הרהורים על משפחה וילדים

על הפרת זכויות הילד והמשפחה בישראל

Archive for 24th ב-יוני, 2009

מהימנותם של ילדים כעדים בחקירות

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 24, 2009


מהימנות זיכרונם של ילדים קטנים היא סוגיה מכרעת בעת בדיקת האשמות בדבר התעללות מינית בילדים האם העדים הצעירים נזכרים באירועים שבאמת קרו להם או שמא ,הם נזכרים באירועים שסיפרו להם עליהם? על הרגישות הנדרשת בחקירת ילדים עדים .

מאמר מאת רס”ר גנדי קפלן (פסיכולוג) | משטרת ישראל

באוגוסט ‎1983 התלוננה ג’ודי ג’ונסון במשטרת העיר מנהטן ביץ’ בקליפורניה, כי בנה הותקף מינית בידי ריימונד באקי, שעזר בניהול גן ילדים, שבו למד בנה. היא האשימה את באקי בביצוע מעשי סדום בבנה, בעודו תוחב את ראש הילד לאסלה, והכריחו לרכוב עירום על סוס. בשנת ‎1985 אובחנה ג’ונסון כבעלת סכיזופרניה פרנואידית חריפה. בשנת ‎1986 מתה ממחלת כבד הקשורה לאלכוהול, אך לא לפני שנקראה להעיד כעדת התביעה הראשונה בשימוע ראשוני, שנערך לריימונד באקי בשנת ‎1984. בעת מותה לא היו התובעים זקוקים לה עוד. ‎369 מתוך ‎400 ילדי הגן, שלמדו באותה תקופה, החלו לספר סיפורים מלאי דמיון ומזרי אימה על שורה של התעללויות מיניות מצד בני-אדם המועסקים בגן הילדים, לרבות מישוש איברי המין, קיום מין אורלי, אונס, מעשי סדום וצילומים בעירום. התקבלו גם דיווחים על טקסי פולחן השטן והשחתת בעלי-חיים, שכולם נערכו בעת הימצאותם של הילדים בשטח הגן.

במשפט חסר התקדים, שבו עמדו חמשת העובדים, ריימונד באקי ואמו, שנמשך שנתיים וחצי, זיכה חבר המושבעים את גברת באקי מכל סעיפי האישום, ולא הצליח להרשיע את ריימונד באקי אפילו בסעיף אחד. למרות זאת, שוחרר באקי רק לאחר משפט חוזר, לאחר שעשה חמש שנים בכלא. מושבעים רבים אמרו, שמהימנותם של הילדים מפוקפקת בעיניהם, מאחר שהמראיינים הובילו אותם במתן עדותם.

במקרה אחר, מייקלס, צעירה שהועסקה בפעוטון, הואשמה באונס ילדים ובתקיפתם בסכינים, במזלגות, בכף עץ ובקוביות לגו, בליקוק חמאת בוטנים מאיברי המין שלהם, בנגינה על פסנתר בעירום ובהכרחת ילדים לשתות את השתן שלה. כל זאת במסגרת שעות פעילות של הפעוטון, ובלי שאיש מעמיתיה לעבודה יבחין בכך. אף שפדופיליה היא תופעה נדירה ביותר בקרב נשים, הורשעה מייקלס בשנת ‎1988 ונשפטה ל‎47- שנות מאסר. זאת,למרות העובדה, שהאשמות היו מוזרות ביותר, ולא התקבלה כל עדות מסייעת מעובדים אחרים בגן. הרשעתה בוטלה, בסופו של דבר, בערעור שהוגש ב‎1993-, עקב תהיות בדבר הדרך שבה גבו ה”מומחים” את העדויות מהילדים עצמם, ובמיוחד עקב החשש, כי הציגו לילדים שאלות מנחות, ועודדו דיווחים על התעללות בדרכים נוספות.

מקרים אלה העלו על הפרק את הסוגיה בדבר עדותם של ילדים קטנים. האם העדים הצעירים נזכרים באירועים שבאמת קרו להם, או שמא זכרו אירועים שסיפרו להם עליהם. שאלה מובילה אחת, בדרך-כלל, אין בה די כדי לשנות את זכרונו של הילד הקטן. ואולם, שאלות מובילות, שנשאלות שוב ושוב, יכולות בהחלט להשפיע, במיוחד כאשר התחקור נעשה זמן רב לאחר האירוע. מאחר שילדים פתוחים מאוד להשפעת אחרים, ולא תמיד מסוגלים להבחין בין עובדות לבדיות, הדיוק של עדותם הוא סוגיה מכרעת. כדי לבדוק האשמות של התעללות מינית בילדים קטנים, משתמשים לעתים קרובות, בעת עריכת ראיונות עם ילדים, בבובות בעלות מבנה אנטומי מדויק לזה של בני – אדם. המחקרים האמפיריים המעטים, שבדקו את השימוש בבובות אלו מראים, כי ילדים קטנים, הנחקרים בעזרת בובה אנטומית, עלולים לטעון, כי נגעו בהם במקומות שלא נגעו בהם.השימוש בבובות אלה אינו משפר את דיוק הדיווחים בשאלה היכן (ואפילו אם) נגעו בהם.

עובדי הנוער צריכים להיות זהירים ביותר בחוקרם ילדים עדים. כאשר הם מאמינים שחשוד אשם, הם עלולים להעביר לילדים אמונה זו בשאלותיהם, ובסופו של דבר עלולים להביא את הילדים לאשר את השקפתם, גם כאשר זו אינה נכונה. כמו כן, ככל שהם מתעקשים להעלות רצף אירועים מסוים כאפשרות, אישורו של הילד הוא לעתים קרובות אמין יותר ומהסס פחות. הם גם משבחים לעתים קרובות עדים צעירים על דיווחים, העולים בקנה אחד עם סברותיהם. הם אף עשויים לומר לעדים צעירים, שילדים אחרים אישרו את חשדותיהם, ובכך להפעיל עליהם לחץ נוסף לתמוך בהשקפתם.

בנסיבות נכונות עדותם של ילדים עשויה להיות מהימנה מאוד. מחקרים מראים, שעדותם של ילדים קטנים נוטה להיות מדויקת ביותר,כאשר הם נשאלים שאלות ספציפיות וקונקרטיות, שאין נרמזת בהם תשובה אפשרית, וכאשר השאלות הנשאלות נוגעות לדברים שאירעו לגופם שלהם ולא לאירועים שצפו בהם.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

מיתוס גידול הילדים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 24, 2009


בספרו ילדים רחוקים המתאר את הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת ילדים מביתם ע”י רשויות הרווחה, מתבסס רואה החשבון יעקב אליה אף על ספרה הנוקב והמפורסם של הסופרת האמריקנית ג’ודית האריס, “מיתוס גידול הילדים”. האריס שהינה בעלת רקע בפסיכולוגיה, מסבירה מדוע ילדים יוצאים כפי שהם יוצאים. הספר הינו רב מכר ותורגם למספר רב של שפות.

הרעיון המרכזי של הספר

הרעיון המרכזי של הספר טוען כי ההורים משפיעים פחות על גידול הילד מאשר החברים איתם הוא מסתובב והביולוגיה היא מרכיב חשוב באישיותו של הילד.

לכמה שבחים ראויים הורים שילדיהם יצאו מוצלחים?

כמה אשמה יש להטיל על הורים שילדיהם יצאו בעייתיים?

מיתוס גידול הילדים מערער כמה מאמונותינו המושרשות ביותר על ילדים והורים, ובעיקר את “הנחת הטיפוח”, אותה אמונה בלתי מערערת שמה שקובע איך יצאו ילדינו, מלבד הגנים שלהם, הוא הדרך שבה הוריהם מגדלים אותם.

ג’ודית ריץ’ האריס מתבוננת במבט רענן על חייהם האמיתיים של ילדים ומראה שהנחת הטיפוח אינה אלא מיתוס תרבותי. בשנינות ובשפה קולחת היא מסבירה

מדוע כוחם של ההורים לקבוע איך יצאו ילדיהם מוגבל;

מדוע ילדי מהגרים מדברים בשפה ובמבטא של בני גילם ובאלה של הוריהם;

מדוע תאומים שגדלו יחד אינם דומים זה לזה יותר מתאומים שגדלו בנפרד;

מדוע נער שמבלה את שמונה שנותיו הראשונות עם אומנת ואת עשר שנותיו הבאות בפנימייה יוצא בסופו של דבר בדיוק כמו אביו.

בדוגמאות מהפולקלור והספרות ומן המחקר המדעי מציגה האריס את עולם הילדות בכל עושרו ומורכבותו. היחסים עם ההורים ועם האחים חשובים תמיד, אבל הם משתנים מתרבות לתרבות. ואולם צד אחד של הילדות הוא כלל אנושי: משבט הינוממו שביערות הגשם של ברזיל ועד ילדים חירשים בניקראגווה שלומדים לתקשר בפעם הראשונה, מראה האריס את כוחה של קבוצת הגיל לעצב את חייהם של ילדים.

הממצאים של סוציולוגים מתבססים על שיטות מחקר פסולות

בספר “מיתוס גידול הילדים” יש תיאור מעורר מחשבה על צורת המחקר המאד חובבני של אנשי מקצוע ממדעי החברה כגון פסיכולוגים וסוציולוגים אשר מאמצים לעצמם חשיבה סלקטיבית כדי לאשש את התיאוריות שלהם.

ג’ודית טוענת כי רבים מהם משתמשים רק בנתונים שמתאימים לתיאוריה שלהם, מסתמכים על מתאמים סטטיסטיים מלאכותיים ומתעלמים במשך שנים מכך שהתיאוריה שלהם לא עובדת.

בפיזיקה ומדעים אמיתיים, המסגרת התיאורטית יכולה להוביל למחקר בכוון מסוים, אך בשום אופן לא להכתיב את התוצאות! מאות פיזיקאים שלא יכלו להאמין ש”אלוהים משחק בקוביות” כדברי אינשטיין על תורת הקוונטים, נאלצו להסכים שהתיאוריה  החדשה הזו, לא אינטואיטיבית ככל שתהיה, עומדת בכל מבחני הניסוי.

תיאוריה היא חשובה, והשכלת הציבור בפרטים הכלליים שלה חשובה אף היא, אבל אין תחליף לבחינה מדוקדקת ואמיתית של התיאוריה.

ובמילים אחרות, רוב המחקרים של אנשי מדעי החברה אשר משתמשים לרוב בהטיות אישור, שווים כקליפת השום. עובדה זו מקבלת תוקף רשמי כשמדענים “אמיתיים” בוחנים מחקרים אלו (אמיתיים=ממדעי הטבע ומדעים מדויקים). מתברר שהסוציולוגים קודם מסמנים מטרה ואז משנים את המחקר כדי שיתאים לתוצאה הרצויה. גם אם התוצאות שמתקבלות מוכיחות את ההיפך. (אפקט המגירה)

לעובדים סוציאליים למשל יש מדרג אקדמי נמוך. בסילבוס הלימודים שלהם קיים רק קורס מתמטי אחד וברמה תיכונית ושמו מבוא לסטטיסטיקה, ומשום כך הינם למעשה חסרי מסוגלות אקדמית לבצע מחקרים מדעיים וסטטיסטיים, למרות שבפועל ניתנת להם הרשאה לעשות כן.  ולכן, התוצאה היא פרסום של אינספור מאמרים ו”מחקרים” פסולים מיסודם המתבססים על שיטות מחקר לא כשרות (כשל המהמר, כשל הרכבה)

הדרכה הורית – בלוף המאה

רבים מן הפסיכולוגים מודים בחדרי חדרים כי הייעוץ והטיפולים שהם נותנים כמו טיפולים רגשיים, דיאדיים וכדומה אינם בעלי תוקף מדעי ואינם אפקטיביים למעשה, אך יחד עם זאת הם לא יכולים להודות בזאת בפומבי משום שתעשיה זו של יעוץ וטיפולים מהווה מקור פרנסה לרבים מהם ולכן הם לא יכרתו את הענף עליו הם יושבים.

אלה שכן יוצאים בפומבי נגד האסכולות הפוריטניות מוצאים עצמם מחוץ למערכת הקשיחה והמקובעת הזו בה כמעט בלתי אפשרי לשבור סטאטוס קוו וקונסנזוס, מעוות ככל שיהיה.

נרי ליבנה מעיתון הארץ מתארת את הספר:

פרויד חשב שההורים מעצבים את נפש הילד. פרויד לא הכיר את ג’ודית ריץ’ האריס

שנים ומשהו חלפו, עד שביום שישי האחרון הנחתי את ידי על הספר “מיתוס גידול הילדים” שכתבה ג’ודית ריץ’ שיצא לאור בספריית “אופקים” של “עם עובד”. לא יכולתי להניח אותו מידי עד שסיימתי את קריאתו מזועזעת כולי מהמחשבה שלילדים בגן “בטיש” או גן “רפי”, לתלמידי הגימנסיה, בית הספר לאומנויות ובית הספר הפתוח בירושלים, יש חלק לא פחות חשוב מאשר לי בהצלחה הגדולה הקרויה ילדי. כותרת המשנה של הספר “למה ילדים יוצאים כפי שהם יוצאים” אפילו איננה מתחילה לרמוז על החידוש העצום שהוא מתיימר להכריז עליו.

ריץ’ האריס קוראת תיגר על הנחת היסוד של הפסיכולוגיה כולה, ההנחה שלפיה לשנים הראשונות של חיי האדם ובפרט למערך היחסים שלו עם אמו ובמידה מסוימת גם עם אביו יש תפקיד מכריע בעיצוב אישיותו ואופיו של האדם. ההנחה הזאת היא תרומתו, המופלגת, של זיגמונד פרויד להמצאתה של הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה כהשקפת עולם וכשיטת ריפוי וטיפול, והיא מושרשת באופן עמוק ויסודי כל כך בראיית העולם שלנו עד שאי אפשר כמעט לתאר את היצירה והמחשבה האנושית המודרנית בלעדיה.

ההנחות שמה שלא בא מהגנים, בא בהכרח מההורים, ושאופן ההתקשרות של התינוק לאמו קובע אחר כך את הדפוס של יחסיו כילד וכמבוגר עם העולם כולו, ושלמעשה אין שום דרך להגזים בחשיבותם של ההורים לעיצוב כל עולמו של ילדם, הן מצד אחד הבסיס המוצק לתחושת “הנחת מהילדים”, שמרגישים הורים כל אימת שילדיהם מגיעים להישגים ומצד שני גם הבסיס לרגש האשם האמהי שביסודו הוא תוצאה של מין תחושה מגלומנית (שהפסיכולוגיה כמובן רק מעצימה אותה) הגורמת לנו לחשוב שכל מה שקורה לילדינו הוא באשמתנו.

הילדים, על פי ההשקפה הפרוידיאנית, בעצם נולדים חסרי אופי, מוכנים לעיצוב על ידי הוריהם. ריץ’ האריס אומרת ההיפך: נפש הילוד איננה לוח חלק ולהורים גם אין שום יכולת לקבוע את אופיים ולעצב את חייהם כמבוגרים.

פעם דיברו על “תורשה וסביבה”. ה”תורשה” היא המטען הגנטי שאותו מקבל הילד מהוריו וה”סביבה” היא האופן שבו מגדלים אותו הוריו. הביטויים האלה הוחלפו אחר כך בצירוף “טבע וטיפוח” שאומרים בעצם את אותו הדבר. ריץ’ האריס תומכת בחשיבות הגנים אבל אומרת שלא ההורים, כי אם החברים בני שכבת גילו של הילד הם שקובעים את אופיו של הילד. משום כך אין כלל טעם ב”טיפוח” על ידי ההורים.

ואולי גידול ילדים הוא בעצם תחביב של זוגות מבוגרים חשוכי חיות מחמד?

ריץ’ האריס למדה פסיכולוגיה אבל עקב מחלה שהכריחה אותה להישאר מרותקת לביתה פרשה מהעולם האקדמי והמשיכה את מחקריה באופן עצמאי כשחברים באקדמיה מסייעים לה במציאת חומר מחקרי. את הרעיונות בספרה, שבאנגלית קרוי “הנחת הטיפוח” (The Nurture Assumption), פירסמה לראשונה ב-1995 בכתב העת “Psychological Review“.

המאמר זכה אמנם בפרס, אבל פסיכולוגים התפתחותיים התעלמו ממנו. כשהתפרסם הספר ב-1998 כבר התעוררה סערת רוחות. מכיוון שריץ’ האריס איננה אקדמאית מוכרת החלו מיד גם תהיות לגבי זהותה. פרופסור אחד מקורנל תהה “האם את אקדמאית? פסיכולוגית קלינית? פועלת מובטלת שבעתות הפנאי שלה כותבת מאמרים פורצי דרך”? ריץ’ האריס אומרת שהאפשרות השלישית היתה הכי קרובה למציאות, משום שעד שכתבה את הספר הזה היתה “מחברת מובטלת של ספרי לימוד לקולג’”. אבל מאז, ספרה ראה אור ב-13 שפות, והיה רב מכר ברובן; עכשיו גם בעברית.

נדמה לי שלהנחה שילדים שונים נולדים בעלי אופי שונה יסכימו לא מעט אמהות, ולא משנה עד כמה ינסו ספרי גידול הילדים והאחיות בטיפת חלב לשכנענו שהכל נעוץ באופן שבו אנחנו מחנכים אותם. קשה יותר לקבל את ההנחה שמה שמעצב באמת את אישיותו של הילד זאת קבוצת בני הגיל שלו. ריץ’ האריס מנסה להוכיח את הטענה הזאת בשני שלבים. ראשית היא מפריכה את הההנחה שההורים הם “הסביבה” המעצבת את הילד, כשהיא מדגימה זאת באמצעות ההבדלים בין תאומים זהים שגדלו באותו בית לכאלה שגדלו בבתים נפרדים (מתברר שההבדלים אינם גדולים כל כך) ובאמצעות ההבדלים בין תאומים לא זהים וזהים שגדלו באותם בתים ולכן זכו בדיוק לאותה “סביבה”. התאוריה שלה מקבלת חיזוק גם מהעובדה שבניהם של מהגרים נטמעים מהר מאוד והופכים לחלק מהתרבות החדשה בעוד הוריהם סובלים יסורי קליטה ונשארים בניה של התרבות שממנה הגיעו.

בשלב השני היא מוכיחה את חשיבותה של קבוצת בני הגיל ושל החיים הקבוצתיים, תוך שהיא מספקת שפע של עובדות מאלפות על טבע האדם, על אנתרופולוגיה ועל התפתחויותיהן של הגישות השונות לגידול ילדים. האדם הוא תוצר האבולוציה וכהומו ספינס הוא מין שחי בקבוצות ושכל התפתחותו תלויה בלימוד חוקי הקבוצה. הקבוצה הזאת איננה יכולה להיות הקבוצה של הוריו כי אם הקבוצה שלו, אומרת ריץ’ האריס.

מי חינך אתכם להתנהג כך?

ילדים מנצחים או מפסידים על פי יכולתם להצליח בסביבה של בני גילם. ילדים מפנימים את דפוסי ההתנהגות של בני גילם משום שהם מזדהים אתם. הם אינם יכולים להזדהות עם הוריהם משום שהוריהם שונים מהם, הם אנשים מבוגרים. ילדים מביאים אל קבוצת בני גילם דברים שלמדו בבית אבל אם תרבותם של חבריהם לקבוצת הגיל שונה משל הוריהם, תרבותם של החברים תנצח. מי שגדלו בקיבוצים שבהם היתה נהוגה לינה משותפת יבינו היטב את המסר של ריץ’ האריס.

מה זה אומר? זה אומר שעל פי ריץ’ האריס הורים מודאגים בצדק מהבחירה של ילדיהם בקבוצות החברתיות שהם רוצים להצטרף אליהן אבל מצד שני אין להורים בעצם שום אפשרות להשפיע על הבחירה הזאת. זה אומר גם שצודקים ההורים שטוענים, כשילדם מסתבך בצרות, שאין להאשים אותם, אלא את החברים של הילד שהשפיעו עליו לרעה. זה אומר גם שבית ספר טוב חשוב לא פחות מבית טוב, שהורים אולי לא יכולים לקלקל הרבה (אלא אם כן הם אכזריים או אטומים או מזניחים, אבל ריץ’ האריס מדגישה שהיא מדברת על הורים טובים ואוהבים), אבל מצד שני גם אינם יכולים לתרום הרבה. זה אומר שאין להאשים את ההורים במחדלי ילדיהם ומצד שני גם אין מה לשבח אותם על הישגיהם. תפקיד ההורים הוא לכל היותר לספק לילד גנים, צרכים גופניים, השכלה, תנאי גידול נוחים ואהבה. את כל השאר תעשה ממילא הסביבה.

הפסיכולוגיה הפופולארית מאשימה את אבא ואמא, אומרת ריץ’ האריס, ואילו היא, כתחליף, מציעה להורים שחרור מאשמה. השחרור הזה הוא מתנה גדולה כשמדובר בילדים שהפכו לבוגרים בעייתיים, אבל הוא נוטל את העוקץ מההנאה האמיתית שבגידול ילדים, הגאווה שאנחנו מרגישים כשאנחנו מאמינים שבזכותנו הפכו ליצורים מרהיבים כל כך.

ריץ’ האריס בעצם מרוקנת מתוכן את המושג “הורים טובים”. כשמדובר בילדינו אנחנו בסופו של דבר נושאי משך הזרע או אינקובטורים אנושיים ותו לא. לעתים נדמה שהיא רואה את גידול הילדים כסוג של תחביב, תחליף מספק לאנשים שהם חשוכי חיות מחמד. כך היא כותבת: “אל תשימו לב למה שנותני העצות מספרים לכם. אהבו את ילדיכם כי הילדים הם יצורים חמודים, לא מפני שאתם חושבים שהם זקוקים לכך. תיהנו מהם. למדו אותם מה שאתם יכולים ללמדם. הירגעו. אופן התפתחותם אינו בבואה של הטיפול שהענקתם להם. אינכם יכולים לעשותם מושלמים וגם אינכם יכולים להרוס אותם. הם אינם רכושכם לעשותו מושלם או להורסו: הם שייכים למחר”.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

ילדים רחוקים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 24, 2009


רו"ח יעקב אליה

ילדים רחוקים

ספר על קשר השתיקה סביב הרחקת ילדים ממשפחותיהם

חברת הפצה – בית עלים, טל. 03-5663959

לפניות ותגובות

eliyayak@smile.net.il

מדיניות הרחקת ילדים ממשפחתם; ממדי הבעיה; הפגמים והכשלים בהרחקת ילדים מביתם; תכליתו של ספר זה.

מדיניות הרחקת ילדים ממשפחתם

מבין כל המדינות הנאורות בעולם, מדינת ישראל היא היחידה כיום, הדוגלת בהשמה חוץ-ביתית שיטתית של ילדים. השמת ילדים בפנימיות במספרים כה גדולים אינו מתיישב עם נורמות נאורות לגידול וחינוך ילדים. גם ההשקעה הציבורית העצומה בפנימיות אינה עומדת בתבחיני העלות מול תועלת. המדיניות הקלוקלת פוגעת פגיעה קשה באיכות חייהם של מאות אלפי אזרחים החיים בתוכנו – ילדים הנמצאים כיום או שהיו בעבר במוסדות ובני משפחותיהם.

מדיניות שחלף זמנה

מדינת ישראל היא מדינה מתקדמת, העומדת בחזית הקדמה והפיתוח בתחומים רבים. מערכותיה השונות של המדינה זוכות להוקרה בבית ובעולם בזכות יכולותיהן שאינן שנויות במחלוקת. ישראל התקדמה כברת דרך עצומה מאז ההתחלות הצנועות של האבות המייסדים בקום המדינה.

מערכת הביטחון כבר אינה עושה שימוש ברובי סטן עתיקים ובמרגמות מאולתרות; לרשותה עומדים לוויינים, טילים ואמצעי לחימה אחרים מן המתקדמים ביותר. במערכת הבריאות כבר אין למצוא מזרקי זכוכית רב-פעמיים כבימים עברו; בבתי החולים נעשה שימוש באמצעים ובהליכים המתקדמים ביותר, ובכל שנה נוספים לסל הבריאות תרופות ואמצעים רפואיים מן החדשים ביותר בשווי מאות-מיליוני שקלים. אין גם לתאר את מערכת הבריאות בימינו ללא חוק זכויות החולה. התעשייה הישראלית הפסיקה להשתמש במיכון עתיק ולרשותה מיטב הציוד והטכנולוגיה. החסמים הבירוקרטיים שהפריעו לפריחתה הוסרו, והיא עומדת בחזית הפיתוח העולמי; מגזר ההייטק נחשב לשווה באיכותו למובילה העולמית, ארה"ב. כך ברוב תחומי חיינו.

אבל מערכת הרווחה מטפלת בילדים בסיכון ובבני משפחותיהם בכלים עתיקים. חוקי הנוער מבוססים על חקיקה מנדטורית. חוק הנוער (טיפול והשגחה), המסדיר הרחקת ילדים ממשפחתם, חוקק בשנת 1960. הנורמות והתפיסות החברתיות המדריכות הליכי הרחקה שייכות לעידן שחלף זמנו. בראשן עומד רעיון שמקורו ב"עליית הנוער" מן השנים שלפני קום המדינה, שלפיו מותר וטוב לשלוח ילדים להתחנך מחוץ לביתם. על-כן החוק הישראלי מאפשר הרחקת ילדים ממשפחתם. אולם האפשרות שהמדינה תעז, ולו למטרות נעלות, לעקור ילד ממשפחתו – חלף זמנה. עלינו למנוע יישום אפשרות זו בעודה באיבה, ולטרוק את הצוהר הנורמטיבי והחוקי שדרכו נכנסת עוולת הרחקת הילדים לבתינו ולמשפחותינו.

כמו בכל המדינות הנאורות, גם בישראל חייב לבוא שינוי תפיסתי ורעיוני בטיפול בהרחקת ילדים. לא עוד הרחקה המונית לפנימיות, אלא טיפול מקיף ועמוק בילדים ובמצוקותיהם בבית ובקהילה. זוהי דעת כל המומחים והעוסקים במקצוע העבודה הסוציאלית. אולם דעת הציבור הרדומה ובית-המחוקקים עדיין לא התעוררו להניע ולבצע שינוי נחוץ ודחוף זה.

לכל גוף חי, כמו גם לכל מערכת אנושית, מחזור חיים משלו – שמבנהו התחלה, קיום והתפוררות. מערכת הטיפול הנוכחית בהרחקת ילדים הנה עתיקה. כפי שיראה ספר זה, היא נמצאת בערוב-ימיה. יש לקוות כי העושים במלאכה יידעו ליצור מערכת חדשה יעילה וצודקת, שתשקף את אהבתנו לילדינו.

כשלי המערכת

ספר זה מציג נושא שהציבור בישראל ממעט להיחשף לו. הספר מבקר את המדיניות הציבורית להרחקת ילדים ממשפחותיהם. מתברר, כי מדיניות זו מתבססת על תפיסות מיושנות ופגומות בעליל. הליכי הרחקת ילדים מביתם סובלים מרשימה ארוכה של כשלים רב-מערכתיים. יש הרואים כשלים אלה בחומרה כה גדולה, עד שהם מכנים את טיפול המדינה בהרחקת ילדים ממשפחתם "התעללות מוסדית".  מתגלה, כי ילדים המושמים מחוץ למשפחה סובלים מתנאי חיים קשים במוסדות. מניתוח נתונים השוואתי עולה, כי בנושאים אלה מדינת ישראל הנה המדינה הנחשלת ביותר מכל המדינות המתוקנות.

משרד הרווחה על גלגוליו השונים הוא האחראי העיקרי לכשלים הרבים המתוארים בספר. התנהלותו הקלוקלת של המשרד נמשכת זה עשרות שנים, שבמהלכן הורחקו ממשפחתם עשרות-אלפי ילדים. מדיניותו הכושלת של משרד הרווחה, וכן החקיקה המיושנת – ויש לומר, הבלתי נאורה – בתחום,  הם שני נושאיו העיקריים  של ספר זה.

הספר ממחיש כי מדיניותן של רשויות המדינה בכל שלבי הטיפול בילדים המורחקים ממשפחתם – ילדים רחוקים מאהבה משפחתית ומתשומת לב ציבורית – כושלת לחלוטין. אולם עבודתנו לא נעצרת בכך: הספר כולל גם הצעות מעשיות מפורטות בתחומי המנהל והחקיקה, שיישומן יחולל שינויים חשובים בכל שלבי הטיפול באותם ילדים רחוקים ויביא לתיקון המצב.

ממדי הבעיה

במדינת ישראל אין שום גוף היודע בוודאות את מספרם של כלל הילדים החיים מחוץ למשפחתם. אומדנם מגיע לכשבעים וחמישה אלף ילדים. מרביתם של ילדים אלה חיים במסגרות פנימייתיות. ילדים אלה מהווים קרוב ל-5% מכלל הילדים היהודים בארץ. זהו שיעור עצום, המוערך כגבוה פי עשרה ויותר מן המספר היחסי המקביל במדינות מערביות אחרות. קשה לאתר את כל הסעיפים התקציביים שמהם מוקדשים כספים לצורך זה. אולם ההשקעה הציבורית הישירה בהחזקתם של אותם ילדים במוסדות מגיעה לפחות לכארבעה מיליארדי ש"ח מדי שנה!

אוכלוסיית הפנימיות בארץ היא רבגונית, והמחסור בנתונים אמינים מקשה על הבנתה ותיאורה. מבחינה מעמדית, אוכלוסיית רוב הפנימיות היא הומוגנית וחלשה. בארץ פועלות בסך הכל כ-450 פנימיות, המפוצלות בין בעלויות רבות, חלקן פרטיות. רוב הפנימיות נוסדו בשנים שלפני קום המדינה או מייד לאחר מכן. השהייה בהן כלל אינה מתיישבת עם הנורמות המקובלות לגידול וחינוך ילדים בשנות האלפיים. להיפך: טובת הילד דורשת את גידולו בסביבה ביתית אוהבת וחמה.

מזה שנות דור ישראל מובילה בעולם בשיעור הילדים שהורחקו ממשפחתם ביוזמת משרד הרווחה. תנאי חייהם במוסדות הנם קשים. על-פי אומדן, בכל שנה מורחקים ממשפחתם ביוזמת משרד הרווחה כ-5,000 ילדים. רוב מוחלט של ילדים אלה מושם בפנימיות, אף כי אין עוררין כי זהו הפתרון החוץ-ביתי הפחות רצוי עבורם. מיעוטם של הילדים מושם במשפחות אומנה ובאימוץ. ועדות ציבוריות כבר המליצו לעגן בחוק או בנוהל מדרג חדש, שלפיו פתרונות השמה יחלו בקרב המשפחה המורחבת של הילד או באומנה, ופנימיות יהיו מפלט אחרון.

ייתכן שיש צורך להרחיק מספר מצומצם של ילדים מביתם בכל שנה, אולם מקומם במשפחה המורחבת או באומנה. רעיון העיוועים שלפיו מותר להרחיק ילדים לפנימיות – אלפי ילדים בכל שנה – אחת דינו: להיעלם מן הציבוריות הישראלית.

השמת הילדים בפנימיות מבוצעת על-ידי משרד החינוך או משרד הרווחה, בתיאום חלקי בין המשרדים. בחלק גדול מן הפנימיות שוהה ציבור ילדים מעורב, שחלקם הופנו על-ידי המשרד האחד וחלקם על-ידי האחר. יחד עם זאת, ההבחנה בין שתי האוכלוסיות היא מלאכותית; הילדים מושמים בפנימיות על-ידי משרדי החינוך והרווחה מסיבות דומות. תיקצוב החזקתם של ילדים בפנימיות על-ידי משרדי ממשלה שונים, באמצעות סעיפי תקציב נפרדים, מערפל את תמונת המצב ומונע אפשרות לבסס מידע מלא על מספרם של ילדים בסיכון המושמים מחוץ לבית.

הטיפול הלקוי בהשמת ילדים מחוץ למשפחתם ניכר כבר בשלב הדיווח על ילדים נפגעי עבירה. על-פי התיקון לחוק העונשין (חובת דיווח), מאז 1989 חלה על כל אזרח בישראל החובה לדווח לרשויות המדינה על כל סוג של חשד לפגיעה בקטינים או הזנחתם בידי האחראים להם. בעקבות שינוי חקיקתי זה, גדלו הדיווחים על חשדות לפגיעה בקטינים משנת 1989 ועד לתקופה הנוכחית ב-1,000% בקירוב. דיווחים אלה מטופלים בעיקר על-ידי פקידי הסעד לחוק הנוער. אין כל פלא, כי ריבוי הדיווחים עקב חקיקה ייחודית – ובעייתית – זו, גורם לשטחיות ושרירותיות בטיפול בדיווחים המתקבלים, לעומס על המערכות להגנת הילד בארץ עד כדי שיתוקן ולסרבול הטיפול. מערכות הרווחה כושלות בהפרדת המוץ מן התבן ואינן מסוגלות להתמקד במקרים החמורים, שאכן דורשים התערבות. חובת הדיווח הכללית אף הגבירה ביתר שאת את מעורבותן היזומה של רשויות המדינה באוטונומיה המשפחתית ומציבה את מדינת ישראל כמובילה – או שמא יש לומר הנחשלת – מבין מדינות המערב בתחום רגיש זה.

הפגמים והכשלים בהרחקת ילדים מביתם

הפגמים והכשלים בהליכי הרחקת ילדים מביתם על-ידי מערכת הרווחה רבים מספור, ונזקם בלתי ניתן למדידה. לאורך שנים, הגוף המופקד על הרחקת ילדים ממשפחתם מכונה  ועדת החלטה. ועדות אלה הומצאו על-ידי משרד הרווחה לפני עשרות שנים ופועלות ללא כל מעמד בחוק. כנסת ישראל לא הסדירה את הנושא מעולם, ואלפי ילדים מורחקים ממשפחתם בכל שנה מכוח החלטות שרירותיות. בית-המשפט לנוער מאשר מעשה שגרה לאחר מעשה את הכרעות ועדות ההחלטה.

למתכונת פעולתן של ועדות ההחלטה אין אח ורע בשום מדינה אחרת בעולם. רובם המוחלט של הילדים שמורחקים ממשפחתם על-פי החלטות ועדות ההחלטה לא נשאלים כלל לדעתם בנושא, אף-על-פי שמדובר בהחלטה הגורלית ביותר לחייהם. מתברר, כי רבים מן הילדים הללו אינם מוגדרים אפילו כילדים בסיכון גבוה. הכשלים המשפטיים והמנהליים הרבים הנשנים בפעילות ועדות ההחלטה נדונים בפירוט ובהרחבה בספר זה. ניתוח הליקויים מגלה, כי בוועדות ההחלטה מתקבלות החלטות גורליות באופן שרירותי מעיקרו.

המדינה הסמיכה פקידי סעד לחוק הנוער לטפל בהרחקת ילדים ממשפחתם. לפקידי סעד אלה ניתנו סמכויות מרחיקות לכת, כמעט בלתי מוגבלות. בה בעת, אין כל חוק מסגרת הקובע את הכישורים הנדרשים מפקידים אלה או את דרכי מינויים לתפקיד רגיש ורב-אחריות זה.

פקידי הסעד הם עובדים סוציאליים שהכשרתם מתמקדת במישור הטיפולי; אולם בהשמת ילדים מחוץ למשפחה עיקר פועלם חל במישור משפטי. בין היתר ניתנו לפקידי הסעד סמכויות משפטיות להוציא צווי חירום להרחקה מיידית של ילדים ממשפחתם על-פי שיקול דעת בלעדי. קורה שילד מורחק בכוח, בליווי שוטרים, תוך הטלת איפול מלא על הליך ההרחקה מצד רשויות המדינה. הליך ההרחקה בצווי חירום מאושר כמעט ללא כל יוצא מן הכלל, בדיעבד, על-ידי ועדות החלטה. מכאן, שהוא חף מביקורת, פיקוח ובקרה יעילים. הרחקת ילדים בדרך קשה זו משאירה חותם בנפשותיהם של הילד ובני משפחתו.

העילה הנפוצה העולה בפי פקידי הסעד להרחקת ילד ממשפחתו היא, כי ההורים מתעללים בילד. אבל מתברר שרובם המוחלט של "ההורים המתעללים" אינם עומדים לדין, קל וחומר אינם מורשעים, בגין ביצוע התעללות כלשהי.

באורח קבע, משרד הרווחה נוהג לחפות על ההליך ולמנוע בכל מחיר את חשיפת הכשלים המתרחשים תוך הרחקת ילדים ממשפחתם. למרבה האירוניה, עד היום אין ולו תלונה אחת שהוגשה למשרד הרווחה כנגד פקידי הסעד לחוק הנוער או ועדות ההחלטה – ונמצאה מוצדקת. עובדה זו ממחישה את עומק חוסר האונים של משפחות הילדים במאבקן מול ההתנהלות הכוחנית והנוקשה של מערך הרווחה.

יש לדעת שמקצוע העבודה הסוציאלית הוא מקצוע נשי ברובו, כמקצועות חינוכיים וטיפוליים אחרים דוגמת הוראה וסיעוד. השכר הנמוך יחסית המשולם לעובדי הרווחה במערכת הציבורית מבטא בין היתר את המעמד הנמוך שממנו סובלים עיסוקים אלה בחברתנו. כולנו נצא נשכרים משינוי חברתי עמוק, שיעלה את קרנם של מקצועות אלה, יגרום לשינוי סולמות השכר ויביא גם למשיכתם של גברים, המתפקדים עדיין לעתים קרובות כמפרנסים ראשונים, לשירות המקצועי ולעיסוק במקצועות הטיפוליים – בשיעור שישקף את חלקם באוכלוסייה.

נאמר עוד על עובדי מערכת הרווחה כי למעט בודדים, הם באים למקצועם מתוך תחושת שליחות ונושאים שאיפה לתיקון עולם. אולם המבנה והנהלים של השיטה הנוכחית להרחקת ילדים ממשפחתם מעודדים דווקא את הנטיות הכוחניות – שתלטנות, אדנות והצדקה עצמית מערכתית.

רוב הילדים המורחקים ממשפחתם מגיעים ממשפחות עניות. פקידי הסעד ומשרד הרווחה שבים וטוענים כי אין ברירה אלא להרחיק ילד ממשפחתו עקב מחסור בשירותים קהילתיים. מספר עצום של ילדים מושם כך מחוץ למשפחה עקב מחדל של מערך הרווחה, המשמש באורח מקומם כעילה להרחקה. מדיניות מעוותת זו נמשכת כבר עשרות שנים ומתנהלת למרות מדיניות הממשלה, הקובעת כי משרד הרווחה הוא הגוף האחראי על פיתוח שירותים קהילתיים מספקים. אי-יעילותה של המדינה בטיפול באוכלוסיית הילדים המדוברת בולטת שבעתיים נוכח העובדה, כי ישראל מובילה את המדינות המפותחות בהקצאת משאבים ציבוריים ביחס לתל"ג עבור ילדים המורחקים למוסדות. ראוי להפנות מייד את כספי הציבור לסיוע לילדים דווקא בקהילה, מקומם הטבעי והטוב ביותר על-פי כל מדד.

אולם בעת כתיבת שורות אלו תומך משרד הרווחה בהצעת חוק המעודדת השמת ילדים מחוץ למשפחה. על-פי הצעה חוק זו, שעברה בכנסת בקריאה ראשונה בחודש דצמבר 2005, המדינה תהא חייבת לספק את המשאבים הנחוצים לכל ילד שהרשויות המופקדות, דוגמת ועדות ההחלטה, תקבענה את הרחקתו ממשפחתו.

במקום לפתח שירותים קהילתיים, יזם משרד הרווחה החל משנת 1993 את הקמתם של תשעה מרכזי חירום, הפועלים כמוסדות נעולים לצורך אבחון וקבלת הכרעות משפטיות. הכשלים הרבים המלווים את פעילות מרכזי החרום מפורטים בהרחבה בספר. בפועל, מרכזי החרום הם במקרים רבים מוקד ל"התעללות מוסדית" בילדים השוהים בהם ובהוריהם.

רוב הילדים המורחקים מועברים לפנימיות. תנאי החיים ברוב הפנימיות בארץ קשים ביותר. התפקוד הלקוי של פנימיות, ובעיקר אלו שבאחריות משרד הרווחה, מתבטא בהתנהגות החוסים בהן ומתגלה בצורות שונות, כמו: תקיפות והפקרות מינית, הישגים לימודיים נמוכים מאוד, בריחות, אלימות קשה, שימוש באלכוהול וסמים, גניבות, מחשבות אובדניות ואובדנות. על-פי בדיקות שבוצעו בפנימיות שבאחריות משרד הרווחה, חלה החמרה עקבית בתפקוד הילדים על-פי כל המדדים ולאורך כל השנים האחרונות. זכויותיהם של ילדי המוסדות אינן מעוגנות בחקיקה. הכשלים בטיפול באותם ילדים הם מגוונים וכוללים, בין היתר, הפרדת אחים ונדידת אחים בין מוסדות השמה, אי-טיפוח קשר עם ההורים המולידים, מחסור בטיפולים פסיכולוגיים, העדר פיקוח, שימוש בענישה גופנית, העדר ערוצי תלונה אפקטיביים, העדר מעקב ותיעוד, תחלופה גבוהה של מדריכים והעדר דרישות פורמאליות לתפקידי הדרכה. וכמו להוסיף מכה על חבורה, מתברר כי יכולתם של בוגרי הפנימיות להסתגל לחיים עצמאיים לאחר סיום השהייה בפנימיות לוקה באורח קשה על-פי כל המדדים.

ילדים המועברים למשפחות אומנה סובלים גם הם מקשיים רבים. הליקויים בנושא זה נובעים מסיבות שונות, כמו: העדר כמעט מוחלט של חקיקה, קשיים באיתור אומנים והכשרתם, העדר תחושות יציבות ושייכות בחיי הילד, הקשר הסבוך בין האומנים והורי הילדים ודילמת הנאמנות הכפולה של הילדים לאומנים ולהורים.

שירות האימוץ במשרד הרווחה הוא הגוף היחיד המורשה לעסוק באימוץ בארץ. תחום האימוץ בארץ סובל אף הוא מכשלים משפטיים ומנהליים שונים, כמו: סמכויותיהם מרחיקות-הלכת של פקידי הסעד, העדר פקוח ובקרה והימשכות ההליכים המשפטיים.

לא זאת אף זאת: הגופים הממשלתיים, הציבוריים והפרטיים בישראל המטפלים בילדים בסיכון פועלים ללא תיאום ביניהם וללא ראייה מערכתית כוללת. בכך נגרם ביזור מיותר, תוך פגיעה קשה ביעילות הטיפול. ועדות וגופים ציבוריים כבר המליצו על הקמתה של רשות ממלכתית לטיפול בילדים בסיכון.

החוסרים בחקיקה עדכנית, שתסדיר באופן משביע רצון, צודק, חומל ויעיל את הטיפול בהרחקת ילדים ממשפחתם, זועקים לתיקון. החקיקה בישראל המסדירה הרחקת ילדים ממשפחתם נשענת על תפיסות חברתיות שאבד עליהן הכלח. היא ארכאית, חסרה, סובלת מכפילויות ובלתי-עקבית. זכויותיהם הבסיסיות של ילדים במוסדות ההשמה אינן נשמרות. למרות ההתרעות הרבות שהושמעו חזור והשמע לאורך זמן על-ידי ועדות ציבוריות, בתי-המשפט ושופטים, חוקרים וגופים אחרים, עדיין לא הוחל בחקיקת חוק ילדים ישראלי מקיף ומתוקן, הדרוש כל-כך. הצעות חוק מתוקנות כבר גובשו; קיימות בעולם דוגמאות לחקיקה מתקדמת, שניתן לאמצן לצרכינו. על בית-המחוקקים לעשות מעשה – ומייד.

בין השינויים החיוניים בחקיקה חייבים לבוא בדחיפות הנושאים הבאים:

  • הפסקת ההשמה הגורפת בפנימיות והסטת התקציבים הציבוריים לטיפול בילדים בסיכון – בקהילה.
  • ביטול ועדות ההחלטה והעברת ההכרעה המעשית על גורל ילדים לידי שופטים, תוך העמדת ייצוג משפטי למשפחות במקרה הצורך.
  • צימצום חובת הדיווח על-פי חוק העונשין.
  • איסור הרחקת ילדים שאינם בסיכון גבוה, או בעילת מחסור בשירותים בקהילה.
  • ביטול סמכויות פקיד הסעד להוציא צווי חירום לפני החלטת הרחקה בבית-משפט.
  • ביטול האיפול המלא המוטל בבתי-המשפט לנוער ופתיחתם לביקורת, תוך שמירה קפדנית על צנעת הפרט.

חלק ניכר מן הכשלים המערכתיים הנדונים בספר הנם ייחודיים למדינת ישראל. מאות-אלפי אזרחים כבר נפגעו קשות כתוצאה מן המדיניות הציבורית שחלף זמנה ומהעדר חקיקה נאורה. בבתי-המשפט לנוער מוטל איסור פרסום אוטומטי וגורף על ההליכים. כתוצאה מכך, פסקי הדין אינם פתוחים לביקורת ציבורית ועיתונאית. כל ניסיון למצוא מידע בנושא השמת ילדים במוסדות משרד הרווחה נתקל במסך עבה של חשאיות המסתיר את ההליכים. הנה כי כן, אין בנמצא פרסום ביקורתי ומקיף כלשהו שיצא לאור בתחום זה. כתוצאה מכך, הציבור הרחב שרוי בחשכה ביחס למצב העגום ולליקויים אין-ספור בתחום חשוב זה. חוסר המודעות הציבורית לעובדות מפתח בתחום הוא כה בולט, עד כי אפילו העוסקים בהשמת ילדים במוסדות, כמו שופטים, פסיכולוגים, אנשי אקדמיה, אנשי תקשורת, פוליטיקאים, עורכי-דין ועובדים סוציאליים לוקים לעתים בחוסר ידע מסוכן.

תכליתו של ספר זה

מטרתו הראשונה והאחרונה של ספר זה הוא בירור האמת באמצעות שיח ציבורי. אולם התעוררות שיח פתוח על ילדים רחוקים אינה מספקת. ידיעת האמת מחייבת לפעול על פיה. אין להכחיש כי יהיה זה עונג צרוף לראות את הסתלקותה המוקדמת של מדיניות שגרמה עוולות קשות למאות אלפי אזרחים. אולם פנינו לעתיד, ועל-כן לא הסתפקנו בחקירת הקיים. הספר כולל גם הצעות מפורטות לתיקון מרבית הכשלים המערכתיים המתוארים בו.

אנשי מקצוע מתחום העבודה הסוציאלית או המחקר החברתי האקדמי אולי היו מביאים לחיבור כמו זה שלהלן את ניסיונם והכשרתם המיוחדת, כולל התנסות ישירה בעבודה עם אוכלוסיית ילדים בסיכון. ספר זה נוקט גישה אחרת: הוא מהווה ביקורת אישית ואזרחית עצמאית על מדיניות השלטון. לכן, עיקר העבודה בחיבור זה היתה ליקוט המידע לא מן ה"שטח", אלא מכל המקורות הזמינים האפשריים האחרים: דוחות ועדות ציבוריות, ספרות מקצועית, אמצעי התקשורת ובמיוחד העיתונות, מחקרים אקדמיים, פרוטוקולים של ועדות הכנסת ונתונים סטטיסטיים. על-כן, הספר מציג בפרקיו השונים ראשית לכל את הנתונים שנאספו וסודרו, ולאחר מכן את המסקנות הנובעות מעובדות ונתונים אלה וכמובן גם המלצות לפעולה, תיקון הליקויים ושיפור המצב.

זרימה חופשית של מידע וביטויי ביקורת כנגד רשויות המדינה הוא עיקר שבלעדיו אין קיום לממשל דמוקרטי תקין. לא לשווא מהווה חופש הביטוי, על-פי הפסיקה הישראלית, זכות עילאית. בעוד אנו חוסים תחת זכות בסיסית זו, טרחנו לנסח את הביקורת המופיעה כאן במתינות ובריסון, מתוך רצון אמיתי לראות תיקון מהיר למצב העניינים העגום.

הביקורת המופנת בספר כנגד מערך הרווחה נובעת מאחריותם של משרד הרווחה, בכיריו לדורותיהם ועובדי המערכת ליישום המדיניות הציבורית הכושלת. בעלי תפקידים במערך הרווחה יחושו אולי כי הביקורת הרבה בספר אינה מוצדקת. אולם עובדי מערכת הרווחה הם שליחי ציבור המקבלים החלטות הכרוכות בדיני נפשות. הכפפתם לרמה הגבוהה ביותר של ביקורת, פיקוח ובקרה היא בדין ובצדק.

מקורות מידע חשובים

המידע המופיע בספר זה לוקט ממקורות מהימנים רבים, שהחשובים והעיקריים בהם יוזכרו ויתוארו כאן לנוחיות הקורא.

דוחות ועדת רוטלוי – ועדה רוטלוי מונתה ביוני 1997 על-ידי שר המשפטים דאז מר צחי הנגבי. היא נקראה "הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה", בראשה עמדה השופטת סביונה רוטלוי והשתתפו בה למעלה משבעים מומחים. עד תחילת שנת 2004 פרסמה הוועדה שלה שישה דוחות מפורטים, שכל אחד מהם כלל מאות עמודים:

  • דוח מליאת הוועדה: חלק כללי.
  • דוח ועדת המשנה: הקטין בהליך הפלילי.
  • דוח ועדת המשנה: חינוך.
  • דוח ועדת המשנה: הילד ומשפחתו.
  • דוח ועדת המשנה: השמה חוץ-ביתית של ילדים.
  • דוח ועדת המשנה: ייצוג נפרד לילדים בהליכים אזרחיים.

דוח ועדת גילת – ועדת ייעוץ שמונתה על-ידי שר הרווחה הרב שלמה בניזרי בתאריך 27.1.02 לקביעת סמכויותיהן של ועדות ההחלטה. הוועדה מנתה 14 חברים ובראשם ד"ר ישראל צבי גילת. דוח הועדה פורסם בנובמבר 2002.

דוח המחקר של פרופ' בנבנישתי – דוח מחקר של מכון ברוקדייל בנושא ועדות החלטה, בעריכתם של פרופ' רמי בנבנישתי, טלל דולב ואמנון טימר. הדוח פורסם במאי 2001.

דוח ישראל על יישום האמנה בדבר זכויות הילד – דוח מקיף שהגישה מדינת ישראל לאו"ם בפברואר 2001 על אופן יישום עקרונות האמנה הבינלאומית לזכויות הילד בישראל. הדוח נערך בידי טלל דולב ודליה בן רבי בחסות ג'וינט-מכון ברוקדייל.

מאמרה של פרופ' סלונים – מאמר רחב היקף מחודש דצמבר 2004 הכולל מחשבות והמלצות לשינוי מדיניות הרחקתם של ילדים ממשפחתם, מאת פרופ' ורד סלונים וד"ר יצחק לנדר, מן המחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון.

פרוטוקול ועדת העלייה – פרוטוקול ישיבת ועדת העלייה של הכנסת מתאריך 13.3.02. יושב ראש הוועדה היה ח"כ צבי הנדל. נושא הדיון היה הוצאת ילדים מביתם בהסתמך על החלטות ועדת ההחלטה.

ד"ר אסתר הרצוג – אנתרופולוגית, חברת ועדת גילת וראש החוג למדעי החברה במכללת בית ברל. ד"ר הרצוג מנהלת מאבק וולונטרי, חריף, עקבי ורב-שנים נגד מדיניות משרד הרווחה בנושא הרחקת ילדים מביתם. מציגה את עמדותיה בפורומים רבים ובכלל זה בעיתונות.

קטינים בסיכון – ספר מאת כב' השופט בדימוס אלי שרון; השופט שרון היה סגן נשיא בתי-המשפט לנוער, וכיהן במשך שלושים שנה כשופט נוער.

מיתוס גידול הילדים – ספר מאת ג'ודית ריץ' האריס. רב-מכר שתורגם ל-14 שפות והיה מועמד לפרס פוליצר. מסמך פסיכולוגי חדשני, הטוען כי אין קשר משמעותי בין ההתנהגות ההורית להתפתחות הילד ועיצוב אישיותו.

זמן שאול – אסופת מאמרים מאת פרופ' אפרים בן ברוך, ד"ר גבריאל וייל ואחרים. מאמרים אלה דנים בסוגיות קבלת החלטות לגבי ילדים בסיכון, וכוללים דברים פרי-עטם של בכירי משרד הרווחה.

ילדים ונוער בראי המשפט – ספר מאת כב' השופט בדימוס אמנון סטרשנוב.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , | 4 Comments »