הרהורים על משפחה וילדים

על הפרת זכויות הילד והמשפחה בישראל

Archive for יוני, 2009

מהימנותם של ילדים כעדים בחקירות

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 24, 2009


מהימנות זיכרונם של ילדים קטנים היא סוגיה מכרעת בעת בדיקת האשמות בדבר התעללות מינית בילדים האם העדים הצעירים נזכרים באירועים שבאמת קרו להם או שמא ,הם נזכרים באירועים שסיפרו להם עליהם? על הרגישות הנדרשת בחקירת ילדים עדים .

מאמר מאת רס”ר גנדי קפלן (פסיכולוג) | משטרת ישראל

באוגוסט ‎1983 התלוננה ג’ודי ג’ונסון במשטרת העיר מנהטן ביץ’ בקליפורניה, כי בנה הותקף מינית בידי ריימונד באקי, שעזר בניהול גן ילדים, שבו למד בנה. היא האשימה את באקי בביצוע מעשי סדום בבנה, בעודו תוחב את ראש הילד לאסלה, והכריחו לרכוב עירום על סוס. בשנת ‎1985 אובחנה ג’ונסון כבעלת סכיזופרניה פרנואידית חריפה. בשנת ‎1986 מתה ממחלת כבד הקשורה לאלכוהול, אך לא לפני שנקראה להעיד כעדת התביעה הראשונה בשימוע ראשוני, שנערך לריימונד באקי בשנת ‎1984. בעת מותה לא היו התובעים זקוקים לה עוד. ‎369 מתוך ‎400 ילדי הגן, שלמדו באותה תקופה, החלו לספר סיפורים מלאי דמיון ומזרי אימה על שורה של התעללויות מיניות מצד בני-אדם המועסקים בגן הילדים, לרבות מישוש איברי המין, קיום מין אורלי, אונס, מעשי סדום וצילומים בעירום. התקבלו גם דיווחים על טקסי פולחן השטן והשחתת בעלי-חיים, שכולם נערכו בעת הימצאותם של הילדים בשטח הגן.

במשפט חסר התקדים, שבו עמדו חמשת העובדים, ריימונד באקי ואמו, שנמשך שנתיים וחצי, זיכה חבר המושבעים את גברת באקי מכל סעיפי האישום, ולא הצליח להרשיע את ריימונד באקי אפילו בסעיף אחד. למרות זאת, שוחרר באקי רק לאחר משפט חוזר, לאחר שעשה חמש שנים בכלא. מושבעים רבים אמרו, שמהימנותם של הילדים מפוקפקת בעיניהם, מאחר שהמראיינים הובילו אותם במתן עדותם.

במקרה אחר, מייקלס, צעירה שהועסקה בפעוטון, הואשמה באונס ילדים ובתקיפתם בסכינים, במזלגות, בכף עץ ובקוביות לגו, בליקוק חמאת בוטנים מאיברי המין שלהם, בנגינה על פסנתר בעירום ובהכרחת ילדים לשתות את השתן שלה. כל זאת במסגרת שעות פעילות של הפעוטון, ובלי שאיש מעמיתיה לעבודה יבחין בכך. אף שפדופיליה היא תופעה נדירה ביותר בקרב נשים, הורשעה מייקלס בשנת ‎1988 ונשפטה ל‎47- שנות מאסר. זאת,למרות העובדה, שהאשמות היו מוזרות ביותר, ולא התקבלה כל עדות מסייעת מעובדים אחרים בגן. הרשעתה בוטלה, בסופו של דבר, בערעור שהוגש ב‎1993-, עקב תהיות בדבר הדרך שבה גבו ה”מומחים” את העדויות מהילדים עצמם, ובמיוחד עקב החשש, כי הציגו לילדים שאלות מנחות, ועודדו דיווחים על התעללות בדרכים נוספות.

מקרים אלה העלו על הפרק את הסוגיה בדבר עדותם של ילדים קטנים. האם העדים הצעירים נזכרים באירועים שבאמת קרו להם, או שמא זכרו אירועים שסיפרו להם עליהם. שאלה מובילה אחת, בדרך-כלל, אין בה די כדי לשנות את זכרונו של הילד הקטן. ואולם, שאלות מובילות, שנשאלות שוב ושוב, יכולות בהחלט להשפיע, במיוחד כאשר התחקור נעשה זמן רב לאחר האירוע. מאחר שילדים פתוחים מאוד להשפעת אחרים, ולא תמיד מסוגלים להבחין בין עובדות לבדיות, הדיוק של עדותם הוא סוגיה מכרעת. כדי לבדוק האשמות של התעללות מינית בילדים קטנים, משתמשים לעתים קרובות, בעת עריכת ראיונות עם ילדים, בבובות בעלות מבנה אנטומי מדויק לזה של בני – אדם. המחקרים האמפיריים המעטים, שבדקו את השימוש בבובות אלו מראים, כי ילדים קטנים, הנחקרים בעזרת בובה אנטומית, עלולים לטעון, כי נגעו בהם במקומות שלא נגעו בהם.השימוש בבובות אלה אינו משפר את דיוק הדיווחים בשאלה היכן (ואפילו אם) נגעו בהם.

עובדי הנוער צריכים להיות זהירים ביותר בחוקרם ילדים עדים. כאשר הם מאמינים שחשוד אשם, הם עלולים להעביר לילדים אמונה זו בשאלותיהם, ובסופו של דבר עלולים להביא את הילדים לאשר את השקפתם, גם כאשר זו אינה נכונה. כמו כן, ככל שהם מתעקשים להעלות רצף אירועים מסוים כאפשרות, אישורו של הילד הוא לעתים קרובות אמין יותר ומהסס פחות. הם גם משבחים לעתים קרובות עדים צעירים על דיווחים, העולים בקנה אחד עם סברותיהם. הם אף עשויים לומר לעדים צעירים, שילדים אחרים אישרו את חשדותיהם, ובכך להפעיל עליהם לחץ נוסף לתמוך בהשקפתם.

בנסיבות נכונות עדותם של ילדים עשויה להיות מהימנה מאוד. מחקרים מראים, שעדותם של ילדים קטנים נוטה להיות מדויקת ביותר,כאשר הם נשאלים שאלות ספציפיות וקונקרטיות, שאין נרמזת בהם תשובה אפשרית, וכאשר השאלות הנשאלות נוגעות לדברים שאירעו לגופם שלהם ולא לאירועים שצפו בהם.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

מיתוס גידול הילדים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 24, 2009


בספרו ילדים רחוקים המתאר את הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת ילדים מביתם ע”י רשויות הרווחה, מתבסס רואה החשבון יעקב אליה אף על ספרה הנוקב והמפורסם של הסופרת האמריקנית ג’ודית האריס, “מיתוס גידול הילדים”. האריס שהינה בעלת רקע בפסיכולוגיה, מסבירה מדוע ילדים יוצאים כפי שהם יוצאים. הספר הינו רב מכר ותורגם למספר רב של שפות.

הרעיון המרכזי של הספר

הרעיון המרכזי של הספר טוען כי ההורים משפיעים פחות על גידול הילד מאשר החברים איתם הוא מסתובב והביולוגיה היא מרכיב חשוב באישיותו של הילד.

לכמה שבחים ראויים הורים שילדיהם יצאו מוצלחים?

כמה אשמה יש להטיל על הורים שילדיהם יצאו בעייתיים?

מיתוס גידול הילדים מערער כמה מאמונותינו המושרשות ביותר על ילדים והורים, ובעיקר את “הנחת הטיפוח”, אותה אמונה בלתי מערערת שמה שקובע איך יצאו ילדינו, מלבד הגנים שלהם, הוא הדרך שבה הוריהם מגדלים אותם.

ג’ודית ריץ’ האריס מתבוננת במבט רענן על חייהם האמיתיים של ילדים ומראה שהנחת הטיפוח אינה אלא מיתוס תרבותי. בשנינות ובשפה קולחת היא מסבירה

מדוע כוחם של ההורים לקבוע איך יצאו ילדיהם מוגבל;

מדוע ילדי מהגרים מדברים בשפה ובמבטא של בני גילם ובאלה של הוריהם;

מדוע תאומים שגדלו יחד אינם דומים זה לזה יותר מתאומים שגדלו בנפרד;

מדוע נער שמבלה את שמונה שנותיו הראשונות עם אומנת ואת עשר שנותיו הבאות בפנימייה יוצא בסופו של דבר בדיוק כמו אביו.

בדוגמאות מהפולקלור והספרות ומן המחקר המדעי מציגה האריס את עולם הילדות בכל עושרו ומורכבותו. היחסים עם ההורים ועם האחים חשובים תמיד, אבל הם משתנים מתרבות לתרבות. ואולם צד אחד של הילדות הוא כלל אנושי: משבט הינוממו שביערות הגשם של ברזיל ועד ילדים חירשים בניקראגווה שלומדים לתקשר בפעם הראשונה, מראה האריס את כוחה של קבוצת הגיל לעצב את חייהם של ילדים.

הממצאים של סוציולוגים מתבססים על שיטות מחקר פסולות

בספר “מיתוס גידול הילדים” יש תיאור מעורר מחשבה על צורת המחקר המאד חובבני של אנשי מקצוע ממדעי החברה כגון פסיכולוגים וסוציולוגים אשר מאמצים לעצמם חשיבה סלקטיבית כדי לאשש את התיאוריות שלהם.

ג’ודית טוענת כי רבים מהם משתמשים רק בנתונים שמתאימים לתיאוריה שלהם, מסתמכים על מתאמים סטטיסטיים מלאכותיים ומתעלמים במשך שנים מכך שהתיאוריה שלהם לא עובדת.

בפיזיקה ומדעים אמיתיים, המסגרת התיאורטית יכולה להוביל למחקר בכוון מסוים, אך בשום אופן לא להכתיב את התוצאות! מאות פיזיקאים שלא יכלו להאמין ש”אלוהים משחק בקוביות” כדברי אינשטיין על תורת הקוונטים, נאלצו להסכים שהתיאוריה  החדשה הזו, לא אינטואיטיבית ככל שתהיה, עומדת בכל מבחני הניסוי.

תיאוריה היא חשובה, והשכלת הציבור בפרטים הכלליים שלה חשובה אף היא, אבל אין תחליף לבחינה מדוקדקת ואמיתית של התיאוריה.

ובמילים אחרות, רוב המחקרים של אנשי מדעי החברה אשר משתמשים לרוב בהטיות אישור, שווים כקליפת השום. עובדה זו מקבלת תוקף רשמי כשמדענים “אמיתיים” בוחנים מחקרים אלו (אמיתיים=ממדעי הטבע ומדעים מדויקים). מתברר שהסוציולוגים קודם מסמנים מטרה ואז משנים את המחקר כדי שיתאים לתוצאה הרצויה. גם אם התוצאות שמתקבלות מוכיחות את ההיפך. (אפקט המגירה)

לעובדים סוציאליים למשל יש מדרג אקדמי נמוך. בסילבוס הלימודים שלהם קיים רק קורס מתמטי אחד וברמה תיכונית ושמו מבוא לסטטיסטיקה, ומשום כך הינם למעשה חסרי מסוגלות אקדמית לבצע מחקרים מדעיים וסטטיסטיים, למרות שבפועל ניתנת להם הרשאה לעשות כן.  ולכן, התוצאה היא פרסום של אינספור מאמרים ו”מחקרים” פסולים מיסודם המתבססים על שיטות מחקר לא כשרות (כשל המהמר, כשל הרכבה)

הדרכה הורית – בלוף המאה

רבים מן הפסיכולוגים מודים בחדרי חדרים כי הייעוץ והטיפולים שהם נותנים כמו טיפולים רגשיים, דיאדיים וכדומה אינם בעלי תוקף מדעי ואינם אפקטיביים למעשה, אך יחד עם זאת הם לא יכולים להודות בזאת בפומבי משום שתעשיה זו של יעוץ וטיפולים מהווה מקור פרנסה לרבים מהם ולכן הם לא יכרתו את הענף עליו הם יושבים.

אלה שכן יוצאים בפומבי נגד האסכולות הפוריטניות מוצאים עצמם מחוץ למערכת הקשיחה והמקובעת הזו בה כמעט בלתי אפשרי לשבור סטאטוס קוו וקונסנזוס, מעוות ככל שיהיה.

נרי ליבנה מעיתון הארץ מתארת את הספר:

פרויד חשב שההורים מעצבים את נפש הילד. פרויד לא הכיר את ג’ודית ריץ’ האריס

שנים ומשהו חלפו, עד שביום שישי האחרון הנחתי את ידי על הספר “מיתוס גידול הילדים” שכתבה ג’ודית ריץ’ שיצא לאור בספריית “אופקים” של “עם עובד”. לא יכולתי להניח אותו מידי עד שסיימתי את קריאתו מזועזעת כולי מהמחשבה שלילדים בגן “בטיש” או גן “רפי”, לתלמידי הגימנסיה, בית הספר לאומנויות ובית הספר הפתוח בירושלים, יש חלק לא פחות חשוב מאשר לי בהצלחה הגדולה הקרויה ילדי. כותרת המשנה של הספר “למה ילדים יוצאים כפי שהם יוצאים” אפילו איננה מתחילה לרמוז על החידוש העצום שהוא מתיימר להכריז עליו.

ריץ’ האריס קוראת תיגר על הנחת היסוד של הפסיכולוגיה כולה, ההנחה שלפיה לשנים הראשונות של חיי האדם ובפרט למערך היחסים שלו עם אמו ובמידה מסוימת גם עם אביו יש תפקיד מכריע בעיצוב אישיותו ואופיו של האדם. ההנחה הזאת היא תרומתו, המופלגת, של זיגמונד פרויד להמצאתה של הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה כהשקפת עולם וכשיטת ריפוי וטיפול, והיא מושרשת באופן עמוק ויסודי כל כך בראיית העולם שלנו עד שאי אפשר כמעט לתאר את היצירה והמחשבה האנושית המודרנית בלעדיה.

ההנחות שמה שלא בא מהגנים, בא בהכרח מההורים, ושאופן ההתקשרות של התינוק לאמו קובע אחר כך את הדפוס של יחסיו כילד וכמבוגר עם העולם כולו, ושלמעשה אין שום דרך להגזים בחשיבותם של ההורים לעיצוב כל עולמו של ילדם, הן מצד אחד הבסיס המוצק לתחושת “הנחת מהילדים”, שמרגישים הורים כל אימת שילדיהם מגיעים להישגים ומצד שני גם הבסיס לרגש האשם האמהי שביסודו הוא תוצאה של מין תחושה מגלומנית (שהפסיכולוגיה כמובן רק מעצימה אותה) הגורמת לנו לחשוב שכל מה שקורה לילדינו הוא באשמתנו.

הילדים, על פי ההשקפה הפרוידיאנית, בעצם נולדים חסרי אופי, מוכנים לעיצוב על ידי הוריהם. ריץ’ האריס אומרת ההיפך: נפש הילוד איננה לוח חלק ולהורים גם אין שום יכולת לקבוע את אופיים ולעצב את חייהם כמבוגרים.

פעם דיברו על “תורשה וסביבה”. ה”תורשה” היא המטען הגנטי שאותו מקבל הילד מהוריו וה”סביבה” היא האופן שבו מגדלים אותו הוריו. הביטויים האלה הוחלפו אחר כך בצירוף “טבע וטיפוח” שאומרים בעצם את אותו הדבר. ריץ’ האריס תומכת בחשיבות הגנים אבל אומרת שלא ההורים, כי אם החברים בני שכבת גילו של הילד הם שקובעים את אופיו של הילד. משום כך אין כלל טעם ב”טיפוח” על ידי ההורים.

ואולי גידול ילדים הוא בעצם תחביב של זוגות מבוגרים חשוכי חיות מחמד?

ריץ’ האריס למדה פסיכולוגיה אבל עקב מחלה שהכריחה אותה להישאר מרותקת לביתה פרשה מהעולם האקדמי והמשיכה את מחקריה באופן עצמאי כשחברים באקדמיה מסייעים לה במציאת חומר מחקרי. את הרעיונות בספרה, שבאנגלית קרוי “הנחת הטיפוח” (The Nurture Assumption), פירסמה לראשונה ב-1995 בכתב העת “Psychological Review“.

המאמר זכה אמנם בפרס, אבל פסיכולוגים התפתחותיים התעלמו ממנו. כשהתפרסם הספר ב-1998 כבר התעוררה סערת רוחות. מכיוון שריץ’ האריס איננה אקדמאית מוכרת החלו מיד גם תהיות לגבי זהותה. פרופסור אחד מקורנל תהה “האם את אקדמאית? פסיכולוגית קלינית? פועלת מובטלת שבעתות הפנאי שלה כותבת מאמרים פורצי דרך”? ריץ’ האריס אומרת שהאפשרות השלישית היתה הכי קרובה למציאות, משום שעד שכתבה את הספר הזה היתה “מחברת מובטלת של ספרי לימוד לקולג’”. אבל מאז, ספרה ראה אור ב-13 שפות, והיה רב מכר ברובן; עכשיו גם בעברית.

נדמה לי שלהנחה שילדים שונים נולדים בעלי אופי שונה יסכימו לא מעט אמהות, ולא משנה עד כמה ינסו ספרי גידול הילדים והאחיות בטיפת חלב לשכנענו שהכל נעוץ באופן שבו אנחנו מחנכים אותם. קשה יותר לקבל את ההנחה שמה שמעצב באמת את אישיותו של הילד זאת קבוצת בני הגיל שלו. ריץ’ האריס מנסה להוכיח את הטענה הזאת בשני שלבים. ראשית היא מפריכה את הההנחה שההורים הם “הסביבה” המעצבת את הילד, כשהיא מדגימה זאת באמצעות ההבדלים בין תאומים זהים שגדלו באותו בית לכאלה שגדלו בבתים נפרדים (מתברר שההבדלים אינם גדולים כל כך) ובאמצעות ההבדלים בין תאומים לא זהים וזהים שגדלו באותם בתים ולכן זכו בדיוק לאותה “סביבה”. התאוריה שלה מקבלת חיזוק גם מהעובדה שבניהם של מהגרים נטמעים מהר מאוד והופכים לחלק מהתרבות החדשה בעוד הוריהם סובלים יסורי קליטה ונשארים בניה של התרבות שממנה הגיעו.

בשלב השני היא מוכיחה את חשיבותה של קבוצת בני הגיל ושל החיים הקבוצתיים, תוך שהיא מספקת שפע של עובדות מאלפות על טבע האדם, על אנתרופולוגיה ועל התפתחויותיהן של הגישות השונות לגידול ילדים. האדם הוא תוצר האבולוציה וכהומו ספינס הוא מין שחי בקבוצות ושכל התפתחותו תלויה בלימוד חוקי הקבוצה. הקבוצה הזאת איננה יכולה להיות הקבוצה של הוריו כי אם הקבוצה שלו, אומרת ריץ’ האריס.

מי חינך אתכם להתנהג כך?

ילדים מנצחים או מפסידים על פי יכולתם להצליח בסביבה של בני גילם. ילדים מפנימים את דפוסי ההתנהגות של בני גילם משום שהם מזדהים אתם. הם אינם יכולים להזדהות עם הוריהם משום שהוריהם שונים מהם, הם אנשים מבוגרים. ילדים מביאים אל קבוצת בני גילם דברים שלמדו בבית אבל אם תרבותם של חבריהם לקבוצת הגיל שונה משל הוריהם, תרבותם של החברים תנצח. מי שגדלו בקיבוצים שבהם היתה נהוגה לינה משותפת יבינו היטב את המסר של ריץ’ האריס.

מה זה אומר? זה אומר שעל פי ריץ’ האריס הורים מודאגים בצדק מהבחירה של ילדיהם בקבוצות החברתיות שהם רוצים להצטרף אליהן אבל מצד שני אין להורים בעצם שום אפשרות להשפיע על הבחירה הזאת. זה אומר גם שצודקים ההורים שטוענים, כשילדם מסתבך בצרות, שאין להאשים אותם, אלא את החברים של הילד שהשפיעו עליו לרעה. זה אומר גם שבית ספר טוב חשוב לא פחות מבית טוב, שהורים אולי לא יכולים לקלקל הרבה (אלא אם כן הם אכזריים או אטומים או מזניחים, אבל ריץ’ האריס מדגישה שהיא מדברת על הורים טובים ואוהבים), אבל מצד שני גם אינם יכולים לתרום הרבה. זה אומר שאין להאשים את ההורים במחדלי ילדיהם ומצד שני גם אין מה לשבח אותם על הישגיהם. תפקיד ההורים הוא לכל היותר לספק לילד גנים, צרכים גופניים, השכלה, תנאי גידול נוחים ואהבה. את כל השאר תעשה ממילא הסביבה.

הפסיכולוגיה הפופולארית מאשימה את אבא ואמא, אומרת ריץ’ האריס, ואילו היא, כתחליף, מציעה להורים שחרור מאשמה. השחרור הזה הוא מתנה גדולה כשמדובר בילדים שהפכו לבוגרים בעייתיים, אבל הוא נוטל את העוקץ מההנאה האמיתית שבגידול ילדים, הגאווה שאנחנו מרגישים כשאנחנו מאמינים שבזכותנו הפכו ליצורים מרהיבים כל כך.

ריץ’ האריס בעצם מרוקנת מתוכן את המושג “הורים טובים”. כשמדובר בילדינו אנחנו בסופו של דבר נושאי משך הזרע או אינקובטורים אנושיים ותו לא. לעתים נדמה שהיא רואה את גידול הילדים כסוג של תחביב, תחליף מספק לאנשים שהם חשוכי חיות מחמד. כך היא כותבת: “אל תשימו לב למה שנותני העצות מספרים לכם. אהבו את ילדיכם כי הילדים הם יצורים חמודים, לא מפני שאתם חושבים שהם זקוקים לכך. תיהנו מהם. למדו אותם מה שאתם יכולים ללמדם. הירגעו. אופן התפתחותם אינו בבואה של הטיפול שהענקתם להם. אינכם יכולים לעשותם מושלמים וגם אינכם יכולים להרוס אותם. הם אינם רכושכם לעשותו מושלם או להורסו: הם שייכים למחר”.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

ילדים רחוקים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 24, 2009


רו"ח יעקב אליה

ילדים רחוקים

ספר על קשר השתיקה סביב הרחקת ילדים ממשפחותיהם

חברת הפצה – בית עלים, טל. 03-5663959

לפניות ותגובות

eliyayak@smile.net.il

מדיניות הרחקת ילדים ממשפחתם; ממדי הבעיה; הפגמים והכשלים בהרחקת ילדים מביתם; תכליתו של ספר זה.

מדיניות הרחקת ילדים ממשפחתם

מבין כל המדינות הנאורות בעולם, מדינת ישראל היא היחידה כיום, הדוגלת בהשמה חוץ-ביתית שיטתית של ילדים. השמת ילדים בפנימיות במספרים כה גדולים אינו מתיישב עם נורמות נאורות לגידול וחינוך ילדים. גם ההשקעה הציבורית העצומה בפנימיות אינה עומדת בתבחיני העלות מול תועלת. המדיניות הקלוקלת פוגעת פגיעה קשה באיכות חייהם של מאות אלפי אזרחים החיים בתוכנו – ילדים הנמצאים כיום או שהיו בעבר במוסדות ובני משפחותיהם.

מדיניות שחלף זמנה

מדינת ישראל היא מדינה מתקדמת, העומדת בחזית הקדמה והפיתוח בתחומים רבים. מערכותיה השונות של המדינה זוכות להוקרה בבית ובעולם בזכות יכולותיהן שאינן שנויות במחלוקת. ישראל התקדמה כברת דרך עצומה מאז ההתחלות הצנועות של האבות המייסדים בקום המדינה.

מערכת הביטחון כבר אינה עושה שימוש ברובי סטן עתיקים ובמרגמות מאולתרות; לרשותה עומדים לוויינים, טילים ואמצעי לחימה אחרים מן המתקדמים ביותר. במערכת הבריאות כבר אין למצוא מזרקי זכוכית רב-פעמיים כבימים עברו; בבתי החולים נעשה שימוש באמצעים ובהליכים המתקדמים ביותר, ובכל שנה נוספים לסל הבריאות תרופות ואמצעים רפואיים מן החדשים ביותר בשווי מאות-מיליוני שקלים. אין גם לתאר את מערכת הבריאות בימינו ללא חוק זכויות החולה. התעשייה הישראלית הפסיקה להשתמש במיכון עתיק ולרשותה מיטב הציוד והטכנולוגיה. החסמים הבירוקרטיים שהפריעו לפריחתה הוסרו, והיא עומדת בחזית הפיתוח העולמי; מגזר ההייטק נחשב לשווה באיכותו למובילה העולמית, ארה"ב. כך ברוב תחומי חיינו.

אבל מערכת הרווחה מטפלת בילדים בסיכון ובבני משפחותיהם בכלים עתיקים. חוקי הנוער מבוססים על חקיקה מנדטורית. חוק הנוער (טיפול והשגחה), המסדיר הרחקת ילדים ממשפחתם, חוקק בשנת 1960. הנורמות והתפיסות החברתיות המדריכות הליכי הרחקה שייכות לעידן שחלף זמנו. בראשן עומד רעיון שמקורו ב"עליית הנוער" מן השנים שלפני קום המדינה, שלפיו מותר וטוב לשלוח ילדים להתחנך מחוץ לביתם. על-כן החוק הישראלי מאפשר הרחקת ילדים ממשפחתם. אולם האפשרות שהמדינה תעז, ולו למטרות נעלות, לעקור ילד ממשפחתו – חלף זמנה. עלינו למנוע יישום אפשרות זו בעודה באיבה, ולטרוק את הצוהר הנורמטיבי והחוקי שדרכו נכנסת עוולת הרחקת הילדים לבתינו ולמשפחותינו.

כמו בכל המדינות הנאורות, גם בישראל חייב לבוא שינוי תפיסתי ורעיוני בטיפול בהרחקת ילדים. לא עוד הרחקה המונית לפנימיות, אלא טיפול מקיף ועמוק בילדים ובמצוקותיהם בבית ובקהילה. זוהי דעת כל המומחים והעוסקים במקצוע העבודה הסוציאלית. אולם דעת הציבור הרדומה ובית-המחוקקים עדיין לא התעוררו להניע ולבצע שינוי נחוץ ודחוף זה.

לכל גוף חי, כמו גם לכל מערכת אנושית, מחזור חיים משלו – שמבנהו התחלה, קיום והתפוררות. מערכת הטיפול הנוכחית בהרחקת ילדים הנה עתיקה. כפי שיראה ספר זה, היא נמצאת בערוב-ימיה. יש לקוות כי העושים במלאכה יידעו ליצור מערכת חדשה יעילה וצודקת, שתשקף את אהבתנו לילדינו.

כשלי המערכת

ספר זה מציג נושא שהציבור בישראל ממעט להיחשף לו. הספר מבקר את המדיניות הציבורית להרחקת ילדים ממשפחותיהם. מתברר, כי מדיניות זו מתבססת על תפיסות מיושנות ופגומות בעליל. הליכי הרחקת ילדים מביתם סובלים מרשימה ארוכה של כשלים רב-מערכתיים. יש הרואים כשלים אלה בחומרה כה גדולה, עד שהם מכנים את טיפול המדינה בהרחקת ילדים ממשפחתם "התעללות מוסדית".  מתגלה, כי ילדים המושמים מחוץ למשפחה סובלים מתנאי חיים קשים במוסדות. מניתוח נתונים השוואתי עולה, כי בנושאים אלה מדינת ישראל הנה המדינה הנחשלת ביותר מכל המדינות המתוקנות.

משרד הרווחה על גלגוליו השונים הוא האחראי העיקרי לכשלים הרבים המתוארים בספר. התנהלותו הקלוקלת של המשרד נמשכת זה עשרות שנים, שבמהלכן הורחקו ממשפחתם עשרות-אלפי ילדים. מדיניותו הכושלת של משרד הרווחה, וכן החקיקה המיושנת – ויש לומר, הבלתי נאורה – בתחום,  הם שני נושאיו העיקריים  של ספר זה.

הספר ממחיש כי מדיניותן של רשויות המדינה בכל שלבי הטיפול בילדים המורחקים ממשפחתם – ילדים רחוקים מאהבה משפחתית ומתשומת לב ציבורית – כושלת לחלוטין. אולם עבודתנו לא נעצרת בכך: הספר כולל גם הצעות מעשיות מפורטות בתחומי המנהל והחקיקה, שיישומן יחולל שינויים חשובים בכל שלבי הטיפול באותם ילדים רחוקים ויביא לתיקון המצב.

ממדי הבעיה

במדינת ישראל אין שום גוף היודע בוודאות את מספרם של כלל הילדים החיים מחוץ למשפחתם. אומדנם מגיע לכשבעים וחמישה אלף ילדים. מרביתם של ילדים אלה חיים במסגרות פנימייתיות. ילדים אלה מהווים קרוב ל-5% מכלל הילדים היהודים בארץ. זהו שיעור עצום, המוערך כגבוה פי עשרה ויותר מן המספר היחסי המקביל במדינות מערביות אחרות. קשה לאתר את כל הסעיפים התקציביים שמהם מוקדשים כספים לצורך זה. אולם ההשקעה הציבורית הישירה בהחזקתם של אותם ילדים במוסדות מגיעה לפחות לכארבעה מיליארדי ש"ח מדי שנה!

אוכלוסיית הפנימיות בארץ היא רבגונית, והמחסור בנתונים אמינים מקשה על הבנתה ותיאורה. מבחינה מעמדית, אוכלוסיית רוב הפנימיות היא הומוגנית וחלשה. בארץ פועלות בסך הכל כ-450 פנימיות, המפוצלות בין בעלויות רבות, חלקן פרטיות. רוב הפנימיות נוסדו בשנים שלפני קום המדינה או מייד לאחר מכן. השהייה בהן כלל אינה מתיישבת עם הנורמות המקובלות לגידול וחינוך ילדים בשנות האלפיים. להיפך: טובת הילד דורשת את גידולו בסביבה ביתית אוהבת וחמה.

מזה שנות דור ישראל מובילה בעולם בשיעור הילדים שהורחקו ממשפחתם ביוזמת משרד הרווחה. תנאי חייהם במוסדות הנם קשים. על-פי אומדן, בכל שנה מורחקים ממשפחתם ביוזמת משרד הרווחה כ-5,000 ילדים. רוב מוחלט של ילדים אלה מושם בפנימיות, אף כי אין עוררין כי זהו הפתרון החוץ-ביתי הפחות רצוי עבורם. מיעוטם של הילדים מושם במשפחות אומנה ובאימוץ. ועדות ציבוריות כבר המליצו לעגן בחוק או בנוהל מדרג חדש, שלפיו פתרונות השמה יחלו בקרב המשפחה המורחבת של הילד או באומנה, ופנימיות יהיו מפלט אחרון.

ייתכן שיש צורך להרחיק מספר מצומצם של ילדים מביתם בכל שנה, אולם מקומם במשפחה המורחבת או באומנה. רעיון העיוועים שלפיו מותר להרחיק ילדים לפנימיות – אלפי ילדים בכל שנה – אחת דינו: להיעלם מן הציבוריות הישראלית.

השמת הילדים בפנימיות מבוצעת על-ידי משרד החינוך או משרד הרווחה, בתיאום חלקי בין המשרדים. בחלק גדול מן הפנימיות שוהה ציבור ילדים מעורב, שחלקם הופנו על-ידי המשרד האחד וחלקם על-ידי האחר. יחד עם זאת, ההבחנה בין שתי האוכלוסיות היא מלאכותית; הילדים מושמים בפנימיות על-ידי משרדי החינוך והרווחה מסיבות דומות. תיקצוב החזקתם של ילדים בפנימיות על-ידי משרדי ממשלה שונים, באמצעות סעיפי תקציב נפרדים, מערפל את תמונת המצב ומונע אפשרות לבסס מידע מלא על מספרם של ילדים בסיכון המושמים מחוץ לבית.

הטיפול הלקוי בהשמת ילדים מחוץ למשפחתם ניכר כבר בשלב הדיווח על ילדים נפגעי עבירה. על-פי התיקון לחוק העונשין (חובת דיווח), מאז 1989 חלה על כל אזרח בישראל החובה לדווח לרשויות המדינה על כל סוג של חשד לפגיעה בקטינים או הזנחתם בידי האחראים להם. בעקבות שינוי חקיקתי זה, גדלו הדיווחים על חשדות לפגיעה בקטינים משנת 1989 ועד לתקופה הנוכחית ב-1,000% בקירוב. דיווחים אלה מטופלים בעיקר על-ידי פקידי הסעד לחוק הנוער. אין כל פלא, כי ריבוי הדיווחים עקב חקיקה ייחודית – ובעייתית – זו, גורם לשטחיות ושרירותיות בטיפול בדיווחים המתקבלים, לעומס על המערכות להגנת הילד בארץ עד כדי שיתוקן ולסרבול הטיפול. מערכות הרווחה כושלות בהפרדת המוץ מן התבן ואינן מסוגלות להתמקד במקרים החמורים, שאכן דורשים התערבות. חובת הדיווח הכללית אף הגבירה ביתר שאת את מעורבותן היזומה של רשויות המדינה באוטונומיה המשפחתית ומציבה את מדינת ישראל כמובילה – או שמא יש לומר הנחשלת – מבין מדינות המערב בתחום רגיש זה.

הפגמים והכשלים בהרחקת ילדים מביתם

הפגמים והכשלים בהליכי הרחקת ילדים מביתם על-ידי מערכת הרווחה רבים מספור, ונזקם בלתי ניתן למדידה. לאורך שנים, הגוף המופקד על הרחקת ילדים ממשפחתם מכונה  ועדת החלטה. ועדות אלה הומצאו על-ידי משרד הרווחה לפני עשרות שנים ופועלות ללא כל מעמד בחוק. כנסת ישראל לא הסדירה את הנושא מעולם, ואלפי ילדים מורחקים ממשפחתם בכל שנה מכוח החלטות שרירותיות. בית-המשפט לנוער מאשר מעשה שגרה לאחר מעשה את הכרעות ועדות ההחלטה.

למתכונת פעולתן של ועדות ההחלטה אין אח ורע בשום מדינה אחרת בעולם. רובם המוחלט של הילדים שמורחקים ממשפחתם על-פי החלטות ועדות ההחלטה לא נשאלים כלל לדעתם בנושא, אף-על-פי שמדובר בהחלטה הגורלית ביותר לחייהם. מתברר, כי רבים מן הילדים הללו אינם מוגדרים אפילו כילדים בסיכון גבוה. הכשלים המשפטיים והמנהליים הרבים הנשנים בפעילות ועדות ההחלטה נדונים בפירוט ובהרחבה בספר זה. ניתוח הליקויים מגלה, כי בוועדות ההחלטה מתקבלות החלטות גורליות באופן שרירותי מעיקרו.

המדינה הסמיכה פקידי סעד לחוק הנוער לטפל בהרחקת ילדים ממשפחתם. לפקידי סעד אלה ניתנו סמכויות מרחיקות לכת, כמעט בלתי מוגבלות. בה בעת, אין כל חוק מסגרת הקובע את הכישורים הנדרשים מפקידים אלה או את דרכי מינויים לתפקיד רגיש ורב-אחריות זה.

פקידי הסעד הם עובדים סוציאליים שהכשרתם מתמקדת במישור הטיפולי; אולם בהשמת ילדים מחוץ למשפחה עיקר פועלם חל במישור משפטי. בין היתר ניתנו לפקידי הסעד סמכויות משפטיות להוציא צווי חירום להרחקה מיידית של ילדים ממשפחתם על-פי שיקול דעת בלעדי. קורה שילד מורחק בכוח, בליווי שוטרים, תוך הטלת איפול מלא על הליך ההרחקה מצד רשויות המדינה. הליך ההרחקה בצווי חירום מאושר כמעט ללא כל יוצא מן הכלל, בדיעבד, על-ידי ועדות החלטה. מכאן, שהוא חף מביקורת, פיקוח ובקרה יעילים. הרחקת ילדים בדרך קשה זו משאירה חותם בנפשותיהם של הילד ובני משפחתו.

העילה הנפוצה העולה בפי פקידי הסעד להרחקת ילד ממשפחתו היא, כי ההורים מתעללים בילד. אבל מתברר שרובם המוחלט של "ההורים המתעללים" אינם עומדים לדין, קל וחומר אינם מורשעים, בגין ביצוע התעללות כלשהי.

באורח קבע, משרד הרווחה נוהג לחפות על ההליך ולמנוע בכל מחיר את חשיפת הכשלים המתרחשים תוך הרחקת ילדים ממשפחתם. למרבה האירוניה, עד היום אין ולו תלונה אחת שהוגשה למשרד הרווחה כנגד פקידי הסעד לחוק הנוער או ועדות ההחלטה – ונמצאה מוצדקת. עובדה זו ממחישה את עומק חוסר האונים של משפחות הילדים במאבקן מול ההתנהלות הכוחנית והנוקשה של מערך הרווחה.

יש לדעת שמקצוע העבודה הסוציאלית הוא מקצוע נשי ברובו, כמקצועות חינוכיים וטיפוליים אחרים דוגמת הוראה וסיעוד. השכר הנמוך יחסית המשולם לעובדי הרווחה במערכת הציבורית מבטא בין היתר את המעמד הנמוך שממנו סובלים עיסוקים אלה בחברתנו. כולנו נצא נשכרים משינוי חברתי עמוק, שיעלה את קרנם של מקצועות אלה, יגרום לשינוי סולמות השכר ויביא גם למשיכתם של גברים, המתפקדים עדיין לעתים קרובות כמפרנסים ראשונים, לשירות המקצועי ולעיסוק במקצועות הטיפוליים – בשיעור שישקף את חלקם באוכלוסייה.

נאמר עוד על עובדי מערכת הרווחה כי למעט בודדים, הם באים למקצועם מתוך תחושת שליחות ונושאים שאיפה לתיקון עולם. אולם המבנה והנהלים של השיטה הנוכחית להרחקת ילדים ממשפחתם מעודדים דווקא את הנטיות הכוחניות – שתלטנות, אדנות והצדקה עצמית מערכתית.

רוב הילדים המורחקים ממשפחתם מגיעים ממשפחות עניות. פקידי הסעד ומשרד הרווחה שבים וטוענים כי אין ברירה אלא להרחיק ילד ממשפחתו עקב מחסור בשירותים קהילתיים. מספר עצום של ילדים מושם כך מחוץ למשפחה עקב מחדל של מערך הרווחה, המשמש באורח מקומם כעילה להרחקה. מדיניות מעוותת זו נמשכת כבר עשרות שנים ומתנהלת למרות מדיניות הממשלה, הקובעת כי משרד הרווחה הוא הגוף האחראי על פיתוח שירותים קהילתיים מספקים. אי-יעילותה של המדינה בטיפול באוכלוסיית הילדים המדוברת בולטת שבעתיים נוכח העובדה, כי ישראל מובילה את המדינות המפותחות בהקצאת משאבים ציבוריים ביחס לתל"ג עבור ילדים המורחקים למוסדות. ראוי להפנות מייד את כספי הציבור לסיוע לילדים דווקא בקהילה, מקומם הטבעי והטוב ביותר על-פי כל מדד.

אולם בעת כתיבת שורות אלו תומך משרד הרווחה בהצעת חוק המעודדת השמת ילדים מחוץ למשפחה. על-פי הצעה חוק זו, שעברה בכנסת בקריאה ראשונה בחודש דצמבר 2005, המדינה תהא חייבת לספק את המשאבים הנחוצים לכל ילד שהרשויות המופקדות, דוגמת ועדות ההחלטה, תקבענה את הרחקתו ממשפחתו.

במקום לפתח שירותים קהילתיים, יזם משרד הרווחה החל משנת 1993 את הקמתם של תשעה מרכזי חירום, הפועלים כמוסדות נעולים לצורך אבחון וקבלת הכרעות משפטיות. הכשלים הרבים המלווים את פעילות מרכזי החרום מפורטים בהרחבה בספר. בפועל, מרכזי החרום הם במקרים רבים מוקד ל"התעללות מוסדית" בילדים השוהים בהם ובהוריהם.

רוב הילדים המורחקים מועברים לפנימיות. תנאי החיים ברוב הפנימיות בארץ קשים ביותר. התפקוד הלקוי של פנימיות, ובעיקר אלו שבאחריות משרד הרווחה, מתבטא בהתנהגות החוסים בהן ומתגלה בצורות שונות, כמו: תקיפות והפקרות מינית, הישגים לימודיים נמוכים מאוד, בריחות, אלימות קשה, שימוש באלכוהול וסמים, גניבות, מחשבות אובדניות ואובדנות. על-פי בדיקות שבוצעו בפנימיות שבאחריות משרד הרווחה, חלה החמרה עקבית בתפקוד הילדים על-פי כל המדדים ולאורך כל השנים האחרונות. זכויותיהם של ילדי המוסדות אינן מעוגנות בחקיקה. הכשלים בטיפול באותם ילדים הם מגוונים וכוללים, בין היתר, הפרדת אחים ונדידת אחים בין מוסדות השמה, אי-טיפוח קשר עם ההורים המולידים, מחסור בטיפולים פסיכולוגיים, העדר פיקוח, שימוש בענישה גופנית, העדר ערוצי תלונה אפקטיביים, העדר מעקב ותיעוד, תחלופה גבוהה של מדריכים והעדר דרישות פורמאליות לתפקידי הדרכה. וכמו להוסיף מכה על חבורה, מתברר כי יכולתם של בוגרי הפנימיות להסתגל לחיים עצמאיים לאחר סיום השהייה בפנימיות לוקה באורח קשה על-פי כל המדדים.

ילדים המועברים למשפחות אומנה סובלים גם הם מקשיים רבים. הליקויים בנושא זה נובעים מסיבות שונות, כמו: העדר כמעט מוחלט של חקיקה, קשיים באיתור אומנים והכשרתם, העדר תחושות יציבות ושייכות בחיי הילד, הקשר הסבוך בין האומנים והורי הילדים ודילמת הנאמנות הכפולה של הילדים לאומנים ולהורים.

שירות האימוץ במשרד הרווחה הוא הגוף היחיד המורשה לעסוק באימוץ בארץ. תחום האימוץ בארץ סובל אף הוא מכשלים משפטיים ומנהליים שונים, כמו: סמכויותיהם מרחיקות-הלכת של פקידי הסעד, העדר פקוח ובקרה והימשכות ההליכים המשפטיים.

לא זאת אף זאת: הגופים הממשלתיים, הציבוריים והפרטיים בישראל המטפלים בילדים בסיכון פועלים ללא תיאום ביניהם וללא ראייה מערכתית כוללת. בכך נגרם ביזור מיותר, תוך פגיעה קשה ביעילות הטיפול. ועדות וגופים ציבוריים כבר המליצו על הקמתה של רשות ממלכתית לטיפול בילדים בסיכון.

החוסרים בחקיקה עדכנית, שתסדיר באופן משביע רצון, צודק, חומל ויעיל את הטיפול בהרחקת ילדים ממשפחתם, זועקים לתיקון. החקיקה בישראל המסדירה הרחקת ילדים ממשפחתם נשענת על תפיסות חברתיות שאבד עליהן הכלח. היא ארכאית, חסרה, סובלת מכפילויות ובלתי-עקבית. זכויותיהם הבסיסיות של ילדים במוסדות ההשמה אינן נשמרות. למרות ההתרעות הרבות שהושמעו חזור והשמע לאורך זמן על-ידי ועדות ציבוריות, בתי-המשפט ושופטים, חוקרים וגופים אחרים, עדיין לא הוחל בחקיקת חוק ילדים ישראלי מקיף ומתוקן, הדרוש כל-כך. הצעות חוק מתוקנות כבר גובשו; קיימות בעולם דוגמאות לחקיקה מתקדמת, שניתן לאמצן לצרכינו. על בית-המחוקקים לעשות מעשה – ומייד.

בין השינויים החיוניים בחקיקה חייבים לבוא בדחיפות הנושאים הבאים:

  • הפסקת ההשמה הגורפת בפנימיות והסטת התקציבים הציבוריים לטיפול בילדים בסיכון – בקהילה.
  • ביטול ועדות ההחלטה והעברת ההכרעה המעשית על גורל ילדים לידי שופטים, תוך העמדת ייצוג משפטי למשפחות במקרה הצורך.
  • צימצום חובת הדיווח על-פי חוק העונשין.
  • איסור הרחקת ילדים שאינם בסיכון גבוה, או בעילת מחסור בשירותים בקהילה.
  • ביטול סמכויות פקיד הסעד להוציא צווי חירום לפני החלטת הרחקה בבית-משפט.
  • ביטול האיפול המלא המוטל בבתי-המשפט לנוער ופתיחתם לביקורת, תוך שמירה קפדנית על צנעת הפרט.

חלק ניכר מן הכשלים המערכתיים הנדונים בספר הנם ייחודיים למדינת ישראל. מאות-אלפי אזרחים כבר נפגעו קשות כתוצאה מן המדיניות הציבורית שחלף זמנה ומהעדר חקיקה נאורה. בבתי-המשפט לנוער מוטל איסור פרסום אוטומטי וגורף על ההליכים. כתוצאה מכך, פסקי הדין אינם פתוחים לביקורת ציבורית ועיתונאית. כל ניסיון למצוא מידע בנושא השמת ילדים במוסדות משרד הרווחה נתקל במסך עבה של חשאיות המסתיר את ההליכים. הנה כי כן, אין בנמצא פרסום ביקורתי ומקיף כלשהו שיצא לאור בתחום זה. כתוצאה מכך, הציבור הרחב שרוי בחשכה ביחס למצב העגום ולליקויים אין-ספור בתחום חשוב זה. חוסר המודעות הציבורית לעובדות מפתח בתחום הוא כה בולט, עד כי אפילו העוסקים בהשמת ילדים במוסדות, כמו שופטים, פסיכולוגים, אנשי אקדמיה, אנשי תקשורת, פוליטיקאים, עורכי-דין ועובדים סוציאליים לוקים לעתים בחוסר ידע מסוכן.

תכליתו של ספר זה

מטרתו הראשונה והאחרונה של ספר זה הוא בירור האמת באמצעות שיח ציבורי. אולם התעוררות שיח פתוח על ילדים רחוקים אינה מספקת. ידיעת האמת מחייבת לפעול על פיה. אין להכחיש כי יהיה זה עונג צרוף לראות את הסתלקותה המוקדמת של מדיניות שגרמה עוולות קשות למאות אלפי אזרחים. אולם פנינו לעתיד, ועל-כן לא הסתפקנו בחקירת הקיים. הספר כולל גם הצעות מפורטות לתיקון מרבית הכשלים המערכתיים המתוארים בו.

אנשי מקצוע מתחום העבודה הסוציאלית או המחקר החברתי האקדמי אולי היו מביאים לחיבור כמו זה שלהלן את ניסיונם והכשרתם המיוחדת, כולל התנסות ישירה בעבודה עם אוכלוסיית ילדים בסיכון. ספר זה נוקט גישה אחרת: הוא מהווה ביקורת אישית ואזרחית עצמאית על מדיניות השלטון. לכן, עיקר העבודה בחיבור זה היתה ליקוט המידע לא מן ה"שטח", אלא מכל המקורות הזמינים האפשריים האחרים: דוחות ועדות ציבוריות, ספרות מקצועית, אמצעי התקשורת ובמיוחד העיתונות, מחקרים אקדמיים, פרוטוקולים של ועדות הכנסת ונתונים סטטיסטיים. על-כן, הספר מציג בפרקיו השונים ראשית לכל את הנתונים שנאספו וסודרו, ולאחר מכן את המסקנות הנובעות מעובדות ונתונים אלה וכמובן גם המלצות לפעולה, תיקון הליקויים ושיפור המצב.

זרימה חופשית של מידע וביטויי ביקורת כנגד רשויות המדינה הוא עיקר שבלעדיו אין קיום לממשל דמוקרטי תקין. לא לשווא מהווה חופש הביטוי, על-פי הפסיקה הישראלית, זכות עילאית. בעוד אנו חוסים תחת זכות בסיסית זו, טרחנו לנסח את הביקורת המופיעה כאן במתינות ובריסון, מתוך רצון אמיתי לראות תיקון מהיר למצב העניינים העגום.

הביקורת המופנת בספר כנגד מערך הרווחה נובעת מאחריותם של משרד הרווחה, בכיריו לדורותיהם ועובדי המערכת ליישום המדיניות הציבורית הכושלת. בעלי תפקידים במערך הרווחה יחושו אולי כי הביקורת הרבה בספר אינה מוצדקת. אולם עובדי מערכת הרווחה הם שליחי ציבור המקבלים החלטות הכרוכות בדיני נפשות. הכפפתם לרמה הגבוהה ביותר של ביקורת, פיקוח ובקרה היא בדין ובצדק.

מקורות מידע חשובים

המידע המופיע בספר זה לוקט ממקורות מהימנים רבים, שהחשובים והעיקריים בהם יוזכרו ויתוארו כאן לנוחיות הקורא.

דוחות ועדת רוטלוי – ועדה רוטלוי מונתה ביוני 1997 על-ידי שר המשפטים דאז מר צחי הנגבי. היא נקראה "הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה", בראשה עמדה השופטת סביונה רוטלוי והשתתפו בה למעלה משבעים מומחים. עד תחילת שנת 2004 פרסמה הוועדה שלה שישה דוחות מפורטים, שכל אחד מהם כלל מאות עמודים:

  • דוח מליאת הוועדה: חלק כללי.
  • דוח ועדת המשנה: הקטין בהליך הפלילי.
  • דוח ועדת המשנה: חינוך.
  • דוח ועדת המשנה: הילד ומשפחתו.
  • דוח ועדת המשנה: השמה חוץ-ביתית של ילדים.
  • דוח ועדת המשנה: ייצוג נפרד לילדים בהליכים אזרחיים.

דוח ועדת גילת – ועדת ייעוץ שמונתה על-ידי שר הרווחה הרב שלמה בניזרי בתאריך 27.1.02 לקביעת סמכויותיהן של ועדות ההחלטה. הוועדה מנתה 14 חברים ובראשם ד"ר ישראל צבי גילת. דוח הועדה פורסם בנובמבר 2002.

דוח המחקר של פרופ' בנבנישתי – דוח מחקר של מכון ברוקדייל בנושא ועדות החלטה, בעריכתם של פרופ' רמי בנבנישתי, טלל דולב ואמנון טימר. הדוח פורסם במאי 2001.

דוח ישראל על יישום האמנה בדבר זכויות הילד – דוח מקיף שהגישה מדינת ישראל לאו"ם בפברואר 2001 על אופן יישום עקרונות האמנה הבינלאומית לזכויות הילד בישראל. הדוח נערך בידי טלל דולב ודליה בן רבי בחסות ג'וינט-מכון ברוקדייל.

מאמרה של פרופ' סלונים – מאמר רחב היקף מחודש דצמבר 2004 הכולל מחשבות והמלצות לשינוי מדיניות הרחקתם של ילדים ממשפחתם, מאת פרופ' ורד סלונים וד"ר יצחק לנדר, מן המחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון.

פרוטוקול ועדת העלייה – פרוטוקול ישיבת ועדת העלייה של הכנסת מתאריך 13.3.02. יושב ראש הוועדה היה ח"כ צבי הנדל. נושא הדיון היה הוצאת ילדים מביתם בהסתמך על החלטות ועדת ההחלטה.

ד"ר אסתר הרצוג – אנתרופולוגית, חברת ועדת גילת וראש החוג למדעי החברה במכללת בית ברל. ד"ר הרצוג מנהלת מאבק וולונטרי, חריף, עקבי ורב-שנים נגד מדיניות משרד הרווחה בנושא הרחקת ילדים מביתם. מציגה את עמדותיה בפורומים רבים ובכלל זה בעיתונות.

קטינים בסיכון – ספר מאת כב' השופט בדימוס אלי שרון; השופט שרון היה סגן נשיא בתי-המשפט לנוער, וכיהן במשך שלושים שנה כשופט נוער.

מיתוס גידול הילדים – ספר מאת ג'ודית ריץ' האריס. רב-מכר שתורגם ל-14 שפות והיה מועמד לפרס פוליצר. מסמך פסיכולוגי חדשני, הטוען כי אין קשר משמעותי בין ההתנהגות ההורית להתפתחות הילד ועיצוב אישיותו.

זמן שאול – אסופת מאמרים מאת פרופ' אפרים בן ברוך, ד"ר גבריאל וייל ואחרים. מאמרים אלה דנים בסוגיות קבלת החלטות לגבי ילדים בסיכון, וכוללים דברים פרי-עטם של בכירי משרד הרווחה.

ילדים ונוער בראי המשפט – ספר מאת כב' השופט בדימוס אמנון סטרשנוב.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , | 4 Comments »

בית? ושמו פנימיה

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 23, 2009


עמוד 1עמוד 2לאחרונה נתקלתי בחומר לימודי לכיתה ד' באחד מבתי הספר במרכז הארץ וזועזעתי מן המסרים המטעים שמעבירה מערכת החינוך לילדים בנוגע למהותם של החיים בפנימיה, מסרים המלווים בריח חריף של יחסי ציבור שמשרד הרווחה עושה למסגרות ההשמה החוץ ביתית.

גרוע מכך, המאמר מבצע דה הומניזציה למגזר אתני שלם כאשר הוא משייך את הילדים ממוצא אתיופי לקטגוריה של ילדים שאורח חייהם הוא כזה המצריך שהייה בפנימיה, ובמילים אחרות, הוא מעביר מסר לילדי ישראל כי ילדים לעולים חדשים מאתיופיה הם ילדים שונים ולכן יש לבצע בהם טרנספר למוסדות סגורים.

מאמר זה הוא למעשה מראה של המציאות הישראלית, מציאות בה נכשלה הקליטה של העליה האתיופית ושל העליה בכלל. במקום לתת מענה ועזרה למשפחות העולים במסגרת הקהילה, רשויות המדינה מעדיפות לפרק את המשפחות, לפזר את הילדים בין מוסדות וליצור דור חדש של עזובת ילדים שבבגרותם יהפכו חלקם מן הסתם לנתמכי סעד ופושעים.

הנה המאמר של עמית ויסברגר:

יש ילדים שלא גרים בבית הוריהם, אלא בבית אחר עם ילדים אחרים שאינם אחיהם. בית כזה נקרא פנימיה.

רוב הילדים גדלים בבית עם ההורים שלהם מאז שהם נולדו, וכמעט כולם חיים בבית עד שהם עוזבים אותו מרצונם החפשי. מקובל שלא עוזבים את בית ההורים לפני גיל 18, לפני שמסימים ללמוד בבית הספר התיכון. אבל יש ילדים שצריכים לעזוב את בית ההורים כבר בגיל צעיר מאד בגלל כל מיני בעיות בבית או בבית הספר. הילדים האלה חיים בפנימיה, גרים זה ולומדים בה.

ספרי ילדים רבים נכתבו על החיים בפנימיה. הסיפור 'אוליבר טוויסט' למשל, שכתב הסופר האנגלי המפורסם צ'רלס דיקנס, מתחיל בתיאור בריחתו של הילד מהפנימיה ליתומים שבה הוא חי. בפנימיה הזאת חיו בעיקר ילדים יתומים. שם הרביצו להם, התעללו בהם ולא נתנו להם די אכל. יש סיפורים על פנימיות שחיי החברה בהן היו קשים מאד: יש בהן כנופיות ומלחמות בין הילדים הצעירים לבוגרים. על חיי חברה כאלה מסופר בספר 'אליפים'. בסיפור מתוארת פנימיה בישראל לפני כמה עשרות שנים. אחרי שקוראים סיפורים כאלה, אפשר לחשוב שפנימיה היא מקום נורא ואיום. בדרך כלל אין זה נכון…, החיים בפנימיה של היום אינם קשים כפי שהיו לפני 30 או 40 שנה…(האמנם?)

הפנימיה היא בעצם הבית של הילדים החיים בה…החיים בה הם חיי שיתוף…בדרך כלל גרים כמה ילדים בחדר אחד – שנים, שלושה ולפעמים גם ארבעה. ברוב הפנימיות הארוחות משותפות – כולם אוכלים בחדר אוכל גדול, כמו בקיבוצים.

בפנימיות גדולות מאד יש בית ספר מיוחד לילדי הפנימיה. הילדים גרים קרוב מאד לבית הספר שלהם. בפנימיות אחרות הילדים הולכים בבוקר לבית ספר רגיל, קרוב לפנימיה שלהם, וחוזרים בצהרים לפנימיה.

את מקום ההורים ממלאים אנשים מבוגרים שעובדים בפנימיה, קוראים להם 'מדריכים'. המדריכים עושים את כל מה שההורים עושים בבית: מעירים את הילדים בבוקר, מכינים את הארוחות, מנקים את הבית, עוזרים להכין את שיעורי הבית, מקלחים את הילדים הקטנים, מספרים להם סיפור לפני השינה ומשכיבים אותם לישון. המדריכים מפנקים את הילדים ומשחקים איתם, אבל כשצריך – הם גם כועסים ומענישים. לעיתים קרובות נוצרים קשרים חמים מאד בין הילדים למדריכים שלהם, ובכל זאת המדריכים אינם ההורים האמיתיים.

רוב הילדים שמחים לצאת לחופשות ולחזור הביתה, אל המשפחה, אפילו אם המצב בבית שלהם קשה מאד. בדרך כלל יוצאים הביתה לחופשות של החגים ובכל שבועיים או שלושה – לחופשת סוף שבוע. משום שהילדים מבקרים בבית רק בסופי שבוע ובחגים, מפנקים אותם שם. כשהם חוזרים מן החופשות, רוב הילדים מביאים איתם שקיות מלאות ממתקים.

בפנימיה דואגים לכל הצרכים של הילד: למזון, לביגוד, לספרי לימוד, לכלי כתיבה וגם למשחקים. אבל בדרך כלל הילדים מקבלים גם דברים מהבית.

לפעמים חייו של ילד שגר בפנימיה מבולבלים מאד. למשל קורה שחוגגים לו יום הולדת פעמיים: פעם אחת בפנימיה – במסיבה שמארגנים לו המדריכים ופעם שניה בחיק המשפחה. דוגמא אחרת: ילד הכין עם המדריך שלו תחפושת לפורים, וכשנע הביתה לחופשה, קיבל תחפושת אחרת. למה הוא יתחפש בסופו של דבר?

ועוד דוגמא: בבית ההורים הילד למד כל מיני הרגלים וכללי התנהגות, ובפנימיה הוא צריך ללמוד הרגלים וכללים חדשים. כשהוא בבית ההורים הוא צריך להתנהג לפי כללי הבית, וכשהוא בפנימיה – לפי כללי הפנימיה. זה מבלבל מאד!

יש פנימיות שהחיים בהן דומים עד כמה שאפשר לחיים במשפחה. בפנימיות האלה יש בתים שנקראים 'משפחתונים' ובהם חיים כמה ילדים כאילו הם אחים…

זוג מבוגרים שנקרא 'הורי בית' מטפלים בילדים וממלאים את התפקיד של אבא ואמא…שוחחתי עם כמה ילדים שחיים בפנימיה מיוחדת כזאת באחד מקיבוצי צפון הארץ:

עץ המשאלות - ציור של ילד שהוצא בכפיה לפנימיה

עץ המשאלות - ציור של ילד שהוצא בכפיה לפנימיה

מיטל בת 13

מיטל, מתי הגעת לפנימיה?

אני פה כבר מגיל 6.

מה התחביבים שלך?

לנגן בחלילית ולאהב דולפינים.

מה את זוכרת מהזמן שגרת בבית ההורים?

שהייתי משתוללת בגן. לא רציתי לעשות שם כלום, הרבצתי לגננת (צוחקת), עד שהתקשרו לעובדת הסוציאלית ובאתי לכאן. כשהגעתי הרגשתי שאני במקום חדש חדש. כשהייתי נוסעת הביתה לביקור, הייתי מסתכלת כל הנסיעה מהחלון, את הדרך, תמיד אותה דרך…(הפתרון לילדים "סוררים": הרחקה מהבית, ובידוד במוסד סגור)

לאן את נוסעת בחופשות?

לפעמים לדודים, ולפעמים לאבא ולאמא החורגת שלי. הם עלו מאתיופיה. אמא שלי האמיתית יודעת רק קצת עברית.

ועם אמך החורגת את מסתדרת?

קצת, אחות שלי שהיא בת 15 וגם גרה כאן בפנימיה לא רוצה להיות שם.

ופה טוב לכן?

כן, ה'הורי בית' שלי נחמדים מאד, ומי שרוצה שווה לו…

ומה היית רוצה להיות כשתגדלי?

מלצרית במסעדה.(מסר ברור לקורא, המציין כי ליוצאי אתיופיה יש יכולת או מוטיבציה לעסוק רק בעבודות דחק ובמקצועות הצוארון הכחול)

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 2 Comments »

מבחני מסוגלות הורית, יש להם ביסוס מדעי?

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 23, 2009


פרופ’ חיים עומר, פסיכולוג מערכתי-משפחתי, מייסד ואחראי על מרפאה להדרכת הורים בבית חולים שניידר ומרצה באוניברסיטת תל אביב, מצטרף ביתר חריפות לדעת חבריו ואומר שתקפותם המדעית של כלי האבחון המקובלים בישראל מפוקפקת מאוד.

“מגיע זוג שמתגרש לבית המשפט ויש שאלה של משמורת ילדים. יש כלים ברורים וטובים שמראים מי מההורים מתאים יותר לגדל את הילד, למשל זה שמגיע כל פעם לגן הילדים ומתעדכן, ברור שהוא עדיף על פני זה שלא מגיע אף פעם. עובדות סוציאליות הולכות לגנים לבדוק את זה.

אבל בית המשפט לא פוסק על סמך בחינה כזאת, אלא מבקש בשלב מסוים חוות דעת של פסיכולוג קליני, והוא בא עם הבטריה של מבחן רורשך ודומיו ושני ההורים צריכים לשלם על זה כסף, וכך קובעים למי תינתן משמורת על הילדים. התוקף של המבחנים האלה הוא אפס, אבל על פי זה מכריעים בסופו של דבר. זה סקנדל. זה בלוף מוסכם. כל מתמחה חייב להעביר 20 בטריות של המבחנים האלה, וכל בטריה לוקחת 15 שעות עבודה, אז אלה כ-300 שעות מזמן ההתמחות, אבל כששואלים אותם בקליניקות הציבוריות אם 20 האנשים שנבדקו היו זקוקים למבחנים האלה, מתברר שרוב-רובם של המטופלים בכלל לא היו זקוקים להם“.

אביבה לורי | עיתון הארץ, 13 דצמבר 2007

אם המטופלים לא זקוקים לטסטים, אז למה עורכים להם אותם?

“כדי ללמד את המתמחים להעביר אותם”

נשמע הזוי אך זו המציאות.

החימוש הקדוש

יופ מאיירס מכנה את חמשת הטסטים בחלק האבחוני של בחינת ההסמכה – “החימוש הקדוש”. הם כוללים את מבחן כתמי הדיו, רורשך, מבחן תמונות (HTP), מבחן להערכת יחסים בינאישיים (TAT), ושני מבחני אינטליגנציה: וקסלר ובנדר. הוויכוח בקרב הפסיכולוגים על תקפותם המדעית של הטסטים, סוער ומחלק את הפסיכולוגים לשלוש קבוצות, מפרט פרופ’ גולן שחר, פסיכואנליטיקן, שהיה עד לא מזמן ראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בן גוריון: “קבוצה אחת חושבת שהם סתם שטויות ובזבוז זמן, ואין להם שום ביסוס מדעי, קבוצה שנייה חושבת שהרורשך זה מתת האל עלי אדמות, הרנטגן של האישיות, וקבוצה שלישית, קטנה יותר (שאני שייך אליה), חושבת שהרורשך יעיל באופן מאוד מוגבל ומצומצם, אבל יש תוקף מדעי לחלק מהאינפורמציה שהוא מספק; בקבוצה הראשונה מצויים מדענים טובים וידועי שם, שבדרך כלל לא עושים אבחונים בעצמם; בקבוצה השנייה יש מאבחנים ידועי שם, אבל כאלה שלא עוסקים במחקר“.

איך יתכן שעל אותו טסט חלק טוען שהוא תקף מדעית וחלק טוען שלא?

“נעשו מחקרים ובהם בדקו יותר ממאה פרמטרים שמאבחנים באמצעות הרורשך, 95% מהם התגלו כלא תקפים מדעית, ורק 5% תקפים. הנקודה היא שבארץ גורסים שרורשך הוא מתת האל ומונעים מאנשים תואר, גם אם הם הגיעו ממיטב האוניברסיטאות בעולם, כי הם לא שולטים ברורשך. אין הצדקה להפוך אותו לאמת המידה של הפסיכולוגיה“.

והמבחנים האחרים?

HPT הוא לכל הדעות מבחן גרוע, ואפילו הוועדה המקצועית שוקלת לבטל אותו, אבל בינתיים משתמשים בו. התוקף המדעי של TAT קצת יותר טוב מהרורשך אבל לא בהרבה והוא לא מתאים לאבחנה של פסיכופתולוגיה. בנדר ווקסלר הם מבחנים מעולים לאינטליגנציה אבל אין להם תוקף מדעי בכלל, ובארץ משתמשים בהם כדי לאבחן אישיות ובהרבה מאוד מהשאלות האבחוניות.

על סמך מחקרים שלי ושל אחרים, הנושא של האינטליגנציה כלל לא רלוונטי. נניח שילד בן 16 הוא גאון, אבל יש לו נטיות אובדניות, אז מה המבחן הזה בדיוק יעזור לו? האפקטיוויות של המבחנים האלה נעה בין 2%-5%, זה כמו לחייב כל רופא להיות מומחה עולמי ברנטגן, ועל סמך זה לתת לו רישיון.

החיוב להיבחן במבחנים האלה הוא נואל, כי נגיד שיש להם תוקף מסוים, האם כל פסיכולוג קליני צריך להשתמש בהם? התשובה שלי היא לא. אם יפתח יובל, שהתמחה בהארוורד, צריך להפגין בקיאות ברורשך כדי לקבל רישיון בפסיכולוגיה קלינית בשעה שהוא יכול לעזור לעשרות בני אדם שסובלים מהפרעות חרדה קשות – זאת שערוריה. הדגש על הכלים האלה הפך להיות מנגנון בידי הממסד להדיר אנשים שלא שולטים בהם“.

טיפולים ומבחנים פסיכולוגיים הם תעשיה של כסף

לדברי מאיירס: “יש קבוצה של אנשים, פסיכולוגים קלינים ותיקים, שכבר הרבה שנים עוסקים רק באבחון ומרוויחים מזה המון כסף והם לא בקלות יוותרו על זה. בגלל ההתנגדות שלי לטסטים אני נחשב לטרבל-מייקר. פסיכולוג אחד אמר לי כבר שאני מקלקל להם את הפרנסה”.

מתקיימת כאן קבוצה של פסיכולוגים שעוסקת בעיקר בלקיים ולשמר את עצמה. פרופ’ שחר מעדיף להשתמש במונחים מעודנים יותר: “הפציינט לא תמיד ניצב במקום הראשון. יותר מדי מתחשבים במה שאני כפסיכולוג יודע ובאיזה כלים אני מטפל ופחות במה שהפציינט זקוק לו ומה הכי טוב בשבילו.

מערכת בריאות הנפש הציבורית קורסת, ממשיכה גלבוע-שכטמן שהיא גם המנהלת את המרפאה לפוסט-טראומה לילדים ונוער בבית החולים שניידר. “אנשים שזקוקים לטיפול מחכים חודשים או שנים, או שהם פונים למערכת פרטית, או שאינם מקבלים טיפול כלל, כי ברוב המרפאות הציבוריות מקבלים טיפול פסיכודינמי ארוך-שנים, ולא בטוח שזה מה שהם צריכים”.

לדברי עומר הנזק שנגרם עקב המתנה ארוכה או במתן טיפול לא מתאים הוא עצום, במיוחד בתחום ההתמחות שלו, ילדים ונוער: “מכניסים ילדים עם הפרעות התנהגות, למשל, לטיפול פסיכודינמי של שנים, שאין לו שום יעילות מוכחת, ואף אחד לא חושב שצריך להסביר להם שיש טיפולים אחרים, יעילים יותר. יש ילדים שמגיבים רע מאוד לטיפול דינמי, וכשיש להם גם נטייה לעבריינות, זה ממש מחריף את הבעיה“.

למה?

“כי טיפול דינמי פורס עליהם מטרייה של פרטיות, ומתברר שבמקרים כמו עבריינות, זה פועל פעולה הפוכה, והסיכון גדל. צריך להגביר את ההשגחה ההורית ולא לגונן עליהם. מטריית הפרטיות נובעת מבורות של מה שנעשה במחקר ב-40 השנים האחרונות. המטפלים בכלל לא יודעים שהטיפול שלהם מזיק“.

הקבעון החשיבתי של הפסיכולוגים

העדר מחקרים תומכים לטיפול פסיכודינמי נובע מעקרון השמירה על הפרטיות והחיסיון לנאמר בחדרו של המטפל, כבסיס לבניית האמון בינו ובין המטופל. וכן, מסובך לחקור תהליכים המתנהלים לאורך שנים ומבוססים על אסוציאציות חופשיות, טענו כל השנים פסיכואנליטיקנים (אף שפרויד עצמו נאבק להציג את הפסיכואנליזה שלו כמדע).

לעומת זאת חלק מהתהליכים הפסיכודינמים קצרי הטווח, נחקרו ונחקרים באוניברסיטאות חשובות בעולם, אבל לכאן גם זה עוד לא הגיע. “היום כדי שמישהו יהיה מוסמך בפסיכולוגיה קלינית”, טוען עומר, הוא צריך להוכיח שהוא לא מתעניין במה שהתחדש בפסיכולוגיה הקלינית. הוא צריך להוכיח שהוא נקי מהשפעות שבאו מהמחקר ומהידע“.

ד”ר דני קורן, ראש המגמה הקלינית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה כואב את ההתנשאות המקצועית הבלתי-מוצדקת, לדעתו “המקצוע שלנו מתנהל בעיקר כמו דת, על בסיס אמונה שהדברים שאנחנו מציעים – יש להם מעמד של אמיתות מוחלטות.

אנשים מאמינים שאנחנו עוסקים בדברים שמעל למדע, שהם כל כך גאוניים ונעלים שאי אפשר לבדוק אותם: ‘מדע הוא קר ורציונלי, ואילו הפסיכולוגיה היא הומנית והוליסטית’. בשם התירוץ הזה מנהלים מקצוע שמצד אחד רוצה להתקרב לרפואה ומצד שני לגמרי לא מפוקח, ולא נדרש לצורך להעמיד את עצמו לבחינה ולבקרה”

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , | Leave a Comment »

ילד נלקח לאימוץ כפוי מסבתו שגידלה אותו רק משום שהיא אינה ההורה של הילד

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 23, 2009


השופט יצחק עמית - שלח ילד לאימוץ כפוי

לא יאומן כי יסופר.

בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי לסבתא אין זכות עמידה כצד לדיון בהליך הכרזת נכדה הקטין כבר-אימוץ.

זאת בשל החשש לסירבול הדיון שיביא להתארכותו  ביהמ”ש: “מתן זכות עמידה לכל הורה פסיכולוגי או הורה בפועל עשוי להפוך את הליך האימוץ לזירת התגוששות קשה, בשל אינטרסים נוגדים במשפחה המורחבת”.

קהלת: “מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע”

נועם שרביט   | גלובס  16/11/2008

בית המשפט המחוזי בחיפה פסק כי אין להכיר בזכותה של סבתא להיות צד לדיון, בהליך של הכרזת נכדה הקטין כבר-אימוץ, וזאת בשל החשש לסירבול הדיון שיביא להתארכותו.

השופטים יצחק עמית, שושנה שטמר וצילה קינן דחו בקשת רשות ערעור שהגישה הסבתא על החלטת בית המשפט למשפחה. בתה (אם הקטין), מכורה לסמים וגרה אצלה. הילד נולד עם תסמונת גמילה וגר אצל הסבתא 4 שנים, אולם בשל “ההידרדרות” לכאורה המתמשכת במצבו הורה בית המשפט להוציאו ממשמורת המשפחה המורחבת, והיועמ”ש פתח בהליכי אימוץ. הסבתא, המתנגדת להוצאת הילד מהמשפחה ולאימוץ, טענה שהיא הדמות הדומיננטית בחייו, ולכן חובה על בית המשפט לשמוע את עמדתה.

סעיף 11 לחוק האימוץ קובע, כי “בבוא בית המשפט ליתן צו אימוץ לגבי מאומץ שהוריו נפטרו, יתחשב בדעתם של הורי הוריו של המאומץ”. השופט עמית ציין כי את המילים “יתחשב בדעתם” יש לפרש כך שהסבא והסבתא הם בעלי מעמד בדיון רק במקרה שההורים הביולוגיים נפטרו.

נדחתה טענת הסבתא, לפיה יש לתת לה תחילה זכות עמידה, ולאחר מכן יבחן בית המשפט אם אכן היא “ההורה הפסיכולוגי” או “ההורה למעשה” של הקטין. “מתן זכות עמידה לכל הורה פסיכולוגי או הורה בפועל עשוי להפוך את הליך האימוץ לזירת התגוששות קשה, בשל אינטרסים נוגדים במשפחה המורחבת – הורים ביולוגיים, אחים ואחיות, סבים וסבתות, דודים ודודות, ואנה אנו באים”, נימק עמית.

הוא הזכיר את חשיבות מימד הזמן בהליכי אימוץ ופסק שמתן זכות טיעון וייצוג בהליכי האימוץ למי שאינו ההורה הביולוגי, “עלולה לכנס באולמו של בית המשפט מספר אחיות, דודות, סבים וסבתות ופשיטא כי ריבוי בעלי דין מסרבל ומכביד על ניהול ההליך”.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , | 2 Comments »

אובדנות בקרב בני נוער החוסים בפנימיות

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 23, 2009


מסמך ועדת החינוך של הכנסת משנת 2007 מציין כי קיים ריבוי יחסי של מקרי אובדנות בקרב תלמידי פנימיות. אל סם מדווחת כי שיעור השימוש בסמים בקרב ילדי פנימיות ומוסדות גבוה פי 3 משיעורם בקרב תלמידי תיכון רגילים.

האם חברות הביטוח לא מכסות מקרי התאבדות בקרב ילדי פנימיות משום שילדים אלו נמצאים בסיכון גבוה לאובדנות?

נער התאבד בפנימיה אך הוריו לא זכאים לפיצויים משום שביטוח הפנימייה לא כיסה התאבדות.

נער אתיופי בן 14 בשם אגננין סהלו היה חניך בפנימית הנוער של משרד החינוך, ויצ”ו ניר העמק-העפולה. הנער נענש על ידי רכז השכבה בפנימייה ונשלח לחדרו. זמן קצר לאחר מכן הוזעק רכז השכבה אל חדרו של המנוח מאחר ודלת החדר הייתה נעולה. משלא עלה בידי הרכז לפתוח את הדלת או ליצור קשר עם המנוח הוזעקו למקום מנהל ומנכ”ל הפנימייה, הוצב סולם בפתח חלון חדרו של המנוח ובמקביל נשלחו אנשי צוות לחפש את המנוח במקום אחר. מדריך שעלה על הסולם ופרץ את חלון חדרו של המנוח, כשעתיים לאחר שנשלח לשם, מצא אותו תלויי באמצעות צעיף מעל מיטתו. למקום הוזעקה ניידת טיפול נמרץ, נעשה ניסיון להחיות את המנוח והוא הובהל לבית חולים העמק בעפולה, אך בשלב מאוחר יותר נמסרה הודעת בית החולים, כי המנוח נפטר.

הנער סבל מקשיי הסתגלות והתנהגות דיכאונית ואובדנית ועובדי הפנימיה שלא העניקו למנוח, תשומת לב מיוחדת, מעקב פסיכולוגי וסוציאלי כנדרש וכיוצ”ב בנסיבות העניין, התרשלו כלפיו באופן שהביא למותו.

בפסק דין מאפריל 2008 קבעה שופטת בית משפט השלום בנצרת, עירית הוד כי בני משפחת הנער אינם זכאים לפיצויים משום שביטוח הפנימייה מכסה תאונות ולא מקרי התאבדות.

ביטוחי חיים שנעשים למשל במסגרת ביטוח מנהלים במקומות עבודה מכסים מקרי התאבדות ובלבד שההתאבדות אירעה מעל שנה מאז יצירת הפוליסה. ביטוח הפנימיה לא כיסה תסריט כזה ולמעשה לא כיסה שום תסריט בו קיים מעשה אובדנות. האם חברות הביטוח במתכוון אינן מכסות מקרי התאבדות משום שהן יודעות כי שיעור מעשי ההתאבדות בקרב ילדי פנימיות גבוה במיוחד?

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , | 1 Comment »

השכר החדשי הממוצע של עובד רווחה במשרה מלאה ברשויות המקומיות לשנת 2008 – 9,592 ש"ח

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 23, 2009


השכר החודשי הממוצע של עובד רווחה במשרה מלאה (יחידת עבודה) ברשויות המקומיות לשנת 2008 עמד על 9,592 ₪ ברוטו (עמודה 86 בטבלאות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). שכר זה הינו מעל השכר הממוצע במשק לשנת 2008 אשר עמד על 7,909 ש"ח.

בפועל עמד השכר החודשי הממוצע של עובדי הרווחה בשנת 2008 על 7,356 ₪ ברוטו, משום שהם עובדים במשרה חלקית, כ-75% משרה, כמוראה בטבלאות מטה.

שכר זה אף גבוה בהשוואה לשכרם של עובדי הרווחה לשנת 2007 שעמד על  9,348 ₪ למשרה מלאה, ובעוד ששכר זה עלה משנת 2007 לשנת 2008,  הרי שהשכר הממוצע במשק ירד ב-0.5% משנת 2007 לשנת 2008.

שכרם של העובדים הסוציאלים אף גבוה משכרם של העובדים במוסדות החינוך (מורים, עוזרי הוראה). בנוסף נהנים עובדי הרווחה מביטחון תעסוקתי בהיותם חברי איגוד העובדים הסוציאליים השייך להסתדרות.

מסמך הסוקר את התפתחות מקצוע העבודה הסוציאלית בשנים 1990 עד 2002 מראה כי בשנת 2002 הועסקו בישראל 12.1 אלף עובדים סוציאליים כעובדי רווחה וקהילה. בשנים 1990 – 2002 גדל מספר המועסקים במשלח יד זה ב-5.2 אלף עובדים. גידול זה של 75% במספר העובדים הסוציאליים בסוף התקופה הנסקרת בהשוואה גבוה יחסית לגידול בכלל המועסקים במשק בשנים הנדונות.

אי לכך, לא רק שמכסות העובדים הסוציאלים גדלות משנה לשנה ויוצרות מתאם ישר עם רמת המצוקה בישראל, קרי, ככל שיש יותר עובדים סוציאלים, יש יותר מצוקה, גם שכרם עולה משנה לשנה, בניגוד למגמת הירידה במשק.

האם לא עדיף שתקציב המדינה יופנה לטיפוח מקצועות יצרניים שיתרמו להעלאת התל"ג והורדת האבטלה ומצוקת האזרחים, במקום לבזבז אותו על מקצועות לא יצרניים ולא מוגדרים כמו עבודה סוציאלית? הרי בסופו של דבר אנשים עניים צריכים כסף ולא עובדת סוציאלית.

ממוצע ליחידת עבודה

Salary1

ממוצע למשרת שכיר

Salary2

תעריפון עובדים סוציאלים לשעת טיפול

בלוח הבא תוכלו לדעת מדוע עובדים סוציאלים כל כך מתעקשים לכפות “טיפול” על אזרחים שהגיעו בטעות למשרד הרווחה.הסיבה: כסף טוב. מיותר לציין כי לכל ה”טיפולים” הללו אין כל ביסוס מדעי ומדובר בתעשיה רבת היקף של הונאה ורמייה. שימו לב בעיקר לסעיפים עם הנקודות האדומות. סעיפים שמפרנסים אלפי עובדים סוציאלים ללא צורך.

Salary3

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , , | 2 Comments »

לילדי פנימיות הישגים נמוכים בלימודים

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 23, 2009


רופא בוגר פנימיה? מדען בוגר פנימיה? פרופסור בוגר פנימיה? קשה מאד למצוא כאלו.

האומדנים מדברים על כ-75,000 ילדים שחיים כיום בישראל מחוץ לבית. כ-80% מהם בפנימיות ו20% בבתי אומנה. בעולם המערבי היחס הוא הפוך, 80% בבתי אומנה ו-20% בפנימיות.

מסמך על פנימיות משרד הרווחה של טלאל דולב מתאר מצב עגום של ילדי מוסדות בהקשר של הישגים בלימודים. מכון ברוקדייל, 2003.

האם ההוצאות מן הבית היו הכרחיות?

בשנים האחרונות התעוררו סוגיות הקשורות להקצאת הטיפול הפנימייתי ולדפוסי השימוש בו. ממצאים מדאיגים ממחקרים שנעשו לאחרונה העלו שאלות לגבי ההחלטה על הוצאת ילד מביתו, לגבי משך השהייה במסגרת הפנימייתית ולגבי הקריטריונים ליציאה מטיפול פנימייתי.

מחקר ארצי על ועדות החלטה מקומיות (דולב, בנבנישתי וטימר 2000) הצביע על ליקויים בתהליך קבלת ההחלטות בכל הנוגע להשמה מחוץ לבית. העיקריים בהם היו המחסור במידע שיטתי במקרים רבים, דיונים קצרים מדי בחלופות השונות, וכן חוסר עקיבות בהחלטות על הוצאתם של ילדים מן הבית.

מכאן נשאלת השאלה, האם כל ההוצאות מן הבית היו הכרחיות. מחקר נוסף, שבו מומחים התבקשו לעבור על דוחות בכתב, ולהמליץ על טיפול קהילתי או על הוצאה מהבית, העלה גם הוא ספקות לגבי חלק מן ההחלטות על הוצאה מהבית. המומחים המליצו על התערבות קהילתית כמעט לכ-50% ממדגם של מקרים שהתבססו על תיאורי ילדים הנמצאים כיום בטיפול פנימייתי.

במחקר הארצי על ועדות החלטה נתגלו ממצאים מדאיגים גם לגבי בדיקת מצבם של הילדים שכבר נמצאים בטיפול פנימייתי. המחקר העלה כי ועדות ההחלטה בודקות את מצבם של הילדים לעתים רחוקות בלבד, וכאשר הן עושות זאת, רק שיעור מזערי מהילדים מוחזרים לביתם (דולב, בנבנישתי וטימר 2000).

ממצאים חדשים מתוך ההערכה של פנימיות קהילתיות ופנימיות יום מעידים גם הם שבדיקה מחודשת של מקרים, כבסיס לאפשרות להחזרת הילד הביתה, איננה הליך סטנדרטי ברוב המסגרות הפנימייתיות.

אף שהחזרת הילד לביתו מוגדרת כיעד עיקרי, הן של הפנימיות הקהילתיות והן של פנימיות-היום, העובדים הסוציאליים טענו כי 53% מן הילדים שכבר שוהים בפנימיות הקהילתיות במשך שנתיים, ו-40% מן הילדים השוהים בפנימיות-יום למשך תקופה זו, יזדקקו לטיפול פנימייתי ארוך-טווח. באשר לשאר הילדים, העובדים העריכו שהם יזדקקו לפחות לעוד שנה או שנתיים של טיפול. עובדים סוציאליים המטפלים בילדים במסגרות השיקומיות, המשמשים כקבוצת השוואה במחקר ההערכה, העריכו ש-64% מן הילדים יזדקקו לטיפול ארוך-טווח במסגרות חוץ-ביתיות. ממצאים אלה מצביעים על כך שיש להגביר את המאמצים בכיוון של קיצור משמעותי של משך השהייה במסגרות הפנימייתיות.

רמת החינוך בפנימיות – הישגים נמוכים

אחד התחומים שנחשב לבעייתי ביותר הוא תחום החינוך. מספר מחקרים הצביעו על כך שילדים ונוער במערכת הפנימייתית בישראל סובלים מפערים ניכרים בתחום הלימודי.

במחקר שנערך ב-1994 בעשר פנימיות נמצא כי 71% מהילדים היו מתחת לרמת הכיתה, מהם 33% היו בפיגור של שלוש שנים או יותר (דולב וברנע, 1996). נתונים אחרונים ממערכת הפיקוח של הרף מעידים שלמחצית מהילדים בפנימיות הישגים נמוכים מן הממוצע וש-41% אינם מסתגלים למערכת הלימודית. כמו כן המחקרים מראים כי למרות הפערים הלימודיים הגדולים, הפנימיות משקיעות משאבים מוגבלים בלבד בתמיכה בתהליך הלימודי (דולב וברנע, 1996; פליישמן ואחרים, 1999). הישגיהם הלימודיים של בני נוער ברשות חסות הנוער גם הם נמוכים.

סקירה של הטיפול הפנימייתי בשבע מדינות כולל ישראל, אשר התבצעה לאחרונה, העלתה כי ברוב המדינות, הילדים הנמצאים בטיפול פנימייתי הם בעלי הישגים נמוכים, ואינם מצליחים להגיע ליעדים לימודיים סבירים. יתרה מכך, בכל המדינות, הרמה הלימודית שאליה מגיעים הילדים ובני הנוער בפנימיות אינה מאפשרת להם להשתתף במסלולי חינוך אקדמיים ומקצועיים טובים לאחר שעזבו את הפנימייה. מכאן ברור שיש צורך במאמץ לשיפור התוצאות בתחום זה (McSherry and Iwanec, 2002).

מחקרים מן העולם מציינים סיבות שונות להישגים הלימודיים הנמוכים של צעירים בטיפול בפנימייתי (דולב וזילכה, 2000; McSherry and Iwanec, 2002). סיבות אלה קשורות לשלושה תחומים עיקריים:

  • ייתכן שבעקבות המעבר של הילדים לפנימייה, או ממנה – בחזרה לקהילה, הם אינם מבקרים בבית הספר באופן סדיר, או שהם עוברים מבית ספר לבית ספר, ולכן אינם יכולים ליהנות מיתרונותיה של המערכת הבית-ספרית.
  • חוסר התיאום ואי-לקיחת אחריות משותפת על חינוך הילדים מטעם המסגרת הפנימייתית מכאן ובית הספר מכאן.
  • והקדימות הנמוכה הניתנת לנושא הלימודי על-ידי צוות הפנימייה, שהכשרתם ועניינם מותאמים יותר לצרכיו החברתיים והרגשיים של הילד מאשר לדרישות מערכת החינוך.

מאמרים נוספים:

פנימיות משרד הרווחה הן גן עדן לפאדופילים

מוסד בית שבתאי – בית יתומים הרסני

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

פגמים חמורים במערך האבחון לילדים לקויי למידה

Posted by הרהורים על משפחה וילדים ב- יוני 23, 2009


יולי תמיר על ההונאה באבחוני לקויות הלמידה

דו”ח האקדמיה הלאומית למדעים קובע כי החלטות שחורצות את גורלם של תלמידים מתקבלות על פי מבחנים לא מהימנים.

יולי תמיר בראיון לעיתון צפון TLV על ההונאה של תעשיית האבחונים בלקויות למידה בילדים:

יש לך הסבר לתופעה שכ-40% מתלמידי שכונות צפון תל אביב מאובחנים כלקויי למידה?

זה לא המצב באמת. זה יותר הקלות שבה הורים קונים את האבחונים בכסף. יש בעיה קשה של אבחון יתר ואנו מנסים להתמודד איתה. כאשר בא ילד ומציג אבחון חתום ע”י מאבחן, לא תמיד יש דרך לדעת מתי זה אמיתי ומתי לא, ואנו מחויבים לתת סיוע לכולם כדי שלא נפספס את אלה שכן צריכים.

זו אמירה מאד חמורה

אין ספק, התופעה של אבחון יתר מדאיגה אותנו ואנו מחפשים דרך לטפל בה מבלי לפגוע באלה שכן זקוקים לסיוע. יש לנו התדיינות גם עם המאבחנים ועם גורמים מקצועיים אחרים כדי לראות איך אפשר לגרום למאבחנים להיות יותר אחראים ולא לתת אבחונים כל כך בקלות.

לטענתך, יש זיוף אבחונים כדי להקל עם הורים ותלמידים?

בצפון תל אביב יש 40% לקויי למידה וברהט 3.5% לקויי למידה. לכאורה, זה מאד משונה. אם לאמר את האמת זה לא דבר פשוט, היות ומדובר גם בעסק כלכלי. הרי המאבחן מקבל שכר תמורת האבחון, ויש בעיה של קנית אבחונים בכסף. מצד שני, אנו רואים מגזרים –חרדי וערבי – שבהם יש תת-אבחון ושם אנו מכניסים יותר מאבחנים.

אז מה בכוונתך לעשות?

זאת בעיה, כגורם חיצוני, מבחינה משפטית, אני לא יכולה להגיד שהילד הזה הוא אבחנת שווא ולכן אני פוסלת את האבחון שלו. אנו מגיעים למצב שילדים יודעים שאם להורים יש כסף – לא צריך להשתדל.

במי את תולה את האשם?

הבעיה היא שכל כך הרבה הורים פונים לאבחון, שזו נהייתה נורמה. אנו לא עומדים בקצב. לפי החוק, לצערי, אני לא יכולה שלא לקבל חוות דעתו של מאבחן חיצוני הרשום במשרד החינוך. חלק גדול מהמאבחנים עובדים בשעות היום במערכת ואחר הצהרים באבחון פרטי.

דו”ח האקדמיה הלאומית למדעים קובע כי החלטות שחורצות את גורלם של תלמידים מתקבלות על פי מבחנים לא מהימנים.

אור קשתי | עיתון הארץ

מערך האבחון, המדידה וההערכה בגני הילדים ובכיתות הראשונות של בית הספר היסודי פגום מיסודו. לרוב המבחנים אין מדדים ונורמות כלל-ארציים, הם אינם רגישים לקבוצות כמו עולים חדשים או תלמידים במגזר הערבי, וחלק מהם אף הובאו מחו”ל אך לא הותאמו כלל לאוכלוסייה הישראלית. כך עולה מדו”ח של “האקדמיה הלאומית למדעים”, אשר התפרסם אתמול ושנמסר באחרונה למשרד החינוך.

לפי הערכות חוקרים ואנשי משרד החינוך, כ-15% מהתלמידים במערכת החינוך סובלים מלקויות למידה שונות ועוברים אבחונים. הדו”ח התמקד בבחינתם של האבחונים, המדידות וההערכות בגיל הרך (מגן הילדים עד כיתה ב’) בתחום החברתי והרגשי, וכן בתחום רכישת כישורי שפה, אוריינות לשונית ומתמטיקה.

במסגרת זו נבדקה שורה ארוכה של מבחנים פסיכולוגיים, קוגניטיוויים, מבחני אישיות, תפישה, מוטוריקה וקואורדינציה, הנחשבים כמנבאים של יכולות התלמיד בתחומי הקריאה, הכתיבה ועוד.

התמונה העולה מהדו”ח עגומה. כך למשל נמצא כי “ארגונים שונים, ממלכתיים ופרטיים, פעילים בתחומים אלה, כשכל אחד מהם נוקט שיטות שונות המשרתות את מטרותיו הייחודיות. ברוב המקרים נעשה שימוש בכלים החסרים נורמות ארציות, ולכן היכולת להפיק מהם מידע מהימן ותקף מוטלת בספק”.

למסקנות הדו”ח השלכות רחבות היקף: היעדר נורמות ארציות עלול להביא למצב בו תלמיד אחד מקבל אבחונים שונים ממאבחנים שונים (או ששני תלמידים, בעלי אותה לקות, יזכו לאבחון שונה); תלמידים אשר נשלחו למסגרות חינוך מיוחד בהסתמך על אבחונים, שייכים למעשה לחינוך הרגיל (ולהפך – מקומו של תלמיד שנשאר בחינוך הרגיל עשוי להיות דווקא בחינוך המיוחד); איתור ילדים בסיכון איננו מדויק; הערכה של תוכניות לימודים ועבודת הגננת או המורה נעשית למעשה בחלל הריק – כמו גם תוכניות התערבות ותיקון לקויות למידה.

הדו”ח, שכתבה ועדת מומחים בראשות הפרופ’ צביה ברזניץ, ראש החוג לליקויי למידה באוניברסיטת חיפה, במסגרת “היוזמה למחקר יישומי בחינוך” של “האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים”. עוד השתתפו בוועדה כעשרה חוקרים מובילים מאוניברסיטאות שונות בארץ.

"חסרים במדינת ישראל כלים לאיתור, סינון, אבחון, מדידה והערכה נורמטיוויים מתאימים, המאפשרים בחינה שיטתית ומושכלת של ההתפתחות בגיל הרך ברוב התחומים שנבדקו”, כתבו חברי הוועדה, “בשימושה של מערכת החינוך מצויים כיום כלים רבים שהרציונל העומד בבסיסם אינו ברור והם אינם עומדים בסטנדרטים של תוקף ומהימנות”. יתרה מזאת, לפי הדו”ח, היעדר נורמות וסטנדרטים מביא “פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים לחוש כי עבודתם שרלטנית וכי דיווחיהם על תוצאות המבחנים אינם משקפים את יכולות הילדים ואינם מספקים תמונה אמיתית של קשיים ובעיות”.

עוד נכתב בדו”ח כי “מבחני המשכל המשמשים כיום לקבלת החלטות חורצות גורל ב’ועדות ההשמה’ (בהן נקבע אם התלמיד יופנה למסגרת של חינוך מיוחד, א”ק) הם בעלי נורמות מיושנות ונדרש תקנון עכשווי”, וכי מבחנים הבודקים את הפן ההתנהגותי והרגשי-חברתי של הילדים “אינם תקפים”.

“כל אחד מהמבחנים צריך להיות בעל נורמות כלל-ארציות, אבל אין כלום”, מסבירה הפרופ’ ברזניץ, “חלק מהמבחנים בכלל תורגמו מאנגלית, כיוון שהחוקרים שהביאו אותם לארץ למדו פעם בארצות הברית. כיום יש מודעות לצורך לאבחן תלמידים כמה שיותר מוקדם, כדי שאפשר יהיה לטפל בקשייהם. עכשיו צריך לעשות סדר בכל התחום הזה”.

הדו”ח מקדיש תשומת לב מיוחדת לאבחון ולמדידה של תלמידים מ”אוכלוסיות מיוחדות”. כך, למשל, קבעו חברי הוועדה כי בחינוך החרדי לא מתבצעת הערכת הישגים ראשונית של יכולות קריאה וכתיבה גם בקרב קבוצת התלמידים הנורמטיווית; במגזר הערבי קיים “מחסור ניכר באנשי מקצוע (פסיכולוגים) הרשאים לאבחן ילדים ולהעריכם. כלי האבחון הקיימים לא תורגמו לערבית ואף אינם מותאמים מבחינה תרבותית לילדי המגזר הערבי”; ואילו בטיפול בעולים החדשים “חסרים כלים המתאימים מבחינה לשונית או תרבותית”.

הדו”ח ממליץ, בין השאר, להעביר את האבחונים השונים סטנדרטיזציה כלל-ארצית, תוך פיתוח כלי מדידה ייחודיים, מותאמי תרבות, למגזר החרדי, הערבי ולעולים החדשים; לקבוע מדיניות ממלכתית בנושא מוכנות ילדים לכניסה לכיתה א; להקים מערך להכשרת המשתמשים בכלים השונים כגון גננות ופסיכולוגים, ועוד.

ממשרד החינוך נמסר בתגובה כי הוא זה אשר הזמין את הדו”ח “מתוך ידיעה שחסרים במערכת החינוך כלי אבחון והערכה. יש לנו עניין רב ללמוד את ההמלצות וליישם את המתאימות”. עוד נמסר כי בשנתיים האחרונות השלים המשרד פיתוח כלי אבחון ייחודי לבדיקת רכישת השפה הערבית בגיל הרך, שהשימוש בו יתחיל בשנת הלימודים הקרובה. פיתוח כלי נוסף, הבוחן את מידת שליטתם של תלמידים עולים בשפה העברית, עומד לפני סיום.

Posted in Uncategorized | מתויג: , , , , , , | Leave a Comment »