הרהורים על משפחה וילדים

על הפרת זכויות הילד והמשפחה בישראל

Posts Tagged ‘מחלות נפש’

מחקר: ילדים שהוצאו מהבית לקרובי משפחה פיתחו פחות בעיות התנהגות מילדים שהוצאו למשפחות אומנה זרות

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- אוגוסט 3, 2009


כך עולה ממחקר שביצע בית החולים לילדים בפילדלפיה. המחקר בדק 1309 ילדים אשר שהו כ-3 שנים מחוץ לביתם וגילה כי לילדים ששהו במחיצת קרובי משפחה יש בעיות התנהגות פחותות באופן משמעותי מאשר ילדים ששהו 3 שנים במשפחות אומנה.

מתוך מאמר שפורסם ביוני 2008

המחקר עקב אחר ילדים שהוצאו מן הבית ע"י משרד הרווחה האמריקני בין התאריכים אוקטובר 1999 לדצמבר 2000 בעקבות דיווחים על הזנחה. תוצאות המחקר מספקות ראיות מוצקות התומכות במגמה הגדלה והולכת בשנים האחרונות בארה"ב להוציא ילדים מבית לקרובי משפחה ולא למשפחות אומנה זרות.

"נושא החשיבות של קביעות ויציבות שמספקים קרובי משפחה לילדים על פני משפחה אומנת נדון מזה מספר שנים", כך אומר דייויד רובין, חוקר התפתחות הילד מבית החולים לילדים בפילדלפיה וממובילי המחקר. "ואילו עתה הוכח לראשונה עפ"י תוצאות המחקר כי גישה זו מתאימה יותר מן הגישה בה מוציאים ילדים למשפחות זרות".

במחקר נבדקו הילדים, ההורים הביולוגים, המורים וכן המשפחות שאל משמורתן הועברו הילדים. הבדיקות נעשו פעמיים, 18 חדשים ו-36 חדשים לאחר הוצאתם של הילדים מן הבית. מקץ 3 שנים, כשני שליש מבין הילדים ששהו אצל קרובי משפחה הגיעו למצב של התייצבות עם בני המשפחה החדשים, וזאת בהשוואה לשליש בלבד מאלה ששהו בבתי אומנה זרים. 32% מן הילדים שהושמו אצל קרובי משפחה פיתחו בעיות התנהגות. לעומתם, 46% מילדי האומנה פיתחו בעיות התנהגות.

החוקרים מציינים כי למרות שבהשמה אצל קרובי משפחה לילדים יש פחות בעיות התנהגות, עדיין בשני המקרים, לאחוז גבוה מן הילדים המוצאים מן הבית יש בעיות התנהגות, וכי משרד הרווחה צריך לתמוך בקרובי המשפחה ולספק להם כל עזרה כפי שהוא תומך ועוזר למשפחות האומנה.

כמו כן, נמצא כי גם עבור ילדים שהושמו במשפחות אומנה, ככל שחוו פחות מעברים ממשפחת אומנה אחת לשניה, כך פחתו הבעיות ההתנהגותיות שלהם, כך שטלטולים של ילדים ממשפחה אחת לשניה מחמירים את מצבם הנפשי.

מחקר MIT – ילדים שחיו בבתים הרוסים הצליחו טוב יותר בחיים מילדים שחיו במשפחות אומנה

ממצאים קודמים של מחקר משנת 2007 של המכון הטכנולוגי MIT קובעים חד משמעית כי ילדים שחיו בבתים הרוסים הצליחו טוב יותר בחיים מילדים שחיו במשפחות אומנה. מחקר זה הישווה בין ילדים שהוצאו ממשפחתם לאומנה בעקבות התעללות והזנחה כביכול, לאלה שנשארו בחיק משפחתם למרות שחוו תופעות דומות.

המחקר נערך על ידי חוקרים מביה”ס לניהול בשם סלאון (MIT’s Sloan School of Management) במסגרת לימודי מדיניות חברתית. במחקר השתתפו מעל 15,000!!! נבדקים, מדגם ענק, הגדול ביותר שנעשה אי פעם. המעקב אחר הנבדקים נערך לאורך השנים 1990-2002. המחקר התבצע במדינת אילינוי בשל הקלות היחסית לקבל מידע על הרקע של הילדים. לכן כדי למנוע זיהוי של משפחות, מקרים קשים וחריגים של התעללות והזנחה שהיו בתקשורת נופו מהמדגם.

התוצאות שנתקבלו הפתיעו אף את החוקרים:

הילדים שנשארו בחיק משפחתם, בגיל ההתבגרות נטו פחות לעבריינות נוער ובקרב הנערות נמצאה שכיחות נמוכה יותר של הריונות ואמהות בגיל צעיר. כמבוגרים צעירים הם הצליחו יותר להתמיד בעבודה ולהחזיק במשרות שלהם, בהשוואה לעמיתיהם שהוצאו מחיק המשפחה.
במחקר קודם של מרק קורטני מאוניברסיטת שיקגו נמצאה שכיחות גבוהה יותר של נשירה מבי”ס, נטייה לעבריינות כמו גם לשימוש בסמים ואלכוהול, בקרב ילדים שגדלו באומנה, אך באותו מחקר הם הושוו לאוכלוסיה הממוצעת ולא לילדים שחוו כביכול הזנחה והתעללות, אך לא הוצאו מחיק משפחתם.

מוביל מחקר זה, פרופ' דויל מסכם את מחקרו הנוכחי  במסקנה שברוב המקרים בהם לא נשקפת סכנה גבוהה לשלום הילד, עדיף להשאירו בקרב משפחתו הביולוגית למרות שחווה בה כביכול הזנחה והתעללות, ולעבוד עם המשפחה מאשר להרחיקו ממנה.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 1 Comment »

מונולוג של דניאל – ילד המאושפז בכפיה במחלקה סגורה

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 19, 2009


ילדים רבים, בריאים ונורמלים בנפשם מגיעים לאשפוזים כפויים במתקנים פסיכיאטרים במסגרת סמכות של פקידי סעד לחוק הנוער. אלו הם אותם עובדים סוציאליים שיושבים בלשכות הרווחה ומחליטים ש”טובת הילד” היא לכלוא את הילדים הללו במקומות המזוויעים האלה. אף אחד מהם לא יוצא משם נורמלי. למה לא שואלים לדעתו של הילד? מדוע רומסים את זכויות הילד? עד מתי תמשך ההפקרות הזו?


קוראים לי דניאל ואני בן עשר .

לפעמים אני באמת רוצה למות, אפילו שחברים שלי מבקשים ממני שאשחק איתם אני שקוע בעולם משלי עם מפלצות אבל גם עם מלאכים.

כשאמא שלי באה לבקר אותי בבית החולים היא בוכה בלי הפסקה ולא מצליחה לדבר מרוב שכואב לה. לא טוב לי בבית חולים. לא טוב לי. אני לא מבין מה כל הרופאים שלי אומרים לי. אבל לא טוב לי להיות במחלקה הזאת. יש שם ריח חריף של כדורים וזריקות. ואמא שלי לא מבינה למה מחזיקים אותי בחדר סגור, וקושרים אותי. היא שאלה את הרופא הרוסי מה יש לי. והרופא לא ממש הקשיב לה ולא ענה לה. נותנים לי המון המון כדורים. וגם זריקות וזה בכלל בכלל לא נעים לי. ואני כל הזמן עייף ורוצה לישון. אני לא מאמין בכלל במבוגרים, ובכל הרופאים שרק אומרים כן כן או לא לא.

אמא שלי לא מצליחה להוציא אותי מהמחלקה. כי הרופאים אומרים לה שאני ילד מאוד מאוד חולה. ולאמא שלי אין הרבה כוח. והיא רק בוכה ובוכה ובוכה. אני פוחד מאוד שאם אני אלשין למשטרה מה אני רואה במחלקה, מה עושים לילדים, לכמה מהם אז יהרגו אותי. אני לא יודע. אני לא רוצה בכלל לדבר. אמא שלי אומרת לי כל הזמן תגיד לי מה עושים לך תגיד לי. אני רק אומר לה מתי אני כבר אחזור הביתה. מתי?

הרופא הרוסי כל הזמן שואל אותי, אתה שומע כל מיני קולות? מה אתה רואה בדמיון? מה אומרים לך לעשות הקולות? הוא בכלל לא נותן לי לדבר, הוא בכלל לא מקשיב לי, ולא שואל אותי מה אני מרגיש בכלל? בגלל זה אני לא אוהב אותו. ובגלל שאני לא מדבר בחדר שלו, אז הוא לא אוהב אותי בכלל הרופא. ולא אכפת לו ממני. והוא לא שומע את הקול של אמא שלי.

אני חי פה לבד במחלקה. אמא ביקשה שאכתוב מכתב לראש הממשלה. אבל אני פוחד מראש הממשלה. אמא שלי אמרה שאני לא אפחד. היא התחננה בפני שאכתוב לו מכתב ואספר מה אני מרגיש במחלקה. אז כתבתי את המכתב הזה. ואמא שלי אמרה שהיא תשלח אותו לכל האנשים החכמים והעשירים שיושבים בתוך הכנסת ויש להם הרבה כוח והם יסגרו את המחלקה. וימצאו לנו בית אחר ששם לא קושרים בכלל ילדים. וכל היום רק ישאלו אותנו מה אנחנו מרגישים ויתנו לי לצייר את מה שאני מרגיש. ולא יסגרו לי את החלומות והמחשבות החופשיות שלי בכדורים ובזריקות. ככה אמא שלי אומרת.

אמא שלי אומרת לי בכל ביקור שהיא תלחם למעני. אבל היא כל הזמן בוכה. ואני חושב שנגמר לה כבר הכוח בידיים. לפעמים יש אנשים טובים במחלקה. לפעמים. אבל הם הולכים מהר. והלב שלי דופק כל הזמן שהם הולכים. הם אומרים לי שאני לא צריך להיות כאן שאני ילד חכם ומקסים. שזה לא המקום שלי. הם נותנים לי כוח. חבל שהם הולכים מהר ואני נשאר עם הרופא שלי שבכלל לא מסתכל לתוך העיניים שלי.

לפעמים יש שמש יפה בתוך החדר שלי. ולפעמים הירח שלי עצוב. ולפעמים העננים מאוד אפורים. והקירות במחלקה כאילו מדברים אלי ואומרים לי דניאל תהיה חזק. דניאל אמא אוהבת אותך. דניאל מחר שוב תזרח לך ובשבילך השמש. ואתה תחזור לשחק עם כל החברים שלך בחוץ.

אמא ביקשה ממני שאגיד לראש הממשלה במכתב שהוא ידאג שלא ישכחו אותי ואת כל החברים שלי בבית החולים. ואני שאלתי אתמול בלילה את אלוהים שלי אם זה בסדר לבקש מראש הממשלה שהוא עסוק מאוד בקשה כזאת. אלוהים אמר לי דניאל תנסה. אף פעם אל תתייאש. המילים שאתה כותב יגיעו ויגעו בכל נשמה. אני מקשיב רק לאלוהים שלי הוא אף פעם לא מאכזב. בני אדם אומרים הרבה מילים והמון משפטים ואחר כך הם הולכים, או רצים או נעלמים.

ורק אמא שלי ואלוהים שלי נשארים בתוך הגוף והלב שלי. אני עכשיו מסיים את המכתב אני הולך לחפש בחצר את השמש.

דניאל מחלקה ב

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , | 10 Comments »