הרהורים על משפחה וילדים

על הפרת זכויות הילד והמשפחה בישראל

Posts Tagged ‘בתי יתומים’

משרד הרווחה – השטן של העם היהודי

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- אוקטובר 5, 2010


חיים וויולט חביבי

כך מכנה חיים חביבי את משרד הרווחה בישראל.

בני הזוג חיים וויולט חביבי שילדיהם נחטפו ע"י רשויות הסעד בישראל ונלקחו לפנימיות ומשפחות אומנה, התבצרו לפני מספר שנים בכנסיית הבשורה בנצרת וזעקו משם לעזרה. סיפורם התפרסם בכל אמצעי תקשורת אפשרי ואף באמצעי התקשורת העולמיים מכיוון שהפרשה כמעט הביאה לתקרית בינלאומית.

השבוע הוקרן בערוץ 2 סרט על משפחת חביבי ושמו 'הבשורה ע"פ חביבי'. הסרט מתאר את מצוקתה של המשפחה, את מצבה הכלכלי הקשה, את הפשע המאורגן של רשויות הסעד בישראל ואת אזלת היד והאטימות של שאר מערכות השלטון בישראל כלפי משפחות חלשות. אטימות שהובילה את המשפחה, בצעד של יאוש, לברוח אל הרשות הפלסטינאית ולהסתתר שם מפני הצוררים הנאציונל סוציאליסטים של משרד הסעד.

פקידת הסעד הקלוקלת תמר ישראלי מלשכת הסעד בנתניה ועובדת הסעד הכושלת מרים פיירברג שמכהנת כיום כראש עירית נתניה, ואשר דרדרה את העיר נתניה לתהומות ולשיאי פשיעה בלתי נתפסים, שתיהן יחד חברו יחדיו ורדפו את משפחת חביבי ללא רחם.

הטרמינולוגיה החולנית של עובדות הסעד

רשויות הסעד טענו כי המשפחה "לא שיתפה פעולה" וסירבה לקבל "טיפול" ממשרד הסעד. ברצוננו להדגיש כי לעובדים סוציאלים יש טרמינולוגיה חולנית ומעוותת לגבי שני המושגים הללו.

המושג "שיתוף פעולה" בטרמינולוגיה הנכונה משמעו עבודה משותפת של כל הצדדים שבבסיסה קיים אמון הדדי והסכמה משותפת של שני הצדדים לאופן הטיפול.

המושג "שיתוף פעולה" בטרמינולוגיה של משרד הסעד משמעו כח ושליטה, קרי כפיה על הנזקק לבצע את מה שהעובדים הסוציאלים פוקדים עליו לעשות, שאם לא יעשה כן ילדיו יילקחו ממנו לצמיתות.

אודליה חביבי – נערה ללא עבר פלילי, נכלאה במוסד לעברייניות של משרד הסעד במסגרת הליך "טיפולי"

המושג "טיפול" בטרמינולוגיה הנכונה משמעו סיוע למשפחה הנזקקת בדמות סיוע כלכלי, סיוע במציאת עבודה, סיוע בדיור, סיוע במסגרות קהילתיות לילדים, סיוע בלימודים ועוד.

המושג "טיפול" בטרמינולוגיה של משרד הסעד משמעו הפעלת מנגנון עונשין נגד המשפחה והילדים. מנגנון ענישה זה מתבטא באמצעי הכפיה הבאים: אבחונים פסיכו דיאגנוסטיים של הילדים על מנת לתייג אותם כילדים בעיתיים ולחסום בפניהם את האפשרות לקיים אורח חיים נורמטיבי בשל הרבב הגדול שהדביקו להם מסמכי האבחון המזויף, הלעטת הילדים בסמים פסיכיאטריים ממכרים אשר משבשים את מוחם ומדרדרים את התנהגותם, כליאת הילדים במוסד סגור, תיוג הילדים כילדים ש"התעללו" בהם ואז הם עצמם לא יוכלו להיות הורים משום שעובדים סוציאלים גורסים כי ילד ש"התעללו" בו הוא ילד שיהפוך בעצמו למתעלל, תיאוריה שאגב הופרכה במציאות.

כך מספרת הבת אודליה חביבי איך "טיפלו" בה רשויות הסעד:

"… אני לעולם לא אשכח שחטפתם אותי למקומות אפלים וקשים כמו מסילה וצופיה שזה מתאים לעברייניות. עד היום יש לי סיוטים מהמקומות האלה בעזרת ה' התביעה שאני מכינה לכם היא מן הקשות ביותר נגדכם וכל מי שרושם נגדנו אין לכם מושג מה עברנו ואם הגענו למצבים כמו ללכת לרמאללה אז סימן שפה מתעללים ואני ראיתי איך מפוצצים את הבית על הוריי בקיצור אישית לי ברמאללה היה טוב. שם לפחות לא חטפו אותי למוסדות של נרקומניות אדוני ישמור איזה דברים יש שם במוסדות האלה…."

צ'ארלס דארווין היה מתהפך בקברו

מיכה לינדנשטראוס

משפחת חביבי, כמו משפחות עניות רבות המהוות טרף קל לעובדות הסוציאליות, הוגדרה כמשפחה "מזניחה" ונרדפה ע"י רשויות הסעד באכזריות רבה.

בעוד שהאבולוציה לא משתנה מדור לדור אלא רק לאחר מליוני שנה, החליטו עובדות הסעד לעטות עליהן את גלימת האלהים וקבעו על דעת עצמן שהאבולוציה משתנה לאחר 50 שנה. כך הן החליטו כי טובת הילד לפני 50 שנה לא מתאימה לזמנים שלנו, וכיום הן מכריזות, כי נולדה מוטציה חדשה של "טובת הילד".

במוסף 'שמחת תורה' של ידיעות אחרונות אשר יצא לאור ב-29 בספטמבר 2010 מתאר מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס שמתעלם ממצוקת ילדי ישראל את ילדותו:

"…היינו כל כך עניים עד שלא עלה בידי הוריי לשלוח אותי לגן ילדים. מעולם לא ביקרתי בגן. בגדים מעולם לא קנו לי, לבשתי ונעלתי את מה שאנשים טובים נתנו לי, ומעולם לא היו לי צעצוע או משחק. החבר היחיד שלי היה צב שאבי מצא באזור הירקון והביא לי בקופסת נעליים…"

אם מיכה לינדנשטראוס היה חי היום באותם תנאים, סביר להניח שהיה נלקח מהוריו ונכלא במוסד סגור בשל "הזנחה רגשית וחינוכית של ההורים" על פי המוטציה החדשה של "טובת הילד".

הזמר שלמה ארצי

הזמר שלמה ארצי מתאר את ילדותו באותו מוסף:

"...כל קיץ בחופש הגדול נשלחתי משכונת רמת ישראל בה התגוררנו, לחודשיים לסבא וסבתא שלי בקריות. ישבתי בתוך אוטובוס אגד דוהר מלא עשן, ונסעתי בתור ילד חילוני בן 7 לקרית ים ג'…"

אם שלמה ארצי היה חי היום באותם תנאים, סביר להניח שהיה נלקח מהוריו ונכלא במוסד סגור בשל "הפקרה ורשלנות פושעת של ההורים", שהרי על פי המוטציה החדשה של "טובת הילד", לא יעלה על הדעת שהורים יתנו לילד בן 7 לנסוע לבד באוטובוס .

עובדי משרד החינוך – שתו לי…אכלו לי…

בתי הספר בישראל עובדים כיום באופן צמוד עם משרד הסעד, ומתפקדים כזרוע ביצועית של משרד הרווחה, משום שהם מחפשים ילדים בסיכון לכאורה ומדווחים על כך למשרד הסעד. תמונה של רבקה מיכאלי בהיותה בכיתה א' מראה כי בכיתתה היו לא פחות מ-44 ילדים (ספרנו). 44 ילדים היו אז בכיתה, בתנאים קשים, ללא מזגנים, ואף מורה לא התלונן על תנאי העסקתו. 50 שנה אחרי, ממוצע הילדים בכיתות בבתי הספר היסודיים ירד ועומד על 28 ילדים בכיתה. למרות שהכיתות כיום קטנות יותר, המורים עברו "מוטציה מלאכותית", הם נהיו מפונקים יותר, יש להם יותר טרוניות והם מתרצים את הישגיהם המקצועיים הדלים בכל מיני גורמים סביבתיים שונים, בעוד שהם עצמם לא אשמים. הסתדרות המורים מודה, במאמר בקישור הזה כי רמת המורים בארץ כיום היא ירודה.

מדוע משרד הסעד מנהל מסע ציד נגד משפחות עניות?

רבקה מיכאלי בכיתה א'

התשובה פשוטה, מדובר במניע העתיק ביותר בעולם: כסף.

תעשיית הוצאת הילדים מהבית היא תעשייה עתירת הון. למעלה מ-5 מיליארד ₪ בשנה מתגלגלים בתעשיית ההשמה החוץ ביתית של הילדים. אנשים רבים מתפרנסים מן התעשיה הזו, בעיקר עובדים סוציאלים. העצומה בקישור הזה מתארת איך מבוזבז כספו של משלם המיסים על תעשיית הוצאת הילדים מהבית.

מרבית הילדים מוצאים מהבית עקב הזנחה לכאורה שנובעת מעוני. ההזנחה היא לכאורה, קרי הזנחה מדומה, משום שהמינוח "הזנחה" עבר מוטציה. מה שכיום מוגדר כ"הזנחה", לא הוגדר לפני 50 שנה כהזנחה. במקום שעובדי סעד יעזרו למשפחה העניה להתאושש ולצאת מן המשבר הכלכלי אליו נקלעה, הם מנתקים את הילדים מן המשפחה ושולחים אותם בטרנספר למוסד סגור או למשפחות אומנה. מסגרות ההשמה החוץ ביתית מקבלות מימון שמן מהמדינה על חשבון משלם המיסים בעוד שהמשפחה העניה אינה מקבלת דבר.

עלות ממוצעת של אחזקת ילד במשפחת אומנה כוללת: תשלום למשפחת האומנה, תשלום החזרי הוצאות למשפחת האומנה וכן תשלומים למאכרים המכנים עצמם "עמותות אומנה". עלות זו עולה למשלם המיסים כ-5,000 ₪ בחודש בממוצע עבור ילד ללא צרכים מיוחדים השוהה באומנה רגילה.

מוטציית "טובת הילד"

שימו לב שמשפחות האומנה מקבלות מימון מלא ממשרד הסעד, ללא צורך להציג תלושי שכר על מצבן הכלכלי, קרי גם משפחת אומנה עשירה תקבל מימון מלא ממשרד הסעד. לעומת זאת, משפחות עניות הפונות למשרד הסעד למתן סיוע, נאלצות לעבור טרטורים במבוכי הביורוקרטיה המתישים, תוך הצגת אינספור מסמכים על מנת לקבל איזו עצם מימונית קטנה, אם בכלל. משפחות עניות רבות הן משפחות עובדות שאינן נתמכות כלל בהבטחת הכנסה, אך השכר הנמוך שההורים מקבלים תמורת עבודתם הקשה מספיק בקושי לקיים את המשפחה ולכן היא מוגדרת כמשפחה עניה עפ"י מדדי העוני המקובלים.

להלן טבלת השוואה המתארת את סל השירותים שמקבלת משפחת האומנה על חשבון משלם המיסים. טבלה זו מבוססת על סעיף 13 בהוראת התע"ס של משרד הרווחה, שנושאה 'טיפול במשפחות אומנה', כאן בקישור הזה.

סוג השירות האם המשפחה האומנת מקבלת שירות זה בחינם? האם המשפחה העניה מקבלת שירות זה בחינם?
משפחתון, פעוטון, גן, צהרון ומעון יום כן לא
ריהוט וציוד לילד כן לא
ביגוד משלים כן לא
דמי כיס לילד כן לא
מימון טיולים ואירועים אחרים בבית ספר כן לא
ביקורים באתרים ומופעים כן לא
כרטיס חפשי חדשי כן לא
טיטולים לתינוקות כן לא
ביטוח שיניים כן לא
כיסוי פגיעות שיניים כן לא
טיפולי שיניים כן לא
2 חוגים כן לא
מנוי לספריה ועיתון נוער כן לא
מימון טיול שנתי בבית ספר כן לא
שיעורי עזר לילד כן לא
ספרי לימוד כן לא
קיטנה כן לא
טיפול פסיכולוגי לילד כן לא
טלית ותפילין כן לא
החזר הוצאות עבור בר מצווה כן לא
מתנת בר מצווה לילד כן לא
שמרטפות לילד כן לא
כסא לילד ברכב כן לא
שכר לימוד במסגרות יחודיות כן לא

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 7 Comments »

אימה וטרור של עובדות סוציאליות ממשרד הרווחה

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יולי 23, 2010


עובדת סוציאלית דופקת לכם בדלת, מה עושים?

אחד התסריטים המבעיתים ביותר הוא התסריט בו מגיעה עובדת רווחה (מכונית פקידת סעד והיא עובדת סוציאלית) לביתכם בליווי משטרה, לעיתים באישון לילה ודורשת מכם לפתוח את הדלת על מנת לראות את ילדיכם. ברוב המקרים לא תדעו מדוע היא הגיעה אליכם, והיא מצידה תעשה הכל כדי להכנס אליכם הביתה, אל תתנו לה להכנס !!! עדיף להתנגד לה עד למצב של אפיסת כוחות נפשית מאשר לתת לה להכנס.

אחת הטקטיקות של עובדי רווחה היא להגיע לבתים בשעות מאוחרות בלילה או בסופי שבוע כדי להוציא ילדים. ומדוע בזמנים כאלו?

  • הם מגיעים בדיוק בזמן שאתם לא מצפים להם, על מנת לנצל את אלמנט ההפתעה, כאשר אתם לא מוכנים וערוכים.
  • הם מגיעים בשעות מאוחרות בלילה על מנת שלא תוכלו להרים טלפון למכרים או לעו"ד שיוכלו להגיע ולעזור לכם.
  • הם מגיעים בסופי שבוע, כאשר בתי המשפט סגורים על מנת שלא תוכלו לעתור נגדם וכך יוכלו להשאיר לעצמם את הילדים החטופים כל סוף השבוע.
  • הם מגיעים מאוחר בלילה, במיוחד כאשר הילדים ישנים, על מנת שתהיה להם סיבה לפרוץ לבית ולראות את הילדים בתוך הבית ולא מחוצה לו, וזאת על מנת שיוכלו לכתוב דוח גם על הבית עצמו.

הנה מספר כללים להתנהגות כאשר עובדים סוציאלים בליווי משטרה מתדפקים על דלתכם:

1. לשתוק

אל תאמרו מילה ואל תנדבו מידע מיותר למעט פרטים יבשים כגון שם וכתובת. זכותכם לשמור על שתיקה, השתמשו בזכות זו. דעו, כי כל מה שתאמרו ישמש מאוחר יותר נגדכם, בדיוק כפי שנאמר לחשודים בסרטי המתח בטלויזיה.

"אבל אין לי מה להסתיר"

בוודאי שיש לכם מה להסתיר, את הפרטיות שלכם. זיכרו ! הם אינם מעוניינים באמת, והאמת אינה מעניינת אותם, הם רק רוצים לקחת לכם את הילדים. עובדי משרד הרווחה הם קבוצה בעלת אינטרס ברור, ויש להם אג'נדה, והם משתוקקים לכל מילה שתאמרו, כדי להשתמש במילים שאמרתם נגדכם, ולא משנה להם בכלל אם התכוונתם למשהו אחר.ובמיוחד, אין לנדב להם מידע על הבעיות שלכם !!!

2. להקליט

תמיד שיהיה ברשותכם מכשיר הקלטה זמין. הקליטו את כל תוכן הפגישה. אם הם מסרבים שתקליטו אותם, הודיעו להם שזכותכם החוקית להקליט, ובמיוחד כאשר מדובר בתוך שטח שהוא שטח פרטי ושייך לכם וזכותכם לעשות בביתכם הפרטי כל מה שתמצאו לנכון, בכלל זה הקלטה.

מדוע יש צורך בהקלטה?

  • להציג את ההתנהלות האכזרית של עובדי הרווחה בהתפרצם לביתכם הן בפני בית המשפט והן בפני התקשורת.
  • הם לא יוכלו לטעון שהייתם אלימים כלפיהם אם יש תיעוד בהקלטה. אל תהיו כעסנים כלפיהם אפילו הם עצמם מתנהגים בוולגריות, וכמובן תעדו זאת בהקלטה.
  • הקלטה מרתיעה עובדים סוציאלים, אשר חוששים שהמהלכים הלא חוקיים שהם נוקטים ייחשפו בהקלטה, ולכן, אם יידעו כי אתם מקליטים,  הם יחששו להגיע לביתכם אלא אם יש להם סיבה אמיתית לעשות כן.
  • הקלטה אף תרתיע את המשטרה מלבצע מעשי אלימות כגון שבירת הדלת או חפצים בבית.
  • הסרטה תוכיח כי הבית אינו מוזנח ותסתור את מה שהן תרשומנה בתסקיר בדבר בית מוזנח ולא מאורגן.

3. אין להכניס אותם ללא צו בית משפט

דברו איתם מעבר לדלת, או מהחלון או צאו אליהם החוצה. נסו לדלות מהם מידע לגבי מטרת בואם, והאם יש הצדקה להכניסם לביתכם או לא. השיחה עימם תהא רק על מטרת בואם ולא עליכם או על ילדיכם.

אל תאפשרו להם להציץ לביתכם או לראות את ילדיכם. סביר להניח שאם הילדים ישמעו את הנקישות בדלת, הם יגיעו לכיוון הדלת, שלחו אותם חזרה לחדרם.

"אנו רק רוצים לדבר עם הילדים שלך"

זה מה שהם עלולים לאמר לכם ובטון מרגיע ונוסך בטחון, אל תיפלו בפתיון. אל תאפשרו להם לשוחח עם ילדיכם ללא נוכחותכם, משום שהם ישאלו אותם שאלות מנחות, ילחצו עליהם "להודות" בדברים שעשיתם ויעוותו את דבריהם. וודאו שהילדים נמצאים עימכם כל העת ואינם מבודדים עימם, זה ישבש את כל התכניות שלהם. המטרה שלהם היא לדלות מן הילדים עדויות בדויות בשיטת הפרד ומשול ע"י הפרדה של הילדים מכם. בנוסף, הם ינסו למצוא "ראיות" מרשיעות בביתכם כגון תכולת המקרר, כמה כלים יש בכיור, איך הבית מסודר, ובשל כך הם מגיעים בהפתעה.

"אז לתת להם להכנס או לא?"

רוב המקרים בהם הם מגיעים לבתים בליווי משטרה אינם מקרי חירום כלל וכלל, ואולם הם מנצלים את הסמכויות הנרחבות שניתנו להם במסגרת החוק על מנת להתפרץ לבתים גם במקרים שאינם מקרי חירום. בשלב ראשון, אם הם מסתפקים בכך שרק תראו להם את הילדים דרך החלון, תוכלו להביא את הילדים אל החלון, אבל שיעמדו ממרחק ניכר מן החלון ומייד החזירו אותם לחדרם. אם אינם מסתפקים בכך אז שקלו את צעדיכם בהתאם למתואר בשורות הבאות.

4. עם מי יש לכם עסק?

אם עובדי רווחה מגיעים בלילה, הם לרוב יגיעו עם אנשי משטרה. דירשו בנימוס את זהותם של העובדים הסוציאלים ושל אנשי המשטרה המתלווים אליהם. אם אתם מתגוררים בדירה ואין חלון בסמוך לדלת הכניסה ואינכם יכולים לצאת אליהם, אז תשאלו לזהותם המלאה מעבר לדלת והקליטו זאת: שמם המלא ותפקידם. הם אינם מרוצים כששואלים לזהותם, אך זכותכם המלאה לדרוש זאת, משום שאולי מדובר במתחזים. מחובתם להראות לכם תג או תעודת זיהוי גם דרך העינית. אם ביכולכם לראות את תגי הזיהוי שלהם, צלמו את התגים הללו. זכותכם המלאה לעשות כן.

5. מהן ההאשמות נגדכם?

עליכם לשאול את עובדי הרווחה לגבי ההאשמות נגדכם. השתדלו להוציא מהם מקסימום מידע והשתדלו לעשות זאת ממש בתחילת השיחה, משום שככל

שיעבור הזמן יקשה עליכם לדלות מהם מידע. נסו לעשות זאת כאשר הדלת סגורה, והם מעבר לדלת, כאשר ילדיכם עדיין אינם נגישים להם, וכמובן הקליטו זאת. ברגע שיראו את

הילדים, הם כבר לא ינדבו לכם מידע. הם ימשיכו לחזור על אותו פזמון בו הם רוצים לראות את הילדים. כל עוד הסיבה להגעה אינה מכילה חשד לביצוע פשע, סרבו להכניסם פנימה.  בכל מקרה, גם אם נכנסו, אל תרשו להם לשהות לבד במחיצת הילדים. אתם חייבים להיות נוכחים כאשר הם מתרועעים עם הילדים.

6. מה לגבי הסמכויות שלהם באותו רגע?

עובדי רווחה ינסו לשקר לכם בנושאים שונים. לעיתים יאמרו לכם כי יש בידיהם צו בית משפט לנוער בעוד שאין בידיהם צו כזה. במידה וקיים צו כזה, דירשו בנימוס לראות אותו. דירשו שיעבירו לכם את המסמך דרך החלון או דרך החריץ של הדלת. לאחר שיעבירו לכם צלמו אותו מייד עם מצלמה או סירקו אותו בסורק משום שיתכן כי לעולם לא תראו יותר את הצו והוא ייעלם להם בדרך מסתורית, במיוחד כאשר הוא אינו חוקי, או נכתבו בו הוראות לא חוקיות. אם מסרו לכם מסמך שאינו צו חתום בחותמת של שופט, הסבירו להם כי המסמך אינו תקף וסיימו עימם את השיחה. אם מדובר במסמך שנראה אותנטי, מיסרו להם כי עליהם להמתין עד שתבררו את הענין עם העו"ד שלכם משום שאינכם בקיאים במינוחים המשפטיים במסמך.

"ואם הם טוענים כי בידם צו זימון לבית משפט?"

לעיתים הם יטענו כי בידם צו זימון לבית משפט, וזאת כדי להכנס ולקחת לכם את הילדים. אין קשר בין זימון לבית משפט לבין הוצאת ילדים מהבית. בכל מקרה בקשו לראות את הצו, שוב דרך החלון או החריץ של הדלת. התאריך של הצו אמור להיות תאריך שהוא מאוחר מהתאריך של היום הנוכחי, משום שזימון לבית משפט לא מתבצע מהרגע להרגע אלא מתייחס לתאריך מאוחר יותר, ולכן הטיעון שלהם לגבי כניסה לביתכם אינו תקף.

שימו לב כי עובדי רווחה בד"כ אינם נוהגים עפ"י החוק הן מתוך אי ידיעת החוק והן מתוך זלזול בחוק. לאנשי משטרה לעומתם יש יותר ידע לגבי החוק וכן הם חוששים מפני תלונות במחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) , ולכן הם לא יפרצו לביתכם אם המהלך נוגד את החוק.

"ומה קורה אם יפעילו צו חירום מטעם עצמם עפ"י חוק הנוער?"

החוק נותן לעובדים סוציאלים סמכויות על, בכלל זה הסמכתם להוציא צווי חירום להוצאת ילדים מהבית גם ללא אישור שופט. צו חירום כזה יש להפעיל רק במקרה של סכנה ממשית לילד, ואולם בפועל הם מנצלים את הפרצה בחוק ומפעילים צווי חירום גם על זוטות, בכלל זה תפירת תיק כנגד ההורים שבנוי על ספקולציות של סיכון רגשי או הזנחה רגשית לכאורה. פעילות זו מנוגדת אף לפסיקתו של השופט אהרון ברק שקבע שיש להוציא ילדים מהבית רק אם קיימת תשתית ראייתית מספקת המצדיקה דחיפות אמיתית.

עוד נקודה, שוטרים אינם יכולים להכנס לביתכם ללא צו חיפוש, לכן, אם אין ברשותם כזה, הם חייבים להשאר מחוץ לבית !!

בהינתן צו חירום, דירשו לדעת מדוע הוא הוצא והקליטו זאת על מנת שישמש אתכם מאוחר יותר בבית המשפט לתבוע את עובדי הרווחה על כי פעלו בניגוד לחוק והפעילו הוראות חירום על מקרים שאינם מקרי חירום. אם עובד הרווחה מתחמק מן השאלה או מציג תשובה לא משכנעת, אל תפתחו לו את הדלת.

שוב, אם הם טוענים קיים חשד כי הילדים נפגעו וילדיכם ערים, הביאו אותם אל החלון או הוציאו אותם החוצה על מנת שיוכלו לראות אותם, אך לעולם אל תכניסו אותם אליכם פנימה הביתה. השוטרים שיווכחו כי הילדים נראים בסדר ולא בוצע פשע, לעיתים נרתעים מלשתף פעולה עם עובדי רווחה ששיקרו להם, במיוחד שוטרים כאלה שאינם מחבבים אותם, ויש כאלה שוטרים. המקרה היחיד בו שוטרים אמורים להכנס לביתכם הוא רק אם נוכחו לראות במו עיניהם כי אכן בוצע פשע. עובדי הרווחה יטענו כי קיים "מצב חירום" המצריך בדיקה בבית ואולם שימו לב, דיווח של שכן על צעקות אינו מצב חירום כמו גם ילד שהגיע עם חבורה לבית הספר רק משום שנפל והמורה דיווחה עליו לפקידת סעד, גם זה אינו מצב חירום !!

7. הם מתוכנתים להוציא ילדים מבית

"הם מתוכנתים להוציא ילדים מבית", זהו ציטוט של פקידת סעד לשעבר שעבדה במשרד הרווחה. לעובדי רווחה אין מצפון, ולכן אין טעם לדבר אל המצפון שלהם, זה לא יעזור. עובדי רווחה פועלים כמו רובוטים משום שדרגים גבוהים במשרד הרווחה מפעילים עליהם שטיפות מח בדמות סמינרים, כנסים, ימי עיון וכו'.

"זה לא הוגן, אנו לא מתעללים בילדים שלנו", "אנו הורים טובים, לא עשינו שום דבר רע", משפטים כגון אלו לא יעזרו ואין טעם לאמר אותם לעובדי רווחה, משום שעובדי רווחה משוכנעים שהם עושים עבודת קודש. במוחם הם בטוחים שהם מצילים ילדים מפני אותם הורים מפלצות, בעוד שאנו יודעים כי קריעת ילד מהוריו על לא עוול בכפם תגרום לו טראומה נפשית בלתי הפיכה לכל ימי חייו. משפט כמו "איך אתם ישנים בלילה?" שייאמר להם אינו רלוונטי, היו בטוחים שהם ישנים טוב בלילה, בהיותם שמחים כי מימשו את טובת הילד…

אל תאמרו להם משפטים כגון אלו שצויינו, אל תאמרו מילה והשתדלו לשמור על איפוק, עד שכמה שניתן לשמור על איפוק בסיטואציה כל כך קשה ואכזרית. אם בכל זאת נכנסו אליכם הביתה,  השתמשו מאוחר יותר בכל המידע הקיים ברשותכם על מנת להיאבק בהם בבתי המשפט ובתקשורת, בכלל זה הקלטות, צילומים וכל תיעוד הקיים ברשותכם.

עובדי רווחה פועלים כמו רובוטים, וכשם שרובוט פועל רק עפ"י פקודות מחשב ואינו יכול להבין שפת אנוש, כך גם עובדי הרווחה. הם אינם יכולים להבין את מה שתאמרו להם, הם אינם יכולים לראות דרכים אחרות משום שהם מתוכנתים להוציא ילדים מהבית.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 10 Comments »

קשר השתיקה סביב הרחקת ילדים מביתם

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- נובמבר 5, 2009


האזינו לרואה חשבון יעקב אליה, אשר כתב את הספר "ילדים רחוקים" ומשוחח עם יעל צדוק בתכנית "השעה האזרחית" ברשת א', על הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת ילדים מביתם ע"י משרד הרווחה.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

ילדים רחוקים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 24, 2009


רו"ח יעקב אליה

ילדים רחוקים

ספר על קשר השתיקה סביב הרחקת ילדים ממשפחותיהם

חברת הפצה – בית עלים, טל. 03-5663959

לפניות ותגובות

eliyayak@smile.net.il

מדיניות הרחקת ילדים ממשפחתם; ממדי הבעיה; הפגמים והכשלים בהרחקת ילדים מביתם; תכליתו של ספר זה.

מדיניות הרחקת ילדים ממשפחתם

מבין כל המדינות הנאורות בעולם, מדינת ישראל היא היחידה כיום, הדוגלת בהשמה חוץ-ביתית שיטתית של ילדים. השמת ילדים בפנימיות במספרים כה גדולים אינו מתיישב עם נורמות נאורות לגידול וחינוך ילדים. גם ההשקעה הציבורית העצומה בפנימיות אינה עומדת בתבחיני העלות מול תועלת. המדיניות הקלוקלת פוגעת פגיעה קשה באיכות חייהם של מאות אלפי אזרחים החיים בתוכנו – ילדים הנמצאים כיום או שהיו בעבר במוסדות ובני משפחותיהם.

מדיניות שחלף זמנה

מדינת ישראל היא מדינה מתקדמת, העומדת בחזית הקדמה והפיתוח בתחומים רבים. מערכותיה השונות של המדינה זוכות להוקרה בבית ובעולם בזכות יכולותיהן שאינן שנויות במחלוקת. ישראל התקדמה כברת דרך עצומה מאז ההתחלות הצנועות של האבות המייסדים בקום המדינה.

מערכת הביטחון כבר אינה עושה שימוש ברובי סטן עתיקים ובמרגמות מאולתרות; לרשותה עומדים לוויינים, טילים ואמצעי לחימה אחרים מן המתקדמים ביותר. במערכת הבריאות כבר אין למצוא מזרקי זכוכית רב-פעמיים כבימים עברו; בבתי החולים נעשה שימוש באמצעים ובהליכים המתקדמים ביותר, ובכל שנה נוספים לסל הבריאות תרופות ואמצעים רפואיים מן החדשים ביותר בשווי מאות-מיליוני שקלים. אין גם לתאר את מערכת הבריאות בימינו ללא חוק זכויות החולה. התעשייה הישראלית הפסיקה להשתמש במיכון עתיק ולרשותה מיטב הציוד והטכנולוגיה. החסמים הבירוקרטיים שהפריעו לפריחתה הוסרו, והיא עומדת בחזית הפיתוח העולמי; מגזר ההייטק נחשב לשווה באיכותו למובילה העולמית, ארה"ב. כך ברוב תחומי חיינו.

אבל מערכת הרווחה מטפלת בילדים בסיכון ובבני משפחותיהם בכלים עתיקים. חוקי הנוער מבוססים על חקיקה מנדטורית. חוק הנוער (טיפול והשגחה), המסדיר הרחקת ילדים ממשפחתם, חוקק בשנת 1960. הנורמות והתפיסות החברתיות המדריכות הליכי הרחקה שייכות לעידן שחלף זמנו. בראשן עומד רעיון שמקורו ב"עליית הנוער" מן השנים שלפני קום המדינה, שלפיו מותר וטוב לשלוח ילדים להתחנך מחוץ לביתם. על-כן החוק הישראלי מאפשר הרחקת ילדים ממשפחתם. אולם האפשרות שהמדינה תעז, ולו למטרות נעלות, לעקור ילד ממשפחתו – חלף זמנה. עלינו למנוע יישום אפשרות זו בעודה באיבה, ולטרוק את הצוהר הנורמטיבי והחוקי שדרכו נכנסת עוולת הרחקת הילדים לבתינו ולמשפחותינו.

כמו בכל המדינות הנאורות, גם בישראל חייב לבוא שינוי תפיסתי ורעיוני בטיפול בהרחקת ילדים. לא עוד הרחקה המונית לפנימיות, אלא טיפול מקיף ועמוק בילדים ובמצוקותיהם בבית ובקהילה. זוהי דעת כל המומחים והעוסקים במקצוע העבודה הסוציאלית. אולם דעת הציבור הרדומה ובית-המחוקקים עדיין לא התעוררו להניע ולבצע שינוי נחוץ ודחוף זה.

לכל גוף חי, כמו גם לכל מערכת אנושית, מחזור חיים משלו – שמבנהו התחלה, קיום והתפוררות. מערכת הטיפול הנוכחית בהרחקת ילדים הנה עתיקה. כפי שיראה ספר זה, היא נמצאת בערוב-ימיה. יש לקוות כי העושים במלאכה יידעו ליצור מערכת חדשה יעילה וצודקת, שתשקף את אהבתנו לילדינו.

כשלי המערכת

ספר זה מציג נושא שהציבור בישראל ממעט להיחשף לו. הספר מבקר את המדיניות הציבורית להרחקת ילדים ממשפחותיהם. מתברר, כי מדיניות זו מתבססת על תפיסות מיושנות ופגומות בעליל. הליכי הרחקת ילדים מביתם סובלים מרשימה ארוכה של כשלים רב-מערכתיים. יש הרואים כשלים אלה בחומרה כה גדולה, עד שהם מכנים את טיפול המדינה בהרחקת ילדים ממשפחתם "התעללות מוסדית".  מתגלה, כי ילדים המושמים מחוץ למשפחה סובלים מתנאי חיים קשים במוסדות. מניתוח נתונים השוואתי עולה, כי בנושאים אלה מדינת ישראל הנה המדינה הנחשלת ביותר מכל המדינות המתוקנות.

משרד הרווחה על גלגוליו השונים הוא האחראי העיקרי לכשלים הרבים המתוארים בספר. התנהלותו הקלוקלת של המשרד נמשכת זה עשרות שנים, שבמהלכן הורחקו ממשפחתם עשרות-אלפי ילדים. מדיניותו הכושלת של משרד הרווחה, וכן החקיקה המיושנת – ויש לומר, הבלתי נאורה – בתחום,  הם שני נושאיו העיקריים  של ספר זה.

הספר ממחיש כי מדיניותן של רשויות המדינה בכל שלבי הטיפול בילדים המורחקים ממשפחתם – ילדים רחוקים מאהבה משפחתית ומתשומת לב ציבורית – כושלת לחלוטין. אולם עבודתנו לא נעצרת בכך: הספר כולל גם הצעות מעשיות מפורטות בתחומי המנהל והחקיקה, שיישומן יחולל שינויים חשובים בכל שלבי הטיפול באותם ילדים רחוקים ויביא לתיקון המצב.

ממדי הבעיה

במדינת ישראל אין שום גוף היודע בוודאות את מספרם של כלל הילדים החיים מחוץ למשפחתם. אומדנם מגיע לכשבעים וחמישה אלף ילדים. מרביתם של ילדים אלה חיים במסגרות פנימייתיות. ילדים אלה מהווים קרוב ל-5% מכלל הילדים היהודים בארץ. זהו שיעור עצום, המוערך כגבוה פי עשרה ויותר מן המספר היחסי המקביל במדינות מערביות אחרות. קשה לאתר את כל הסעיפים התקציביים שמהם מוקדשים כספים לצורך זה. אולם ההשקעה הציבורית הישירה בהחזקתם של אותם ילדים במוסדות מגיעה לפחות לכארבעה מיליארדי ש"ח מדי שנה!

אוכלוסיית הפנימיות בארץ היא רבגונית, והמחסור בנתונים אמינים מקשה על הבנתה ותיאורה. מבחינה מעמדית, אוכלוסיית רוב הפנימיות היא הומוגנית וחלשה. בארץ פועלות בסך הכל כ-450 פנימיות, המפוצלות בין בעלויות רבות, חלקן פרטיות. רוב הפנימיות נוסדו בשנים שלפני קום המדינה או מייד לאחר מכן. השהייה בהן כלל אינה מתיישבת עם הנורמות המקובלות לגידול וחינוך ילדים בשנות האלפיים. להיפך: טובת הילד דורשת את גידולו בסביבה ביתית אוהבת וחמה.

מזה שנות דור ישראל מובילה בעולם בשיעור הילדים שהורחקו ממשפחתם ביוזמת משרד הרווחה. תנאי חייהם במוסדות הנם קשים. על-פי אומדן, בכל שנה מורחקים ממשפחתם ביוזמת משרד הרווחה כ-5,000 ילדים. רוב מוחלט של ילדים אלה מושם בפנימיות, אף כי אין עוררין כי זהו הפתרון החוץ-ביתי הפחות רצוי עבורם. מיעוטם של הילדים מושם במשפחות אומנה ובאימוץ. ועדות ציבוריות כבר המליצו לעגן בחוק או בנוהל מדרג חדש, שלפיו פתרונות השמה יחלו בקרב המשפחה המורחבת של הילד או באומנה, ופנימיות יהיו מפלט אחרון.

ייתכן שיש צורך להרחיק מספר מצומצם של ילדים מביתם בכל שנה, אולם מקומם במשפחה המורחבת או באומנה. רעיון העיוועים שלפיו מותר להרחיק ילדים לפנימיות – אלפי ילדים בכל שנה – אחת דינו: להיעלם מן הציבוריות הישראלית.

השמת הילדים בפנימיות מבוצעת על-ידי משרד החינוך או משרד הרווחה, בתיאום חלקי בין המשרדים. בחלק גדול מן הפנימיות שוהה ציבור ילדים מעורב, שחלקם הופנו על-ידי המשרד האחד וחלקם על-ידי האחר. יחד עם זאת, ההבחנה בין שתי האוכלוסיות היא מלאכותית; הילדים מושמים בפנימיות על-ידי משרדי החינוך והרווחה מסיבות דומות. תיקצוב החזקתם של ילדים בפנימיות על-ידי משרדי ממשלה שונים, באמצעות סעיפי תקציב נפרדים, מערפל את תמונת המצב ומונע אפשרות לבסס מידע מלא על מספרם של ילדים בסיכון המושמים מחוץ לבית.

הטיפול הלקוי בהשמת ילדים מחוץ למשפחתם ניכר כבר בשלב הדיווח על ילדים נפגעי עבירה. על-פי התיקון לחוק העונשין (חובת דיווח), מאז 1989 חלה על כל אזרח בישראל החובה לדווח לרשויות המדינה על כל סוג של חשד לפגיעה בקטינים או הזנחתם בידי האחראים להם. בעקבות שינוי חקיקתי זה, גדלו הדיווחים על חשדות לפגיעה בקטינים משנת 1989 ועד לתקופה הנוכחית ב-1,000% בקירוב. דיווחים אלה מטופלים בעיקר על-ידי פקידי הסעד לחוק הנוער. אין כל פלא, כי ריבוי הדיווחים עקב חקיקה ייחודית – ובעייתית – זו, גורם לשטחיות ושרירותיות בטיפול בדיווחים המתקבלים, לעומס על המערכות להגנת הילד בארץ עד כדי שיתוקן ולסרבול הטיפול. מערכות הרווחה כושלות בהפרדת המוץ מן התבן ואינן מסוגלות להתמקד במקרים החמורים, שאכן דורשים התערבות. חובת הדיווח הכללית אף הגבירה ביתר שאת את מעורבותן היזומה של רשויות המדינה באוטונומיה המשפחתית ומציבה את מדינת ישראל כמובילה – או שמא יש לומר הנחשלת – מבין מדינות המערב בתחום רגיש זה.

הפגמים והכשלים בהרחקת ילדים מביתם

הפגמים והכשלים בהליכי הרחקת ילדים מביתם על-ידי מערכת הרווחה רבים מספור, ונזקם בלתי ניתן למדידה. לאורך שנים, הגוף המופקד על הרחקת ילדים ממשפחתם מכונה  ועדת החלטה. ועדות אלה הומצאו על-ידי משרד הרווחה לפני עשרות שנים ופועלות ללא כל מעמד בחוק. כנסת ישראל לא הסדירה את הנושא מעולם, ואלפי ילדים מורחקים ממשפחתם בכל שנה מכוח החלטות שרירותיות. בית-המשפט לנוער מאשר מעשה שגרה לאחר מעשה את הכרעות ועדות ההחלטה.

למתכונת פעולתן של ועדות ההחלטה אין אח ורע בשום מדינה אחרת בעולם. רובם המוחלט של הילדים שמורחקים ממשפחתם על-פי החלטות ועדות ההחלטה לא נשאלים כלל לדעתם בנושא, אף-על-פי שמדובר בהחלטה הגורלית ביותר לחייהם. מתברר, כי רבים מן הילדים הללו אינם מוגדרים אפילו כילדים בסיכון גבוה. הכשלים המשפטיים והמנהליים הרבים הנשנים בפעילות ועדות ההחלטה נדונים בפירוט ובהרחבה בספר זה. ניתוח הליקויים מגלה, כי בוועדות ההחלטה מתקבלות החלטות גורליות באופן שרירותי מעיקרו.

המדינה הסמיכה פקידי סעד לחוק הנוער לטפל בהרחקת ילדים ממשפחתם. לפקידי סעד אלה ניתנו סמכויות מרחיקות לכת, כמעט בלתי מוגבלות. בה בעת, אין כל חוק מסגרת הקובע את הכישורים הנדרשים מפקידים אלה או את דרכי מינויים לתפקיד רגיש ורב-אחריות זה.

פקידי הסעד הם עובדים סוציאליים שהכשרתם מתמקדת במישור הטיפולי; אולם בהשמת ילדים מחוץ למשפחה עיקר פועלם חל במישור משפטי. בין היתר ניתנו לפקידי הסעד סמכויות משפטיות להוציא צווי חירום להרחקה מיידית של ילדים ממשפחתם על-פי שיקול דעת בלעדי. קורה שילד מורחק בכוח, בליווי שוטרים, תוך הטלת איפול מלא על הליך ההרחקה מצד רשויות המדינה. הליך ההרחקה בצווי חירום מאושר כמעט ללא כל יוצא מן הכלל, בדיעבד, על-ידי ועדות החלטה. מכאן, שהוא חף מביקורת, פיקוח ובקרה יעילים. הרחקת ילדים בדרך קשה זו משאירה חותם בנפשותיהם של הילד ובני משפחתו.

העילה הנפוצה העולה בפי פקידי הסעד להרחקת ילד ממשפחתו היא, כי ההורים מתעללים בילד. אבל מתברר שרובם המוחלט של "ההורים המתעללים" אינם עומדים לדין, קל וחומר אינם מורשעים, בגין ביצוע התעללות כלשהי.

באורח קבע, משרד הרווחה נוהג לחפות על ההליך ולמנוע בכל מחיר את חשיפת הכשלים המתרחשים תוך הרחקת ילדים ממשפחתם. למרבה האירוניה, עד היום אין ולו תלונה אחת שהוגשה למשרד הרווחה כנגד פקידי הסעד לחוק הנוער או ועדות ההחלטה – ונמצאה מוצדקת. עובדה זו ממחישה את עומק חוסר האונים של משפחות הילדים במאבקן מול ההתנהלות הכוחנית והנוקשה של מערך הרווחה.

יש לדעת שמקצוע העבודה הסוציאלית הוא מקצוע נשי ברובו, כמקצועות חינוכיים וטיפוליים אחרים דוגמת הוראה וסיעוד. השכר הנמוך יחסית המשולם לעובדי הרווחה במערכת הציבורית מבטא בין היתר את המעמד הנמוך שממנו סובלים עיסוקים אלה בחברתנו. כולנו נצא נשכרים משינוי חברתי עמוק, שיעלה את קרנם של מקצועות אלה, יגרום לשינוי סולמות השכר ויביא גם למשיכתם של גברים, המתפקדים עדיין לעתים קרובות כמפרנסים ראשונים, לשירות המקצועי ולעיסוק במקצועות הטיפוליים – בשיעור שישקף את חלקם באוכלוסייה.

נאמר עוד על עובדי מערכת הרווחה כי למעט בודדים, הם באים למקצועם מתוך תחושת שליחות ונושאים שאיפה לתיקון עולם. אולם המבנה והנהלים של השיטה הנוכחית להרחקת ילדים ממשפחתם מעודדים דווקא את הנטיות הכוחניות – שתלטנות, אדנות והצדקה עצמית מערכתית.

רוב הילדים המורחקים ממשפחתם מגיעים ממשפחות עניות. פקידי הסעד ומשרד הרווחה שבים וטוענים כי אין ברירה אלא להרחיק ילד ממשפחתו עקב מחסור בשירותים קהילתיים. מספר עצום של ילדים מושם כך מחוץ למשפחה עקב מחדל של מערך הרווחה, המשמש באורח מקומם כעילה להרחקה. מדיניות מעוותת זו נמשכת כבר עשרות שנים ומתנהלת למרות מדיניות הממשלה, הקובעת כי משרד הרווחה הוא הגוף האחראי על פיתוח שירותים קהילתיים מספקים. אי-יעילותה של המדינה בטיפול באוכלוסיית הילדים המדוברת בולטת שבעתיים נוכח העובדה, כי ישראל מובילה את המדינות המפותחות בהקצאת משאבים ציבוריים ביחס לתל"ג עבור ילדים המורחקים למוסדות. ראוי להפנות מייד את כספי הציבור לסיוע לילדים דווקא בקהילה, מקומם הטבעי והטוב ביותר על-פי כל מדד.

אולם בעת כתיבת שורות אלו תומך משרד הרווחה בהצעת חוק המעודדת השמת ילדים מחוץ למשפחה. על-פי הצעה חוק זו, שעברה בכנסת בקריאה ראשונה בחודש דצמבר 2005, המדינה תהא חייבת לספק את המשאבים הנחוצים לכל ילד שהרשויות המופקדות, דוגמת ועדות ההחלטה, תקבענה את הרחקתו ממשפחתו.

במקום לפתח שירותים קהילתיים, יזם משרד הרווחה החל משנת 1993 את הקמתם של תשעה מרכזי חירום, הפועלים כמוסדות נעולים לצורך אבחון וקבלת הכרעות משפטיות. הכשלים הרבים המלווים את פעילות מרכזי החרום מפורטים בהרחבה בספר. בפועל, מרכזי החרום הם במקרים רבים מוקד ל"התעללות מוסדית" בילדים השוהים בהם ובהוריהם.

רוב הילדים המורחקים מועברים לפנימיות. תנאי החיים ברוב הפנימיות בארץ קשים ביותר. התפקוד הלקוי של פנימיות, ובעיקר אלו שבאחריות משרד הרווחה, מתבטא בהתנהגות החוסים בהן ומתגלה בצורות שונות, כמו: תקיפות והפקרות מינית, הישגים לימודיים נמוכים מאוד, בריחות, אלימות קשה, שימוש באלכוהול וסמים, גניבות, מחשבות אובדניות ואובדנות. על-פי בדיקות שבוצעו בפנימיות שבאחריות משרד הרווחה, חלה החמרה עקבית בתפקוד הילדים על-פי כל המדדים ולאורך כל השנים האחרונות. זכויותיהם של ילדי המוסדות אינן מעוגנות בחקיקה. הכשלים בטיפול באותם ילדים הם מגוונים וכוללים, בין היתר, הפרדת אחים ונדידת אחים בין מוסדות השמה, אי-טיפוח קשר עם ההורים המולידים, מחסור בטיפולים פסיכולוגיים, העדר פיקוח, שימוש בענישה גופנית, העדר ערוצי תלונה אפקטיביים, העדר מעקב ותיעוד, תחלופה גבוהה של מדריכים והעדר דרישות פורמאליות לתפקידי הדרכה. וכמו להוסיף מכה על חבורה, מתברר כי יכולתם של בוגרי הפנימיות להסתגל לחיים עצמאיים לאחר סיום השהייה בפנימיות לוקה באורח קשה על-פי כל המדדים.

ילדים המועברים למשפחות אומנה סובלים גם הם מקשיים רבים. הליקויים בנושא זה נובעים מסיבות שונות, כמו: העדר כמעט מוחלט של חקיקה, קשיים באיתור אומנים והכשרתם, העדר תחושות יציבות ושייכות בחיי הילד, הקשר הסבוך בין האומנים והורי הילדים ודילמת הנאמנות הכפולה של הילדים לאומנים ולהורים.

שירות האימוץ במשרד הרווחה הוא הגוף היחיד המורשה לעסוק באימוץ בארץ. תחום האימוץ בארץ סובל אף הוא מכשלים משפטיים ומנהליים שונים, כמו: סמכויותיהם מרחיקות-הלכת של פקידי הסעד, העדר פקוח ובקרה והימשכות ההליכים המשפטיים.

לא זאת אף זאת: הגופים הממשלתיים, הציבוריים והפרטיים בישראל המטפלים בילדים בסיכון פועלים ללא תיאום ביניהם וללא ראייה מערכתית כוללת. בכך נגרם ביזור מיותר, תוך פגיעה קשה ביעילות הטיפול. ועדות וגופים ציבוריים כבר המליצו על הקמתה של רשות ממלכתית לטיפול בילדים בסיכון.

החוסרים בחקיקה עדכנית, שתסדיר באופן משביע רצון, צודק, חומל ויעיל את הטיפול בהרחקת ילדים ממשפחתם, זועקים לתיקון. החקיקה בישראל המסדירה הרחקת ילדים ממשפחתם נשענת על תפיסות חברתיות שאבד עליהן הכלח. היא ארכאית, חסרה, סובלת מכפילויות ובלתי-עקבית. זכויותיהם הבסיסיות של ילדים במוסדות ההשמה אינן נשמרות. למרות ההתרעות הרבות שהושמעו חזור והשמע לאורך זמן על-ידי ועדות ציבוריות, בתי-המשפט ושופטים, חוקרים וגופים אחרים, עדיין לא הוחל בחקיקת חוק ילדים ישראלי מקיף ומתוקן, הדרוש כל-כך. הצעות חוק מתוקנות כבר גובשו; קיימות בעולם דוגמאות לחקיקה מתקדמת, שניתן לאמצן לצרכינו. על בית-המחוקקים לעשות מעשה – ומייד.

בין השינויים החיוניים בחקיקה חייבים לבוא בדחיפות הנושאים הבאים:

  • הפסקת ההשמה הגורפת בפנימיות והסטת התקציבים הציבוריים לטיפול בילדים בסיכון – בקהילה.
  • ביטול ועדות ההחלטה והעברת ההכרעה המעשית על גורל ילדים לידי שופטים, תוך העמדת ייצוג משפטי למשפחות במקרה הצורך.
  • צימצום חובת הדיווח על-פי חוק העונשין.
  • איסור הרחקת ילדים שאינם בסיכון גבוה, או בעילת מחסור בשירותים בקהילה.
  • ביטול סמכויות פקיד הסעד להוציא צווי חירום לפני החלטת הרחקה בבית-משפט.
  • ביטול האיפול המלא המוטל בבתי-המשפט לנוער ופתיחתם לביקורת, תוך שמירה קפדנית על צנעת הפרט.

חלק ניכר מן הכשלים המערכתיים הנדונים בספר הנם ייחודיים למדינת ישראל. מאות-אלפי אזרחים כבר נפגעו קשות כתוצאה מן המדיניות הציבורית שחלף זמנה ומהעדר חקיקה נאורה. בבתי-המשפט לנוער מוטל איסור פרסום אוטומטי וגורף על ההליכים. כתוצאה מכך, פסקי הדין אינם פתוחים לביקורת ציבורית ועיתונאית. כל ניסיון למצוא מידע בנושא השמת ילדים במוסדות משרד הרווחה נתקל במסך עבה של חשאיות המסתיר את ההליכים. הנה כי כן, אין בנמצא פרסום ביקורתי ומקיף כלשהו שיצא לאור בתחום זה. כתוצאה מכך, הציבור הרחב שרוי בחשכה ביחס למצב העגום ולליקויים אין-ספור בתחום חשוב זה. חוסר המודעות הציבורית לעובדות מפתח בתחום הוא כה בולט, עד כי אפילו העוסקים בהשמת ילדים במוסדות, כמו שופטים, פסיכולוגים, אנשי אקדמיה, אנשי תקשורת, פוליטיקאים, עורכי-דין ועובדים סוציאליים לוקים לעתים בחוסר ידע מסוכן.

תכליתו של ספר זה

מטרתו הראשונה והאחרונה של ספר זה הוא בירור האמת באמצעות שיח ציבורי. אולם התעוררות שיח פתוח על ילדים רחוקים אינה מספקת. ידיעת האמת מחייבת לפעול על פיה. אין להכחיש כי יהיה זה עונג צרוף לראות את הסתלקותה המוקדמת של מדיניות שגרמה עוולות קשות למאות אלפי אזרחים. אולם פנינו לעתיד, ועל-כן לא הסתפקנו בחקירת הקיים. הספר כולל גם הצעות מפורטות לתיקון מרבית הכשלים המערכתיים המתוארים בו.

אנשי מקצוע מתחום העבודה הסוציאלית או המחקר החברתי האקדמי אולי היו מביאים לחיבור כמו זה שלהלן את ניסיונם והכשרתם המיוחדת, כולל התנסות ישירה בעבודה עם אוכלוסיית ילדים בסיכון. ספר זה נוקט גישה אחרת: הוא מהווה ביקורת אישית ואזרחית עצמאית על מדיניות השלטון. לכן, עיקר העבודה בחיבור זה היתה ליקוט המידע לא מן ה"שטח", אלא מכל המקורות הזמינים האפשריים האחרים: דוחות ועדות ציבוריות, ספרות מקצועית, אמצעי התקשורת ובמיוחד העיתונות, מחקרים אקדמיים, פרוטוקולים של ועדות הכנסת ונתונים סטטיסטיים. על-כן, הספר מציג בפרקיו השונים ראשית לכל את הנתונים שנאספו וסודרו, ולאחר מכן את המסקנות הנובעות מעובדות ונתונים אלה וכמובן גם המלצות לפעולה, תיקון הליקויים ושיפור המצב.

זרימה חופשית של מידע וביטויי ביקורת כנגד רשויות המדינה הוא עיקר שבלעדיו אין קיום לממשל דמוקרטי תקין. לא לשווא מהווה חופש הביטוי, על-פי הפסיקה הישראלית, זכות עילאית. בעוד אנו חוסים תחת זכות בסיסית זו, טרחנו לנסח את הביקורת המופיעה כאן במתינות ובריסון, מתוך רצון אמיתי לראות תיקון מהיר למצב העניינים העגום.

הביקורת המופנת בספר כנגד מערך הרווחה נובעת מאחריותם של משרד הרווחה, בכיריו לדורותיהם ועובדי המערכת ליישום המדיניות הציבורית הכושלת. בעלי תפקידים במערך הרווחה יחושו אולי כי הביקורת הרבה בספר אינה מוצדקת. אולם עובדי מערכת הרווחה הם שליחי ציבור המקבלים החלטות הכרוכות בדיני נפשות. הכפפתם לרמה הגבוהה ביותר של ביקורת, פיקוח ובקרה היא בדין ובצדק.

מקורות מידע חשובים

המידע המופיע בספר זה לוקט ממקורות מהימנים רבים, שהחשובים והעיקריים בהם יוזכרו ויתוארו כאן לנוחיות הקורא.

דוחות ועדת רוטלוי – ועדה רוטלוי מונתה ביוני 1997 על-ידי שר המשפטים דאז מר צחי הנגבי. היא נקראה "הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה", בראשה עמדה השופטת סביונה רוטלוי והשתתפו בה למעלה משבעים מומחים. עד תחילת שנת 2004 פרסמה הוועדה שלה שישה דוחות מפורטים, שכל אחד מהם כלל מאות עמודים:

  • דוח מליאת הוועדה: חלק כללי.
  • דוח ועדת המשנה: הקטין בהליך הפלילי.
  • דוח ועדת המשנה: חינוך.
  • דוח ועדת המשנה: הילד ומשפחתו.
  • דוח ועדת המשנה: השמה חוץ-ביתית של ילדים.
  • דוח ועדת המשנה: ייצוג נפרד לילדים בהליכים אזרחיים.

דוח ועדת גילת – ועדת ייעוץ שמונתה על-ידי שר הרווחה הרב שלמה בניזרי בתאריך 27.1.02 לקביעת סמכויותיהן של ועדות ההחלטה. הוועדה מנתה 14 חברים ובראשם ד"ר ישראל צבי גילת. דוח הועדה פורסם בנובמבר 2002.

דוח המחקר של פרופ' בנבנישתי – דוח מחקר של מכון ברוקדייל בנושא ועדות החלטה, בעריכתם של פרופ' רמי בנבנישתי, טלל דולב ואמנון טימר. הדוח פורסם במאי 2001.

דוח ישראל על יישום האמנה בדבר זכויות הילד – דוח מקיף שהגישה מדינת ישראל לאו"ם בפברואר 2001 על אופן יישום עקרונות האמנה הבינלאומית לזכויות הילד בישראל. הדוח נערך בידי טלל דולב ודליה בן רבי בחסות ג'וינט-מכון ברוקדייל.

מאמרה של פרופ' סלונים – מאמר רחב היקף מחודש דצמבר 2004 הכולל מחשבות והמלצות לשינוי מדיניות הרחקתם של ילדים ממשפחתם, מאת פרופ' ורד סלונים וד"ר יצחק לנדר, מן המחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון.

פרוטוקול ועדת העלייה – פרוטוקול ישיבת ועדת העלייה של הכנסת מתאריך 13.3.02. יושב ראש הוועדה היה ח"כ צבי הנדל. נושא הדיון היה הוצאת ילדים מביתם בהסתמך על החלטות ועדת ההחלטה.

ד"ר אסתר הרצוג – אנתרופולוגית, חברת ועדת גילת וראש החוג למדעי החברה במכללת בית ברל. ד"ר הרצוג מנהלת מאבק וולונטרי, חריף, עקבי ורב-שנים נגד מדיניות משרד הרווחה בנושא הרחקת ילדים מביתם. מציגה את עמדותיה בפורומים רבים ובכלל זה בעיתונות.

קטינים בסיכון – ספר מאת כב' השופט בדימוס אלי שרון; השופט שרון היה סגן נשיא בתי-המשפט לנוער, וכיהן במשך שלושים שנה כשופט נוער.

מיתוס גידול הילדים – ספר מאת ג'ודית ריץ' האריס. רב-מכר שתורגם ל-14 שפות והיה מועמד לפרס פוליצר. מסמך פסיכולוגי חדשני, הטוען כי אין קשר משמעותי בין ההתנהגות ההורית להתפתחות הילד ועיצוב אישיותו.

זמן שאול – אסופת מאמרים מאת פרופ' אפרים בן ברוך, ד"ר גבריאל וייל ואחרים. מאמרים אלה דנים בסוגיות קבלת החלטות לגבי ילדים בסיכון, וכוללים דברים פרי-עטם של בכירי משרד הרווחה.

ילדים ונוער בראי המשפט – ספר מאת כב' השופט בדימוס אמנון סטרשנוב.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , | 4 Comments »