים להם חולצות חדשות, מעמידים אותם בשורה מול התורם דאז, מר אפל, מכריחים אותם לחייך ולהעמיד פני מאושרים, וכאשר היה שואל אותם על המוסד היום תמיד עונים לו כי הם שמחים שנפל בחלקם לגור במוסד כזה.

ילדי המוסד למדו בבית הספר המקומי בגן יבנה, וכל יום אולצו ללכת מספר קילומטרים עד לבית הספר, לעיתים בגשם, בבוץ ובכל תנאי מזג אויר. הם היו יושבים בכיתה, מסתכלים בשקיקה על האוכל שהביאו ילדי המשפחות המקומיות לכיתה, שומעים את המילה "אבא" ו"אמא" מחבריהם לכיתה, חולמים ומפנטזים לחזור הביתה. בית הספר, לדבריו, היה המפלט היחידי שגרם לו להיחלץ לכמה שעות מן הגהינום, משום שרק המקום הזה הקנה להם קשר כלשהו לעולם החיצון, וזאת באמצעות חוויותיהם של הילדים האחרים שחיים עם משפחתם, ושם בעצם הבין לדבריו שהחיים שהוא חי במוסד אינם חיים נורמליים.

מספר פעמים ניסו לברוח מן המוסד, אך ללא הועיל, המשטרה תמיד תפסה אותם. באחד הימים שברו מספר ילדים מן המוסד את חלונות בית הספר על מנת שתגיע משטרה, תוציא אותם מן המוסד ותיקח אותם למקום אחר, מחוץ למוסד, שם יהיה קל להם יותר לברוח, אך גם באירוע הזה נתפסו כולם והוחזרו למוסד.

לכל ילד במוסד היה מספר וכך הוא היה מזוהה. על בגדי הילדים לא היו רושמים את שמות הילדים אלא את המספר שלהם. לעיתים היו מדביקים תווית של בד על הבגד ועליה תפור המספר של הילד. הוא טוען שהוא כילד תמיד הרגיש שהוא חי כמו שחיו בשואה.

לילדים היו כינים באופן קבוע, המדריכים היו מעמידים אותם עירומים בשורה מול המקלחות שנראו לדבריו כמו המקלחות בשואה, מתיזים על ראשם נפט במכשיר של פליט ומן הראש היו יוצאים לדבריו גדודים של כינים. אחר כך היו מסבנים אותם בליפה לבנה גסה שורטת וכואבת, כמו זו בה משתמשים כיום עובדי הנקיון (לא הליפה הצהובה שגדלה בשיחים)

היתה במוסד מלחמת הישרדות קשה, היו הרבה גניבות ואם הוא היה משיג פירות כמו אגס או תפוח, הוא היה חופר בור קטן ומחביא אותם באדמה משום שבחדר היו גונבים לו את זה.

למרבית הילדים היו ציונים נמוכים בלימודים משום שהם לא היו יכולים להתרכז והיו חושבים ומפנטזים כל הזמן על הבית. הוא עצמו ידע את לוח הכפל רק בכיתה ח'.
פעם ב3-4 שבועות היה יוצא הביתה. להוריו לא סיפר על הזוועות במוסד על מנת לא לצער אותם ולגרום להם לרגשי אשמה.

סוף דבר:

מבין בוגרי המחזור שלו במוסד הוא בין היחידים שיצא משם שפוי, רוב החוסים בבית אפל הידרדרו לפשע, זנות ומחלות נפש.
באחד הימים, כאשר היה חייל, הסתובב עם כמה חברים באזור של בתי בושת בתל אביב. שם נתקל בבחורה מוכרת לו. החברים המשיכו למקום אחר אך הוא עצר וחזר אחורה לאזור בתי הבושת לאתר את הבחורה. הוא איתר את הבחורה שעבדה שם כזונה, הבין כי זו אישה שגדלה איתו כילדה בבית אפל. הוא קרא בשמה, והיא הסתובבה. הם בכו אחד על כתפי השני, היא הזמינה לו מונית הביתה ואמרה לו כי אינה רוצה להיזכר יותר במקום הנורא הזה.

השיחה נקטעה משום שהוא לא יכל להמשיך. הוא בכה בכי תמרורים כשנזכר שוב שוב על היותו פעוט בן 3 שוכב לבד במיטה במקום רע ומנוכר, בוכה לחיבוק של אמא ואבא ואף אחד לא שומע אותו והוא לא מעניין אף אחד.

קישורים נוספים:

פנימיות הן גן עדן לפאדופילים

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , | 25 Comments »

תביעת ענק נגד משפחה אומנת מתעללת

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- נובמבר 1, 2009


בישראל לא קיים חוק אומנה, דהיינו חוק הקובע מי רשאי להיות משפחה אומנת, כך שהכל פרוץ ולמעשה משרד הרווחה בוחר משפחות אומנה כראות עיניו ללא כל פיקוח של המחוקק. עובדות סוציאלות מגיעות לבית המשפחה האומנת לבדוק את הילדים רק פעם בחודש למשך שעה וחצי-שעתיים, זה הכל !!!

אישה בת 34 הגישה לבית המשפט תביעה של יותר מ-2.5 מליון שקל נגד משפחתה האומנת לשעבר, משרד הרווחה ועירית פתח תקוה.  האישה טוענת שכשהייתה בת 4 הפנו אותה משרד הרווחה ועירית פתח תקוה למשפחה אומנת שהתעללה בה קשות.

היא הועברה למשפחה עם אחד מאחיה, מאחר ואימם סבלה (לכאורה?) ממחלת נפש. בכתב התביעה שהוגש באמצעות עו"ד רותם אלוני-דוידוב מתל אביב, נטען בין היתר:

"סבלנו שם מחרפת רעב, נאסר עלינו לגשת למקרר ולארונות המטבח. נתנו לנו מנות מזון קצובות, לפעמים רק פרוסת לחם ביום. בכל פעם שביקשנו עוד אוכל חטפנו מכות. פעם אחי אכל שקשוקה שהייתה במטבח והוכה. זרקו את השקשוקה לפח ודרשו מאיתנו לאכול אותה מתוכו."

"במקרה אחר נעלו את אחי בשירותים, בעקבות כך הוא התחיל להרטיב בלילות. כעונש הכריחו אותו ללבוש חיתול ולעמוד במרכז הבית כשכולם צוחקים עליו".
טענות נוספות שהעלתה האישה: "במשך כמה שנים שימשתי שפחת מין של אחד מבני המשפחה."

רק כשהייתה בת 8, בעקבות התערבות של אחד מבני משפחתה הביולוגית, הועברו היא ואחיה למשפחת אומנה אחרת. בתביעה נטען שהחיים בבית המשפחה המתעללת שיבשו את חייה. עוד נטען: " שירותי הרווחה של עירית פתח תקוה ומשרד הרווחה כשלו כשל חמור כשהעבירו את הילדים למשפחה אומנת ללא כל פיקוח."

מעירית פתח תקוה נמסר: "האחריות על שירותי האומנה היא של משרד הרווחה". ממשרד הרווחה נמסר: "נגיב כשהתביעה תגיע אלינו."

כתבה נוספת בנושא: "אונס לכל החיים" מאת מרב דוד, מעריב "סופשבוע", 2004

DSC_0016A

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , | 3 Comments »

חקירת ילדים – עשה ואל תעשה

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יולי 23, 2009


הורים, אם משרד הרווחה חקר את ילדיכם עליכם ומאחורי גבכם דעו כי זכותכם לקבל את קלטת החקירה בתום החקירה, על מנת שתוכלו לצפות בה ולבדוק האם בוצעה חקירה רשלנית או לא.

הורים, שימו לב: אם הילד שלכם נחקר ע"י חוקרת ילדים, זה אומר שהוגשה נגדכם תלונה במשטרה ע"י פקידת סעד, משום שכדי להביא חוקרת ילדים, עליה להגיש קודם תלונה במשטרה, ומאחר והמשטרה אינה מוסמכת לחקור ילדים, היא מביאה חוקרת ילדים ממשרד הרווחה שאף היא עובדת סוציאלית.

בשנת 2006 קבע בג”צ בפסיקה 10271/02, אברהם פריד והאגודה לזכויות האזרח נגד משטרת ישראל ופרקליטות המדינה, כי זכותו של כל אזרח לקבל את כל חומר החקירה בעניינו אם וכאשר נסתיימה כל החקירה כולה, גם אם תיק החקירה נסגר ללא כתב אישום. הפסיקה התייחסה אמנם לאדם בגיר שתבע לראות את תיק החקירה בענינו אך היא תקפה גם לגבי תיקי חקירה בהם נחקרו ילדים ולהורים זכות לקבל את כל חומר החקירה בענינים או עניני הילדים.

על הפסיקה הזו יש להסתמך בבואכם לדרוש קבלת חומר חקירה בענינכם או בעניני ילדיכם, גם אם לא הוגש כתב אישום נגדכם. אם ברצונכם לתבוע את חוקרי הילדים מטעם משרד הרווחה על רשלנות מקצועית וגרימת נזק נפשי לילדים הנחקרים, עליכם לדרוש את קלטת החקירה.

חוקרות הילדים לעיתים מתחזות לפונקציה אחרת. יתכן כי החוקרת תאמר לילד הנחקר כי היא "מורה" או "מטפלת", יתכן כי תאמר לחבריו של הילד הנחקר שהיא "דודה של הילד". שימו לב שכל חקירה מצולמת ומתועדת בוידיאו, לכן "מורה" או "מטפלת" או "דודה" שמסריטה את הילד היא חוקרת ילדים.

העובדת הסוציאלית רונית צור היא המפקחת הראשית על חקירות ילדים מטעם משרד הרווחה. רונית צור מפרסמת הנחיות מוטעות לחוקרי הילדים שעובדים תחתה, אף הם עובדים סוציאלים מטעם משרד הרווחה, ועל פי הנחיות שגויות אלו הם מבצעים חקירות ילדים לא מקצועיות. 

1. טקטיקות פסולות בחקירת ילדים

הנבואה שמגשימה את עצמה

אחת הסיבות המרכזיות לביצוע חקירת ילדים כושלת היא העובדה כי קיימים חוקרי ילדים המניחים מראש כי בוצע פשע. חוקרים אלו אינם מנסים להבין האם אכן בוצע פשע, אלא מנסים לדלות מן הילד הנחקר את פרטי הפשע.

הנחה פסולה זו גורמת לחוקר הילדים לנקוט בהליכי חקירה מוטים ולא מקצועיים אשר מראש קובעים מה תהא תוצאת החקירה.

חוקרי אל”י, למשל, הצהירו כי הם מניחים עוד טרם החקירה כי אם ילד טוען שהתעללו בו אז הוא תמיד דובר אמת ואכן התעללו בו וכל שנותר להם לעשות הוא להוביל את הילד צעד אחר צעד לתיאור “מושלם” של פרטי המקרה שלעיתים מתגלה מאוחר יותר כעורבא פרח.

במקרה אחר, ניסתה חוקרת ילדים בשם מאיה לחקור ילדה בבית הספר רמות חפר. חוקרת הילדים נשלחה לחקור את הילדה מטעם פקידת הסעד הידועה לשמצה זיוה דיאמנט מעמק חפר. הילדה סרבה להיחקר, והחוקרת שרדפה אחריה בבית הספר, תפסה את הילדה, ועוד טרם החקירה אמרה לילדה "כי כדאי לה לחיות במוסד". חוקרת אמורה להגיע לחקר האמת, אך חוקרת זו החליטה מה תהא תוצאת החקירה עוד בטרם החלה החקירה, והרי ברור כי חקירה כזו שתוצאותיה ידועות מראש היא חקירה מיותרת בה נתפר התיק מראש.

טקטיקת השאלות המנחות לזיהום חקירה

חוקרי ילדים עלולים לזהם ולהכשיל חקירה ע”י נקיטה בשאלות מנחות, אלו הן שאלות המכילות בתוכן תסריט,  כמו במקרה של ילדה בשם דלית שנשאלה על התעללות מינית מצד אביה בשאלות המנחות הבאות:

“דלית, האם מישהו נגע בך”?

“האם אבא נגע בך”?

“איפה היה אבא כשהוא נגע בך”?

“עוד מישהו ראה כשאבא נגע בך”?

“האם אבא נגע בך בעוד מקומות”?

ישנן שאלות מנחות חמורות אף יותר, אשר יוצקות תכנים מיניים קשים למוחו של הילד, ולא זו בלבד שהן מזהמות את החקירה, הן אף גורמות לטראומה נפשית קשה לילד ובעקבותן הילד יפתח מצוקות קשות.

לאחרונה קיבלנו לידינו תמליל של חקירת ילד בן 4 בגין התעללות מינית לכאורה. החוקרת שאלה את הילד את השאלות המנחות הבאות, אשר הינן פסולות בחקירת ילדים:

"האם מישהו בבית נגע לך בבולבול"?

"האם מישהו בבית ביקש ממך ללקק לו את הבולבול?"

בית ספר דתי מורשת מנחם בגבעת שמואל – יצק תכנים מיניים למוחה של ילדה

תלונת שווא של מורה בשם שרונה קאפח מבית הספר הדתי תורני מורשת מנחם בגין בגבעת שמואל הובילה לחקירה מיותרת של ילדה. הילדה שמוחה הולעט מראש בתכנים מיניים כבר בבית הספר ע"י שאלות של סייעת בבית הספר בעלת דמיון מיני חולני, ושאינה מבינה בעולמם של ילדים, נשאלה ע"י חוקרת ילדים את השאלה המכוונת הבאה:

"הבנתי שאיש ללא בגדים דגדג אותך…"

שאלות מנחות כמו הנ”ל הן שאלות המזריקות תסריט ידוע מראש למוחו של הילד עוד לפני שהילד מבין את משמעות השאלה. אלו הן אף שאלות הגובלות בהטרדה מינית של הילד ע"י החוקרת עצמה. אותה ילדה, שמוחה נשטף קודם לכן בתכנים מיניים באמצעות שאלות מנחות ע"י צוות בית הספר, החלה לספר לכל ילדי הגן שעושים לה משהו רע בלילה. הילדים סיפרו זאת להורים וכך כל בית הספר כולל ההורים החלו לרכל על כך ש"לילדה עושים דברים רעים בלילה…" למרות שלא היה ולא נברא. כך בעצם תופרים תיק פיקטיבי על אירוע שלא אירע מעולם ומפיצים לשון הרע ודיבה על משפחה תמימה.

רונית צור מנחה את החוקרים לשאול שאלות מנחות, אותן היא מכנה בשם "שאלות פתוחות", למרות שאלו אינן שאלות פתוחות כלל וכלל.

טקטיקת הראיות הנסיבתיות לכאורה לחיזוק תיאורית החוקר

חוקר ילדים המוטה מראש לחשוב כי הילד עבר התעללות ינסה למצוא תימוכין לתיאוריה שלו ע”י איתור ראיות נסיבתיות לכאורה.

במקרה של דלית, ילדה שנחקרה על התעללות מינית מצד אביה, החקירה הראשונית ללא נוכחותה של הילדה העלתה כי הרגלי האכילה של הילדה לא השתנו ואילו בחקירת הילדה כתב החוקר כי “דלית איבדה את התיאבון שלה במהלך השבוע האחרון וזאת ביחס להרגלי האכילה הקודמים שלה…דלית אף עברה סיוטי לילה…”

החוקר אף הדביק  “ממצא” זה במסמך חקירת הילדה המתאר את ההתעללות עצמה, וזאת כדי ליצור מעין תמונה כוללת התומכת בהשערתו.

לרוע המצב, מספר לא מועט של חוקרי ילדים משוחדים מנסים למצוא “ראיות נסיבתיות” התומכות לכאורה בהתעללות כמו: אבדן תיאבון, סיוטי לילה, הרטבה, ירידה בלימודים, התנהגות “חריגה” של הילד וכו’.

לראיות לכאורה נסיבתיות אלו אין שום אחיזה במציאות משום שלרבים מן הילדים שאכן עברו התעללות מינית אין סימפטומים נלווים כמו אלו המוזכרים לעיל. רבים מן הילדים הללו מדחיקים את האירוע וממשיכים את חייהם כרגיל, כאילו לא קרה דבר. לעומת זאת, ילדים רבים עוברים תהפוכות שונות גם ללא שחוו אירוע חריג כזה או אחר.

בנוסף, שאלות מנחות אלו בנוגע להרגלי חייו של הילד הנחקר, אף הן עלולות לנתב את הילד למתן עדות בדויה.

טקטיקת הפרשנות המוטעה של החוקר הפסיכולוג

חוקר ילדים המשוכנע מראש כי הילד נפגע עשוי לתת פרשנות מוטעה לאמירות של הילד הנחקר, פרשנות אשר תתמוך בתיאורית ההתעללות המינית שהילד כביכול עבר.

באחד המקרים העיד ילד נחקר כי לחשוד X יש “מן פרח כזה שגודל וגודל והוא גם שעיר…” אבל אותו ילד מעולם לא ציין את המילה “בולבול”, מילה שמאד שגורה בשפתם של ילדים.

חוקר הילדים באותו מקרה רשם כי הילד “מקשר את הפרח לאבר מינו של החשוד” וזאת למרות שהילד מעולם לא ציין כל מילה המציינת במפורש איבר מין.

2. מה אסור לבצע בחקירות ילדים

רונית צור, עובדת סוציאלית ומפקחת ארצית על חקירות ילדים – מעבירה הנחיות רשלניות לחוקרות ילדים

אין לחקור את הילד מספר פעמים

אין לחשוף את הילד הנחקר למספר חקירות. סדרת חקירות משמשת ככלי ל”אימון” למוחו של הילד, ובעיקר גורמת לו לשכפל את האירועים שכביכול קרו לו. באחד המקרים, בשל ריבוי החקירות, ילדה העידה כי אביה החורג “התקלח עימה” 14 פעמים בעוד שבפועל התברר כי עדות זו הינה מופרכת והאב מעולם לא התקלח עם הבת.

אנשי “טובת הילד” שניצחו על החקירה הזו האמינו כי הם עומדים להוציא את האמת לאור. הם לא העלו על דעתם ולו לרגע כי סדרת החקירות שביצעו היא זו שגרמה לילדה להגדיל את מספר האירועים מחקירה לחקירה ואולי היא פשוט משקרת.

במקרה זה, בית המשפט זיכה את האב מכל אשמה וקבע כי בוצעה חקירה רשלנית.

אין לשאול את הילד שאלות מנחות

אין לשאול את הילד שאלות מנחות או להציע הצעות כפי שהוסבר במאמר הקודם. לדאבוננו, כשל חקירתי זה מבוצע בעיקר ע”י חוקרים בלתי מנוסים או חוקרים המאמינים מראש כי בוצעה בילד התעללות ואז הם שואלים שאלות מכוונות לעבר מתן תשובה שתתמוך בהשערה שלהם.

הנחתם של חוקרים לא מקצועיים אלו היא כי: “אף ילד לא משקר בנושא כל כך רציני כמו התעללות…”

כלומר, מנקודת המבט שלהם, ההתרחשות אותה תיאר הילד אכן קרתה…

אין להגיע עם רשימת שאלות מוגדרת מראש

יש לתת לילד להתבטא באופן חפשי לגבי המקרה ולא לבוא עם רשימת מכולת מוכנה מראש. במרבית המקרים בהם העידו ילדים כי בוצעה בהם בהתעללות ובדיעבד התברר כי מדובר בהאשמות שווא לא נתנו החוקרים לילדים להתבטא באופן חפשי במהלך החקירה.

אין להסביר לילד מה זה טוב ומה זה רע

אין לפתח בחקירה דינאמיקת שיחה של “מגע טוב”, “מגע רע” או “מגע סודי”, דינאמיקה זו עלולה ליצור אצל הילד עולם מושגים מעוות. בחקירת התעללות מינית, הילד עלול לחשוב כי כל מגע הוא מגע בעל אופי מיני ולתאר את העדות באופן כזה שתרצה את החוקר.

הדבר נכון גם לגבי התעללות פיזית, למשל אם ההורה הזיז את היד של הילד ממקום סכנה במהירות, הוא עלול לפרש זאת כמגע רע ואלים.

אין להעלות במהלך החקירה את זהותו של החשוד בפני הילד

ילד שנשאל בחקירה שאלה בסגנון “האם אורי נגע בך כאן?” ניצב בפני שתי בעיות:

1.      החוקר ציין מראש בפני הילד באיזה שם של חשוד הוא מצפה שהילד ינקוב.

2.      החוקר ציין מראש בפני הילד באיזה מקום בגוף הוא מצפה שהילד יאמר שהתוקף נגע בו.

אין לאמר משפטים המתארים התרחשות

אין לאמר בחקירה משפטים בסגנון “מישהו אמר לי שקרה לך כך וכך…”. משפט כגון זה שולח מסר ישיר לילד כי החוקר מצפה ממנו לאשר את התיאור שזה עתה תיאר.

אין להשתמש בפריטים להדגמה

אין להציג בפני הילד בובות אנטומיות, תמונות או ציורים, משום שפריטים אלו מהווים אמצעי נוסף ל”לימוד” הילד והובלתו למתן תשובה אותה מצפה חוקר הילדים לשמוע, גם משום שאמצעים אלו חושפים בפני הילד מידע שיתכן ולא היה במוחו קודם הראיון.

חקירת ילדים ע"י ציור

אפרת לביא – פקידת סעד ועובדת סוציאלית רדודה ולא מקצועית. ניסתה לבנות תיק פיקטיבי של התעללות פיזית ומינית לילדה בגבעת שמואל באמצעות מאניפולציה ושקרים. על פי אפרת לביא, ילדה שמציירת ילד עם תחתונים היא ילדה אשר קיים חשד סביר לגביה שעוברת התעללות מינית.

לעיתים חוקרים ילדים ע"י ציור. חוקרי הילדים נותנים את הפרשנות הסוביקטיבית שלהם לציור. חוקרי ילדים הם עובדים סוציאליים, והם אינם מוסמכים לפענח ציורי ילדים, אך למרות זאת הם מנסים לפענח ציורים כשאין להם הכשרה מספקת לכך. הפרשנות שלהם לציורים היא סוביקטיבית מאד, ולרוב שלילית. לכן, יש לדרוש את כל ציורי הילד ולהביא אותם בפני מומחה חיצוני לפענוח ציורי ילדים שאין לו שום קשר למשרד הרווחה.

במקרה של ילדה מגבעת שמואל, החליטה העובדת הסוציאלית אפרת לביא כי קיים חשד שהילדה עוברת התעללות מינית על סמך מספר ציורים בודדים שציירה הילדה בו רואים ילדים עם תחתונים…הציורים כלל לא היו בעלי אופי מיני וצוירו בדיוק בתקופה בה נשאלה הילדה שאלות בעלות אופי מיני ע"י סייעת מבית ספר דתי מורשת מנחם בגבעת שמואל וע"י חוקרת הילדים. שתיהן הכניסו לה תסריטים מיניים לראש, בין השאר אמרו לה כי "גבר עירום מדגדג אותה בלילה". הילדה ציירה את הציורים על פי התסריטים שהוכתבו לה ע"י הסייעת והעובדות הסוציאליות.

על פי המומחית לפענוח ציורי ילדים מיכל וימר, ציורים יש לבדוק לאורך תקופה, ולא ניתן לפענח את מצבו הרגשי של הילד על פי מספר ציורים בודדים. לכן, גם הציורים שמציירים ילדים באבחונים פסיכולוגיים אינם משקפים את מצבו האמיתי של הילד, מאחר ומדובר בציורים בודדים ברגע נתון בלבד, במהלך אבחון של שעתיים, ולא לאורך תקופה.

אין לדובב את הילד ע”י מחוות חבריות

אם במהלך החקירה הילד הצהיר כי לא בוצעה בו כל התעללות, על המראיין להימנע משאלות החוזרות על עצמן באותו הקשר, ולהימנע מלדובב את הילד במשפטים מעוררי אמפטיה ותשומת לב כמו “אני כאן כדי לשמור עליך…אז אתה יכול לספר לי מי קרה…”. יש ילדים שכדי לזכות בתשומת לב ימציאו סיפור או יתבלו את הסיפור הנוכחי בתבלינים נוספים.

אין להפגין התנהגות בעלת אופי אמוציונאלי

אחת הבעיות באיתור כשל חקירתי צצה כאשר אין תיעוד מוקלט או מוסרט של מהלך החקירה, כך שלא ניתן לבדוק אם החוקר הביע שפת גוף המנוגדת למהלך תקין של חקירה.

על חוקר הילדים להימנע מלהפגין התנהגות או שפת גוף שתשדר לילד הזדהות או חוסר הזדהות עם עדותו של הילד. על חוקר הילדים להיות רשמי בקבלת עדותו של הילד אך לא לשדר לו כי הוא מאמין או לא מאמין לו. לצערנו הרב, התנהגות רשמית זו (פני פוקר) אינה אופיינית לחוקרי ילדים בלתי מנוסים.

אחת הטעויות הנפוצות בקרב חוקרי ילדים בלתי מקצועיים היא העובדה כי הם מתייחסים לילד הנחקר כאל קרבן ולא כאל מתלונן, ובתור שכזה הם משדרים אליו אמוציות.

למשל, כאשר הילד מעיד כי אירע לו אירוע מסוים, חוקרים אלו לעיתים מגיבים במשפטים כמו “אוי, איזה ילד מסכן…”. תגובה זו מהווה מסר ברור לילד כי הם מאמינים לו, ובמקרה הפוך, כאשר הילד טוען שדבר לא אירע, ולמעשה נותן עדות שונה ממה שהם ציפו לשמוע, אזי הם מפגינים שפת גוף עוינת כלפי הילד.

במקרה זה, ילדים רבים, כדי לזכות באהדתו ובתשומת ליבו של החוקר, משנים את גרסתם ומשיבים באופן כזה שירצה את החוקר.

הילד מוכן לספר לכל מי שרוצה להקשיב

כשילדים מספרים לכל העולם שהוריהם מכים אותם למשל, קיים חשד כי הם הולעטו בשאלות מנחות ועברו שטיפת מח שהוריהם מתעללים בהם. ילדים שהם מוכים באמת, לרוב אינם מספרים לכל מי שמוכן להקשיב, הם לא מספרים לכל העולם אלא רק למישהו שהם יכולים לבטוח בו.
ילד כזה שמגיע מיוזמתו ומספר לאדם זר אפילו ללא שנשאל, כי הוריו מכים אותו הוא ילד שעבר לרוב הסתה קודם לכן נגד ההורים בד"כ במסגרת חקירת ילדים וחקירת הגננת. ילדים כאלו ימשיכו לספר כי הוריהם מתעללים בהם גם לאחר שהתיק נסגר והתלונה התגלתה כעורבא פרח. הם מסוגלים להמשיך לספר על התעללות דמיונית אפילו גם שנה לאחר החקירה, משום שהמאסיביות של החקירה הטביעה בהם את חותמה ויצקה למוחם תסריט התעללות דמיוני.

3. טכניקות נכונות לחקירה של ילדים

כלל 1 – מתן במת ביטוי חופשית לילד הנחקר

זהו למעשה הכלל החשוב ביותר. בחקירה ילדים נכונה יש לאפשר לילד הנחקר להתבטא באופן חפשי וללא הפרעות. החקירה צריכה להתבצע ללא שאלות מנחות, ללא הצעות לתשובות אפשריות וללא נקיטת מהלכים מזהמים אחרים כגון תיקונים והכוונה. זאת על מנת לגבות עדות אמינה ושלמה ככל שניתן מן הילד הנחקר.

לעולם אין לקטוע את שטף דיבורו של הילד. אם החוקר מגלה במהלך העדות השוטפת סתירות, חוסר עקביות או חוסר בהירות, עליו להמתין בסבלנות לסיום עדותו של הילד ורק אז לשאול את שאלותיו.

אם הילד מפסיק את עדותו מדי פעם, המראיין יכול לדרבן אותו להמשיך תוך שימוש בשאלות קצרות ולאקוניות בלבד, כגון “ומה קרה אז?”

כלל 2 – הימנעות משרבוב משפטים המלמדים את הילד

אסור בתכלית האיסור להסביר לילד הנחקר מהו מגע טוב ומהו מגע רע. בחשד להתעללות מינית אסור ללמד את הילד שמות של איברים מוצנעים בגוף אלא לאפשר לילד לדבר עליהם מיוזמתו בלבד, תוך שימוש באוצר המילים המוכר לו.

כלל 3 – יש להוריד את רמת החרדה בה נתון הילד במהלך החקירה

על מנת לגרום לילד הנחקר להרגיש נינוח בחקירה ולדבר באופן חפשי על הנושא הנדון, יש לנקוט בגישה עקיפה ככל שניתן כדי לנתב אותו לכיוון המתאים. יש לשאול שאלות עקיפות אשר תובלנה את הילד להיפתח ולתאר באופן יזום את אשר אירע לו.

בחשד להתעללות מינית למשל, ניתן לשאול שאלות עקיפות בסגנון הבא:

–         “האם תוכל לאמר לי מדע אנשים לובשים בגדי ים?”

–         “אילו חלקים מכסה בגד הים ומדוע הוא מכסה חלקים אלו?”

–         “באילו איברים בגוף אתה משתמש כאשר אתה הולך להתפנות בשירותים?”

כלל 4 – מילת המפתח: סבלנות

כאמור, חוקר הילדים צריך להיות סבלני ביותר בעת מתן העדות, לגלות איפוק ואורך רוח גם להפסקות יזומות של הילד במהלך העדות. כמו כן עליו לשמור על טון אחיד ורגוע.

במקרים בהם אכן אירעה התעללות אמיתית, ישנם ילדים שירצו לדבר על כך, ישנם ילדים שלא ירצו לדבר על כך וישנם ילדים שיעידו במשפטים קצרים שאכן התעללו בהם אך לא ירדו לפרטים.

ילד כזה שטוען שאכן התעללו בו אך מסרב לנדב מידע מפורט ניתן לדובב ע”י שאלות אשר צריכות להיות מנוסחות באופן מאד זהיר. לעולם אין לשתול בגוף השאלה מידע שלא סופק ע”י הילד עצמו. לעולם אין לשאול את הילד שאלות מניפולטיביות בסגנון “ילד אחר אמר לי כך וכך…”

כלל 5 – יצירתיות

אז איך מדובבים ילד שציין כי תקפו אותו אך אינו רוצה לדבר על כך? ע”י הפעלת טקטיקות יצירתיות.

אין רשימת מכולת לטקטיקות כאלו. יצירתיות לא ניתן ללמוד באף קורס לקרימינולוגיה משום שהיא תכונה מולדת. חוקר הילדים פשוט צריך להיות מוכשר ויצירתי (תכונה החסרה לרבים מחוקרי הילדים, משום שלא מעט מהם מגיעים מתחום העבודה הסוציאלית, תחום אפור שאינו מצריך כישורים יצירתיים)

נניח שהגננת חשודה בהתעללות. דוגמא אפשרית לדיבוב היא למשל ע”י משחק דמיון. החוקר מביא מספר בובות למשחק, נניח 10 בובות. כל אחת מהן מייצגת אדם או ילד שהילד מכיר, כולל דמות של הגננת ואז מתחילים לשחק כאשר מדי פעם החוקר מערב באקראי כביכול את דמות הגננת במשחק ומנסה לראות כיצד הילד יגיב כלפי הגננת. או לחילופין מבקש באקראי כביכול מן הילד לשחק את דמות הגננת.

דוגמא אחרת למשחק היא להניח תמונה של כל ילדי הגן עם הגננת על השולחן. כל אחד בתורו עוצם עיניים, מניח את האצבע על התמונה ואז הצד השני צריך לספר על הדמות בה נגעה האצבע. לאחר מספר סיבובים כאשר החוקר רואה כי הילד משתף פעולה ומספר על הדמויות, הוא יניח אצבעו בדמות של הגננת כדי שהילד יספר על הגננת.

שימו לב שאם מוחו של הילד זוהם קודם לכן בתכנים שליליים ע"י הגננת או החוקרת , אזי התכנים הללו יתבטאו במשחקי הדמיון, ואז משחק הדמיון אינו אפקטיבי. למשל, אם הגננת שאלה את הילד אינספור שאלות בנוסח "האם אמא מרביצה" לך. גם אם לא קבעה לו עובדה אלא רק שאלה שאלה מנחה, הילד "ישוכנע" שאימו מכה אותו ויבטא זאת במשחק הדמיון.

כלל 6 – בחשד להתעללות מינית אין להשתמש בבובות ותמונות אנטומיות

מסיבות שונות ומשונות חוקרי ילדים רבים אינם מבינים כי תמונות ובובות אנטומיות הינן אמצעי מובהק לזיהום חקירה. אמצעי שאינו מוכר לילד ועלול לעורר בו תגובות רגשיות חזקות.

בהצגת האמצעי האנטומי בפני הילד, הוא עלול לחשוב כי החוקר מעוניין לדבר על אנשים עירומים ולהיכנס שלא לצורך לעולם דמיון משלו הרווי דמויות עירומות. מהלך זה מזהם למעשה את החקירה, ובהיות הילד מעלה סיפורים על דמויות עירומות, קשה יהיה להסיק אם עדותו נובעת מאירועים שאכן התרחשו במציאות או בפנטזיות מתוך עולם דמיוני שפיתח זה הרגע בעקבות הצגת הפריטים.

ללא כל ספק, בובות ותמונות אנטומיות משמשות ככלי המלמד את הילד.

תארו לכם מקרה בו ילדה אומרת כי “אבא שם את הפיפי שלו בפיפי שלי…”. אם הטענה של הילדה נכונה היא תוכל בקלות לתאר את איבר המין משום שהיא ראתה אותו. אם הטענה של הילדה אינה נכונה היא לא תוכל לתאר את מה שכביכול ראתה. אבל כאשר מראים לילדה בובה אנטומית, היא תוכל לתאר את איבר המין גם ללא שראתה איבר אמיתי קודם לכן.

לדאבוננו הרב יותר מדי חוקרי ילדים אינם מודעים לשיבושים שהם עצמם יוצרים בחקירה עקב שימוש בטכניקות פסולות.

ולסיום: יש לעבור על פרוטוקול החקירה ולבדוק כמה מן העדות של הילד הנחקר מתבססת על מידע שהילד עצמו סיפק וכמה מתבססת על מידע שהחוקר סיפק לילד. לעיתים תופתעו מן התוצאות.

4. שיבוש הליכי חקירה

בית ספר דתי כפר הרואה בעמק חפר – חקר ילדה במשך שנתיים מאחורי גבם של ההורים ושטף את מוחה בתכנים שליליים נגד ההורים

הבולטת מבין טכניקות החקירה הפסולות בחקירות ילדים, היא טכניקת זיהום החקירה, במהלכה חוקר הילדים שותל במוחו של הילד אירועים שלעיתים לא קרו ולא נבראו וזאת על מנת שהילד יודה בחקירה שאכן אותם אירועים התרחשו.

אחת הבעיות המרכזיות בחקירות ילדים היא כי לעיתים הם מגיעים לחקירה כאשר מוחם כבר נשטף במידע ע”י גורמים אחרים שחקרו את הילדים קודם לכן ושאינם מוסמכים לחקור ילדים. בין גורמים אלו יכולים להימנות: אמא, גננת, מורה, אחות בית ספר, עובדת סוציאלית, רופא, שכנה, עוברת אורח,איש משטרה שאינו מוסמך לחקור ילדים, פקידת סעד שאינה מוסמכת לחקור ילדים,יועצת בית הספר, פסיכולוגית חינוכית ועוד.

לא ניתן למנוע מקרים כאלו של חבלה ושיבוש חקירת הילד לחלוטין אך ניתן להקטין את הנזק ע”י נקיטת מספר פעולות:

מערך הסברה לאנשי חינוך

בנית מערך הסברה והדרכה לאנשי חינוך בנושא, כיצד יש לאתר ובאופן נכון ילדים שעברו התעללות אמיתית ולא התעללות מדומה.

הבעיה: עובדים סוציאלים ממשרד הרווחה פרוסים באופן מאסיבי במוסדות החינוך ומפעילים לחצים ושטיפת מח על עובדי החינוך למצוא באופן מלאכותי ילדים שעברו לכאורה התעללות כדי למלא את מכסות התיקים ולהגדיל באופן מלאכותי את עומס העבודה שלהם.

לפקידי סעד אלו יש אינטרס לא לדעת איך לאתר ילדים כאלו באופן מקצועי כדי ליצור עננת אי וודאות שתגן עליהם מפני תביעות נזיקין, ולכן הם אף אינם יכולים להעביר הדרכה מקצועית מתאימה לאנשי החינוך, ובפועל הם מכווננים את עובדי החינוך כך שיגדילו את מספר הדיווחים,וכך יגדל מספר התיקים ה”מטופלים” על ידם.

התוצאה: מאות אלפי ילדים מוגדרים כילדים בסיכון שלא לצורך, משפחות נהרסות בגין האשמות שווא והילדים נאלצים להתנתק מהוריהם וממורשתם ולבלות את ילדותם במוסד סגור של משרד הרווחה ומנגד ילדים שעברו התעללות אמיתית לא מאותרים משום שלאיש החינוך אין את הידע המקצועי המתאים לאתר אותם, והעובדים הסוציאלים אינם נותנים את הדין על מחדלים כאלו, וזאת בשונה מארצות אחרות בהן עובדים סוציאלים שהתרשלו בתפקידם נתבעים בבתי המשפט גם בדיני נזיקין.

תשאול מקיף של הגורם המדווח

ביצוע חקירה מעמיקה את הגורם המדווח וכל הגורמים שהיו מעורבים באירוע, על מנת לנסות לאתר איך תושאל הילד על ידם ובאיזו מידה זוהמה עדותו של הילד טרם החקירה הרשמית, אם אכן זוהמה.

הבעיה: חוקרי ילדים רבים מקטינים ראש ומתעלמים משלב חיוני וחשוב זה. הם ניגשים לחקור את הילד כאילו הגיע זה עתה מסביבת ואקום וזו הפעם הראשונה בה הוא נחקר, למרות שבפועל עבר קודם לכן מספר גלגולים של תשאולים ע”י הגורם המדווח עצמו וגורמים נוספים לא מוסמכים.

ביצוע חקירת ילדים ע”י חוקרי משטרה ולא חוקרי משרד הרווחה.

חוקרי משטרה שעברו הכשרה מיוחדת הם המתאימים ביותר לבצע חקירת ילדים ולא חוקרי ילדים ממשרד הרווחה משום שלחוקרי ילדים ממשרד הרווחה עשוי להיות אינטרס להגדיל את מכסות הילדים המוגדרים כילדים בסיכון על מנת להגדיל את מספר התיקים ה”מטופלים” ע”י חבריהם פקידי הסעד, ולכן הם עלולים להיות מוטים מראש בבואם לחקור את הילד.

חוקרי ילדים אף אינם יכולים לחקור ילדים שעברו התעללות במוסדות משרד הרווחה משום שהם עצמם עובדי רווחה ונוטים לטובת עובדי המוסדות בהם עברו הילדים התעללות, ולכן משרד הרווחה אינו יכול לחקור את עצמו.

יתרה מכך, תיקים שנסגרו משום שהתברר כי מדובר בתלונת שווא צריכים להיסגר גם במשרד הרווחה. בפועל ישנם תיקים רבים שנסגרו במשטרה בגין תלונת שווא אך עובדי הרווחה ממשיכים להטריד ולהציק להורים באין מפריע.

הבעיה: החוק הקיים היום מאפשר גם לחוקרים ממשרד הרווחה אשר ברובם עובדים סוציאליים לחקור ילדים ולא רק לחוקרי משטרה.

מאמרים נוספים:

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 10 Comments »