הרהורים על משפחה וילדים

על הפרת זכויות הילד והמשפחה בישראל

Posts Tagged ‘מחלת נפש’

ישראל – מהמובילות בעולם באשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- ינואר 8, 2012


על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי (World Health Organization), מדינת ישראל היא בין המובילות בעולם באשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים.

אשפוז פסיכיאטרי בבית חולים, לא זו בלבד שהוא מזיק לחולה, ואף במקרים רבים גורם למותו, אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי אף עולה הון עתק למשלם המיסים. כ- 1.5 מיליארד ₪ מוזרמים מדי שנה לבתי החולים הפסיכיאטרים והמחלקות הפסיכיאטריות לצורך אשפוזים כפויים מלאים ומיותרים, כל זאת מכספי משלם המיסים. ראו פירוט במאמר הזה על עלות האשפוזים הפסיכיאטריים למדינה.

באיטליה ופינלנד אין בתי חולים פסיכיאטריים

התרשים הבא מתאר את מספר המיטות בבתי חולים פסיכיאטריים לכל 10 אלף תושבים, בהשוואה למדינות אחרות בעולם, על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי.

שימו לב כי באיטליה ופינלנד אין בתי חולים פסיכיאטריים כלל. המדיניות שם היא לאשפז מטופל במרפאה קהילתית או במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים רגיל, ולא במוסד מבודד ומרוחק שאין עליו פיקוח ציבורי.

תמותת חוסים בבתי חולים פסיכיאטריים

רבים מן המאושפזים מתים בבתי החולים הפסיכיאטריים, חלקם מתאבדים בשל התנאים הקשים, חלקם נרצחים בשל אלימות של הצוות וחלקם מתים בשל הרעלה וגרימת נזק לאיברים הפנימיים מן הסמים הפסיכיאטריים שנכפו עליהם.

בחלק מבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל קיים חדר מתים, אליו מובלות גופות החוסים שנספו בבית החולים.

דבר זה הוא חמור כשלעצמו, משום שלפסיכיאטריים אין את הידע המקצועי ברפואה דחופה ובטיפול נמרץ להציל חוסים שנמצאים בסכנת חיים.

במקום להעביר את החוסה לטיפול נמרץ בבית חולים רגיל, הם מנסים לטפל בו בעצמם. כתוצאה מכך, החולים מתים ומועברים לחדר המתים בבית החולים הפסיכיאטרי בלא שנפתחת חקירה נגד בית החולים, וללא נתיחה לאחר המוות.

עובדי רווחה יוזמים אשפוזים פסיכיאטריים כפויים

במקרים רבים, עובדים סוציאליים ממשרד הרווחה הם אלו שאחראים לאשפוזים פסיכיאטריים מיותרים. לרוב מדובר בפקידי סעד, שהם עובדים סוציאליים במקצועם. אלו פונים לפסיכיאטריים מחוזיים על מנת שיאשפזו בכפיה אזרחים מן הישוב, חלקם אזרחים עובדים.

הדבר חמור כפליים כאשר מדובר באשפוז כפוי של ילדים, חלקם ילדים רכים בני 6. העובד הסוציאלי מגיש את חוות דעתו לפסיכיאטר, והפסיכיאטר שמשמש בד"כ כחותמת גומי, מיישר קו עם העובד הסוציאלי, וחותם על אשפוז כפוי ללא שבדק את המקרה לעומק.

פקידת סעד ראשית לחוק הנוער, עובדת סוציאלית חנה סלוצקי הודתה כי עובדים סוציאליים רודפים אחר פסיכיאטרים כדי לאשפז בכפיה ילדים ובני נוער.

כאן בתחקיר קופסה שחורה של עמנואל רוזן מתוארים מעשי התעללות בבני נוער בבית החולים הפסיכיאטרי איתנים. אלו הם בני נוער שאושפזו שם ביוזמת עובדים סוציאליים. בבית החולים הזה עובד עד עצם היום הזה אח שנוהג לחנוק את החוסים עד אובדן הכרה, ולאחר מכן, כשהם מעולפים, הוא קושר אותם.

משתמשים בטרמינולוגיה מעוותת כדי לחפות על הפשע

העובדים הסוציאליים משתמשים בטרמינולוגיה מעוותת על מנת להצדיק את האשפוז הכפוי. הם משתמשים במינוחים בעלי משמעות אלטרואיסטית על מנת לחפות על הפשע שהם מבצעים.

אחד המושגים השגורים בשפתם הוא המושג "הגנה". כדי לכלוא ילד או קשיש חסר ישע במוסד סגור, הם לא ישתמשו במילה הנכונה "כליאה" כי אם בסופרלטיב האלטרואיסטי "הגנה".

הם מאשפזים בכפיה אנשים תמימים, לכאורה על מנת "להגן" עליהם, כאשר המטרה האמיתית היא להרחיק אותם מהחברה. עובד סוציאלי שטוען כי הוא "מגן" על אדם אחר באמצעות כליאתו במוסד פסיכיאטרי ושלילת חירותו, הוא עובד סוציאלי בעל שיפוט מציאות לקוי אשר נותן פרשנות חולנית ומעוותת למושג "הגנה".

מקרה ידוע שפורסם הוא המקרה בו העובד הסוציאלי הפרחח יצחק מעוז מעירית כרמיאל, אשר אשפז בכפיה נערה נורמלית לחלוטין שהצטיינה בלימודיה, לכאורה כדי "להגן" עליה, והנערה נאלצה להימלט מן הארץ לחו"ל, שם היא חיה כיום. עדותה של הנערה מובאת כאן.

מנהלת האגף לשירותים אנטי חברתיים בכרמיאל, העובדת הסוציאלית  שולה מנחם, לא הועמדה לדין עד עצם היום הזה על מעורבותה בפשעים נגד אזרחים וקטינים חפים מפשע.

 כך מפשיטים אזרחים חלשים מזהותם

גם על קשישים חסרי ישע הטפילים הסוציאליים לא פוסחים ולא חסים. הכתבה המזעזעת בתכנית המקור בערוץ 10, מראה איך העובדת הסוציאלית ענבל בורנשטיין, באופן קר ומתוכנת, מפשיטה קשישה חסרת ישע מזהותה, מגדירה אותה כחסויה ובלתי כשירה לטפל בעצמה, וכולאת אותה בכפיה במוסד סגור, רק משום שהקשישה הסתכסכה עם שכנים.

ענבל בורנשטיין מצהירה כי יום טוב אצלה הוא יום בו היא מצליחה להתל בקרבן ולשכנע אותו במתק שפתיים להכניס אליו סוס טרויאני הביתה – פסיכיאטר שיראה אותו ויאבחן אותו כתת אדם נחות.

שלב אחר שלב להפשטת אדם מזהותו:

בתחילה העובדת הסוציאלית משכנעת בעורמה ובגניבת דעת את הקשישה לתת בה אמון, כי היא רוצה "לעזור" לה. הקשישה משתכנעת, והעובדת הסוציאלית נכנסת לביתה של הקשישה, תוך הפגנת אמפטיה מזויפת.

בשלב הבא היא מצליחה להחדיר לביתה של הקשישה פסיכיאטר קולגה שלה, שמיישר איתה קו ורושם בדוח שלו שיש "להגן" על הקשישה.

בשלב השלישי היא פונה לבית המשפט בבקשה להוציא את הקשישה מביתה מבצרה למוסד סגור.

השופט, אף הוא חותמת גומי, מאשר את בקשתה של העובדת הסוציאלית, זאת ללא שראה את הקשישה והתרשם ממנה או שאל לרצונה. השופט אפילו לא ביקר בביתה של הקשישה, הוא פוסק לכלוא את הקשישה שלא בפניה וללא שראה אותה מעולם.

בשלב האחרון העובדת הסוציאלית מגיעה לביתה של הקשישה עם כוחות משטרה ואלונקת קשירה כדי להוציא את הקשישה בכח מביתה. הקשישה, שכל חייה שילמה ביטוח לאומי ומסים שהוזרמו גם למשכורתם של עובדים סוציאליים מוגדרת מעתה כחסויה, ללא זהות, ללא פנים, ללא רצונות משלה – נשמה שקופה עד למותה הפיזי.

מדוח משרד הבריאות כאן בקישור הזה, עולה כי משנת 1998 ועד שנת 2007, עלתה כמות האשפוזים הכפויים הן בהוראת פסיכיאטר מחוזי, והן בהוראת שופט (חותמת גומי של עובדת סוציאלית). משנת 1998 ועד שנת 2007, מספר צווי בית משפט לאשפוז פסיכיאטרי כפוי עלה כמעט ב-100%, כמוראה בתרשים.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 6 Comments »

משרד המשפטים: אשפוז פסיכיאטרי הוא אמצעי ענישה

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- מרץ 2, 2011


משרד המשפטים הוציא הצעת חוק חדשה: אשפוז פסיכיאטרי מירבי לרוצחים – 30 שנה.

נאשמים ברצח או בניסיון לרצח, הנשלחים לאשפוז פסיכיאטרי לאחר שנקבע שאינם אחראים למעשיהם, יוחזקו בו לתקופה החופפת את העונש המירבי בגין העבירות שביצעו. כך קובעת הצעת חוק שהכין משרד המשפטים.

משרד המשפטים למעשה מודה בעקיפין כי אשפוז פסיכיאטרי הוא אמצעי עונשין ולא אמצעי ריפוי, וכי הפסיכיאטרים לא מתפקדים כרופאים אלא כמוציאים לפועל של עונש.

גישת משרד המשפטים מחזקת את טענתנו כי עובדת סוציאלית ששולחת ילד רך בשנים לאשפוז פסיכיאטרי כפוי, למעשה מענישה אותו וגוזרת עליו יסורי תופת בניגוד גמור לטובתו הילד.

פרטים נוספים במאמר של איתמר לוין

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , | Leave a Comment »

שליטה פושעת בבני אדם באמצעות תרופות

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- מרץ 10, 2010


צפו בתחקיר מבט שני אמש: נלחמים על שפיותם.
מערכת בריאות הנפש בישראל חולה, והחולים המאובחנים אצלה נתונים לעיתים בידיים לא מקצועיות, עד שאבחון אחד שגוי יכול להרוס חיים שלמים של אדם בריא בנפשו, כפי שקרה לנתן אייבושיץ שאובחן בטעות כחולה נפש בבית החולים הפסיכיאטרי הידוע לשמצה שער מנשה. אייבושיץ היה נתון לשליטה של פסיכיאטריים במשך 10 שנים באמצעות סמים פסיכיאטרים קשים.

הפסיכיאטר דר' יעקב פוליאקוביץ, לשעבר ראש שירותי בריאות הנפש וכיום מנהל בית החולים הפסיכיאטרי טירת הכרמל מצהיר כי: "לצערנו אנחנו לא תמיד מצליחים לרפא, אנחנו מצליחים לטפל, ומנסים לתת תרופות אחרות, לנקות אותם מהתרופות ואז לנסות לטפל בתרופות אחרות." פוליאקוביץ מודה כי פסיכיאטרים מבצעים ניסויים רפואיים של סמים על חולים חסרי ישע. הוא אף מודה כי אינו מצליח לרפא מחלות. ברור כי לא יצליח לרפא מחלה שאינה קיימת במציאות או מחלה שלא ניתן לאבחן אותה באמצעים מדעיים.

נזכיר אף כי בית חולים שער מנשה עלה לא מעט לכותרות. בשנת 2007 נחשפה מסכת עינויים והשפלות של חולים במחלקה הסגורה בבית חולים זה. ועדה שבדקה תלונות על בית החולים הפסיכיאטרי "שער מנשה" שליד פרדס חנה המליצה לסגור את אחת המחלקות לאחר שגילתה כי שגרת יומם של המאושפזים במקום כללה המתנה משותפת בעירום בתור למקלחת, תלונות על כאבים שאינן נענות, שעות ארוכות עם חיתולים מלוכלכים, דחיפות, גרירות, השפלות וצעקות.

קישורים נוספים על נזקי הפסיכיאטריה:

שודדים את נשמות הילדים

אשפוז פסיכיאטרי – כמה זה עולה לנו?

מונולוג של דניאל – ילד המאושפז במחלקה סגורה

המרשם: התאבדות?

התאבדותו המזעזעת של ילד בן 7 לאחר נטילת סמים פסיכיאטרים

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 1 Comment »

המרשם: התאבדות?

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- אוקטובר 23, 2009


הקליקו על התמונה כדי לצפות בסרט

הקליקו על התמונה כדי לצפות בסרט

סרט הסברה על השפעתם השלילית של כדורים נוגדי דיכאון על ילדים.

סיפורן של שש משפחות אמריקאיות שילדיהם נוטלים תרופות אנטי דכאוניות. המשפחות מניחות בצד את השיקולים האישיים ומניחות לצופים, באומץ רב, לקבל מבט אינטימי על השפעת נוגדי הדיכאון על ילדיהן. בימוי: רוברטו מנצ'יארו. ארה"ב,2006.

קייטלין היתה רק בת 12 כשתלתה את עצמה בשרוכי נעליה באולם ההתעמלות בבית ספרה. היו קצת בעיות בבית, ובעיות עם בנים, וכיתה ו' בדיוק התחילה, אבל מהלך כזה איש לא חזה, וכמו שהסרט התיעודי המטלטל טוען, ילדות בנות 12 לא מתאבדות סתם. לפעמים הן פשוט עולות על הכדור הלא נכון. קייטלין לקחה ארבעה כדורים כל יום – שני כדורי שינה ושניים נגד דיכאון ("כמה עוד אני יכולה לקחת?" שאלה ביומנה), תרופות מרשם מהסוג ששבעה עשר מיליון בני נוער בעולם צורכים מדי שנה. המספרים מפחידים ותופעות הלוואי הבלתי צפויות מפחידות עוד יותר. את קייטלין, ילדה חכמה שרצתה להיות וטרינרית והעירה חברות בארבע לפנות בוקר רק כדי לשאול איזה דיסק הן היו לוקחות אתן למקום רחוק, הכדורים הפכו למישהי אחרת. היא עצמה העידה ש"קייטלין היא לא קייטלין" כשהיא לוקחת תרופות. היא אמרה שהיא ילדה רעה והמציאה על עצמה סיפורים שליליים כדי לאשש את דבריה. אמה התנגדה לכדורים, אבל העובד הסוציאלי רמז לה שחוסר שיתוף פעולה ייחשב לא אמהי ולא אחראי מצדה, ועכשיו היא מוכת אשמה על כך שנכנעה ללחץ שלו.

תביעות ייצוגיות של משפחות המתאבדים הביאו בין היתר לשינויים היסטוריים כמו חשיפת ניסויים קליניים שהוסתרו עד כה מעיני הציבור, ואזהרות "קופסה שחורה" מפורשות על גב האריזה, המציינות כי שימוש בתרופות עלול לגרום למחשבות אובדניות אצל מתבגרים, ואף להתאבדות ממש. זה כמובן מעט מדי ומאוחר מדי למשפחות מסוימות, ועדיין – כמו גם הסרט הזה – יכול להציל חיים של נערים אחרים. כל אחד מהסיפורים שהובאו כאן היה יכול לשאת סרט עלילתי שלם. כל ילד הוא עולם ומלואו ואובדנו ממיט חורבן על הקרובים לו. אחותה של ילדה שהתאבדה בגלל שילוב אסור של כדורים (סיבה מובילה להתאבדויות, לצד מינונים לא נכונים ואבחנות שגויות) מסרבת ולא מסוגלת לראות בעצמה בת יחידה, גם אם זה מעמדה הרשמי, שנים אחרי האסון.

נער בן 15, טניסאי מצטיין שהוריו מספרים כי היה מודל לחיקוי ו"הילד הכי מאושר בעולם", עד שהתחיל לגנוב עם חברים "בשביל הכיף" תרופות נגד דיכאון ולהתפרע עם המינונים, צלצל לאביו ואמר לו שהוא אוהב אותו. האב הרגיש שמשהו נורא עומד לקרות והתחנן בפני בנו שלא ינתק. הבן ניתק, האב מיהר הביתה וכשהגיע כבר היו ניידות משטרה במקום ושכנים סיפרו שהנער יצא לרחוב עם אקדח וירה בעצמו. בסרט התראיינו גם נערים שנשארו בחיים אחרי ניסיונות התאבדות חוזרים ונשנים – אחת מהם כמעט כרתה לעצמה את הרגל ובמהלך שלושה חודשים של טיפול תרופתי שלא התאים לה היתה מעורבת בשלוש תאונות דרכים קשות. כולם למדו להתמודד עם דיכאון ללא עזרת תרופות ונשבעים שראו את האור. עכשיו תורנו.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

אשפוז פסיכיאטרי – כמה זה עולה לנו משלמי המסים?

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- אוקטובר 5, 2009


כמה עולה למשלם המיסים אשפוז פסיכיאטרי כפוי ומיותר של ילדים ואזרחים בוגרים, תוך הפרה בוטה של זכויות אדם וזכויות הילד?

חלק ניכר מן האשפוזים הפסיכיאטרים הכפויים של ילדים מבוצעים מיוזמתם של פקידי סעד לחוק הנוער, אלו הם עובדים סוציאלים ממשרד הרווחה אשר מעבירים דוחות לפסיכיאטר המחוזי בדבר המלצה לאשפז בכפיה קטינים בניגוד לדעתם ובניגוד לדעת ההורים. זאת בהסתמך על סעיף 11 בחוק הנוער בדבר אמצעי חירום:

א) היה פקיד-סעד סבור כי קטין הוא נזקק ונשקפת לו סכנה תכופה או שהוא נזקק לטיפול רפואי או אחר שאינו סובל דיחוי, רשאי הוא לנקוט בכל האמצעים הדרושים, לדעתו, למניעת אותה סכנה או למתן אותו טיפול אף ללא הסכמת האחראי על הקטין, ובלבד שלא יוחזק קטין יותר משבוע ימים מחוץ לרשותו של האחראי עליו אלא באישור בית המשפט.

(ב) אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי להסמיך פקיד סעד להורות ללא הסכמת האחראי על הקטין, כי הקטין ייבדק בדיקה פסיכיאטרית או כי יאושפז בבית חולים, אך רשאי פקיד הסעד לנקוט אחת מאלה:

(1) לפנות בענינו של הקטין לפסיכיאטר מחוזי, על מנת שישקול אם להורות כי הקטין יובא בדחיפות לבדיקה פסיכיאטרית לפי סעיף 6 לחוק טיפול בחולי נפש.

(2) להביא קטין לבית חולים לשם בדיקה רפואית, נפשית וגופנית, בידי פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער, לצורך החלטה לפי סעיף 5 לחוק טיפול בחולי נפש.

סעיף 5 לחוק טיפול בחולי נפש מתייחס לאשפוז כפוי. (אשפוז כפוי הוא אשפוז בו מגיעים כמה בריונים ולוקחים את הילד חסר הישע בכח למתקן הכליאה פסיכיאטרי)

סעיף 6 לחוק טיפול בחולי נפש מתייחס לבדיקה כפויה.  (בדיקה כפויה היא בדיקה במהלכה מגיעים כמה בריונים ולוקחים את הילד חסר הישע בכח אל הפסיכיאטר)

מתוך דוח של משרד הבריאות עולה כי:

בשנת 2007 דווח על 1,213,264 ימי אשפוז מלא בסך הכל (קטינים + בוגרים)

עלות ממוצעת ליום אשפוז כזה היא 1300 ₪, עלות שכוללת שכר לצוות, עלות הסמים והזריקות הפסיכיאטריות, עלות אחזקת המבנה וכן תשלומים לקבלני משנה שונים.

ובסיכום פשוט מדובר על כ- 1.6 מיליארד ₪ שמוזרמים מדי שנה לבתי החולים הפסיכיאטרים והמחלקות הפסיכיאטריות לצורך אשפוזים כפויים מלאים ומיותרים, כל זאת מכספי משלם המיסים.

IshpuzKafuyמוות של מאושפזים

בשנת 2007 דווח כי השהייה הממוצעת של משתחררים עומדת על 84 ימי אשפוז בעוד שהשהיה הממוצעת של נפטרים במהלך האשפוז עומדת על 1,241 ימי אשפוז. מאחר ומחלה פסיכיאטרית אינה מחלה פזיולוגית קרי האנשים שנכנסו לאשפוז הם בד"כ בריאים פזיולוגית, יוצא שמוות של נפטרים במהלך האשפוז מקורו בגורמים אחרים שקשורים לאשפוז עצמו ועל משרד הבריאות לבדוק, מה גורם למקרי מוות במהלך אשפוז פסיכיאטרי.

מסקנה: ככל שאתה מאושפז יותר זמן בבית החולים הפסיכיאטרי, סיכוייך למות שם גדולים יותר.

מסקנה זו מתחזקת עוד יותר מן הנתונים הבאים לשנת 2007:

87% מבין אלו שמתו בתוך בית החולים לא התאבדו אלא מתו בנסיבות אחרות שאינן ידועות, האם מתו כתוצאה מהידרדרות בבריאותם בשל תופעות לוואי של התרופות הפסיכיאטריות שנטלו? או האם כתוצאה מאלימות בתוך בית החולים? 13% הנותרים מתו כתוצאה מהתאבדות.

כפי שניתן לראות מהתרשים, יותר אנשים מתים בהיותם בבית החולים מאשר בהיותם מחוץ לבית החולים. (כ-60% מבין הנפטרים מתו בתוך בית החולים)

מסקנה: אם נכנסת לאשפוז פסיכיאטרי סיכוייך למות במהלך האשפוז גבוהים יותר מאשר סיכוייך למות מחוץ לבית החולים.

בתי חולים פסיכיאטרים אינם מרפאים, הם רק ממיתים.

___________________________________________________________________________________

קופסה שחורה – תחקיר של עמנואל רוזן וענת גורן על זוועות האשפוזים הפסיכיאטרים

חלק א'

חלק ב'

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 11 Comments »

התאבדותו המזעזעת של ילד בן 7 במסגרת אומנה

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- ספטמבר 10, 2009


גבריאל מאיירס בן 7 תלה עצמו במקלחת ב- 16 באפריל 2009, בעת שהותו במשפחת האומנה שבה שהה מזה כשנה.

בהיותו בחסות המדינה קיבל גבריאל הקטן בן השבע תרופות פסיכוטרפיות חזקות נגד דיכאון כמו Symbyax (סימבייקס, תרופה חזקה נוגדת דיכאון נגד ביופולריות, ובעיות דיכאון במבוגרים) התרופה בעלת תופעות לוואי של מחשבות אובדניות. התרופות ניתנו לדניאל בניגוד להסכמת הוריו, או בית משפט כפי שהחוק מחייב.

צפו בכתבה המדווחת על ההתאבדות המזעזעת הזו.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 2 Comments »

בעוד שפסיכיאטריה היא מדע בדיוני, התאבדות דודו טופז היא אמיתית

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- אוגוסט 23, 2009


DuduTopazHandWriting

כתב ידו של דודו טופז

פרשת התאבדותו של דודו טופז מוכיחה שוב כי לא ניתן לסמוך על שיקול דעתה של הפסיכיאטריה, משום שזו אינה נשענת על כלים מדעיים. היעדר כלי בדיקה אובייקטיבים משמעו אבחונים שגויים גורפים, ולכן מסוכן והרסני לשלוח ילדים לאבחונים אצל פסיכיאטרים משום שאבחונים מוטעים אלו יקבעו את גורלם המר לאורך כל שנות חייהם וימנעו מהם לבנות חיים נורמטיביים.

רשלנות מקצועית או כשל מערכתי?

6 פסיכיאטריים שונים בדקו את טופז כ 8-9 פעמים ואף לא אחד מהם זיהה נטיה לאובדנות. אף לא אחד מהם היה מסוגל לאבחן את טופז כראוי. ברור שטעות של 6 פסיכיאטרים אינה יכולה להצביע על כשל נקודתי, היא אינה יכולה להצביע על רשלנות מקצועית. טעות כזו מצביעה על כשל מערכתי, קרי על בעיה שורשית חמורה בשיטות האבחון של פסיכיאטרים. 6 פסיכיאטרים טעו, לא אחד, אלא 6 !! באותה נקודת זמן.

גם המקרים ההפוכים מעידים, שוב, כי אין לסמוך על חוות דעתם של פסיכיאטרים.

לאחרונה הייתי עדה למקרה בו נערה אובחנה בשוגג ע"י פסיכיאטרים כבעלת התנהגות אובדנית. בהמלצת פקיד סעד (עובד סוציאלי ממשרד הרווחה) נלקחה הנערה מבית הספר ואושפזה בכפיה במחלקה סגורה. היא עברה התעללות נפשית קשה מצד צוות המקום, היתה עדה להתעללות פיזית של צוות המקום בילדים אחרים, וזאת בנוסף לטראומה הקשה אותה חוותה בשל הניתוק מסביבתה הטבעית ותיוגה כפסיכוטית על לא עוול בכפה. מן המחלקה הסגורה הועברה הנערה למוסד סגור של משרד הרווחה ממנו ברחה כל עוד נפשה בה. ביום בו ברחה היא אף זרקה את כל הסמים הפסיכיאטרים שכפו עליה ליטול ושחלקם היו במינון כמעט קטלני, וכיום מספר חדשים לאחר מכן היא חיה בחו"ל ובונה שם מחדש את חייה.

אף שאיני גרפולוגית, ניכר בבירור כי כתב ידו של טופז מעיד על מצוקה נפשית קשה, של אדם שצולל אל מעמקי תהומות אינסופיים. הכתב הצפוף, השינויים התכופים בלחץ הכתיבה, הזוויות החדות באותיות, הגדלים המשתנים. כל אלו מעידים על מצב נפשי חמור מאד. איך פסיכיאטר אינו מסוגל לזהות מצוקה בכתב יד כאשר הדיוטה כמוני כן מסוגלת לראות זאת?

פסיכיאטריה – לא מדעית – כן בדיונית

הנה ציטוט של אחד הפסיכיאטרים שבדק את דודו טופז לאחר נסיון ההתאבדות הראשון:
"נראה כי נסיון ההתאבדות הראשון של דודו טופז הוא גם האחרון…"
"ההתרשמות היא שטופז יצא מההלם הראשוני של המעצר…"
"הוא מבין את המעשה שעשה (נסיון ההתאבדות) וניתן להבין שלא ישוב על מעשה מהסוג הזה שוב…"

עכשיו תארו לכם כי רופא רגיל כותב את האבחנה הבאה:
"נראה כי לחץ הדם גבוה…" (אז הוא גבוה או לא גבוה?)
"ההתרשמות היא שהכולסטרול נמוך…" (אז הוא נמוך או לא נמוך?)
"ניתן להבין שאחד השסתומים בלב אינו מתפקד…" (אז השסתום מתפקד או לא?)
האם מישהו מכם היה הולך להיבדק אצל רופא כזה?

ברור כי על סמך ספקולציות שהמינוחים "נראה", "ההתרשמות", "ניתן להבין" שזורים בהן, לא ניתן לבצע אבחון מקצועי. זוהי שפתם של הפסיכיאטרים, שפה שהיא בגדר ניחושים ותו לא. שפה מתעתעת שאין לה שום קשר למדע מדויק או אפילו למדע אמפירי.

אלימות ממסדית בהשראת שתיקת הכבשים

אז האם שירות בתי הסוהר ניסה למנוע את התאבדותו של טופז או שמא תרם לרצונו להתאבד. טופז היה אזוק במשך שבועיים שלמים, ישן על הרצפה, שהה בתא עם ערבים ופושעים מסוכנים. ברור כי תנאים ירודים אלו מהווים זרז חזק מאד לביצוע מעשה התאבדות. בתי מעצר ומאסר מיועדים לשלילת חירותם של אנשים מסוכנים, אך הם אינם מיועדים לצורך התעללות בעצירים או אסירים ששוכנים בתוכם.

אל טופז התייחסו כאל חיית אדם, בדיוק כפי שהתייחסו אל חניבעל לקטר בשתיקת הכבשים, אלא שבעוד חניבעל היה מסוכן לאחרים בבית הכלא וידיו שלו עצמו היו מגואלות מדם רצח קורבנותיו, טופז היה מסוכן רק לעצמו. אז במקום לנסות לשקם אותו העדיפו לעניש אותו, באזיקים, בקשירה למיטה במשך 24 שעות, ובכך למעשה דירדרו את מצבו הנפשי.

ברור כי הממסד כאן התייחס אל טופז כאל תת אדם, אוביקט דומם, ללא רצונות, ללא רגשות, ללא קונפליקטים. זהו למעשה שורש האלימות הממסדית. בדיוק כפי שרוצחים מתייחסים אל קורבנותיהם כאל חפץ, כך גם הממסד הישראלי מתייחס אל החוסים חסרי הישע אשר נמצאים תחת חסותו כאל חפצים,  וכאן מתחילה האלימות הממסדית. לאלימות זו היתה שותפה אף העובדת הסוציאלית בבית המעצר ששתקה ושיתפה פעולה עם עברייני הממסד, עוד מריונטה מיותרת שזוללת כספי משלמי מיסים.

התאבדות מהסוג האכזרי ביותר

"אם אדם מחליט להתאבד, שום דבר לא יעצור בעדו". לאמירה הזו אני מסכימה בסייג אחד: אנו, כסביבה לעולם לא נוכל לדעת אם אדם באמת מחליט להתאבד או שמא הוא רק רוצה להתאבד ללא מימוש מעשי, משום שאיננו קוראי מחשבות. נוכל לדעת זאת רק לאחר מעשה. ואולם, אנו כחברה, מתוך התובנות האנושיות הקיימות בנו, נשתדל לפעול לרווחתו של הפרט באופן כזה שירחיק את אותו פרט ממחשבות האובדנות שמשתלטות עליו, וזאת בשקלול האילוצים הקיימים, ובמקרה טופז, האילוץ של שלילת חירותו של אותו פרט.

דודו טופז התאבד. האגו שלו רצח את הנפש שלו, ואילו רגשות האשם העמוקים שבאו לאחר מכן רצחו את ההוויה והנשמה שלו, וזאת בעזרתם של בני אנוש שהיו אטומים לצרכיו הרגשיים הבסיסיים, בני אנוש בדמותם של פסיכיאטרים ואנשי שב"ס אפורים.

טופז התאבד בחנק, כאשר עד לרגע זה לא ברור איך בדיוק הצליח לבצע זאת. מה כן ברור? ברור שברצונו העז למות לא בחל בשום שיטה ובלבד שישיג את המטרה. העובדה כי בחר בשיטה כה קשה להתאבדות מורה על נחישותו העזה לעשות כן. מאחר והיה מוגבל בעזרים שהיו ברשותו הרי ברור שכדי לבצע התאבדות כל כך "מוצלחת" ובפרק זמן כה קצר של 10 דקות יש צורך בתכנון מוקדם, ואפילו שחזור וביצוע חזרות. בסיכומו של ענין, ברור לי היום שאת ענין ההתאבדות הוא תכנן הרבה קודם לכן, למרות חוות דעתם הכושלת והלא מקצועית של הפסיכיאטרים ה"מומחים" שקבעו כי אינו אובדני.

מגבלות המקום לא הותירו לטופז ברירה אלא לבחור בשיטת התאבדות אכזרית במיוחד, וזה רק מעיד כמה היה נחוש היה בדעתו לקפד את חייו בכל מחיר, גם במחיר של מוות ביסורים. מדוע השיטה כה אכזרית? קודם כל משום שמוות בחנק הוא מוות אכזרי, לא מתים ממנו מייד, כפי שמתים מייד מיריית אקדח או מנפילה מגובה (נפילה מגובה רב לעיתים מתים מדום לב באמצע הנפילה).

התאבדות בירייה או קפיצה מגובה היא סוג של התאבדות שאינה ברת חרטה, קרי, נגעת נסעת, לא ניתן להתחרט באמצע האקט ולהחזיר את הגלגל אחורה.

גם מוות בתליה מגובה הוא סוג של מוות בו לא ניתן להתחרט. כאשר מתים בחניקה האינסטינקט של יצר ההישרדות מתנגד לחניקה ואז אנו מנסים להשתחרר מהחניקה. כאשר אדם תולה עצמו מגובה, למרות התנגדות האינסטינקט שלו, קשה לו להשתחרר מאחיזת החנק המתהדקת בשל כח הכבידה ואז הוא מת. דודו טופז לא תלה עצמו מגובה, כלומר הוא יכל להשתחרר בכל רגע נתון מאחיזת החנק, ולמרות זאת יצר האובדנות שלו נלחם וגבר לבסוף על אינסטיקט ההישרדות, וזה מעיד על מצב סופני למוות. ההתאבדות של טופז דומה להתאבדות של אדם שהחליט להטביע עצמו בתוך דלי מים, להשקיע את ראשו בדלי כאשר בכל רגע נתון הוא יכול להתחרט ולהוציא ראשו מן הדלי, אך למרות הסבל הפיזי הוא הולך עם זה עד הסוף ולא מוציא את הראש מן המים.

המוות של דודו הוא אכזרי כפליים, ומדוע? כי בכל רגע נתון הוא יכל להתחרט ולהפסיק את האקט, ולמרות זאת המשיך. כלומר, לסבל הפיזי של החניקה נוסף גם הקונפליקט הנפשי להמשיך במעשה מול ההתנגדות המיוסרת של הגוף.

יש אנשים שמחליטים להתאבד ואפילו באמצע אקט ההתאבדות מתחרטים, חלקם אף מקבלים הארה על החיים, ומחליטים לא להתאבד יותר ולבנות את חייהם מחדש. זכורני מקרה של אישה שהחליטה להתאבד באמצעות תאונה. היא דהרה עם מכוניתה לתוך מבנה. המכונית התרסקה והחלה לבעור ואז אותה אישה זעקה לעוברי אורח שיחלצו אותה מן הרכב הבוער. במעמד זה קיבלה הארה על קדושתם של החיים ויותר לא חזרה על מעשיה. לדודו טופז זה לא קרה, הוא לא ראה הארה בקצה המנהרה.

סוף דבר

טופז אהב את המצלמות, הוא חי מן המצלמות, הוא חי מן הקהל. כמה לא אירוני שאת מותו בחר לבצע דוקא במקום בו אין מצלמות וללא קהל.

טופז נטל במשך שנים ארוכות סם פסיכיאטרי בשם "פרוזאק" וטען כי סם זה מאזן אותו, אך המציאות הוכיחה את ההיפך. הסכרת בה לקה ידועה כאחת מתופעות הלוואי של הפרוזאק. אני תקווה שמותו של טופז יגרום ולו במשהו לתחילתו של תהליך גסיסה של תעשיית הפסיכיאטריה, תעשייה שגורמת להרס גורף של בני אנוש בחברה המודרנית.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , | 9 Comments »