הרהורים על משפחה וילדים

על הפרת זכויות הילד והמשפחה בישראל

פרשת ילדי תימן והתקשורת הישראלית

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- ינואר 27, 2010


סקירת הספר:

Israeli Media and the Framing of Internal Conflict: The Yemenite Babies Affair

(Shoshana Madmoni-Gerber (New York: Palgrave Macmillan, July 2009

מאמר מאת צבי בן דור | העוקץ

את הסקירה אינני יכול שלא להתחיל בסיפור אישי. לפני כחמש-עשרה שנה, בעיצומה של “פרשת עוזי משולם וילדי תימן”, ישבתי עם סבתא שלי ז”ל בחצר ביתה בקטמונים. פתאום היא עברה מערבית לעברית ואמרה “גם לנו קרה ככה”. בהמשך השיחה התברר לי שהאחות הקטנה של אבי שהייתה בת שנה וחצי בזמן שהמשפחה היגרה לישראל, לא נפטרה בעיראק כפי שחשבתי תמיד, אלא נעלמה בבית החולים “עין שמר”, שם של מקום אותו זכרה סבתי היטב. באותו היום לפני חמש עשרה שנה היא סיפרה לי איך היה לילדה חום גבוה. איך היא נלקחה לבית החולים, איך הם הלכו למחרת לשאול עליה, ואיך נדחו בשער בית החולים ונשלחו הביתה בגסות. הילדה, ר’, נעלמה מאז.

יש למשפחה שלי תמונה אחת בה מצולמים סבי וששה מעשרת ילדיו ערב הגירתם לישראל. בתמונה הזאת, היתה נראית ר’ הפעוטה יושבת על הברכיים של אחות גדולה ממנה. אני אומר “היתה נראית” כיוון שבשלב מסוים ריטש מישהו את התמונה והעלים את ר’ ממנה. אולי כמחווה לרשויות המדינה שהעלימו אותה, אבל כנראה בגלל שנולדה לסבי וסבתי בת נוספת, תבדל”א, כאן בישראל, וניתן לה אותו השם בדיוק. בתמונה, שנמצאת אצלי עד היום, נראית הדודה הגדולה שלי שהחזיקה בזמנו את הפעוטה יושבת בזרועות פתוחות שחסר ביניהן משהו. מן חלל ריק כזה שנוצר כמו אחרי שהיו מרטשים תמונה כדי להעלים מנהיג קומוניסטי שסר חינו בסין או בברית המועצות. הצופה לא רואה כלום אבל מבין איכשהו שחסר מישהו בתמונה. יודעי דבר במשפחה שלי ידעו תמיד להגיד שהחלל הריק בין זרועותיה של הדודה שלי הוא הפעוטה שנפטרה. כאשר שמעתי מסבתא שלי שהפעוטה לא נפטרה בעיראק אלא נעלמה בעין שמר ביקשתי לגלות אותה. התברר שזה היה פשוט מאוד. כיוון שכל מספרי שהזהות של אבי והאחים שלו ניתנו באותו יום הם כולם עוקבים. אם כך הסקתי שמספר הזהות של הילדה צריך להימצא על אותה סדרה. לפיכך הזנתי את המספר העוקב למספרו של האח הצעיר ביותר במשפחה למחשב של משרד הפנים. השם שפלט המחשב היה השם של הדודה הנעלמת שלי. ממש ככה, ילדה קטנה שצצה ככה פתאום ובאה לחיינו אחרי עשרות שנים. השם שהופיע בתדפיס השיב אותה לחיים באחת–שם, שם משפחה, מספר זהות. בת-אדם ממש. פתאום התברר כי היא לא נפטרה בעיראק אלא נעלמה בישראל ולא יודעים מה קרה לה. זה היה כאילו בא מישהו ומילא את החלל הריק שבתמונה המרוטשת בדמות חדשה. המישהו הזה היה עוזי משולם: ספק רב, ספק סגן אלוף במילואים, יצור שמנמן חסר פלומת שיער, שנפלה בשל מחלה מסתורית או בשל פעולה מסוכנת בחומרים שהשתיקה יפה להם. אבל ללא ספק טרוריסט מסוכן מוקף בעדת חסידים חמושים המתבצר במצודה מלאה מח'ורעים, דתיים, ביהוד. לאחר שבועות רבים של מצור וכיתור על הבית בו התבצר משולם, פשטו כוחות משטרה ויס”מ על הבית, הרגו את שמעון אסולין בן התשע-עשרה והכניסו את משולם לבית האסורים שם חלה ומצבו הבריאותי התדרדר מאוד.

שושנה מדמוני-גרבר, פרופסור לעיתונות ומדיה באוניברסיטת ספאוק בארה"ב, מספרת מחדש את הסיפור של הרב משולם בספר חדש שיצא לאחרונה בהוצאת פלגרייב-מקמילן המכובדת בניו-יורק. משולם של 1994 הוא אדם כריזמטי מאוד שלא סותם את הפה לרגע ואינו חושש מאף אחד. תימני. לולא היה עסוק בתיאוריות קונספירציה לגבי היעלמם של ילדים תימנים ומזרחים (הוא הקפיד תמיד לדבר על “ילדי תימן מזרח ובלקן”), יתכן שהיה יכול להנחות תכנית אירוח ברדיו או בטלוויזיה, להיות שופט ב”כוכב נולד”, או אפילו לייצג את ישראל באירוויזיון–דברים שתימנים עושים. בשיחת טלפון בינו לבין המפכ”ל אסף חפץ שהוקלטה ושודרה ברדיו הוא נשמע אומר למפקד המשטרה: “אתה רמבו אני קרמבו”. הקרמבו הנלעג הזה, התקשורת השקיעה ימים כלילות בהצגתו כליצן שקרן מגוחך, ובדיונים מעמיקים על האופן בו נשל ממנו שיער גופו, עלה לכותרות בגלל שהעליל על מדינת ישראל שקוויה הכלליים מזכירים עלילת דם מימי הביניים–הוא טען שגורמים בממסד הבריאותי של ישראל בשנות החמישים קשרו לגנוב ילדים מזרחים ולהעביר אותם אל מעבר לים שם אומצו בידי זוגות אשכנזים חשוכי ילדים. מה שמדהים בסיפור הזה הוא שהגם שמדינת ישראל הכניסה את האיש הזה לבית הסוהר על עבירות של אלימות, היא נענתה בעצם לדרישתו העיקרית להקים ועדת חקירה לבדיקת פרשת היעלמם של ילדי תימן. גם אם תיאורית הקונספירציה של משולם לא נתקבלה, ברור היה שהיא ממלאת חור קריטי במידע על היעלמם של מאות ילדים, כולם מזרחים ורובם המכריע תימנים, בישראל בראשית שנות החמישים. חור שנפער ביום בו סירבו בתי חולים להודיע להורים מודאגים שרובם היו אך כמה בימים בישראל היכן נמצאים ילדיהם או היכן נמצאות גופותיהם. חור ששלוש ועדות בדיקה רשמיות ועדה ציבורית לא הצליחו למלא. רופא אחד, ד"ר ליכטיג, ציין ביובש כבר באפריל 1950 כי "קרו מקרים שילדים עזבו את בית החולים מבלי שהגיעו חזרה להוריהם. כנראה נמצאו אנשים זריזים שהיו מעוניינים לאמץ ילדים. ההורים ה'שכולים' חיפשו את ילדיהם ואינם[…] צריך לעשות את כל המאמצים למנוע הישנות המקרים". כפי שידוע המקרים חזרו ונשנו. ברור היום לאחר כל ועדות החקירה, כי רוב הילדים אכן נפטרו, אבל גופותיהם לא נמצאו מעולם, לא נמסרו להוריהם, וברור כי נקברו באופן שאין להגדירו במילה אחרת מלבד זוועה (נוכח חשיבות טקס הקבורה בדת ובמסורת היהודית). מלבד זאת עדיין נותרו כמה עשרות של מקרים "פתוחים" לגביהן אין כל ממצא ודאי שהמאשר שהילד אכן נפטר. כלומר, לפחות לגבי מספר משמעותי של הילדים, האמת נמצאת איפהשהוא בין עוזי משולם לד"ר ליכטיג. וכולם מעלים את השאלה כיצד חברה שלמה שמשתבחת בהיותה "מקלט בטוח לעם היהודי" ומשקיעה עשרות מיליונים כדי ללמוד על גורלו של רון ארד (למשל). עוברת לסדר היום כבר שישים שנים כאשר מדובר במאות פעוטות נעדרים, בין אם חיים ובין אם מתים.

הרב עוזי משולם

פרופסור מדמוני-גרבר מתמודדת בדיוק עם השאלה הזו בספר מרתק העוסק באופן בו טיפלו העיתונות הכתובה והאלקטרונית בפרשת ילדי תימן. כפי שהיא מראה, לולא הטיפול התקשורתי המסוים מאוד שניתן לפרשה, יתכן שלא היו כאן אנשים עוברים לסדר כל-כך בקלות על אירועים כמו היעלמות של ילדים, פשיטה חמושה על בית והרג של נער (יהודי! לא סתם). ואולם למרות שלב הספר עוסק באופן בו טיפלה התקשורת בפרשה, מדמוני-גרבר מספקת גם את ההיסטוריה הבסיסית של הפרשה. היסטוריה שבעבורה מתחילה ביום בו ילדה דודתה חמאמה בן בריא, אותו היום עצמו שבו היא היגרה לישראל ב1949. מדמוני-גרבר פותחת את הספר בסצנה החזקה הזו: האמבולנס שמביא את היולדת חמאמה לראש העין עוצר. האחות שליוותה את היולדת נוטלת את התינוק מבין ידיה של חמאמה ומורה לה לרדת מן הרכב, חמאמה יורדת ובמקום שיושיטו לה את הילד האמבולנס והתינוק נעלמים. בני המשפחה ובהם אביה של מדמוני-גרבר חשים למקום וכל שנותר להם לעשות הוא רק למחות את דמעותיה של חמאמה. הילד נעלם ולא נודע מה קרה לו. מדמוני-גרבר חוסכת מילים בתארה את האירוע הכואב הזה, אבל הקורא יכול לחוש את אבק המעברה מתאבך מאחורי האמבולנס המתרחק מנערה תימנייה בוכייה ולהבין, כי מה שנותר לעשות הוא למלא את החלל שנפער בין האמבולנס המתרחק עם הבן ובין המשפחה התוהה מה קרה לו מאז. כפי שמדמוני-גרבר מראה, האופן בו עסקה התקשורת בפרשה ההיעלמויות, הוא חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה של הפרשה עצמה החל משנות החמישים. כיוון שכך הספר אינו רק ניתוח של הסיקור העיתונאי של הפרשה אלא גם היסטוריה של הפרשה עצמה. עד כמה שידוע לי, זהו המחקר הרציני הראשון הקשור בפרשה המתפרסם כספר (ישנם אולי מחקרים בהיקפים קטנים יותר). ועל כך בלבד יש לשבח את הכותבת, בעצמה עיתונאית בעברה, על האומץ ועל ההשקעה ועל הסיכון הטמון בעיסוק בנושא כל-כך נפיץ.

במובן מסוים יש צדק רב בכך שהמחקר הראשון עוסק דווקא בתקשורת סביב הפרשה כיוון שנושאי ההיסטוריה הזו עצמם–הילדים–אינם בנמצא, ולכן כל שיש לעסוק בו הוא ההיסטוריה של החור הפעור שאיננו נסגר. ענין נוסף לעסוק בו הוא ההקשר הכללי של הפרשה בו היא נידונה והמציאות בה היא נישאת וניתנת. ההקשר הוא ההקשר הרחב של הקונפליקט המזרחי-אשכנזי, והמציאות היא המציאות של הדיכוי של המזרחים בישראל. אלו אינם דברים מובנים מאליהם. מדמוני-גרבר מדגימה כי בניגוד לטענות החוזרות ונשנות שעלו בעיתונות עם השנים כי מדובר באירועים נקודתיים שאינם מתחברים כדי נושא של ממש, פרשת ילדי תימן אינה אירוע מנותק מן ההוויה הישראלית ואינה מאורע שהוא רחוק כל כך מן ההיסטוריה של ישראל עד כדי כך שאין ללמוד ממנו דבר–מעין "פנטאזיה" מזרחית כפי שהתעקשה העיתונות לקבוע. הפעיל התימני (כך הוא מוצג בספר) רפי שובלי, מבטא את המשימה של מדמוני-גרבר יפה: "באופן אישי אני רואה את הפרשה כדרך להלחם על המקום שלי בחברה הישראלית. אני רוצה שהסיפור הזה יוכר. ובתוך כך אני רוצה לפרק את את הנרטיב הציוני שכרגע מונח בבסיסה של החברה הישראלית" (מצוטט בספר בעמוד 191). לו היה מדובר רק בפנטזיה מנותקת או באירוע נקודתי המרוחק מן החברה שנות אור יתכן שהמחקר בפרשת ילדי תימן היה צריך לטפל בה כפי שטיפלו בזמנו ברב עוזי משולם, להכניס לקופסא ולשכוח. ואולם אם, כפי שמדמוני-גרבר טוענת, פרשת ילדי תימן נטועה עמוק בתוך ההיסטוריה של ישראל, האתגר הוא למקם אותה בהקשר הראוי ולאתר את הדינאמיקות הפועלות בתוכה.

בכך טמון הישגו העיקרי של הספר, באופן הוא ממקם את הסיקור של פרשת ילדי תימן בתוך ההיסטוריה הארוכה של השיח התקשורתי סביב נושאים "מזרחיים" בישראל. הספר הוא אריג שלם בו שזורים שלל מקורות ארכיוניים ועיתונאיים, יחד ראיונות עם פעילים, עיתונאים, וחוקרים. התוצאה הכתובה היטב מראה כיצד פעלו בסיקור של פרשת ילדי תימן אותן דינאמיקות תקשורתיות שפעלו גם בפרשות אחרות כמו פרשת "ואדי סאליב"ֿ או "הפנתרים השחורים". מדמוני-גרבר אינה מסתפקת בכך אלא מספקת רקע היסטורי וחברתי נרחב שחושף את הזיקות בין כל פרשה ופרשה. כך מתגלה פרשת ילדי תימן לא כ"פרנויה" מזרחית אלא כפרק חשוב בהיסטוריה החברתית והתרבותית של ישראל שיש לו זיקה חזקה לתחומים אחרים שלכאורה נראים כאילו אינם קשורים. אינני בטוח שאני מסכים עם טענתו המצוטטת בספר של ראובן אברג'ל, לשעבר איש הפנתרים השחורים, כי "משולם שילם מחיר כבד בגלל שניסה [כמו הפנתרים] לאתגר את ההגמוניה האשכנזית בכך שהציב סדר יום המנוגד לה" (מצוטט בספר בעמוד 173). עוזי משולם ככל הנראה לא ביקש לאתגר את סדר היום החברתי בישראל כפי שביקשו הפנתרים לעשות זאת. אך אני מסכים לגמרי עם המהלך של מדמוני-גרבר המשבץ את הראיון עם אברג'ל בספר על פרשת ילדי תימן. כפי שהיא מראה, גם הפנתרים ועוזי משולם באו מאותו מקום בסיפור הישראלי, ואם היה צד זהה בשני הפרשות הוא היה בוודאי באופן בו טיפלה התקשורת בשני האירועים הללו במרכזם עמדו מזרחים. תיאורית הקונספירציה של הרב משולם, מזעזעת ככל שהיתה, באה למצוא חוקיות מסוימת בסיפור שאי אפשר היה לתת לו כל הסבר הגיוני לאמור, איך נעלמו מאות ילדים קטנים ותינוקות. אפשר לומר שגודל ההיעדר של ההסבר ההגיוני הוא שהכתיב את עומק ההסבר שסיפק לו משולם. מדמוני-גרבר משכילה למצוא בסיפור הזה חוקיות אחרת, ממשית יותר שנוגעת לאופן בו הציגה התקשורת בישראל את דוד בן-הרוש, גיבור מרד ואדי סאליב, או כאמור, את הפנתרים השחורים, או קבוצות מחאה מזרחיות מאוחרות יותר. בכל המקרים פעלה אותה דינאמיקה של הגחכה, השתקה, הכחשה, ונידוי. באופן הזה, דרך המעקב אחר הסיקור התקשורתי, מדמוני-גרבר מצליחה לכתוב היסטוריה מזרחית עקיבה וזהו הישג נכבד נוסף של הספר שמסמן הדרך למחקרים אחרים שיש לקוות שיבואו. יש לקוות גם שהמחקר החשוב מאוד הזה יתורגם במהרה לעברית ומכל מקום שישתלב בקורסים השונים הנוגעים ללימודי ישראל.

שושנה מדמוני-גרבר פונה גם מידי פעם לעסוק בשאלות הנוגעות לאופן בו נתפסים התימנים בישראל בכלל. ובהקשר הזה לא יכולתי שלא לגמור את הספר בהרהור על ההיסטוריה הבלתי מפוענחת של התימנים בארץ ישראל המודרנית. מכל הקבוצות המזרחיות זוהי הקבוצה שיש לה ההיסטוריה הכי ארוכה של מגע עם אשכנזים בארץ ישראל למן ראשית הציונות ומאז 1882. מצד אחד, זוהי היסטוריה של שיאים של דיכוי: כמו מחיקת העלייה של  1882, הפרשה של תימני כנרת ופרשות אחרות עליהן כתבתי במקום אחר, או פרשת ילדי תימן ועוזי משולם. מצד שני זוהי בדיוק אותה היסטוריה המלווה במנות גדושות של הערצה אוריינטליסטית מצד המימסד התרבותי הישראלי. התרבות התימנית (המדומינת) היתה צורת התרבות המזרחית הראשונה (והיחידה) שנהנתה ממעמד של "אוטנטיות" בתרבות הישראלית. והרבה לפני כל האחרות “התימניות” הייתה הצורה הלגיטימית היחידה של "אתניות" בחברה הישראלית. הצעד התימני הפך לחלק מריקודי העם בישראל הרבה לפני שהחלו כאן לרקוד ריקודי בטן. המלוואח, היה המאכל המזרחי הראשון שהוכנס למדור הקפואים בסופרמרקטים. והרבה לפני פרוץ הסביח לחיינו כבר התהדרו מאות אלפי ישראלים בעובדה שהם אוכלים ג'חנון או וריאציות אחרות של אוכל עשוי מקמח, שמן, ומיים. מי שייצגו את המבטא העברי ה”אמיתי” היו תימנים. חתונות תימניות היו המקום היחיד שבו ממש התבקשה הכלה ללבוש בגד מסורתי. וכמובן המזרחי היחידי שנלחם בבריטים ובערבים במסגרת חסמבה של יגאל מוסינזון היה תימני. יתכן שהשניות הזו הולידה את הבינאריות הקיצונית בין דמויות כמו משה חובב וראומה אלדר הקריינים לבין עוזי כהן העילג, בין אביגדור קהלני של "עוז 77" לבין עוזי משולם, בין גאולה כהן לדנה אינטרנשיונאל, בין שושנה דמארי על שלל פרסי ישראל שלה לזוהר ארגוב, בין להקת המחול ענבל ל”כנופית הכרם” של רחמים אהרוני וטוביה אושרי, בין אריאל זילבר של "תמוז" לבין זה של גוש קטיף, בין בן-דרור ימיני לסמדר לביא, בין עופרה חזה השכונתית של “אני פרחה”, לבין עופרה חזה הלאומית של “חי” ובין זו לעופרה חזה הבינלאומית של “גלבי”, בין ישראל ישעיהו וישראל קיסר לאילן הלוי איש אש”ף, בין מנשה התימני ליגאל עמיר.

באין חשד אין חקירה אמיתית – מאמרו של בועז סנג'רו מן המכללה האקדמית למשפטים ברמת גן על אזלת היד של ועדות החקירה בפרשת ילדי תימן.

תגובה אחת to “פרשת ילדי תימן והתקשורת הישראלית”

  1. גיל said

    http://www.viddler.com/explore/israsocial/videos/5/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: