הרהורים על משפחה וילדים

על הפרת זכויות הילד והמשפחה בישראל

Archive for 23rd ב-יוני, 2009

בית? ושמו פנימיה

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 23, 2009


עמוד 1עמוד 2לאחרונה נתקלתי בחומר לימודי לכיתה ד' באחד מבתי הספר במרכז הארץ וזועזעתי מן המסרים המטעים שמעבירה מערכת החינוך לילדים בנוגע למהותם של החיים בפנימיה, מסרים המלווים בריח חריף של יחסי ציבור שמשרד הרווחה עושה למסגרות ההשמה החוץ ביתית.

גרוע מכך, המאמר מבצע דה הומניזציה למגזר אתני שלם כאשר הוא משייך את הילדים ממוצא אתיופי לקטגוריה של ילדים שאורח חייהם הוא כזה המצריך שהייה בפנימיה, ובמילים אחרות, הוא מעביר מסר לילדי ישראל כי ילדים לעולים חדשים מאתיופיה הם ילדים שונים ולכן יש לבצע בהם טרנספר למוסדות סגורים.

מאמר זה הוא למעשה מראה של המציאות הישראלית, מציאות בה נכשלה הקליטה של העליה האתיופית ושל העליה בכלל. במקום לתת מענה ועזרה למשפחות העולים במסגרת הקהילה, רשויות המדינה מעדיפות לפרק את המשפחות, לפזר את הילדים בין מוסדות וליצור דור חדש של עזובת ילדים שבבגרותם יהפכו חלקם מן הסתם לנתמכי סעד ופושעים.

הנה המאמר של עמית ויסברגר:

יש ילדים שלא גרים בבית הוריהם, אלא בבית אחר עם ילדים אחרים שאינם אחיהם. בית כזה נקרא פנימיה.

רוב הילדים גדלים בבית עם ההורים שלהם מאז שהם נולדו, וכמעט כולם חיים בבית עד שהם עוזבים אותו מרצונם החפשי. מקובל שלא עוזבים את בית ההורים לפני גיל 18, לפני שמסימים ללמוד בבית הספר התיכון. אבל יש ילדים שצריכים לעזוב את בית ההורים כבר בגיל צעיר מאד בגלל כל מיני בעיות בבית או בבית הספר. הילדים האלה חיים בפנימיה, גרים זה ולומדים בה.

ספרי ילדים רבים נכתבו על החיים בפנימיה. הסיפור 'אוליבר טוויסט' למשל, שכתב הסופר האנגלי המפורסם צ'רלס דיקנס, מתחיל בתיאור בריחתו של הילד מהפנימיה ליתומים שבה הוא חי. בפנימיה הזאת חיו בעיקר ילדים יתומים. שם הרביצו להם, התעללו בהם ולא נתנו להם די אכל. יש סיפורים על פנימיות שחיי החברה בהן היו קשים מאד: יש בהן כנופיות ומלחמות בין הילדים הצעירים לבוגרים. על חיי חברה כאלה מסופר בספר 'אליפים'. בסיפור מתוארת פנימיה בישראל לפני כמה עשרות שנים. אחרי שקוראים סיפורים כאלה, אפשר לחשוב שפנימיה היא מקום נורא ואיום. בדרך כלל אין זה נכון…, החיים בפנימיה של היום אינם קשים כפי שהיו לפני 30 או 40 שנה…(האמנם?)

הפנימיה היא בעצם הבית של הילדים החיים בה…החיים בה הם חיי שיתוף…בדרך כלל גרים כמה ילדים בחדר אחד – שנים, שלושה ולפעמים גם ארבעה. ברוב הפנימיות הארוחות משותפות – כולם אוכלים בחדר אוכל גדול, כמו בקיבוצים.

בפנימיות גדולות מאד יש בית ספר מיוחד לילדי הפנימיה. הילדים גרים קרוב מאד לבית הספר שלהם. בפנימיות אחרות הילדים הולכים בבוקר לבית ספר רגיל, קרוב לפנימיה שלהם, וחוזרים בצהרים לפנימיה.

את מקום ההורים ממלאים אנשים מבוגרים שעובדים בפנימיה, קוראים להם 'מדריכים'. המדריכים עושים את כל מה שההורים עושים בבית: מעירים את הילדים בבוקר, מכינים את הארוחות, מנקים את הבית, עוזרים להכין את שיעורי הבית, מקלחים את הילדים הקטנים, מספרים להם סיפור לפני השינה ומשכיבים אותם לישון. המדריכים מפנקים את הילדים ומשחקים איתם, אבל כשצריך – הם גם כועסים ומענישים. לעיתים קרובות נוצרים קשרים חמים מאד בין הילדים למדריכים שלהם, ובכל זאת המדריכים אינם ההורים האמיתיים.

רוב הילדים שמחים לצאת לחופשות ולחזור הביתה, אל המשפחה, אפילו אם המצב בבית שלהם קשה מאד. בדרך כלל יוצאים הביתה לחופשות של החגים ובכל שבועיים או שלושה – לחופשת סוף שבוע. משום שהילדים מבקרים בבית רק בסופי שבוע ובחגים, מפנקים אותם שם. כשהם חוזרים מן החופשות, רוב הילדים מביאים איתם שקיות מלאות ממתקים.

בפנימיה דואגים לכל הצרכים של הילד: למזון, לביגוד, לספרי לימוד, לכלי כתיבה וגם למשחקים. אבל בדרך כלל הילדים מקבלים גם דברים מהבית.

לפעמים חייו של ילד שגר בפנימיה מבולבלים מאד. למשל קורה שחוגגים לו יום הולדת פעמיים: פעם אחת בפנימיה – במסיבה שמארגנים לו המדריכים ופעם שניה בחיק המשפחה. דוגמא אחרת: ילד הכין עם המדריך שלו תחפושת לפורים, וכשנע הביתה לחופשה, קיבל תחפושת אחרת. למה הוא יתחפש בסופו של דבר?

ועוד דוגמא: בבית ההורים הילד למד כל מיני הרגלים וכללי התנהגות, ובפנימיה הוא צריך ללמוד הרגלים וכללים חדשים. כשהוא בבית ההורים הוא צריך להתנהג לפי כללי הבית, וכשהוא בפנימיה – לפי כללי הפנימיה. זה מבלבל מאד!

יש פנימיות שהחיים בהן דומים עד כמה שאפשר לחיים במשפחה. בפנימיות האלה יש בתים שנקראים 'משפחתונים' ובהם חיים כמה ילדים כאילו הם אחים…

זוג מבוגרים שנקרא 'הורי בית' מטפלים בילדים וממלאים את התפקיד של אבא ואמא…שוחחתי עם כמה ילדים שחיים בפנימיה מיוחדת כזאת באחד מקיבוצי צפון הארץ:

עץ המשאלות - ציור של ילד שהוצא בכפיה לפנימיה

עץ המשאלות - ציור של ילד שהוצא בכפיה לפנימיה

מיטל בת 13

מיטל, מתי הגעת לפנימיה?

אני פה כבר מגיל 6.

מה התחביבים שלך?

לנגן בחלילית ולאהב דולפינים.

מה את זוכרת מהזמן שגרת בבית ההורים?

שהייתי משתוללת בגן. לא רציתי לעשות שם כלום, הרבצתי לגננת (צוחקת), עד שהתקשרו לעובדת הסוציאלית ובאתי לכאן. כשהגעתי הרגשתי שאני במקום חדש חדש. כשהייתי נוסעת הביתה לביקור, הייתי מסתכלת כל הנסיעה מהחלון, את הדרך, תמיד אותה דרך…(הפתרון לילדים "סוררים": הרחקה מהבית, ובידוד במוסד סגור)

לאן את נוסעת בחופשות?

לפעמים לדודים, ולפעמים לאבא ולאמא החורגת שלי. הם עלו מאתיופיה. אמא שלי האמיתית יודעת רק קצת עברית.

ועם אמך החורגת את מסתדרת?

קצת, אחות שלי שהיא בת 15 וגם גרה כאן בפנימיה לא רוצה להיות שם.

ופה טוב לכן?

כן, ה'הורי בית' שלי נחמדים מאד, ומי שרוצה שווה לו…

ומה היית רוצה להיות כשתגדלי?

מלצרית במסעדה.(מסר ברור לקורא, המציין כי ליוצאי אתיופיה יש יכולת או מוטיבציה לעסוק רק בעבודות דחק ובמקצועות הצוארון הכחול)

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 2 Comments »

מבחני מסוגלות הורית, יש להם ביסוס מדעי?

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 23, 2009


פרופ’ חיים עומר, פסיכולוג מערכתי-משפחתי, מייסד ואחראי על מרפאה להדרכת הורים בבית חולים שניידר ומרצה באוניברסיטת תל אביב, מצטרף ביתר חריפות לדעת חבריו ואומר שתקפותם המדעית של כלי האבחון המקובלים בישראל מפוקפקת מאוד.

“מגיע זוג שמתגרש לבית המשפט ויש שאלה של משמורת ילדים. יש כלים ברורים וטובים שמראים מי מההורים מתאים יותר לגדל את הילד, למשל זה שמגיע כל פעם לגן הילדים ומתעדכן, ברור שהוא עדיף על פני זה שלא מגיע אף פעם. עובדות סוציאליות הולכות לגנים לבדוק את זה.

אבל בית המשפט לא פוסק על סמך בחינה כזאת, אלא מבקש בשלב מסוים חוות דעת של פסיכולוג קליני, והוא בא עם הבטריה של מבחן רורשך ודומיו ושני ההורים צריכים לשלם על זה כסף, וכך קובעים למי תינתן משמורת על הילדים. התוקף של המבחנים האלה הוא אפס, אבל על פי זה מכריעים בסופו של דבר. זה סקנדל. זה בלוף מוסכם. כל מתמחה חייב להעביר 20 בטריות של המבחנים האלה, וכל בטריה לוקחת 15 שעות עבודה, אז אלה כ-300 שעות מזמן ההתמחות, אבל כששואלים אותם בקליניקות הציבוריות אם 20 האנשים שנבדקו היו זקוקים למבחנים האלה, מתברר שרוב-רובם של המטופלים בכלל לא היו זקוקים להם“.

אביבה לורי | עיתון הארץ, 13 דצמבר 2007

אם המטופלים לא זקוקים לטסטים, אז למה עורכים להם אותם?

“כדי ללמד את המתמחים להעביר אותם”

נשמע הזוי אך זו המציאות.

החימוש הקדוש

יופ מאיירס מכנה את חמשת הטסטים בחלק האבחוני של בחינת ההסמכה – “החימוש הקדוש”. הם כוללים את מבחן כתמי הדיו, רורשך, מבחן תמונות (HTP), מבחן להערכת יחסים בינאישיים (TAT), ושני מבחני אינטליגנציה: וקסלר ובנדר. הוויכוח בקרב הפסיכולוגים על תקפותם המדעית של הטסטים, סוער ומחלק את הפסיכולוגים לשלוש קבוצות, מפרט פרופ’ גולן שחר, פסיכואנליטיקן, שהיה עד לא מזמן ראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בן גוריון: “קבוצה אחת חושבת שהם סתם שטויות ובזבוז זמן, ואין להם שום ביסוס מדעי, קבוצה שנייה חושבת שהרורשך זה מתת האל עלי אדמות, הרנטגן של האישיות, וקבוצה שלישית, קטנה יותר (שאני שייך אליה), חושבת שהרורשך יעיל באופן מאוד מוגבל ומצומצם, אבל יש תוקף מדעי לחלק מהאינפורמציה שהוא מספק; בקבוצה הראשונה מצויים מדענים טובים וידועי שם, שבדרך כלל לא עושים אבחונים בעצמם; בקבוצה השנייה יש מאבחנים ידועי שם, אבל כאלה שלא עוסקים במחקר“.

איך יתכן שעל אותו טסט חלק טוען שהוא תקף מדעית וחלק טוען שלא?

“נעשו מחקרים ובהם בדקו יותר ממאה פרמטרים שמאבחנים באמצעות הרורשך, 95% מהם התגלו כלא תקפים מדעית, ורק 5% תקפים. הנקודה היא שבארץ גורסים שרורשך הוא מתת האל ומונעים מאנשים תואר, גם אם הם הגיעו ממיטב האוניברסיטאות בעולם, כי הם לא שולטים ברורשך. אין הצדקה להפוך אותו לאמת המידה של הפסיכולוגיה“.

והמבחנים האחרים?

HPT הוא לכל הדעות מבחן גרוע, ואפילו הוועדה המקצועית שוקלת לבטל אותו, אבל בינתיים משתמשים בו. התוקף המדעי של TAT קצת יותר טוב מהרורשך אבל לא בהרבה והוא לא מתאים לאבחנה של פסיכופתולוגיה. בנדר ווקסלר הם מבחנים מעולים לאינטליגנציה אבל אין להם תוקף מדעי בכלל, ובארץ משתמשים בהם כדי לאבחן אישיות ובהרבה מאוד מהשאלות האבחוניות.

על סמך מחקרים שלי ושל אחרים, הנושא של האינטליגנציה כלל לא רלוונטי. נניח שילד בן 16 הוא גאון, אבל יש לו נטיות אובדניות, אז מה המבחן הזה בדיוק יעזור לו? האפקטיוויות של המבחנים האלה נעה בין 2%-5%, זה כמו לחייב כל רופא להיות מומחה עולמי ברנטגן, ועל סמך זה לתת לו רישיון.

החיוב להיבחן במבחנים האלה הוא נואל, כי נגיד שיש להם תוקף מסוים, האם כל פסיכולוג קליני צריך להשתמש בהם? התשובה שלי היא לא. אם יפתח יובל, שהתמחה בהארוורד, צריך להפגין בקיאות ברורשך כדי לקבל רישיון בפסיכולוגיה קלינית בשעה שהוא יכול לעזור לעשרות בני אדם שסובלים מהפרעות חרדה קשות – זאת שערוריה. הדגש על הכלים האלה הפך להיות מנגנון בידי הממסד להדיר אנשים שלא שולטים בהם“.

טיפולים ומבחנים פסיכולוגיים הם תעשיה של כסף

לדברי מאיירס: “יש קבוצה של אנשים, פסיכולוגים קלינים ותיקים, שכבר הרבה שנים עוסקים רק באבחון ומרוויחים מזה המון כסף והם לא בקלות יוותרו על זה. בגלל ההתנגדות שלי לטסטים אני נחשב לטרבל-מייקר. פסיכולוג אחד אמר לי כבר שאני מקלקל להם את הפרנסה”.

מתקיימת כאן קבוצה של פסיכולוגים שעוסקת בעיקר בלקיים ולשמר את עצמה. פרופ’ שחר מעדיף להשתמש במונחים מעודנים יותר: “הפציינט לא תמיד ניצב במקום הראשון. יותר מדי מתחשבים במה שאני כפסיכולוג יודע ובאיזה כלים אני מטפל ופחות במה שהפציינט זקוק לו ומה הכי טוב בשבילו.

מערכת בריאות הנפש הציבורית קורסת, ממשיכה גלבוע-שכטמן שהיא גם המנהלת את המרפאה לפוסט-טראומה לילדים ונוער בבית החולים שניידר. “אנשים שזקוקים לטיפול מחכים חודשים או שנים, או שהם פונים למערכת פרטית, או שאינם מקבלים טיפול כלל, כי ברוב המרפאות הציבוריות מקבלים טיפול פסיכודינמי ארוך-שנים, ולא בטוח שזה מה שהם צריכים”.

לדברי עומר הנזק שנגרם עקב המתנה ארוכה או במתן טיפול לא מתאים הוא עצום, במיוחד בתחום ההתמחות שלו, ילדים ונוער: “מכניסים ילדים עם הפרעות התנהגות, למשל, לטיפול פסיכודינמי של שנים, שאין לו שום יעילות מוכחת, ואף אחד לא חושב שצריך להסביר להם שיש טיפולים אחרים, יעילים יותר. יש ילדים שמגיבים רע מאוד לטיפול דינמי, וכשיש להם גם נטייה לעבריינות, זה ממש מחריף את הבעיה“.

למה?

“כי טיפול דינמי פורס עליהם מטרייה של פרטיות, ומתברר שבמקרים כמו עבריינות, זה פועל פעולה הפוכה, והסיכון גדל. צריך להגביר את ההשגחה ההורית ולא לגונן עליהם. מטריית הפרטיות נובעת מבורות של מה שנעשה במחקר ב-40 השנים האחרונות. המטפלים בכלל לא יודעים שהטיפול שלהם מזיק“.

הקבעון החשיבתי של הפסיכולוגים

העדר מחקרים תומכים לטיפול פסיכודינמי נובע מעקרון השמירה על הפרטיות והחיסיון לנאמר בחדרו של המטפל, כבסיס לבניית האמון בינו ובין המטופל. וכן, מסובך לחקור תהליכים המתנהלים לאורך שנים ומבוססים על אסוציאציות חופשיות, טענו כל השנים פסיכואנליטיקנים (אף שפרויד עצמו נאבק להציג את הפסיכואנליזה שלו כמדע).

לעומת זאת חלק מהתהליכים הפסיכודינמים קצרי הטווח, נחקרו ונחקרים באוניברסיטאות חשובות בעולם, אבל לכאן גם זה עוד לא הגיע. “היום כדי שמישהו יהיה מוסמך בפסיכולוגיה קלינית”, טוען עומר, הוא צריך להוכיח שהוא לא מתעניין במה שהתחדש בפסיכולוגיה הקלינית. הוא צריך להוכיח שהוא נקי מהשפעות שבאו מהמחקר ומהידע“.

ד”ר דני קורן, ראש המגמה הקלינית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה כואב את ההתנשאות המקצועית הבלתי-מוצדקת, לדעתו “המקצוע שלנו מתנהל בעיקר כמו דת, על בסיס אמונה שהדברים שאנחנו מציעים – יש להם מעמד של אמיתות מוחלטות.

אנשים מאמינים שאנחנו עוסקים בדברים שמעל למדע, שהם כל כך גאוניים ונעלים שאי אפשר לבדוק אותם: ‘מדע הוא קר ורציונלי, ואילו הפסיכולוגיה היא הומנית והוליסטית’. בשם התירוץ הזה מנהלים מקצוע שמצד אחד רוצה להתקרב לרפואה ומצד שני לגמרי לא מפוקח, ולא נדרש לצורך להעמיד את עצמו לבחינה ולבקרה”

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , | Leave a Comment »

ילד נלקח לאימוץ כפוי מסבתו שגידלה אותו רק משום שהיא אינה ההורה של הילד

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 23, 2009


השופט יצחק עמית - שלח ילד לאימוץ כפוי

לא יאומן כי יסופר.

בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי לסבתא אין זכות עמידה כצד לדיון בהליך הכרזת נכדה הקטין כבר-אימוץ.

זאת בשל החשש לסירבול הדיון שיביא להתארכותו  ביהמ”ש: “מתן זכות עמידה לכל הורה פסיכולוגי או הורה בפועל עשוי להפוך את הליך האימוץ לזירת התגוששות קשה, בשל אינטרסים נוגדים במשפחה המורחבת”.

קהלת: “מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע”

נועם שרביט   | גלובס  16/11/2008

בית המשפט המחוזי בחיפה פסק כי אין להכיר בזכותה של סבתא להיות צד לדיון, בהליך של הכרזת נכדה הקטין כבר-אימוץ, וזאת בשל החשש לסירבול הדיון שיביא להתארכותו.

השופטים יצחק עמית, שושנה שטמר וצילה קינן דחו בקשת רשות ערעור שהגישה הסבתא על החלטת בית המשפט למשפחה. בתה (אם הקטין), מכורה לסמים וגרה אצלה. הילד נולד עם תסמונת גמילה וגר אצל הסבתא 4 שנים, אולם בשל “ההידרדרות” לכאורה המתמשכת במצבו הורה בית המשפט להוציאו ממשמורת המשפחה המורחבת, והיועמ”ש פתח בהליכי אימוץ. הסבתא, המתנגדת להוצאת הילד מהמשפחה ולאימוץ, טענה שהיא הדמות הדומיננטית בחייו, ולכן חובה על בית המשפט לשמוע את עמדתה.

סעיף 11 לחוק האימוץ קובע, כי “בבוא בית המשפט ליתן צו אימוץ לגבי מאומץ שהוריו נפטרו, יתחשב בדעתם של הורי הוריו של המאומץ”. השופט עמית ציין כי את המילים “יתחשב בדעתם” יש לפרש כך שהסבא והסבתא הם בעלי מעמד בדיון רק במקרה שההורים הביולוגיים נפטרו.

נדחתה טענת הסבתא, לפיה יש לתת לה תחילה זכות עמידה, ולאחר מכן יבחן בית המשפט אם אכן היא “ההורה הפסיכולוגי” או “ההורה למעשה” של הקטין. “מתן זכות עמידה לכל הורה פסיכולוגי או הורה בפועל עשוי להפוך את הליך האימוץ לזירת התגוששות קשה, בשל אינטרסים נוגדים במשפחה המורחבת – הורים ביולוגיים, אחים ואחיות, סבים וסבתות, דודים ודודות, ואנה אנו באים”, נימק עמית.

הוא הזכיר את חשיבות מימד הזמן בהליכי אימוץ ופסק שמתן זכות טיעון וייצוג בהליכי האימוץ למי שאינו ההורה הביולוגי, “עלולה לכנס באולמו של בית המשפט מספר אחיות, דודות, סבים וסבתות ופשיטא כי ריבוי בעלי דין מסרבל ומכביד על ניהול ההליך”.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , | 2 Comments »

אובדנות בקרב בני נוער החוסים בפנימיות

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 23, 2009


מסמך ועדת החינוך של הכנסת משנת 2007 מציין כי קיים ריבוי יחסי של מקרי אובדנות בקרב תלמידי פנימיות. אל סם מדווחת כי שיעור השימוש בסמים בקרב ילדי פנימיות ומוסדות גבוה פי 3 משיעורם בקרב תלמידי תיכון רגילים.

האם חברות הביטוח לא מכסות מקרי התאבדות בקרב ילדי פנימיות משום שילדים אלו נמצאים בסיכון גבוה לאובדנות?

נער התאבד בפנימיה אך הוריו לא זכאים לפיצויים משום שביטוח הפנימייה לא כיסה התאבדות.

נער אתיופי בן 14 בשם אגננין סהלו היה חניך בפנימית הנוער של משרד החינוך, ויצ”ו ניר העמק-העפולה. הנער נענש על ידי רכז השכבה בפנימייה ונשלח לחדרו. זמן קצר לאחר מכן הוזעק רכז השכבה אל חדרו של המנוח מאחר ודלת החדר הייתה נעולה. משלא עלה בידי הרכז לפתוח את הדלת או ליצור קשר עם המנוח הוזעקו למקום מנהל ומנכ”ל הפנימייה, הוצב סולם בפתח חלון חדרו של המנוח ובמקביל נשלחו אנשי צוות לחפש את המנוח במקום אחר. מדריך שעלה על הסולם ופרץ את חלון חדרו של המנוח, כשעתיים לאחר שנשלח לשם, מצא אותו תלויי באמצעות צעיף מעל מיטתו. למקום הוזעקה ניידת טיפול נמרץ, נעשה ניסיון להחיות את המנוח והוא הובהל לבית חולים העמק בעפולה, אך בשלב מאוחר יותר נמסרה הודעת בית החולים, כי המנוח נפטר.

הנער סבל מקשיי הסתגלות והתנהגות דיכאונית ואובדנית ועובדי הפנימיה שלא העניקו למנוח, תשומת לב מיוחדת, מעקב פסיכולוגי וסוציאלי כנדרש וכיוצ”ב בנסיבות העניין, התרשלו כלפיו באופן שהביא למותו.

בפסק דין מאפריל 2008 קבעה שופטת בית משפט השלום בנצרת, עירית הוד כי בני משפחת הנער אינם זכאים לפיצויים משום שביטוח הפנימייה מכסה תאונות ולא מקרי התאבדות.

ביטוחי חיים שנעשים למשל במסגרת ביטוח מנהלים במקומות עבודה מכסים מקרי התאבדות ובלבד שההתאבדות אירעה מעל שנה מאז יצירת הפוליסה. ביטוח הפנימיה לא כיסה תסריט כזה ולמעשה לא כיסה שום תסריט בו קיים מעשה אובדנות. האם חברות הביטוח במתכוון אינן מכסות מקרי התאבדות משום שהן יודעות כי שיעור מעשי ההתאבדות בקרב ילדי פנימיות גבוה במיוחד?

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , | 1 Comment »

השכר החדשי הממוצע של עובד רווחה במשרה מלאה ברשויות המקומיות לשנת 2008 – 9,592 ש"ח

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 23, 2009


השכר החודשי הממוצע של עובד רווחה במשרה מלאה (יחידת עבודה) ברשויות המקומיות לשנת 2008 עמד על 9,592 ₪ ברוטו (עמודה 86 בטבלאות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). שכר זה הינו מעל השכר הממוצע במשק לשנת 2008 אשר עמד על 7,909 ש"ח.

בפועל עמד השכר החודשי הממוצע של עובדי הרווחה בשנת 2008 על 7,356 ₪ ברוטו, משום שהם עובדים במשרה חלקית, כ-75% משרה, כמוראה בטבלאות מטה.

שכר זה אף גבוה בהשוואה לשכרם של עובדי הרווחה לשנת 2007 שעמד על  9,348 ₪ למשרה מלאה, ובעוד ששכר זה עלה משנת 2007 לשנת 2008,  הרי שהשכר הממוצע במשק ירד ב-0.5% משנת 2007 לשנת 2008.

שכרם של העובדים הסוציאלים אף גבוה משכרם של העובדים במוסדות החינוך (מורים, עוזרי הוראה). בנוסף נהנים עובדי הרווחה מביטחון תעסוקתי בהיותם חברי איגוד העובדים הסוציאליים השייך להסתדרות.

מסמך הסוקר את התפתחות מקצוע העבודה הסוציאלית בשנים 1990 עד 2002 מראה כי בשנת 2002 הועסקו בישראל 12.1 אלף עובדים סוציאליים כעובדי רווחה וקהילה. בשנים 1990 – 2002 גדל מספר המועסקים במשלח יד זה ב-5.2 אלף עובדים. גידול זה של 75% במספר העובדים הסוציאליים בסוף התקופה הנסקרת בהשוואה גבוה יחסית לגידול בכלל המועסקים במשק בשנים הנדונות.

אי לכך, לא רק שמכסות העובדים הסוציאלים גדלות משנה לשנה ויוצרות מתאם ישר עם רמת המצוקה בישראל, קרי, ככל שיש יותר עובדים סוציאלים, יש יותר מצוקה, גם שכרם עולה משנה לשנה, בניגוד למגמת הירידה במשק.

האם לא עדיף שתקציב המדינה יופנה לטיפוח מקצועות יצרניים שיתרמו להעלאת התל"ג והורדת האבטלה ומצוקת האזרחים, במקום לבזבז אותו על מקצועות לא יצרניים ולא מוגדרים כמו עבודה סוציאלית? הרי בסופו של דבר אנשים עניים צריכים כסף ולא עובדת סוציאלית.

ממוצע ליחידת עבודה

Salary1

ממוצע למשרת שכיר

Salary2

תעריפון עובדים סוציאלים לשעת טיפול

בלוח הבא תוכלו לדעת מדוע עובדים סוציאלים כל כך מתעקשים לכפות “טיפול” על אזרחים שהגיעו בטעות למשרד הרווחה.הסיבה: כסף טוב. מיותר לציין כי לכל ה”טיפולים” הללו אין כל ביסוס מדעי ומדובר בתעשיה רבת היקף של הונאה ורמייה. שימו לב בעיקר לסעיפים עם הנקודות האדומות. סעיפים שמפרנסים אלפי עובדים סוציאלים ללא צורך.

Salary3

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , | 2 Comments »

לילדי פנימיות הישגים נמוכים בלימודים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 23, 2009


רופא בוגר פנימיה? מדען בוגר פנימיה? פרופסור בוגר פנימיה? קשה מאד למצוא כאלו.

האומדנים מדברים על כ-75,000 ילדים שחיים כיום בישראל מחוץ לבית. כ-80% מהם בפנימיות ו20% בבתי אומנה. בעולם המערבי היחס הוא הפוך, 80% בבתי אומנה ו-20% בפנימיות.

מסמך על פנימיות משרד הרווחה של טלאל דולב מתאר מצב עגום של ילדי מוסדות בהקשר של הישגים בלימודים. מכון ברוקדייל, 2003.

האם ההוצאות מן הבית היו הכרחיות?

בשנים האחרונות התעוררו סוגיות הקשורות להקצאת הטיפול הפנימייתי ולדפוסי השימוש בו. ממצאים מדאיגים ממחקרים שנעשו לאחרונה העלו שאלות לגבי ההחלטה על הוצאת ילד מביתו, לגבי משך השהייה במסגרת הפנימייתית ולגבי הקריטריונים ליציאה מטיפול פנימייתי.

מחקר ארצי על ועדות החלטה מקומיות (דולב, בנבנישתי וטימר 2000) הצביע על ליקויים בתהליך קבלת ההחלטות בכל הנוגע להשמה מחוץ לבית. העיקריים בהם היו המחסור במידע שיטתי במקרים רבים, דיונים קצרים מדי בחלופות השונות, וכן חוסר עקיבות בהחלטות על הוצאתם של ילדים מן הבית.

מכאן נשאלת השאלה, האם כל ההוצאות מן הבית היו הכרחיות. מחקר נוסף, שבו מומחים התבקשו לעבור על דוחות בכתב, ולהמליץ על טיפול קהילתי או על הוצאה מהבית, העלה גם הוא ספקות לגבי חלק מן ההחלטות על הוצאה מהבית. המומחים המליצו על התערבות קהילתית כמעט לכ-50% ממדגם של מקרים שהתבססו על תיאורי ילדים הנמצאים כיום בטיפול פנימייתי.

במחקר הארצי על ועדות החלטה נתגלו ממצאים מדאיגים גם לגבי בדיקת מצבם של הילדים שכבר נמצאים בטיפול פנימייתי. המחקר העלה כי ועדות ההחלטה בודקות את מצבם של הילדים לעתים רחוקות בלבד, וכאשר הן עושות זאת, רק שיעור מזערי מהילדים מוחזרים לביתם (דולב, בנבנישתי וטימר 2000).

ממצאים חדשים מתוך ההערכה של פנימיות קהילתיות ופנימיות יום מעידים גם הם שבדיקה מחודשת של מקרים, כבסיס לאפשרות להחזרת הילד הביתה, איננה הליך סטנדרטי ברוב המסגרות הפנימייתיות.

אף שהחזרת הילד לביתו מוגדרת כיעד עיקרי, הן של הפנימיות הקהילתיות והן של פנימיות-היום, העובדים הסוציאליים טענו כי 53% מן הילדים שכבר שוהים בפנימיות הקהילתיות במשך שנתיים, ו-40% מן הילדים השוהים בפנימיות-יום למשך תקופה זו, יזדקקו לטיפול פנימייתי ארוך-טווח. באשר לשאר הילדים, העובדים העריכו שהם יזדקקו לפחות לעוד שנה או שנתיים של טיפול. עובדים סוציאליים המטפלים בילדים במסגרות השיקומיות, המשמשים כקבוצת השוואה במחקר ההערכה, העריכו ש-64% מן הילדים יזדקקו לטיפול ארוך-טווח במסגרות חוץ-ביתיות. ממצאים אלה מצביעים על כך שיש להגביר את המאמצים בכיוון של קיצור משמעותי של משך השהייה במסגרות הפנימייתיות.

רמת החינוך בפנימיות – הישגים נמוכים

אחד התחומים שנחשב לבעייתי ביותר הוא תחום החינוך. מספר מחקרים הצביעו על כך שילדים ונוער במערכת הפנימייתית בישראל סובלים מפערים ניכרים בתחום הלימודי.

במחקר שנערך ב-1994 בעשר פנימיות נמצא כי 71% מהילדים היו מתחת לרמת הכיתה, מהם 33% היו בפיגור של שלוש שנים או יותר (דולב וברנע, 1996). נתונים אחרונים ממערכת הפיקוח של הרף מעידים שלמחצית מהילדים בפנימיות הישגים נמוכים מן הממוצע וש-41% אינם מסתגלים למערכת הלימודית. כמו כן המחקרים מראים כי למרות הפערים הלימודיים הגדולים, הפנימיות משקיעות משאבים מוגבלים בלבד בתמיכה בתהליך הלימודי (דולב וברנע, 1996; פליישמן ואחרים, 1999). הישגיהם הלימודיים של בני נוער ברשות חסות הנוער גם הם נמוכים.

סקירה של הטיפול הפנימייתי בשבע מדינות כולל ישראל, אשר התבצעה לאחרונה, העלתה כי ברוב המדינות, הילדים הנמצאים בטיפול פנימייתי הם בעלי הישגים נמוכים, ואינם מצליחים להגיע ליעדים לימודיים סבירים. יתרה מכך, בכל המדינות, הרמה הלימודית שאליה מגיעים הילדים ובני הנוער בפנימיות אינה מאפשרת להם להשתתף במסלולי חינוך אקדמיים ומקצועיים טובים לאחר שעזבו את הפנימייה. מכאן ברור שיש צורך במאמץ לשיפור התוצאות בתחום זה (McSherry and Iwanec, 2002).

מחקרים מן העולם מציינים סיבות שונות להישגים הלימודיים הנמוכים של צעירים בטיפול בפנימייתי (דולב וזילכה, 2000; McSherry and Iwanec, 2002). סיבות אלה קשורות לשלושה תחומים עיקריים:

  • ייתכן שבעקבות המעבר של הילדים לפנימייה, או ממנה – בחזרה לקהילה, הם אינם מבקרים בבית הספר באופן סדיר, או שהם עוברים מבית ספר לבית ספר, ולכן אינם יכולים ליהנות מיתרונותיה של המערכת הבית-ספרית.
  • חוסר התיאום ואי-לקיחת אחריות משותפת על חינוך הילדים מטעם המסגרת הפנימייתית מכאן ובית הספר מכאן.
  • והקדימות הנמוכה הניתנת לנושא הלימודי על-ידי צוות הפנימייה, שהכשרתם ועניינם מותאמים יותר לצרכיו החברתיים והרגשיים של הילד מאשר לדרישות מערכת החינוך.

מאמרים נוספים:

פנימיות משרד הרווחה הן גן עדן לפאדופילים

מוסד בית שבתאי – בית יתומים הרסני

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

פגמים חמורים במערך האבחון לילדים לקויי למידה

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 23, 2009


יולי תמיר על ההונאה באבחוני לקויות הלמידה

דו”ח האקדמיה הלאומית למדעים קובע כי החלטות שחורצות את גורלם של תלמידים מתקבלות על פי מבחנים לא מהימנים.

יולי תמיר בראיון לעיתון צפון TLV על ההונאה של תעשיית האבחונים בלקויות למידה בילדים:

יש לך הסבר לתופעה שכ-40% מתלמידי שכונות צפון תל אביב מאובחנים כלקויי למידה?

זה לא המצב באמת. זה יותר הקלות שבה הורים קונים את האבחונים בכסף. יש בעיה קשה של אבחון יתר ואנו מנסים להתמודד איתה. כאשר בא ילד ומציג אבחון חתום ע”י מאבחן, לא תמיד יש דרך לדעת מתי זה אמיתי ומתי לא, ואנו מחויבים לתת סיוע לכולם כדי שלא נפספס את אלה שכן צריכים.

זו אמירה מאד חמורה

אין ספק, התופעה של אבחון יתר מדאיגה אותנו ואנו מחפשים דרך לטפל בה מבלי לפגוע באלה שכן זקוקים לסיוע. יש לנו התדיינות גם עם המאבחנים ועם גורמים מקצועיים אחרים כדי לראות איך אפשר לגרום למאבחנים להיות יותר אחראים ולא לתת אבחונים כל כך בקלות.

לטענתך, יש זיוף אבחונים כדי להקל עם הורים ותלמידים?

בצפון תל אביב יש 40% לקויי למידה וברהט 3.5% לקויי למידה. לכאורה, זה מאד משונה. אם לאמר את האמת זה לא דבר פשוט, היות ומדובר גם בעסק כלכלי. הרי המאבחן מקבל שכר תמורת האבחון, ויש בעיה של קנית אבחונים בכסף. מצד שני, אנו רואים מגזרים –חרדי וערבי – שבהם יש תת-אבחון ושם אנו מכניסים יותר מאבחנים.

אז מה בכוונתך לעשות?

זאת בעיה, כגורם חיצוני, מבחינה משפטית, אני לא יכולה להגיד שהילד הזה הוא אבחנת שווא ולכן אני פוסלת את האבחון שלו. אנו מגיעים למצב שילדים יודעים שאם להורים יש כסף – לא צריך להשתדל.

במי את תולה את האשם?

הבעיה היא שכל כך הרבה הורים פונים לאבחון, שזו נהייתה נורמה. אנו לא עומדים בקצב. לפי החוק, לצערי, אני לא יכולה שלא לקבל חוות דעתו של מאבחן חיצוני הרשום במשרד החינוך. חלק גדול מהמאבחנים עובדים בשעות היום במערכת ואחר הצהרים באבחון פרטי.

דו”ח האקדמיה הלאומית למדעים קובע כי החלטות שחורצות את גורלם של תלמידים מתקבלות על פי מבחנים לא מהימנים.

אור קשתי | עיתון הארץ

מערך האבחון, המדידה וההערכה בגני הילדים ובכיתות הראשונות של בית הספר היסודי פגום מיסודו. לרוב המבחנים אין מדדים ונורמות כלל-ארציים, הם אינם רגישים לקבוצות כמו עולים חדשים או תלמידים במגזר הערבי, וחלק מהם אף הובאו מחו”ל אך לא הותאמו כלל לאוכלוסייה הישראלית. כך עולה מדו”ח של “האקדמיה הלאומית למדעים”, אשר התפרסם אתמול ושנמסר באחרונה למשרד החינוך.

לפי הערכות חוקרים ואנשי משרד החינוך, כ-15% מהתלמידים במערכת החינוך סובלים מלקויות למידה שונות ועוברים אבחונים. הדו”ח התמקד בבחינתם של האבחונים, המדידות וההערכות בגיל הרך (מגן הילדים עד כיתה ב’) בתחום החברתי והרגשי, וכן בתחום רכישת כישורי שפה, אוריינות לשונית ומתמטיקה.

במסגרת זו נבדקה שורה ארוכה של מבחנים פסיכולוגיים, קוגניטיוויים, מבחני אישיות, תפישה, מוטוריקה וקואורדינציה, הנחשבים כמנבאים של יכולות התלמיד בתחומי הקריאה, הכתיבה ועוד.

התמונה העולה מהדו”ח עגומה. כך למשל נמצא כי “ארגונים שונים, ממלכתיים ופרטיים, פעילים בתחומים אלה, כשכל אחד מהם נוקט שיטות שונות המשרתות את מטרותיו הייחודיות. ברוב המקרים נעשה שימוש בכלים החסרים נורמות ארציות, ולכן היכולת להפיק מהם מידע מהימן ותקף מוטלת בספק”.

למסקנות הדו”ח השלכות רחבות היקף: היעדר נורמות ארציות עלול להביא למצב בו תלמיד אחד מקבל אבחונים שונים ממאבחנים שונים (או ששני תלמידים, בעלי אותה לקות, יזכו לאבחון שונה); תלמידים אשר נשלחו למסגרות חינוך מיוחד בהסתמך על אבחונים, שייכים למעשה לחינוך הרגיל (ולהפך – מקומו של תלמיד שנשאר בחינוך הרגיל עשוי להיות דווקא בחינוך המיוחד); איתור ילדים בסיכון איננו מדויק; הערכה של תוכניות לימודים ועבודת הגננת או המורה נעשית למעשה בחלל הריק – כמו גם תוכניות התערבות ותיקון לקויות למידה.

הדו”ח, שכתבה ועדת מומחים בראשות הפרופ’ צביה ברזניץ, ראש החוג לליקויי למידה באוניברסיטת חיפה, במסגרת “היוזמה למחקר יישומי בחינוך” של “האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים”. עוד השתתפו בוועדה כעשרה חוקרים מובילים מאוניברסיטאות שונות בארץ.

"חסרים במדינת ישראל כלים לאיתור, סינון, אבחון, מדידה והערכה נורמטיוויים מתאימים, המאפשרים בחינה שיטתית ומושכלת של ההתפתחות בגיל הרך ברוב התחומים שנבדקו”, כתבו חברי הוועדה, “בשימושה של מערכת החינוך מצויים כיום כלים רבים שהרציונל העומד בבסיסם אינו ברור והם אינם עומדים בסטנדרטים של תוקף ומהימנות”. יתרה מזאת, לפי הדו”ח, היעדר נורמות וסטנדרטים מביא “פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים לחוש כי עבודתם שרלטנית וכי דיווחיהם על תוצאות המבחנים אינם משקפים את יכולות הילדים ואינם מספקים תמונה אמיתית של קשיים ובעיות”.

עוד נכתב בדו”ח כי “מבחני המשכל המשמשים כיום לקבלת החלטות חורצות גורל ב’ועדות ההשמה’ (בהן נקבע אם התלמיד יופנה למסגרת של חינוך מיוחד, א”ק) הם בעלי נורמות מיושנות ונדרש תקנון עכשווי”, וכי מבחנים הבודקים את הפן ההתנהגותי והרגשי-חברתי של הילדים “אינם תקפים”.

“כל אחד מהמבחנים צריך להיות בעל נורמות כלל-ארציות, אבל אין כלום”, מסבירה הפרופ’ ברזניץ, “חלק מהמבחנים בכלל תורגמו מאנגלית, כיוון שהחוקרים שהביאו אותם לארץ למדו פעם בארצות הברית. כיום יש מודעות לצורך לאבחן תלמידים כמה שיותר מוקדם, כדי שאפשר יהיה לטפל בקשייהם. עכשיו צריך לעשות סדר בכל התחום הזה”.

הדו”ח מקדיש תשומת לב מיוחדת לאבחון ולמדידה של תלמידים מ”אוכלוסיות מיוחדות”. כך, למשל, קבעו חברי הוועדה כי בחינוך החרדי לא מתבצעת הערכת הישגים ראשונית של יכולות קריאה וכתיבה גם בקרב קבוצת התלמידים הנורמטיווית; במגזר הערבי קיים “מחסור ניכר באנשי מקצוע (פסיכולוגים) הרשאים לאבחן ילדים ולהעריכם. כלי האבחון הקיימים לא תורגמו לערבית ואף אינם מותאמים מבחינה תרבותית לילדי המגזר הערבי”; ואילו בטיפול בעולים החדשים “חסרים כלים המתאימים מבחינה לשונית או תרבותית”.

הדו”ח ממליץ, בין השאר, להעביר את האבחונים השונים סטנדרטיזציה כלל-ארצית, תוך פיתוח כלי מדידה ייחודיים, מותאמי תרבות, למגזר החרדי, הערבי ולעולים החדשים; לקבוע מדיניות ממלכתית בנושא מוכנות ילדים לכניסה לכיתה א; להקים מערך להכשרת המשתמשים בכלים השונים כגון גננות ופסיכולוגים, ועוד.

ממשרד החינוך נמסר בתגובה כי הוא זה אשר הזמין את הדו”ח “מתוך ידיעה שחסרים במערכת החינוך כלי אבחון והערכה. יש לנו עניין רב ללמוד את ההמלצות וליישם את המתאימות”. עוד נמסר כי בשנתיים האחרונות השלים המשרד פיתוח כלי אבחון ייחודי לבדיקת רכישת השפה הערבית בגיל הרך, שהשימוש בו יתחיל בשנת הלימודים הקרובה. פיתוח כלי נוסף, הבוחן את מידת שליטתם של תלמידים עולים בשפה העברית, עומד לפני סיום.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , | Leave a Comment »

הזכות להתראות עם הנכדים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 23, 2009


במסגרת מאמר זה נבחן את עמדת המשפט הישראלי, בשאלה האם יש לסבים ולסבתות זכות להתראות עם נכדיהם.

יולי 2008

עו”ד אלעד סטופל | NFC

במציאות החיים הרגילה, ההורים תומכים נפשית, חברתית וחומרית בילדיהם. יחד עם זאת, גם הורי-הורים (להלן: “סבים”, כשהכוונה לשני המינים) נחשבים למקור חשוב לתמיכה נפשית, חברתית וחומרית לנכדיהם.

מחקרים שונים העוסקים ביחסי הסבים והנכדים מעלים על נס את חשיבות הקשר המשפחתי ביניהם. פעמים רבות הסבים הם חלק מחיי הילד כבר ברגעי חייו הראשונים, ולפיכך מהווים לו מקור התקשרות שני לאחר ההורים הביולוגיים[1].

זאת ועוד, במציאות החיים היומיומית בה ההורים חוזרים הביתה מאוחר, לאחר שעות עבודה רבות, נוטלים הסבים חלק ניכר – לעיתים אף הרבה מעבר לחלק של ההורים – בגידולו של הילד, חינוכו, ולעיתים אף בדאגה לרווחתו וצרכיו הכלכליים.

במסגרת מאמר זה נבחן את עמדת המשפט הישראלי, בשאלה האם יש לסבים ולסבתות זכות להתראות עם נכדיהם[2].

התייחסות המחוקק הישראלי לקשר שבין הסבים לנכדים

על אף חשיבות הקשר בין הסבים לנכדים, הרי שלמעט חוק אחד, המחוקק הישראלי לא מצא לנכון לעגן קשר זה מבחינה משפטית-חוקתית. סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962 (להלן: “החוק”) קובע שההורים הם ה”אפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם” ומעניק להם עצמאות בהחלטות הנוגעות לילדיהם הקטינים. לפיכך, לפי החוק בישראל, כל זמן שלא נקבע לילד אפוטרופוס אחר, אין לאדם, זולת ההורים, מעמד כלשהו בכל שאלה הנוגעת לקטינים, אף לא בעניין קיום קשר בין הקטין לבין קרובי המשפחה המורחבת, לרבות הסבים והסבתות, להוציא סוגיות המוכרעות על-ידי בית המשפט.

חריג לעקרון זה מצוי בתיקון מס’ 4 לחוק (תיקון תשל”ו) – סעיף 28א לחוק – הקובע:

“מת אחד ההורים של קטין, רשאי בית המשפט לתת הוראות בעניין המגע בין הורי המת לבין הקטין”. תיקון זה, שהתקבל בשנת 1975, מעניק זכויות לסבים אם מת בנם או מתה בתם לקיים מגע עם נכדיהם. הרקע לתיקון זה הוא מלחמת יום הכיפורים, כשהורים שכולים רבים שבניהם נפלו במלחמה ביקשו ליצור קשר עם נכדיהם, אך כלותיהם סירבו להתיר להם את הדבר, חלקן אף נישאו מיד לאחר המלחמה, וטענו שברצונן להקים משפחה חדשה ולשכוח את הטרגדיה שעברו. כתוצאה מכך, נחשפו הסבים לסבל כפול: לא זו בלבד שאיבדו את בנם-יקירם במלחמה, אלא שעתה נמנע מהם לראות את נכדיהם, דור ההמשך של בנם שנפל. בדברי ההסבר להצעת-החוק, שבעקבותיה התקבל התיקון לחוק, נאמר:

“מעמד הסב והסבתא, שלא נתמנו כאפוטרופוסים, אינו מוסדר בחוק, ולכן אין בית המשפט מוסמך להתערב במקרים שנפטר הבן או הבת המקשרים, ובן-הזוג של הנפטר אינו מעוניין בהמשך המגע בין הסב והסבתא לבין הנכדים. בעיה זו החריפה לאחרונה בקשר לחללי המלחמה אשר הותירו הורים וילדים, ובת-הזוג של החלל אינה מתירה להוריו להיפגש עם ילדיה. מוצע בזה שסמכות בית המשפט להורות בעניין המגע בין הורי הנפטר ובין נכדיהם תהיה מעוגנת בהוראה מפורשת, בדומה לסמכות בית המשפט לעניין מגע עם קטן לפי סעיפים 24 ו-25 לחוק”[3].

השופט מ’ אֵלון סבור שמטרת התיקון אינה רק לעגן בחוק את זכותם האנושית של הורים שכולים לראות את הנכד שהשאיר אחריו בנם שנפל בקרב או מת בדרך אסון, אלא “כיבודה של זכות זו יש בו, בדרך כלל, משום טובתו של הקטין ומשום צורכו הוא לשמור על קשרים עם משפחת הורי המנוח, כפי שכך היא דעתם של חוקרי נפש וצפונותיה”[4].

הזכויות המוענקות לסבים מכח סעיף 28א לחוק

עתה, לאחר שאנו יודעים מהו הרקע לחקיקת התיקון, ננסה לברר מה הן הזכויות שמבקש המחוקק להעניק להורים השכולים בסעיף זה, שנאמר בו שבית המשפט רשאי “לתת הוראות בעניין המגע בין הורי המת לבין הקטין”. וכאן נשאלת השאלה: מה כוונת “מגע”? האם קשר טלפוני או שמא זכויות ביקור? גם בסעיף 24 לחוק נזכרת מילת “מגע”:

“היו הורי הקטין חיים בנפרד… רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע…”.

ישומה של ההוראה המופיעה בסעיף 24 הוא מעשה יומיום בבתי המשפט לענייני משפחה, והוא כולל בעיקר את הזכות לראות את הקטין, בין במקום מגוריו של אחד ההורים או במקום אחר ואת הזכות לארחו ולקחתו לזמן שנקבע מראש.

על אף הניסוח הדומה בסעיף 28א ובסעיף 24 בדבר הזכות לבוא עם הקטין במגע, השופט אֵלון סבור שאין להקיש לגמרי מהוראת סעיף אחד על משנהו כי “אינם דומים יחסי הורים וילדים ליחסי הורים ונכדים, וכאמור גדולה הרגישות – ומתוך כך חובת הזהירות – במקרה מות בן-הזוג ונישואי בן-הזוג האחר מחדש, שלא לבוא לכלל התערבות יתרה בסדרי החיים החדשים”[5]. לפי גישה זו, הוא סבור שייתכן מאוד שלא רצוי שיורה בית המשפט, על אף סמכותו, בניגוד להסכמת ההורים על ביקור של מספר ימים הכרוך בהוצאת הקטין מבית הוריו לבית הורי-הוריו, דבר מקובל יומיום בהוראות בית המשפט בדבר ביקור ילדים אצל הוריהם[6].

נמצאנו למדים שהוראת סעיף 28א בדבר “המגע בין הורי המת לבין הקטין” מעגנת לא רק את זכות הסבים לקשר טלפוני עם נכדיהם, אלא גם, ובעיקר, את הזכות לראות את נכדיהם ולבקרם בכפוף לעקרון טובת הילד ולרצון להימנע מפגיעה באלמנה, המנסה להשתקם מן האסון שפקד אותה.

המקרים בהם תחול הוראת סעיף 28א לחוק

לפי לשונו הפשוטה של סעיף 28א, יש לסבים זכות לבקר את נכדיהם הקטינים רק אם נפטר בנם או נפטרה בתם. לכאורה, ניתן להסיק שבמקרים אחרים, כגון שנפטרו שני הורי הקטין[7] או שהתגרשו ההורים, וההורה המשמורן אינו רוצה שבנו ייצור קשר עם הורי-ההורה האחר, וכן כששני ההורים נשואים אלא שבגלל מריבה עם הוריהם, הם אינם מעוניינים שבנם ייצור קשר עמהם – אין לסבים זכות לראות את נכדיהם. האמנם כך הוא הדבר? האם יש בסעיף 28א לקונה? או שמא מדובר בהסדר שלילי?

לכאורה, יש מקום לומר, לאור דברי ההסבר להצעת-החוק ולאור לשונו המפורשת של סעיף 28א, שאין מדובר בלקונה אלא בהסדר שלילי. לפיכך הסעיף יחול רק אם נפטר אחד מהורי הקטין. על אף זאת, מעיון בפסקי הדין שעסקו בשאלה זו, נוכחנו לדעת שיש מחלוקת בין בתי המשפט ביחס לשאלה אם יש לפרש את הסעיף פרשנות מצמצמת[8] , כך שיחול רק אם נפטר אחד מהורי הקטין או שמא יש לפרשו פרשנות מרחיבה תוך הסתייעות בסעיף 68(א) לחוק (סעיף שמקנה סמכות לביהמ”ש לנהוג, במקרים מסוימים, כאפוטרופוס של קטינים, גם כאשר סמכות זו מתנגשת עם אפוטרופסות ההורים) כך שיחול כמעט כל אימת שהסבים מבקשים לראות את נכדם הקטין[9].

החלטת כב’ השופטת בן-שחר

בתמש (משפחה ב”ש) 4460/08 ח.ז. ואח’ נ’ ח.ז. ואח’[10]

לאחרונה נדרשה לסוגיה נשוא מאמרנו כב’ השופטת בן שחר, שופטת ביהמ”ש לענייני משפחה בבאר-שבע, בתמש 4460/08 ח.ז. ואח’ נ’ ח.ז. ואח’. באותו מקרה ביקשו התובעים, הסבים, כי ביהמ”ש יורה על קביעת הסדרי ראיה בינם לבין ביתו של בנם, הנתבע, שניתק עמם את הקשר לפני כשהיה בן 17 שנה, ומשום כך אף הוכר בצה”ל כחייל בודד. הנתבע ואשתו, הורי הילדה, התנגדו לקיום קשר כלשהו בין בתם לסבים הביולוגיים שלה. כב’ השופטת בן שחר דחתה את התביעה, תוך שהיא מנתחת, בהרחבה, את סעיף 28א לחוק, וקובעת כי לאור הרקע שעמד ביסוד חקיקת סעיף 28א לחוק, יש מקום להחילו רק בנסיבות המיוחדות שנקבעו בסעיף, כלומר:

“כאשר מת אחד ההורים או נעדר ובית המשפט סבור שטובת הילד מצדיקה חיוב המשך הקשר בין הנכדים להורי הנפטר”.

דא עקא ומעיון בדברי כב’ השופטת בן שחר שהובאו לעיל, עולה שחרף טענתה לפיה יש מקום להחיל את סעיף 28א רק בנסיבות המיוחדות שנקבעו בסעיף, בחרה היא להרחיב את הסעיף גם למקרה בו אחד מההורים של הקטין נעדר, ולא אך כאשר מת אחד מהוריו של הקטין, כפי לשונו המפורשת של הסעיף.

הצעה לתיקון סעיף 28א

אנו רואים אפוא, כי היעדר אחידות בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה ובתי המשפט המחוזיים, והיעדר תקדים מחייב של בית המשפט העליון בסוגיה זו, יוצרים בוקה ומבולקה. סעיף 28א הפך ל”חומר ביד השופט”, אשר “ברצותו מרחיב וברצותו מקצר”. בעיה כאובה זו העסיקה את הוועדה לזכויות הילד בכנסת שלוש פעמים[11] , אך עדיין לא תוקן החוק ובתי המשפט נדרשים שוב ושוב להכריע בסוגיה זו.

לאור הבעיות הנובעות מסעיף 28א לחוק, אנו מציעים לתקנו באופן שייאמר:

28א. זכות הורי-הורים לבקר את נכדיהם בית המשפט רשאי, לבקשת הורי-הורים, לתת הוראות בדבר הקשר של הורי-ההורים עם נכדיהם ונכדותיהם, והכול בכפוף לעקרון טובת הילד.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , | Leave a Comment »

בזיון בית המשפט חל גם על המדינה

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 23, 2009


כך קבע בית המשפט המחוזי בירושלים. פסק דין זה מהווה בסיס טוב למי שמתכוון לתבוע את משרד הרווחה והעובדים הסוציאלים על בזיון בית המשפט בגין אי קיום צווי בית משפט.

אין מניעה עקרונית להחיל את פקודת בזיון בית המשפט על המדינה. בענייננו, על המשיבים ליתן למבקשת הרשאה לחציבה במחצבה בפטור ממכרז, כפי שנקבע בפסק דין שניתן בעתירה שהגישה המבקשת. אין להתנות את הדבר בתשלום של חוב שלא נדרש כלל קודם לכן.

בבשא (י-ם) 251/08 אבנים מור בע’מ נ’ מינהל מקרקעי ישראל – מנהלי; מוסיה ארד; 07.08.2008 המבקשת, חברת המפעילה מחצבה באזור מצפה רמון, מבקשת כי ביהמ’ש ישתמש בסמכותו ע’פ פקודת בזיון בית משפט, ויכפה על מינהל מקרקעי ישראל והמשיבים האחרים לקיים את פסק הדין שניתן במסגרת עת’מ 146/07. באותו פסק דין ביטל ביהמ’ש את ההחלטות הועדה המקצועית וועדת הפטור של המינהל שלא ליתן למבקשת הרשאה נוספת לחציבה בפטור ממכרז במחצבה המופעלת על ידה והורה להם ליתן לה את ההרשאה המבוקשת.

בימ’ש לעניינים מנהליים קיבל את הבקשה בקובעו:

זמן רב לאחר שפסק הדין הפך חלוט, העלו לפתע המשיבים את הטענה בדבר קיומו של חוב והתנו את מתן ההרשאה בתשלומו. סכום זה לא הוזכר עד מועד זה ע’י המשיבים. משנתקבלה עתירת המבקשת וביהמ’ש הורה בפסק דינו על מתן הרשאה לחציבה בפטור ממכרז, תוך דחיית ניסיונו של המינהל לבסס את סירובו לעשות כן בנימוק כי המבקשת חצבה שלא כדין, אין להתנות את הדבר בתשלום מיידי של חוב בסכום של מאות אלפי שקלים שלא נדרש כלל קודם לכן והוכחש ע’י המבקשת.

אכן, העובדה שמחצבה מקבלת פטור ממכרז לא מוחלת לה על החובות ובוודאי לא על חובות מאוחרים. ואולם, העובדה שביהמ’ש קיבל את עתירת המבקשת והורה ליתן לה היתר חציבה בפטור ממכרז, וזאת בנסיבות בהן לא נטען בעבר קיומו של חוב כלשהו כטעם לאי מתן ההרשאה, חייבה את המשיבים לקיים את פסק הדין ולא להתנות את מתן ההרשאה בתשלום מלוא החוב.

לטענת המשיבים, פקודת ביזיון בית משפט איננה חלה על המדינה אלא רק על בני אדם. אין לקבל גישה זו, ומהפסיקה עולה כי אין מניעה עקרונית להחיל את פקודת בזיון בית המשפט על המדינה. אין כל מקום לדבוק בגישה המיושנת לפיה ‘The king can do no wrong‘.

לפסק הדין

Posted in Uncategorized | 1 Comment »