הרהורים על משפחה וילדים

על הפרת זכויות הילד והמשפחה בישראל

Posts Tagged ‘בית יתומים’

התקשורת היא אור לילדי הצללים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- מרץ 14, 2010


"אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר", כך אמר לואיס ברנדייס, לשעבר שופט בית המשפט העליון בארה"ב. אמירה זו מדברת בזכות השקיפות ופתיחות המידע לציבור.

ולכן, טובת הילד שעבר התעללות מצד הממסד מחייבת חשיפת עדותו ממקור ראשון באמצעי התקשורת. סעיף 24 בחוק הנוער טיפול והשגחה עוסק בפרסום קטינים שהוגדרו כנזקקים. לאחרונה הגיש ח"כ אלי אפללו הצעה לשינוי סעיף זה כך ש"התיקון" שלו לחוק ימנע מילדים בסיכון להתראיין לאמצעי התקשורת באופן חופשי. הצעתו של אפללו מסכנת את ילדי ישראל. היא מטפחת למעשה את מנגנון ההסתרה של מחדלי משרד הסעד וממוטטת את ההגנה על אותם ילדים שהועברו לחסות המדינה.

ילדים שהועברו לחסות המדינה הם ילדים לכאורה בסיכון שהוגדרו ע"י פקידי סעד כילדים נזקקים מכיוון שהוריהם נעדרי מסוגלות הורית לכאורה לטפל בהם. ילדים אלו שנתונים לחסדם של עובדים סוציאלים, לעיתים קרובות עוברים התעללויות קשות במסגרות השונות של המדינה וחשוב כי עדותם תיחשף בתקשורת משום שעדות זו מגינה עליהם מפני אותם גורמים מפקירים במשרד הסעד.

בהיותם שוהים במוסדות סגורים ללא פיקוח נאות מבית או של העולם החיצון, חשופים הילדים למעשי אונס ואלימות קשים מצד חבריהם או מצד צוות המקום. גם גורמים שעובדים עם משרד הרווחה מודים כי קיימים כשלים רבים במוסדות משרד הרווחה. כך מודה יו"ר אל"י, חניתה צימרין הידועה לשמצה כי קיימות התעללויות מיניות רבות בפנימיות, בעיקר בשעות הלילה. שלווה לייבוביץ, המפקחת על האומנה הצהירה כי הפנימיות בישראל הם דבר נורא שאין לו אח ורע באף מקום בעולם.

דוח המועצה הלאומית לשלום הילד, כפי שצוטט ע"י רותי סיני מעיתון הארץ בשנת 2004 חושף כי: "מצבם של הילדים שמתגוררים בפנימיות שיקומיות וטיפוליות מחמיר והולך, כמעט על פי כל המדדים שנבדקו על ידי משרד הרווחה במשך ארבע שנות לימוד. כך, למשל, בשנת הלימודים תש"ס סבלו 33% מהחניכים מדיכאון וחרדה, ואילו בשנת הלימודים תשס"ג גדל שיעורם לכמעט 43%. שיעורם של החניכים שהתנהגו בצורה אובדנית עלה מ-11% לכמעט 14%". על פי הנתונים, המתבססים על בדיקת מצבם של יותר מ-5,000 ילדים במצוקה שהוצאו מבתיהם ונשלחו לגור בפנימיות "חלה הרעה ב-13 מקרב 14 קריטריונים שנבדקו. שיעור הילדים שסובלים מבעיות בתחום המיני כמעט הוכפל – מ-9.4% ל-17.5%; שיעור השימוש בסמים יותר מהוכפל, והשימוש באלכוהול גדל ביותר מפי שלושה. גם שיעור החניכים שגנבו, ברחו והגיעו להישגים נמוכים בלימודים גדל באופן ניכר".

בהעדר אומבודסמן, אותו גוף בקורת חיצוני המפקח על פעילותו של משרד הרווחה ועל המוסדות הסגורים שלו כפי שקיים בארה"ב ובמקומות אחרים בעולם, משמשת התקשורת כאמצעי בקורת חלופי. אם היא מצליחה להגיע לאותם ילדים מוחבאים, היא מגינה עליהם מפני מעשי התעללות והזנחה באמצעות חשיפת עדותם בפני הציבור. התקשורת גורמת להד ציבורי ומפעילה בכך לחץ על גורמי אכיפת החוק לפעול בעניין.

על מנת לגרום להד ציבורי יש צורך בחשיפת עדויות ממקור ראשון, קרי פרסום הראיון עם הילד הנפגע.

הפרת זכויות הילד באמצעות קונספירצית הדממה

התקשורת מגינה על זכויות הילד, בעוד משרד הסעד מפר אותם באמצעות קשירת קשר של שתיקה וטרפוד עדותם של הילדים הנתונים לחסדיו.

כשם שילד חולה סרטן זכאי לפרסם עצמו, את תמונתו, עם או בלי הקרחת, את קולו ובעייתו על מנת לקבל תרומות, כך זכאי כל ילד במדינת ישראל בכלל זה ילד בחסות המדינה להשמיע את קולו ואת מצוקותיו באמצעי התקשורת על מנת לקבל סיוע מבחוץ. ילדים בחסות המדינה הם ילדים שווי זכויות כמו כל ילד אחר ואסור להתייחס אליהם כאל נחותים ולהפוך אותם לצללים ע"י הדממת קולם במכבש חיסיון כפי שעושה כיום משרד הסעד. ילד ללא קול הוא ילד ללא זכויות.

משרד הסעד, מתעטף באצטלה של חסיון כשנוח לו, וכשלא נוח לו הוא מפר חסיון באופן בוטה. מצד אחד עובדות סוציאליות משתיקות את הילדים החסויים מלחשוף את אשר מעוללים להם בין כתלי המוסד הסגור, ומצד שני הן משפילות ילדים לעיני כל, רומסות את צלמם ומפרות חסיון באופן בוטה. דוגמא בולטת לכך, היא חטיפת ילדים ע"י פקידות סעד למרכזי חירום באמצע יום לימודים. החטיפה מתבצעת באור יום לעיני כל. אל בית הספר מגיע רכב של משרד הרווחה וחוטף את הילד הזועק לעזרה לעיני כל התלמידים. עובדות סוציאליות דוחפות את הילד בכח לרכב בהליך משפיל וברוטאלי הגורם לו נזקים נפשיים קשים ביותר, וכך מופר החסיון באופן בוטה, כאשר כל בית הספר, כולל הורים וילדי כיתות א', עדים להשפלתו בפומבי של הילד, כפי שמובא בעדותה של אם חד הורית מת"א על חטיפת בתה מבית הספר.

גם בתוך המוסד הסגור עצמו מופר החסיון של הילד באופן בוטה, כאשר חבריו לחדר יודעים עליו הכל בשל העדר פרטיות במתקנים מסוג זה. אלה, ילדה שהגיעה למוסד כזה מתארת בעדותה איך בפנימיית טוביה ידעו כל הילדים האחרים שנערה מסויימת מרטיבה במיטה וכל ילד, איזה סמים פסיכיאטרים הוא מקבל.

מה קורה בחו"ל

בארה"ב, ילדים שהועברו לחסותה של המדינה זכאים לפרסם את עדותם באמצעי התקשורת ולחשוף את זהותם, פניהם וקולם, משום שהם ילדים שווי זכויות כמו כל הילדים במדינה. במדינת ישראל, ילדים אלו הם ילדי צללים, חשיפת זהותם לצורך הגנתם, גם בהסכמתם אסורה בחוק וכך הם הופכים למשוללי זכויות בסיסיות.

בבריטניה בוטלו הדלתיים הסגורות בבתי המשפט לנוער, ובתי המשפט הללו פתוחים כיום לקהל הרחב על מנת שתהיה שקיפות ובקורת ציבורית.

מקרים בהם התקשורת הצילה ילדים

מרבית מקרי ההתעללות בילדי מוסדות נחשפו ע"י התקשורת ולא ע"י משרד הרווחה עצמו, וזה מוכיח את נחיצותה החיונית של התקשורת בנושא זה, משום שמשרד הרווחה מסתיר ומטייח מקרים כאלו. נציין מספר מקרי חשיפה תקשורתית שעזרו לילדים חסרי הישע:

  • פרשת אליאור חן. משרד הרווחה החליט להוסיף טרגדיה על טרגדיה ולנתק מאביו את אחד הילדים שספגו התעללות מאליאור חן. משרד הרווחה החליט לשלוח את הילד למוסד לעבריינים חרדים במקום להחזיר אותו לחיק משפחתו. התערבות ערוץ 10 מנעה את הטרגדיה הזו.
  • התעללות במוסד ויצו הדסים – כל ילד הוא מספר. שני ילדים בני 4 ו-6 חשפו בפני התקשורת כי מנהלת מרכז החירום, העובדת הסוציאלית אורלי רובין ממספרת ילדים במקום לקרוא להם בשמם. כמו כן נחשף כי ביום השואה 2009 אשר צריך להיות מוקדש להתייחדות עם זכרם של 6 מליוני היהודים שנרצחו, היא ביצעה מעין אקציה לילדים. אורלי רובין גילתה חוסר רגישות משווע בנושא. דוקא ביום אבל זה היא הפרידה את הילדים באכזריות מהוריהם, הוציאה אותם לרחבה ופיזרה אותם למוסדות פסיכיאטרים ולבתי יתומים ברחבי הארץ.
  • התעללות במוסד נרדים. ילדה שחשפה  בפני התקשורת על מעשי התעללות במוסד נרדים בערד שוחררה הביתה לחיק משפחתה בעקבות הפרסום.
  • התעללות במשפחת אומנה. ילד שחשף בפני התקשורת כי משפחת אומנה במבשרת ציון מתעללת בו באמצעות סמים פסיכיאטרים חזר הביתה לאימו בעקבות הפרסום.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , | 2 Comments »

טובת הילד, האמנם?

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- דצמבר 19, 2009


האם משרד הרווחה אכן מעוניין בטובתם של הילדים או שמא הוא מעוניין בטובתו של המשרד על מנת לצבור הון ושלטון.
אמא ס' שובתת בימים אלו, בגשם ובקור מול לשכת הרווחה בירושלים. אנו מבקשים שמי שמתגורר בירושלים בסמוך לככר ספרא, ורואה את ס', שיאמר לה: שהיא אמא טובה מאוד וראויה ביותר לגדל את ילדיה.
יצחק הרצוג – השב לס' את ילדיה. אמא ס', צרי עימנו קשר.

צפו בקטע מן הסרט היידי בת ההרים כמשל והאזינו לעדותה של אמא ששלושת ילדיה הוצאו מחזקתה ע"י משרד הרווחה ללא שום סיבה מוצדקת, בתכנית "שנינו ביחד וכל אחד לחוד" עם יובב כץ, רשת ב'.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

גסטאפו הרווחה מטבריה

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- נובמבר 27, 2009


גסטאפו – כך מכנה האם ששמונת ילדיה נחטפו ע"י שירותי הרווחה בטבריה באישון לילה. הילדים נענשו ונכלאו במוסדות סגורים של משרד הרווחה, חלקם ברחו משם.

לכתבה בערוץ  1, אמש:

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

עוד על זוועות המוסדות הסגורים של משרד הסעד – הפעם על מוסד בית אפל

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- נובמבר 26, 2009


מוסד בית אפל כיום, בחוץ פרחים, בפנים עשבים שוטים

מוסד בית אפל כיום, בחוץ פרחים, בפנים עשבים שוטים

לאחרונה יצא לי לשוחח עם בחור בשנות ה – 40 לחייו, ובמהלך השיחה התברר כי הוצא מביתו בגיל 3 ע"י פקידי סעד למוסד בית אפל בגן יבנה יחד עם אחיו ושהה שם עד גיל 15. הבחור הוצא מהבית רק משום שמשפחתו היתה עניה וברוכת ילדים ועובדים סוציאלים שכנעו את האב לחתום על מסמכי הסכמה בטענה כי זה רק "לטובתו של הילד", ובבית 3 חדרים זה לא מספיק לילדים…. הוריו היו עולים חדשים. במוסד הופרדו האחים וכמעט לא היה ביניהם קשר.

הבחור גולל בפני את סיפורו על קצה המזלג כשהוא שנוק מדמעות, ואמר לי כי אינו רוצה לשוחח על כך לעולם משום שעדיף לו להדחיק את העבר הנורא מאשר להיזכר בתופת שעבר במקום. הוא סיפר לי על אירועים שהם רק "קצה הקרחון" כדבריו, ונמנע מלתאר דברים איומים הרבה יותר שקרו שם משום הקושי שבדבר. הנה מקצת האירועים הטראגים שעבר:

בתקופה המדוברת, גבי קונפינו, כיום מנהל את מוסד בית אפל, אף הוא היה חניך בבית אפל דאז בניהולו של אדם בשם יעקב יעקובי. המנהל עצמו היה אדם נחמד, לדבריו, אך התעלם מההתעללויות שעברו החניכים במוסד שלו.

סדר היום במוסד היה מאד קשוח וספרטני.
החניכים עברו מדי יום ביומו מכות והשפלה מדי המדריכים. רבים מן המדריכים היו בעצמם נערים בני 17 – 18.
אחד המדריכים, ג'קי שמו, ביצע מעשי אונס סדרתיים בילדים בני 8-9, עליהם היה אחראי. ביתני המגורים היו מלבניים, פרוזדור ארוך עבר במרכז כל ביתן כאשר משני צדיו היו חדרי הילדים, בכל חדר 8 ילדים. בסוף המסדרון היה החדר של המדריך האחראי על הביתן. המדריך האנס היה פותח מדי פעם מעין דוכן סדקית קטן, מוכר לילדים ממתקים בזול מדמי הכיס שקיבלו מהוריהם, קונה את ליבם של הילדים, משמש להם אוזן קשבת ועל הדרך גם אונס אותם. צרחות הילדים הנאנסים נשמעו עד לקצה השני של המסדרון. כולם ידעו אך שתקו. אחת הנערות נכנסה ממנו להריון וכך התגלה המקרה.

הילדים היו משתינים מדי פעם במיטה מפחד וחרדות, המזרונות היו ספוגים בשתן. ילדים שהשתינו קיבלו עונשים כבדים. באחד הימים ילד שהשתין קיבל עונש כבד במיוחד. המדריכה הכריחה את שאר הילדים להשתין לו בפה למען יראו וייראו, טראומה הן לילד עצמו והן לילדים שהשתינו לו בפה.

בגדים חדשים לעולם לא קיבלו למעט במקרה אחד, כאשר הגיעו התורמים למוסד. אז הם היו קונים להם חולצות חדשות, מעמידים אותם בשורה מול התורם דאז, מר אפל, מכריחים אותם לחייך ולהעמיד פני מאושרים, וכאשר היה שואל אותם על המוסד היום תמיד עונים לו כי הם שמחים שנפל בחלקם לגור במוסד כזה.

ילדי המוסד למדו בבית הספר המקומי בגן יבנה, וכל יום אולצו ללכת מספר קילומטרים עד לבית הספר, לעיתים בגשם, בבוץ ובכל תנאי מזג אויר. הם היו יושבים בכיתה, מסתכלים בשקיקה על האוכל שהביאו ילדי המשפחות המקומיות לכיתה, שומעים את המילה "אבא" ו"אמא" מחבריהם לכיתה, חולמים ומפנטזים לחזור הביתה. בית הספר, לדבריו, היה המפלט היחידי שגרם לו להיחלץ לכמה שעות מן הגהינום, משום שרק המקום הזה הקנה להם קשר כלשהו לעולם החיצון, וזאת באמצעות חוויותיהם של הילדים האחרים שחיים עם משפחתם, ושם בעצם הבין לדבריו שהחיים שהוא חי במוסד אינם חיים נורמליים.

מספר פעמים ניסו לברוח מן המוסד, אך ללא הועיל, המשטרה תמיד תפסה אותם. באחד הימים שברו מספר ילדים מן המוסד את חלונות בית הספר על מנת שתגיע משטרה, תוציא אותם מן המוסד ותיקח אותם למקום אחר, מחוץ למוסד, שם יהיה קל להם יותר לברוח, אך גם באירוע הזה נתפסו כולם והוחזרו למוסד.

לכל ילד במוסד היה מספר וכך הוא היה מזוהה. על בגדי הילדים לא היו רושמים את שמות הילדים אלא את המספר שלהם. לעיתים היו מדביקים תווית של בד על הבגד ועליה תפור המספר של הילד. הוא טוען שהוא כילד תמיד הרגיש שהוא חי כמו שחיו בשואה.

לילדים היו כינים באופן קבוע, המדריכים היו מעמידים אותם עירומים בשורה מול המקלחות שנראו לדבריו כמו המקלחות בשואה, מתיזים על ראשם נפט במכשיר של פליט ומן הראש היו יוצאים לדבריו גדודים של כינים. אחר כך היו מסבנים אותם בליפה לבנה גסה שורטת וכואבת, כמו זו בה משתמשים כיום עובדי הנקיון (לא הליפה הצהובה שגדלה בשיחים)

היתה במוסד מלחמת הישרדות קשה, היו הרבה גניבות ואם הוא היה משיג פירות כמו אגס או תפוח, הוא היה חופר בור קטן ומחביא אותם באדמה משום שבחדר היו גונבים לו את זה.

למרבית הילדים היו ציונים נמוכים בלימודים משום שהם לא היו יכולים להתרכז והיו חושבים ומפנטזים כל הזמן על הבית. הוא עצמו ידע את לוח הכפל רק בכיתה ח'.
פעם ב3-4 שבועות היה יוצא הביתה. להוריו לא סיפר על הזוועות במוסד על מנת לא לצער אותם ולגרום להם לרגשי אשמה.

סוף דבר:

מבין בוגרי המחזור שלו במוסד הוא בין היחידים שיצא משם שפוי, רוב החוסים בבית אפל הידרדרו לפשע, זנות ומחלות נפש.
באחד הימים, כאשר היה חייל, הסתובב עם כמה חברים באזור של בתי בושת בתל אביב. שם נתקל בבחורה מוכרת לו. החברים המשיכו למקום אחר אך הוא עצר וחזר אחורה לאזור בתי הבושת לאתר את הבחורה. הוא איתר את הבחורה שעבדה שם כזונה, הבין כי זו אישה שגדלה איתו כילדה בבית אפל. הוא קרא בשמה, והיא הסתובבה. הם בכו אחד על כתפי השני, היא הזמינה לו מונית הביתה ואמרה לו כי אינה רוצה להיזכר יותר במקום הנורא הזה.

השיחה נקטעה משום שהוא לא יכל להמשיך. הוא בכה בכי תמרורים כשנזכר שוב שוב על היותו פעוט בן 3 שוכב לבד במיטה במקום רע ומנוכר, בוכה לחיבוק של אמא ואבא ואף אחד לא שומע אותו והוא לא מעניין אף אחד.

קישורים נוספים:

פנימיות הן גן עדן לפאדופילים

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , | 25 Comments »

בג"ץ בית הכלא – מעט מדי ומאוחר מדי

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- נובמבר 21, 2009


ההחלטה לבטל את הקמת בית הסוהר הפרטי מחדדת את הכשל שבהפרטה המאסיבית אשר פשטה בכל חלקה טובה, על חשבון החלשים ביותר.

אריאנה מלמד | YNET
פורסם:     21.11.09, 08:48

"יעילות אינה בחינת ערך עליון כאשר עסקינן בזכויות האדם הבסיסיות והחשובות ביותר שהמדינה מופקדת עליהן", כתבה נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש כשסירבה לאשר את הפעלתו של בית כלא פרטי. 147 עמודים מחזיק פסק הדין, תשעה שופטים נדרשו להכרעה, ונצחון גדול נרשם לזכותם של עותרים שמאמינים כי אפילו בעידן הניאו-ליברלי הפרוע של מדינת ישראל, אי אפשר למכור בני אדם – גם אם הם אסירים – לחברות פרטיות.

אבל האמירה הזאת מגיעה מאוחר מדי והיא חלושה מכדי להכיל את נזקי ההפרטה החברתית שכבר אכלה כאן כל חלקה טובה במה שהיתה פעם מדינת רווחה, וכבר הפריטה עשרות אלפי בני אדם הנתונים כיום לחסדי הקדשים, עמותות, מלכ"רים והתארגנויות כלכליות אחרות.

לפחות 30 אלף חוסים בישראל: אנשים שעל פי דין צריכים אפוטרופוס לטיפול בענייניהם, והם אנוסים להתנהל הרחק מעינה הבוחנת של המדינה, כקליינטים-מאונס של "עמותות אפוטרופסות". מקבלי הקצבאות שבין החוסים הללו ייפרדו כל חודש מסכומים שעבורם הם אסטרונומיים, בתמורה לשרותי ניהול חייהם: עד 30% מקצבת הזקנה או הנכות שלהם יעשו את דרכם לידיים פרטיות של מתעשרים חדשים, אדוני-מצוקות בחסות החוק. ואלה, כך נדמה, נמצאים בכל מקום.

אפילו אם כל עמותות האפוטרופסות היו מטפלות בחוסים מתוך אמפתיה מוחלטת וכמעט לשם שמיים, עדיין צריך לשאול אם בשמה של היעילות מותר למדינה להתנער מילדים יתומים, מקבלי קצבה של 1,500 שקל לחודש, ולשלוח אותם על פי דין לסקטור הפרטי, שם יגבו מהם 400 שקל לחודש תמורת פגישות עם עובדים סוציאליים, תיאום חוגים וביקורים (מעטים) בפנימיות.

ועוד צריך לשאול, האם בשמה של תורת חיסכון כלשהי חייבים להעביר מעונות למפגרים, פנימיות לילדים בסיכון, הסדרי אומנה, אימוץ חו"ל, סיוע לעולים חדשים, שיעורי העשרה בבתי ספר בפריפריה, ארוחות חמות לתלמידים, בתי אבות לחולים סיעודיים ושלל גדול של שירותים אחרים, לא פחות חשובים ורגישים משלומם ובטיחותם וכבודם של אסירים, לידיים פרטיות? השאלה הזאת כמו האמירה של ביניש, באה ככל הנראה מאוחר מדי. כל השירותים הללו והמון אחרים כבר מצויים בידיים כאלה.

איש אינו יודע כמה חסכה המדינה ועד כמה התייעלה מהפרטת רוב שירותי הרווחה שלה. ההפרטות הללו נעשו טיפין-טיפין, בדומה למכירת נכסי המדינה, ללא קווים מנחים, דיון ציבורי או מבט כולל על אחריותה של של חברה שפעם האמינה בערבות הדדית, לחלשים שבין בניה.

פה ושם היה צורך בתיקונים קטנים בחקיקה, וחברי כנסת מעולם לא מנעו אותם. לפני שהעבירו אותם, לא טרחו להתבונן במציאות חייהם של האנשים להם החוק נוגע. האנשים הללו הפכו למושא עקיף, לאובייקטים שקטים ונוחים במרוץ לחיסכון כספי המדינה. וכרגיל, רק החלשים נפגעו.

על חשבון הקליינטים מאונס

לחוסים אין ברירה. כמוהם כילדים בסיכון שהוצאו מבתיהם, כמוהם כמפגרים ונכים דיירי מעונות וזקנים שמרותקים לפתרונות האחסון שנמצאו עבורם: כולם שיכים כעת לידיים פרטיות, וכולם יכולים במקרה הטוב לקוות כי הידיים הללו טהורות ונקיות. רק בשבוע שעבר נחשפה מעילת ענק במוסד לבני נוער במשולש. את הכספים שהיו מיועדים לחינוכם, רווחתם ואולי אפילו מזונם של אלה שאין להם ברירה, נטלו בעלי המעון לכיסם – במשך שמונה שנים תמימות, עד שנחשפו לבסוף.

זהו מקרה קיצוני כמובן, אבל כאשר מה שאנשים קוראים לו "בית" בלית ברירה הוא גם עסק כלכלי ששואף לגדול ולהתרווח, בסופו של דבר הוא יעשה זאת על חשבונם של הקליינטים מאונס. מנות המזון הזעומות בבתי אבות, ילדים בפנימיות המוצגים כמסכנים הזקוקים לתרומות, נכים שרווחתם כבר מופרטת הלאה ועוברת להיות עניינן של עמותות מתנדבים שוחרות טוב, צוותי עובדים מנוכרים, לא מיומנים ומשוללי זכויות שמתחלפים תדיר במקום בו נדרש קשר רצוף ואמפתיה והבנה – כל אלה מתרחשים בכל פינה במדינת הרווחה לשעבר, והם ימשיכו להתרחש כל עוד מנהלים את חייהם של בני אדם על פי מודל כלכלי נוקשה וחד משמעי.

את הפטנט למדנו מארצות הברית של רונלד רייגן ומאנגליה התאצ'ריסטית. בראשונה כבר הוכח כי רוב מקרי ההפרטה החברתית הסתיימו בכשלון כפול, גם ברמת השירותים שהוענקו לאזרחים וגם בחיסכון, שבסופו של דבר היה כלא היה. מי כמו ברק אובמה יודע זאת, כשהוא מנהל את מלחמת הקיום של נשיאותו סביב חוק הבריאות הממלכתי החדש, מתוך הבנה כי לפחות מקצת זכויותיהם של האזרחים לטיפול רפואי חייב להישאר בידיה של המדינה.

אצלנו אפשר רק לחלום על מהפכה מחודשת בשירותי הבריאות, ואפשר רק להתפלל לחסדי שמיים בנסיון להגדיר זכויות אחרות שהמדינה מצמצמת כל אימת שמתחשק לה. הלא גם בג"ץ הרחום והחנון לא היה מוכן לקבוע שקיצוץ קצבאות למעוטי הכנסה סותר את זכותם של אלה לחיות בכבוד, ונתן יד להתעמרות בעניים, בזקנים ובחולים בשם אותו חסכון מקודש באוצר המדינה.

יעילות אינה הערך העליון, אמרה דורית ביניש, אבל לא אמרה מה כן ערך עליון. קשה מאוד לנסח אותו בעידן ההפרטה, מפני שהוא כבר ערטילאי, בלתי ניתן לכימות ומופשט לגמרי. כשהמדינה המירה את אחריותה לחייהם, רווחתם וחירותם של אזרחיה בצ'קים לעסקים פרטיים, נותר כבודם מאחור, מבויש ומיותם וזנוח. אין לו מחיר – ואולי משום כך גם אין לו כל ערך, בעיני המדינה שממשיכה להפריט את שירותי הרווחה שלה.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , | 2 Comments »

אם חד הורית נרדפת ע"י לשכת הרווחה בכרמיאל

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- אוקטובר 29, 2009


רשת א' תכנית השעה האזרחית

יעל צדוק משוחחת עם רות בר, אם חד הורית מכרמיאל אשר משרד הרווחה מאיים לקחת ממנה את ילדיה.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 3 Comments »

אובדנות בקרב בני נוער החוסים בפנימיות

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 23, 2009


מסמך ועדת החינוך של הכנסת משנת 2007 מציין כי קיים ריבוי יחסי של מקרי אובדנות בקרב תלמידי פנימיות. אל סם מדווחת כי שיעור השימוש בסמים בקרב ילדי פנימיות ומוסדות גבוה פי 3 משיעורם בקרב תלמידי תיכון רגילים.

האם חברות הביטוח לא מכסות מקרי התאבדות בקרב ילדי פנימיות משום שילדים אלו נמצאים בסיכון גבוה לאובדנות?

נער התאבד בפנימיה אך הוריו לא זכאים לפיצויים משום שביטוח הפנימייה לא כיסה התאבדות.

נער אתיופי בן 14 בשם אגננין סהלו היה חניך בפנימית הנוער של משרד החינוך, ויצ”ו ניר העמק-העפולה. הנער נענש על ידי רכז השכבה בפנימייה ונשלח לחדרו. זמן קצר לאחר מכן הוזעק רכז השכבה אל חדרו של המנוח מאחר ודלת החדר הייתה נעולה. משלא עלה בידי הרכז לפתוח את הדלת או ליצור קשר עם המנוח הוזעקו למקום מנהל ומנכ”ל הפנימייה, הוצב סולם בפתח חלון חדרו של המנוח ובמקביל נשלחו אנשי צוות לחפש את המנוח במקום אחר. מדריך שעלה על הסולם ופרץ את חלון חדרו של המנוח, כשעתיים לאחר שנשלח לשם, מצא אותו תלויי באמצעות צעיף מעל מיטתו. למקום הוזעקה ניידת טיפול נמרץ, נעשה ניסיון להחיות את המנוח והוא הובהל לבית חולים העמק בעפולה, אך בשלב מאוחר יותר נמסרה הודעת בית החולים, כי המנוח נפטר.

הנער סבל מקשיי הסתגלות והתנהגות דיכאונית ואובדנית ועובדי הפנימיה שלא העניקו למנוח, תשומת לב מיוחדת, מעקב פסיכולוגי וסוציאלי כנדרש וכיוצ”ב בנסיבות העניין, התרשלו כלפיו באופן שהביא למותו.

בפסק דין מאפריל 2008 קבעה שופטת בית משפט השלום בנצרת, עירית הוד כי בני משפחת הנער אינם זכאים לפיצויים משום שביטוח הפנימייה מכסה תאונות ולא מקרי התאבדות.

ביטוחי חיים שנעשים למשל במסגרת ביטוח מנהלים במקומות עבודה מכסים מקרי התאבדות ובלבד שההתאבדות אירעה מעל שנה מאז יצירת הפוליסה. ביטוח הפנימיה לא כיסה תסריט כזה ולמעשה לא כיסה שום תסריט בו קיים מעשה אובדנות. האם חברות הביטוח במתכוון אינן מכסות מקרי התאבדות משום שהן יודעות כי שיעור מעשי ההתאבדות בקרב ילדי פנימיות גבוה במיוחד?

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , | 1 Comment »