הרהורים על משפחה וילדים

על הפרת זכויות הילד והמשפחה בישראל

Posts Tagged ‘כפר הנוער נרדים’

משרד הרווחה – השטן של העם היהודי

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- אוקטובר 5, 2010


חיים וויולט חביבי

כך מכנה חיים חביבי את משרד הרווחה בישראל.

בני הזוג חיים וויולט חביבי שילדיהם נחטפו ע"י רשויות הסעד בישראל ונלקחו לפנימיות ומשפחות אומנה, התבצרו לפני מספר שנים בכנסיית הבשורה בנצרת וזעקו משם לעזרה. סיפורם התפרסם בכל אמצעי תקשורת אפשרי ואף באמצעי התקשורת העולמיים מכיוון שהפרשה כמעט הביאה לתקרית בינלאומית.

השבוע הוקרן בערוץ 2 סרט על משפחת חביבי ושמו 'הבשורה ע"פ חביבי'. הסרט מתאר את מצוקתה של המשפחה, את מצבה הכלכלי הקשה, את הפשע המאורגן של רשויות הסעד בישראל ואת אזלת היד והאטימות של שאר מערכות השלטון בישראל כלפי משפחות חלשות. אטימות שהובילה את המשפחה, בצעד של יאוש, לברוח אל הרשות הפלסטינאית ולהסתתר שם מפני הצוררים הנאציונל סוציאליסטים של משרד הסעד.

פקידת הסעד הקלוקלת תמר ישראלי מלשכת הסעד בנתניה ועובדת הסעד הכושלת מרים פיירברג שמכהנת כיום כראש עירית נתניה, ואשר דרדרה את העיר נתניה לתהומות ולשיאי פשיעה בלתי נתפסים, שתיהן יחד חברו יחדיו ורדפו את משפחת חביבי ללא רחם.

הטרמינולוגיה החולנית של עובדות הסעד

רשויות הסעד טענו כי המשפחה "לא שיתפה פעולה" וסירבה לקבל "טיפול" ממשרד הסעד. ברצוננו להדגיש כי לעובדים סוציאלים יש טרמינולוגיה חולנית ומעוותת לגבי שני המושגים הללו.

המושג "שיתוף פעולה" בטרמינולוגיה הנכונה משמעו עבודה משותפת של כל הצדדים שבבסיסה קיים אמון הדדי והסכמה משותפת של שני הצדדים לאופן הטיפול.

המושג "שיתוף פעולה" בטרמינולוגיה של משרד הסעד משמעו כח ושליטה, קרי כפיה על הנזקק לבצע את מה שהעובדים הסוציאלים פוקדים עליו לעשות, שאם לא יעשה כן ילדיו יילקחו ממנו לצמיתות.

אודליה חביבי – נערה ללא עבר פלילי, נכלאה במוסד לעברייניות של משרד הסעד במסגרת הליך "טיפולי"

המושג "טיפול" בטרמינולוגיה הנכונה משמעו סיוע למשפחה הנזקקת בדמות סיוע כלכלי, סיוע במציאת עבודה, סיוע בדיור, סיוע במסגרות קהילתיות לילדים, סיוע בלימודים ועוד.

המושג "טיפול" בטרמינולוגיה של משרד הסעד משמעו הפעלת מנגנון עונשין נגד המשפחה והילדים. מנגנון ענישה זה מתבטא באמצעי הכפיה הבאים: אבחונים פסיכו דיאגנוסטיים של הילדים על מנת לתייג אותם כילדים בעיתיים ולחסום בפניהם את האפשרות לקיים אורח חיים נורמטיבי בשל הרבב הגדול שהדביקו להם מסמכי האבחון המזויף, הלעטת הילדים בסמים פסיכיאטריים ממכרים אשר משבשים את מוחם ומדרדרים את התנהגותם, כליאת הילדים במוסד סגור, תיוג הילדים כילדים ש"התעללו" בהם ואז הם עצמם לא יוכלו להיות הורים משום שעובדים סוציאלים גורסים כי ילד ש"התעללו" בו הוא ילד שיהפוך בעצמו למתעלל, תיאוריה שאגב הופרכה במציאות.

כך מספרת הבת אודליה חביבי איך "טיפלו" בה רשויות הסעד:

"… אני לעולם לא אשכח שחטפתם אותי למקומות אפלים וקשים כמו מסילה וצופיה שזה מתאים לעברייניות. עד היום יש לי סיוטים מהמקומות האלה בעזרת ה' התביעה שאני מכינה לכם היא מן הקשות ביותר נגדכם וכל מי שרושם נגדנו אין לכם מושג מה עברנו ואם הגענו למצבים כמו ללכת לרמאללה אז סימן שפה מתעללים ואני ראיתי איך מפוצצים את הבית על הוריי בקיצור אישית לי ברמאללה היה טוב. שם לפחות לא חטפו אותי למוסדות של נרקומניות אדוני ישמור איזה דברים יש שם במוסדות האלה…."

צ'ארלס דארווין היה מתהפך בקברו

מיכה לינדנשטראוס

משפחת חביבי, כמו משפחות עניות רבות המהוות טרף קל לעובדות הסוציאליות, הוגדרה כמשפחה "מזניחה" ונרדפה ע"י רשויות הסעד באכזריות רבה.

בעוד שהאבולוציה לא משתנה מדור לדור אלא רק לאחר מליוני שנה, החליטו עובדות הסעד לעטות עליהן את גלימת האלהים וקבעו על דעת עצמן שהאבולוציה משתנה לאחר 50 שנה. כך הן החליטו כי טובת הילד לפני 50 שנה לא מתאימה לזמנים שלנו, וכיום הן מכריזות, כי נולדה מוטציה חדשה של "טובת הילד".

במוסף 'שמחת תורה' של ידיעות אחרונות אשר יצא לאור ב-29 בספטמבר 2010 מתאר מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס שמתעלם ממצוקת ילדי ישראל את ילדותו:

"…היינו כל כך עניים עד שלא עלה בידי הוריי לשלוח אותי לגן ילדים. מעולם לא ביקרתי בגן. בגדים מעולם לא קנו לי, לבשתי ונעלתי את מה שאנשים טובים נתנו לי, ומעולם לא היו לי צעצוע או משחק. החבר היחיד שלי היה צב שאבי מצא באזור הירקון והביא לי בקופסת נעליים…"

אם מיכה לינדנשטראוס היה חי היום באותם תנאים, סביר להניח שהיה נלקח מהוריו ונכלא במוסד סגור בשל "הזנחה רגשית וחינוכית של ההורים" על פי המוטציה החדשה של "טובת הילד".

הזמר שלמה ארצי

הזמר שלמה ארצי מתאר את ילדותו באותו מוסף:

"...כל קיץ בחופש הגדול נשלחתי משכונת רמת ישראל בה התגוררנו, לחודשיים לסבא וסבתא שלי בקריות. ישבתי בתוך אוטובוס אגד דוהר מלא עשן, ונסעתי בתור ילד חילוני בן 7 לקרית ים ג'…"

אם שלמה ארצי היה חי היום באותם תנאים, סביר להניח שהיה נלקח מהוריו ונכלא במוסד סגור בשל "הפקרה ורשלנות פושעת של ההורים", שהרי על פי המוטציה החדשה של "טובת הילד", לא יעלה על הדעת שהורים יתנו לילד בן 7 לנסוע לבד באוטובוס .

עובדי משרד החינוך – שתו לי…אכלו לי…

בתי הספר בישראל עובדים כיום באופן צמוד עם משרד הסעד, ומתפקדים כזרוע ביצועית של משרד הרווחה, משום שהם מחפשים ילדים בסיכון לכאורה ומדווחים על כך למשרד הסעד. תמונה של רבקה מיכאלי בהיותה בכיתה א' מראה כי בכיתתה היו לא פחות מ-44 ילדים (ספרנו). 44 ילדים היו אז בכיתה, בתנאים קשים, ללא מזגנים, ואף מורה לא התלונן על תנאי העסקתו. 50 שנה אחרי, ממוצע הילדים בכיתות בבתי הספר היסודיים ירד ועומד על 28 ילדים בכיתה. למרות שהכיתות כיום קטנות יותר, המורים עברו "מוטציה מלאכותית", הם נהיו מפונקים יותר, יש להם יותר טרוניות והם מתרצים את הישגיהם המקצועיים הדלים בכל מיני גורמים סביבתיים שונים, בעוד שהם עצמם לא אשמים. הסתדרות המורים מודה, במאמר בקישור הזה כי רמת המורים בארץ כיום היא ירודה.

מדוע משרד הסעד מנהל מסע ציד נגד משפחות עניות?

רבקה מיכאלי בכיתה א'

התשובה פשוטה, מדובר במניע העתיק ביותר בעולם: כסף.

תעשיית הוצאת הילדים מהבית היא תעשייה עתירת הון. למעלה מ-5 מיליארד ₪ בשנה מתגלגלים בתעשיית ההשמה החוץ ביתית של הילדים. אנשים רבים מתפרנסים מן התעשיה הזו, בעיקר עובדים סוציאלים. העצומה בקישור הזה מתארת איך מבוזבז כספו של משלם המיסים על תעשיית הוצאת הילדים מהבית.

מרבית הילדים מוצאים מהבית עקב הזנחה לכאורה שנובעת מעוני. ההזנחה היא לכאורה, קרי הזנחה מדומה, משום שהמינוח "הזנחה" עבר מוטציה. מה שכיום מוגדר כ"הזנחה", לא הוגדר לפני 50 שנה כהזנחה. במקום שעובדי סעד יעזרו למשפחה העניה להתאושש ולצאת מן המשבר הכלכלי אליו נקלעה, הם מנתקים את הילדים מן המשפחה ושולחים אותם בטרנספר למוסד סגור או למשפחות אומנה. מסגרות ההשמה החוץ ביתית מקבלות מימון שמן מהמדינה על חשבון משלם המיסים בעוד שהמשפחה העניה אינה מקבלת דבר.

עלות ממוצעת של אחזקת ילד במשפחת אומנה כוללת: תשלום למשפחת האומנה, תשלום החזרי הוצאות למשפחת האומנה וכן תשלומים למאכרים המכנים עצמם "עמותות אומנה". עלות זו עולה למשלם המיסים כ-5,000 ₪ בחודש בממוצע עבור ילד ללא צרכים מיוחדים השוהה באומנה רגילה.

מוטציית "טובת הילד"

שימו לב שמשפחות האומנה מקבלות מימון מלא ממשרד הסעד, ללא צורך להציג תלושי שכר על מצבן הכלכלי, קרי גם משפחת אומנה עשירה תקבל מימון מלא ממשרד הסעד. לעומת זאת, משפחות עניות הפונות למשרד הסעד למתן סיוע, נאלצות לעבור טרטורים במבוכי הביורוקרטיה המתישים, תוך הצגת אינספור מסמכים על מנת לקבל איזו עצם מימונית קטנה, אם בכלל. משפחות עניות רבות הן משפחות עובדות שאינן נתמכות כלל בהבטחת הכנסה, אך השכר הנמוך שההורים מקבלים תמורת עבודתם הקשה מספיק בקושי לקיים את המשפחה ולכן היא מוגדרת כמשפחה עניה עפ"י מדדי העוני המקובלים.

להלן טבלת השוואה המתארת את סל השירותים שמקבלת משפחת האומנה על חשבון משלם המיסים. טבלה זו מבוססת על סעיף 13 בהוראת התע"ס של משרד הרווחה, שנושאה 'טיפול במשפחות אומנה', כאן בקישור הזה.

סוג השירות האם המשפחה האומנת מקבלת שירות זה בחינם? האם המשפחה העניה מקבלת שירות זה בחינם?
משפחתון, פעוטון, גן, צהרון ומעון יום כן לא
ריהוט וציוד לילד כן לא
ביגוד משלים כן לא
דמי כיס לילד כן לא
מימון טיולים ואירועים אחרים בבית ספר כן לא
ביקורים באתרים ומופעים כן לא
כרטיס חפשי חדשי כן לא
טיטולים לתינוקות כן לא
ביטוח שיניים כן לא
כיסוי פגיעות שיניים כן לא
טיפולי שיניים כן לא
2 חוגים כן לא
מנוי לספריה ועיתון נוער כן לא
מימון טיול שנתי בבית ספר כן לא
שיעורי עזר לילד כן לא
ספרי לימוד כן לא
קיטנה כן לא
טיפול פסיכולוגי לילד כן לא
טלית ותפילין כן לא
החזר הוצאות עבור בר מצווה כן לא
מתנת בר מצווה לילד כן לא
שמרטפות לילד כן לא
כסא לילד ברכב כן לא
שכר לימוד במסגרות יחודיות כן לא

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 7 Comments »

התקשורת היא אור לילדי הצללים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- מרץ 14, 2010


"אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר", כך אמר לואיס ברנדייס, לשעבר שופט בית המשפט העליון בארה"ב. אמירה זו מדברת בזכות השקיפות ופתיחות המידע לציבור.

ולכן, טובת הילד שעבר התעללות מצד הממסד מחייבת חשיפת עדותו ממקור ראשון באמצעי התקשורת. סעיף 24 בחוק הנוער טיפול והשגחה עוסק בפרסום קטינים שהוגדרו כנזקקים. לאחרונה הגיש ח"כ אלי אפללו הצעה לשינוי סעיף זה כך ש"התיקון" שלו לחוק ימנע מילדים בסיכון להתראיין לאמצעי התקשורת באופן חופשי. הצעתו של אפללו מסכנת את ילדי ישראל. היא מטפחת למעשה את מנגנון ההסתרה של מחדלי משרד הסעד וממוטטת את ההגנה על אותם ילדים שהועברו לחסות המדינה.

ילדים שהועברו לחסות המדינה הם ילדים לכאורה בסיכון שהוגדרו ע"י פקידי סעד כילדים נזקקים מכיוון שהוריהם נעדרי מסוגלות הורית לכאורה לטפל בהם. ילדים אלו שנתונים לחסדם של עובדים סוציאלים, לעיתים קרובות עוברים התעללויות קשות במסגרות השונות של המדינה וחשוב כי עדותם תיחשף בתקשורת משום שעדות זו מגינה עליהם מפני אותם גורמים מפקירים במשרד הסעד.

בהיותם שוהים במוסדות סגורים ללא פיקוח נאות מבית או של העולם החיצון, חשופים הילדים למעשי אונס ואלימות קשים מצד חבריהם או מצד צוות המקום. גם גורמים שעובדים עם משרד הרווחה מודים כי קיימים כשלים רבים במוסדות משרד הרווחה. כך מודה יו"ר אל"י, חניתה צימרין הידועה לשמצה כי קיימות התעללויות מיניות רבות בפנימיות, בעיקר בשעות הלילה. שלווה לייבוביץ, המפקחת על האומנה הצהירה כי הפנימיות בישראל הם דבר נורא שאין לו אח ורע באף מקום בעולם.

דוח המועצה הלאומית לשלום הילד, כפי שצוטט ע"י רותי סיני מעיתון הארץ בשנת 2004 חושף כי: "מצבם של הילדים שמתגוררים בפנימיות שיקומיות וטיפוליות מחמיר והולך, כמעט על פי כל המדדים שנבדקו על ידי משרד הרווחה במשך ארבע שנות לימוד. כך, למשל, בשנת הלימודים תש"ס סבלו 33% מהחניכים מדיכאון וחרדה, ואילו בשנת הלימודים תשס"ג גדל שיעורם לכמעט 43%. שיעורם של החניכים שהתנהגו בצורה אובדנית עלה מ-11% לכמעט 14%". על פי הנתונים, המתבססים על בדיקת מצבם של יותר מ-5,000 ילדים במצוקה שהוצאו מבתיהם ונשלחו לגור בפנימיות "חלה הרעה ב-13 מקרב 14 קריטריונים שנבדקו. שיעור הילדים שסובלים מבעיות בתחום המיני כמעט הוכפל – מ-9.4% ל-17.5%; שיעור השימוש בסמים יותר מהוכפל, והשימוש באלכוהול גדל ביותר מפי שלושה. גם שיעור החניכים שגנבו, ברחו והגיעו להישגים נמוכים בלימודים גדל באופן ניכר".

בהעדר אומבודסמן, אותו גוף בקורת חיצוני המפקח על פעילותו של משרד הרווחה ועל המוסדות הסגורים שלו כפי שקיים בארה"ב ובמקומות אחרים בעולם, משמשת התקשורת כאמצעי בקורת חלופי. אם היא מצליחה להגיע לאותם ילדים מוחבאים, היא מגינה עליהם מפני מעשי התעללות והזנחה באמצעות חשיפת עדותם בפני הציבור. התקשורת גורמת להד ציבורי ומפעילה בכך לחץ על גורמי אכיפת החוק לפעול בעניין.

על מנת לגרום להד ציבורי יש צורך בחשיפת עדויות ממקור ראשון, קרי פרסום הראיון עם הילד הנפגע.

הפרת זכויות הילד באמצעות קונספירצית הדממה

התקשורת מגינה על זכויות הילד, בעוד משרד הסעד מפר אותם באמצעות קשירת קשר של שתיקה וטרפוד עדותם של הילדים הנתונים לחסדיו.

כשם שילד חולה סרטן זכאי לפרסם עצמו, את תמונתו, עם או בלי הקרחת, את קולו ובעייתו על מנת לקבל תרומות, כך זכאי כל ילד במדינת ישראל בכלל זה ילד בחסות המדינה להשמיע את קולו ואת מצוקותיו באמצעי התקשורת על מנת לקבל סיוע מבחוץ. ילדים בחסות המדינה הם ילדים שווי זכויות כמו כל ילד אחר ואסור להתייחס אליהם כאל נחותים ולהפוך אותם לצללים ע"י הדממת קולם במכבש חיסיון כפי שעושה כיום משרד הסעד. ילד ללא קול הוא ילד ללא זכויות.

משרד הסעד, מתעטף באצטלה של חסיון כשנוח לו, וכשלא נוח לו הוא מפר חסיון באופן בוטה. מצד אחד עובדות סוציאליות משתיקות את הילדים החסויים מלחשוף את אשר מעוללים להם בין כתלי המוסד הסגור, ומצד שני הן משפילות ילדים לעיני כל, רומסות את צלמם ומפרות חסיון באופן בוטה. דוגמא בולטת לכך, היא חטיפת ילדים ע"י פקידות סעד למרכזי חירום באמצע יום לימודים. החטיפה מתבצעת באור יום לעיני כל. אל בית הספר מגיע רכב של משרד הרווחה וחוטף את הילד הזועק לעזרה לעיני כל התלמידים. עובדות סוציאליות דוחפות את הילד בכח לרכב בהליך משפיל וברוטאלי הגורם לו נזקים נפשיים קשים ביותר, וכך מופר החסיון באופן בוטה, כאשר כל בית הספר, כולל הורים וילדי כיתות א', עדים להשפלתו בפומבי של הילד, כפי שמובא בעדותה של אם חד הורית מת"א על חטיפת בתה מבית הספר.

גם בתוך המוסד הסגור עצמו מופר החסיון של הילד באופן בוטה, כאשר חבריו לחדר יודעים עליו הכל בשל העדר פרטיות במתקנים מסוג זה. אלה, ילדה שהגיעה למוסד כזה מתארת בעדותה איך בפנימיית טוביה ידעו כל הילדים האחרים שנערה מסויימת מרטיבה במיטה וכל ילד, איזה סמים פסיכיאטרים הוא מקבל.

מה קורה בחו"ל

בארה"ב, ילדים שהועברו לחסותה של המדינה זכאים לפרסם את עדותם באמצעי התקשורת ולחשוף את זהותם, פניהם וקולם, משום שהם ילדים שווי זכויות כמו כל הילדים במדינה. במדינת ישראל, ילדים אלו הם ילדי צללים, חשיפת זהותם לצורך הגנתם, גם בהסכמתם אסורה בחוק וכך הם הופכים למשוללי זכויות בסיסיות.

בבריטניה בוטלו הדלתיים הסגורות בבתי המשפט לנוער, ובתי המשפט הללו פתוחים כיום לקהל הרחב על מנת שתהיה שקיפות ובקורת ציבורית.

מקרים בהם התקשורת הצילה ילדים

מרבית מקרי ההתעללות בילדי מוסדות נחשפו ע"י התקשורת ולא ע"י משרד הרווחה עצמו, וזה מוכיח את נחיצותה החיונית של התקשורת בנושא זה, משום שמשרד הרווחה מסתיר ומטייח מקרים כאלו. נציין מספר מקרי חשיפה תקשורתית שעזרו לילדים חסרי הישע:

  • פרשת אליאור חן. משרד הרווחה החליט להוסיף טרגדיה על טרגדיה ולנתק מאביו את אחד הילדים שספגו התעללות מאליאור חן. משרד הרווחה החליט לשלוח את הילד למוסד לעבריינים חרדים במקום להחזיר אותו לחיק משפחתו. התערבות ערוץ 10 מנעה את הטרגדיה הזו.
  • התעללות במוסד ויצו הדסים – כל ילד הוא מספר. שני ילדים בני 4 ו-6 חשפו בפני התקשורת כי מנהלת מרכז החירום, העובדת הסוציאלית אורלי רובין ממספרת ילדים במקום לקרוא להם בשמם. כמו כן נחשף כי ביום השואה 2009 אשר צריך להיות מוקדש להתייחדות עם זכרם של 6 מליוני היהודים שנרצחו, היא ביצעה מעין אקציה לילדים. אורלי רובין גילתה חוסר רגישות משווע בנושא. דוקא ביום אבל זה היא הפרידה את הילדים באכזריות מהוריהם, הוציאה אותם לרחבה ופיזרה אותם למוסדות פסיכיאטרים ולבתי יתומים ברחבי הארץ.
  • התעללות במוסד נרדים. ילדה שחשפה  בפני התקשורת על מעשי התעללות במוסד נרדים בערד שוחררה הביתה לחיק משפחתה בעקבות הפרסום.
  • התעללות במשפחת אומנה. ילד שחשף בפני התקשורת כי משפחת אומנה במבשרת ציון מתעללת בו באמצעות סמים פסיכיאטרים חזר הביתה לאימו בעקבות הפרסום.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , | 2 Comments »